תינוק של אהבה

יולי, חוף סיציליה

זכרונות מהאשה ולילה לוהט וארוך שבילתה בזרועותיו היו שדים שרדפו את קאלן או'קונל בשעות השינה והערות.

הוא לא אהב את זה. מה היא עושה בראשו? המין היה נפלא. בסדר, מדהים, אבל זה היה מין וזהו. היא היתה מבריקה ויפהפיה, אבל הוא לא הכיר אותה כלל. היא היתה חשובה בעיניו כקליפת השום מחוץ להקשר הלילה שבילו יחד.

לא היתה לקאלן שום סיבה לחשוב עליה, בעיקר עכשיו.

הוא בא לאיטליה כדי לחגוג את נישואיה של אחותו יחד עם שאר בני המשפחה. הימים האחרונים היו נהדרים. בין אם חגגו או סתם ישבו ושוחחו, קאלן מעולם לא מצא אנשי חברה נעימים יותר מאחיו. תוסיפו שלוש אחיות לתערובת, והעניינים רק הולכים ומשתפרים. מכניסים לתמונה את אמו ואביו החורג, ומקבלים כנס של שבט או'קונל שיעמיד בצל כל מסיבה אחרת.

באשר לתפאורה – רוב האנשים היו אומרים שהיא אידיאלית. טירת לוקזי עמדה על צוק המשקיף אל הים-התיכון כשההר אטנה, עם רצועות האש שלו, עומד ברקע.

התפאורה המושלמת למסיבה מושלמת. פיו של קאלן התעקל. אז למה הוא כל-כך חסר מנוחה? למה הוא חושב על אשה שהוא בקושי מכיר? למה התשוקה הגוברת הזו לחזור הביתה לבוסטון?

יותר מדי ביחד?

אולי.

קאלן נאנח, התיר את צווארון החולצה שלו והוריד את חפתי החולצה הלבנה המעוטרת מלמלה שלו, הפשיל את השרוולים על אמותיו השזופות והשריריות והשקיף אל הים. הוא כבר פשט את מקטורן הטקסידו, השאיר אותו על אחד הכסאות המתקפלים הלבנים הקטנים שעמדו בגינת הטירה.

זה לא קרה מעולם בעבר. טוב, תמיד יש פעם ראשונה.

אולי האירוע גורם לו להרגיש לחוץ. זו חתונה שלישית במשפחה בתוך שנתיים. קודם אמו, אחר כך אחיו קייר, ועכשיו אחותו פאלון.

חבל התליה נסגר סביב הצוואר, חשב קאלן כאשר עלה במדרגות המתפתלות המובילות אל מגדל התצפית הצר הצופה על הטירה ועל הים.

מה יש בחתונות שגורם לנשים לבכות ולגברים לברוח אל הגבעות?

לפחות החתונה הזו היתה מיוחדת. הצוק הגבוה, הים הכחול, הטירה המזהירה...

קאלן חייך.

ומשחק הפוטבול אתמול, על החוף מתחת לטירה. החולצות – מייגן, בריאנה ופאלון – היו במרחק טאצ'דאון אחד מהחשופים – שון וקאלן, כשקייר וחתנה של פאלון, סטפנו, משמשים מחליפים.

מג מחתה, "זה לא הוגן. זה ארבעה נגד שלוש."

"לא נכון," התעקש קאלן. "ארבעתנו לא משחקים בבת-אחת. ומי שמדברת על הגינות, בהתחשב בזה שכמעט סדקת לי שלוש צלעות עם המרפק שלך."

"כן," אמרה ברי, מרימה את סנטרה, "אבל זה רק אומר שיש לכם תמיד שחקן רענן עם צלעות לא שבורות במגרש."

"טוב, לכן יש קבוצת עידוד המעלה את המורל שלכן," החזיר קאלן.

כולם הביטו באשתו ההרה של קייר, קסי, שישבה בצד. קסי חייכה, הלמה באגרופיה באוויר וצעקה, יש, וזה בדיוק מה שנדרש למג כדי לצעוק, "גול" ולהטיל את הכדור בין העמודים.

"רמאית!" צעק קאלן והאחיות שלו אמרו, נכון, אז מה? הכל הוגן באהבה, במלחמה ובפוטבול.

איכשהו, הם מצאו את עצמם בבריכה, צוחקים ומטביעים אלה את אלה במים. טוב, כולם מלבד סטפנו ופאלון, שנדדו להם והביטו זה בעיני זה. וקייר וקסי, שישבו בצד, כשקייר מכרכר סביב רעייתו כאילו היתה עשויה חרסינה.

קאלן נשען על המעקה של המגדל, שהיה חמים עדיין מקרני השמש שרק החלה להעריב.

הימים האחרונים היו כיפיים. גם הערבים. המון אוכל טוב, ויין, והמון זמן כדי שסטפנו יכיר את המשפחה ויאפשר להם להכיר אותו. הכל היה נפלא... זולת הבזקי הזכרון הבלתי רצויים. תמונות אסורות שנלכדו לעד במוחו.

מריסה, לוחשת את שמו. נצמדת אליו. נעה תחתיו, לוקחת אותו עמוק, כל-כך עמוק, לתוכה...

"לעזאזל," הפטיר קאלן. זה די עצוב שגבר בוגר יכול להדליק את עצמו במחשבות על משהו שקרה לפני חודשיים.

התשישות תוכל להסביר את זה. הוא טס לכאן ביום שישי, ישר משבוע של ימים בני שתים-עשרה שעות בין המשרד ובית-המשפט. אם משלבים בזה ג'טלג, את החום הסיציליאני המעיק, עד שאפשר היה להרגיש את העצמות מתמוססות, מכניסים את הדאגה בשל התאונה של פאלון והצלקות שנותרו על פניה המלבבים, הרי שהיתה לו זכות להיות מטורף למחצה.

לפחות הוא כבר לא היה צריך לדאוג לפאלון. אחותו היתה כל-כך מאושרת, כל-כך יפה, כל-כך נערצת על ידי בעלה החדש עד שהוא חש התעלות גדולה בראותו אותם יחד.

באשר לעניין הזה עם האשה שבקושי הכיר... לא היה טעם לנסות להבין את זה. הוא זקוק למרחב נשימה. אמיתי. ליציאה מהשגרה. הוא גמר עם המשפט בבית; שום-דבר דחוף לא מחכה לו. הוא יוכל לשנות את מועד הטיסה שלו, לנסוע לננטקט במקום לבוסטון, למלא את הסירה שלו במצרכים ולצאת אל הים לכמה ימים. או לטוס לבקתה שלו בווייל. הרי הרוקי היו מרהיבים בקיץ; תמיד רצה לצאת לטיולים רגליים ולא מצא את הזמן. טוב, הוא ימצא אותו עכשיו, יארוז כמה דברים ותרמיל.

או שיוכל לנסוע למדריד. או לונדון. הוא לא היה שם זמן רב. הוא יוכל לנסוע למאווי, או לאיי הבתולה.

הוא יוכל לנסוע לברקלי.

קאלן מצמץ. ברקלי, קליפורניה? האוניברסיטה שלו, המקום בו למד משפטים? זה היה מקום נחמד אבל זה לא היה המקום המתאים לחופשה עולמית.

כן, אבל מריסה פרז נמצאת שם.

חזרה לנקודת המוצא. אלוהים, אין ספק שהוא זקוק לשינוי! נכון, היא בברקלי. אז מה? הוא בילה אתה שני ערבים. בסדר. סוף-שבוע.

והוא בילה לילה אחד, או את רובו, אתה במיטתה.

אולי הכי טוב יהיה לתת לתמונות לבוא במקום להילחם בהן. להפחית את השפעתן באמצעות היחשפות אליהן, כמו גל המכה בחוף מתחת למגדל.

בניסוח פשוט, מריסה פרז היתה יוצאת מן הכלל במיטה.

הוא מעולם לא בילה טוב יותר במיטה, וזה היה משהו. רק כסיל משקר לעצמו וקאלן לא היה כסיל. זו היתה כנות פשוטה להודות בכך שהיה לו מאוד קל עם בנות המין השני. האמת היתה שהקלות הזו הביאה אל פתחו לא מעט נשים יפות ומסעירות ומבריקות וטובות במיטה.

למרות כל זה, הוא מעולם לא נהנה ממין כפי שנהנה עם מריסה.

קאלן הזעיף פנים והפנה את גבו אל הים.

מחוץ למיטה, זה כבר סיפור אחר.

כן, הגברת יפהפיה. מסעירה. מבריקה. אבל היא היתה עוקצנית כמו הקקטוסים שגדלו לצדי הכבישים בסיציליה, מרת נפש כמו האטנה המתנשא מעל הים. היא גרמה לו אי-נוחות, למען השם, אז למה שגבר יסבול אשה שגורמת לו להרגיש כך?

אתה פותח בפניה דלת והיא מסתכלת עליך כאילו ביקשה להגיד שהיא מסוגלת לפתוח את הדלת בעצמה. אתה מתחיל למשוך את כסאה במסעדה, והיא תופסת אותו ראשונה. אתה מנסה לדבר אתה על משהו מלבד החוק והנושא שאותו התכוונת להציג בסוף-השבוע של הבוגרים והיא תחזיר אותך לזה, תזכיר לך, אמנם בנימוס, שהיא כאן רק מפני שהיא נבחרה להיות אשת הקשר שלך במהלך היומיים שתבלה בקמפוס.

פיו של קאלן התקשה.

היא היתה קשה. היא עשתה הכל כדי להבהיר לו שכל ההתעסקות הזו אתו היא מעמסה שלא רצתה בה אבל למרות זאת ואולי דווקא בגלל זאת, היה ביניהם הבזק של להט מיידי, מהרגע בו אספה אותו בשדה-התעופה. ואז, במוצאי-שבת, היא השמיעה נאום פרידה קטן במכונית מחוץ למלון שלו כאשר לפתע זרם המילים פסק והיא הביטה בו והוא הושיט את זרועותיו אליה...

ושינה את המצב בקחתו אותה למיטה.

שם כבר לא היו שיחות אינטלקטואליות יהירות על חוקים ותקדימים. לא היתה עוד התעקשות נוקשה על הוכחת העצמאות שלה. לא במהלך אותו לילה לוהט וארוך יחד. היא אמרה דברים אחרים, היא התמוססה בזרועותיו, פלטה קריאות עונג קטנות כאשר נגע בה, טעם אותה, מילא אותה...

"אני מוכרח להגיד לך, אחי, שגבר עם הבעה כזו, המחשבות שלו בטח כחולות."

קאלן הביט למטה וראה את שון מטפס במדרגות המגדל. הוא התנשם עמוקות וסילק את התמונות האחרונות ממוחו, מחייך אל אחיו הצעיר.

"פתטי," אמר בעצלתיים, "שאתה יכול לחשוב רק על מין."

"השאלה היא, על מה אתה חושב, קאל? הבעת פניך אומרת שהיא מדהימה."

"נכון," אמר קאלן ברצינות תהומית. "אני מעריץ את אטנה."

"אטנה?" שון הנהן. "אכן, גברת מדהימה, אבל אני לא קונה את זה. רק גיאולוג היה עומד כאן עם הניצוץ הזה בעיניו למראה הר געש."

"וולקנולוג, והאם בגלל זה עלית הנה? כדי ללמוד את ההר?"

"באתי כדי לברוח מהאחיות שלי. מג וברי חזרו להתייפח לתוך הממחטות שלהן, ועכשיו אמא וקסי הצטרפו אליהן."

"יופי," אמר קאלן בחיוך, "למה ציפית? הן נשים."

"אני ארים כוסית לזה."

"גם אני, אבל זה יצריך את השיבה שלנו למרפסת."

"לא נכון."

שון קרץ והוציא שני בקבוקים ירוקים מזיעים מתוך הכיסים האחוריים של מכנסיו. קאלן טפח בידו על לוח לבו.

"לא," אמר בדרמטיות. "לא יכול להיות!"

"כן יכול."

"בירה? בירה אמיתית?"

"יותר טוב. בירה אירית. קח את הבקבוק שלך לפני שאשנה את דעתי ואשתה את שניהם."

קאלן נטל את הבקבוק ששון הושיט לו. "אני לוקח בחזרה את כל מה שאמרתי עליך אי-פעם. טוב, אולי לא הכל, אבל גבר שיכול למצוא בירה אירית בחתונה סיציליאנית לא יכול להיות כל-כך גרוע."

האחים חייכו זה לזה ולגמו ארוכות מהבירות הקרות שלהם. לאחר רגע שון כחכח בגרונו.

"משהו מטריד אותך? משהו שאתה רוצה לדבר עליו? היית קצת שקט."

קאלן התבונן באחיו. כן, חשב. אני רוצה לדבר על הסיבה בגללה אני עדיין חושב על אשה אתה שכבתי פעם אחת לפני שבועות ארוכים...

"בטח," אמר בחיוך מהיר. "בוא תספר לי איפה מצאת את הבירות ומה צריך כדי להשיג עוד שני בקבוקים."

שון צחק כפי שקאלן קיווה שיצחק. השיחה פנתה לעניינים אחרים, כמו כמה מוזר לראות את קייר מכרכר סביב אשתו ההרה.

"מי היה מאמין?" אמר שון. "אח גדול, מדבר על תינוקות... זה מה שקורה כאשר גבר מתחתן? הוא נעשה משהו אחר?"

"אם הוא מתחתן. לעזאזל, איך הגענו לנושא מדכדך כזה? נישואים. ילדים." קאלן נרעד. "בוא נבדוק מה עם הבירות," אמר ובאותה קלות מריסה פרז חזרה להיות משהו שאינו חשוב מזכרון.

לאחר שעות, במטוס סילון מעל האוקינוס האטלנטי, קאלן התבונן בדיילת שנרכנה מעליו בנוחות החשוכה של תא המחלקה הראשונה.

"לא תודה, אני לא רוצה קפה," אמר לה.

"אתה לא רוצה ארוחת ערב? לא קינוח? רוצה משהו אחר, מר או'קונל?"

קאלן נענע בראשו. "ביליתי את סוף-השבוע בחתונה בסיציליה."

הדיילת הצטחקה. "אה. זה מסביר הכל. מה דעתך על מים קרים?"

"זה יהיה מצוין."

האמת היתה שהוא לא רצה גם מים, אבל כוונותיה היו טובות והיתה תחושה שאמירת 'הן' תצליח איכשהו לשכנע אותה לעזוב אותו במנוחה. היא הביאה לו כוס מים והוא לגם ממנה ואז הניח את הכוס לצדו, כיבה את האור מעליו, השכיב את המושב ועצם את העיניים.

מה שהטריד אותו נסוג והלך. השיחה עם שון עשתה את זה, ואולי כל ההשתובבות בגינה. כולם מלבד קייר וקסי, אמם ואביהם החורג, הגיעו לבריכה. טוב, סטפנו ופאלון לא היו שם, אבל אף-אחד לא ציפה מהם להופיע. לאחר מכן הם לבשו בגדים יבשים, מצב הרוח נרגע והם ישבו במעגל בחשכה המתאספת, דיברו בשקט, העלו זכרונות עבר.

אחד לאחד בני או'קונל הלכו לישון. כולם מלבד קאלן, אשר, התברר, היה היחיד שהיה לו כרטיס טיסה באותו לילה ולא בבוקר למחרת.

בדרך לנמל-התעופה הוא חשב על הרעיונות שצפו במוחו מוקדם יותר. נסיעה לננטקט במקום לטוס ישר הביתה, או טיסה לקולורדו, או מקום כלשהו באירופה...

למה שיעשה את זה?

מה שהטריד אותו נעלם. הוא יצא מהמושב האחורי של הלימוזינה של סטפנו בהרגשה של רוגע ועצלות, ניגש אל התור של הבידוק, ועוד נשאר לו זמן לקפה טרם העליה למטוס.

הוא הרגיש רגוע גם עכשיו. הוא אהב לטוס בלילה. השמים השחורים מחוץ לתא, הצללים האפורים בתוכו, התחושה שאתה בתוך קן בין הכוכבים והאדמה.

כך הוא הרגיש באותו לילה לאחר שלקח את מריסה למיטה. כשהחזיק אותה בזרועותיו, הרגיש בחומה ורכותה למול גופו, עד שנדרכה לפתע והחלה לסגת.

"אני חייבת ללכת," אמרה, אבל הוא משך אותה אליו ונשק לה, נגע בה עד שגנחה את שמו ואז נע מעליה, בתוכה, נסוג, לא השתחרר מפני שהיא לא השתחררה, מפני שהיתה לו תחושה שהיא מעולם לא נסקה גבוה בחייה והוא החליט שהפעם הראשונה שלה תהיה אתו, לעזאזל...

"לעזאזל," אמר חרישית.

עיניו של קאלן נפקחו. הוא הרים את הכסא, שילב את זרועותיו ובהה בחשכה.

הלך הרוגע.

זה היה מטופש. גרוע ממטופש. זה היה חסר הגיון. למה מריסה היתה במחשבותיו? הוא לא ראה אותה מאז אותו לילה. היא יצאה ממיטתו בזמן שישן ולא הופיעה כדי לקחתו לשדה-התעופה, לא ענתה לטלפון כאשר התקשר. לא באותו בוקר, לא בכל הפעמים בהן ניסה להגיע אליה לאחר שחזר הביתה.

הוא זכה תמיד למענה של המשיבון.

הגעתם אל מריסה פרז. אנא, השאירו הודעה קצרה ואני אחזור אליכם בהקדם.

ההודעה האחרונה שלו היתה קצרה, אפילו חריפה.

"מדבר קאלן או'קונל," אמר. "יש לך את המספר שלי אם תרצי לדבר אתי."

היא לא התקשרה. אפילו לא פעם אחת. השתיקה שלה דיברה בעד עצמה. הם שכבו יחד, היה נחמד, וזהו-זה. אין ביקורים חוזרים, אין שידור חוזר. סוף סיפור.

אין לו בעיה עם זה. הבעיה עם רוב הנשים היא שקשה להיפטר מהן גם אחר שאתה מסביר, בנימוס, שזה נגמר.

קאלן? זו איימי. אני יודעת מה אמרת, אבל חשבתי...

קאלן? זו ג'יל. בקשר למה שהחלטנו בלילה ההוא...

מריסה פרז נקטה גישה נערצת כלפי מין. גישה של גבר. היא לקחה מה שרצתה וסגרה את הדלת מול מה שלא רצתה. זה לא הטריד אותו. זה לא הטריד אותו כלל.

למה שזה יטריד אותו?

יכול להיות שהיא שכבה עם תריסר גברים מאז אותו לילה אתו. אחרי-הכל, היו לו כמה נשים בחייו מאז אותו סוף-שבוע. בסדר, הוא לא הכניס אף-אחת מהן למיטה, אבל אז מה? הוא עבד בלי הפסקה. חוץ מזה, זה טוב לעשות לפעמים הפוגה. זה רק מגביר את התענוג העתידי.

מחר הוא יתקשר לבלונדית אותה פגש במסיבת הקוקטייל בשבוע שעבר. או לעורכת-הדין מדנהם ובוש, זו עם השיער האדום והחיוך הרחב. היא התחילה אתו כמו מטורפת.

הוא יחגוג את שובו הביתה בחברת אשה שתשמח לקבל את שיחות הטלפון שלו ולהתראות אתו. והוא ישכב אתה, יעשה אהבה עד שהמחשבות המטורפות אודות מריסה פרז יסולקו ממוחו. הוא היה משוכנע שזכרונות אותו לילה מעוותים בכל מקרה.

קאלן הפטיר כמה מילים חריפות כאשר הזדקף והדליק את האור מעל לראשו. לעזאזל עם השעה בניו-יורק. הבלונדית מהשבוע שעבר היתה חיית מסיבות. בשעת לילה זו היא ודאי רק נכנסת הביתה.

הוא הוציא את ספר הכתובות שלו ואת הסלולרי מתוך כיסו והקיש את המספר שלה. היא ענתה לאחר שני צלצולים, קולה צרוד וישנוני.

"הלו," אמרה. "מי שלא תהיה, אני מקווה שאתה מישהו שאני רוצה לדבר אתו."

הוא חייך, הסב את פניו אל החלון ואל שמי הלילה. "מדבר קאלן או'קונל. נפגשנו – "

"קאלן." הקול הפך לגרגור. "כבר חשבתי שלא תתקשר."

"הייתי צריך לטפל בכמה עניינים. את יודעת איך זה."

"לא," אמרה וצחקה חרישית. "אני לא יודעת איך זה. אני מניחה שתצטרך להסביר לי."

קאלן הרגיש כיצד המתח מתפוגג. "בשמחה," אמר ודמיין אותה כפי שהיתה באותו רגע, סתורה משינה וסקסית. "מה עם הערב? אני יכול לאסוף אותך בשמונה."

"כבר יש לי פגישה הערב."

"בטלי אותה."

היא צחקה שוב והפעם צחוקה נשמע מלא הבטחה עד שהוא הרגיש כבדות בחלציו.

"אתה תמיד כל-כך בטוח בעצמך?"

הוא חשב על מריסה, על האופן בו חמקה מהמיטה שלו, כיצד התעלמה משיחות הטלפון שלו...

"שמונה," אמר שוב.

"אתה בן-זונה יהיר, מר או'קונל. למזלך, זו תכונה שאני אוהבת אצל גברים."

"שמונה," אמר קאלן וניתק.

הוא החזיר את הטלפון לכיסו, התרווח בכסאו וחשב על הערב הצפוי לו. ארוחת ערב במסעדה הצרפתית ההיא. משקאות וריקודים במועדון החדש בסוהו. ואז הוא ייקח את הבלונדית הביתה, ייקח אותה למיטה ויגרש לעד את רוחה של מריסה פרז.