תישארי איתי 1: תישארי איתי

מעולם לא לקחתי את אימי החורגת ברצינות כשאמרה שיום אחד ישלחו אותי מכאן בשל התנהגות פזיזה, אחרי שמצאה ילד בארון שלי, ומעולם לא היה לי באמת אכפת. זה רק דרבן אותי להמשיך להתנהג כך.

אז יום אחד, גנבתי את המפתחות ל—BMW3 היקרה שלה ונתקעתי איתה בדלת המוסך.

לדיאן נמאס מההשתוללויות שלי, ותלתה את האשמה בכך שאבי ויתר יותר ויותר על האמונה, שניתן יהיה לרפא אותי. אבא שלי, הגבר הפשוט והפאסיבי־אגרסיבי שהיה, ספג כל מילה קשה שיצאה משפתיה העשויות בשלמות, כשישב ליד שולחן האוכל ובהה באוויר במבט נטול הבעה.

ואפילו לא חיבבתי את הבחור. כל מה שרציתי היה להרגיש משהו. כל דבר שהוא.

על סף גיל תשע־עשרה, ואחרי הקש האחרון מבחינתה של אימי החורגת והעצבים האחרונים מבחינתו של אבי, שניהם הסכימו לפנות אל רשויות החוק אחרי התקרית עם המכונית. מאחר שזו הייתה האזהרה האחרונה שלי, היו עשויים לזרוק אותי למוסד לבריאות הנפש, אבל אבא שלי הפציר בשופט לשלוח אותי אל דולור — הקולג' המרוחק ביותר לעבריינים צעירים, המיועד לאנשים כמוני.

אל תבינו אותי לא נכון, ידעתי שאני לא נורמלית, אך מעולם לא חשבתי שיהיה עוד מישהו כמוני, במיוחד לא בבית ספר המיועד לאנשים... מסוגי — אם היה דבר כזה.

באיזה שלב פניתי לכיוון הגרוע ביותר? הנחתי שתמיד הייתי כזאת. העובדה שהרשיתי לבנים להשתמש בי, מעולם לא הייתה בשבילם.

זה היה בשבילי.

רציתי להרגיש את הידיים שלהם עליי, את הפה שלהם על שלי, ואת הלהיטות והתשוקה שלהם, כאילו משהו בזה יידבק גם בי. זה מעולם לא קרה, אבל אולי, רק אולי, זה הצית בי אש למשך זמן מספיק כדי שזה ישרוף. כאב, תשוקה, זעם, להט — הייתי מוכנה לקחת כל דבר בנקודה הזאת. הלב שלי היה נוקשה. קישיון מוות כבר אחז בנשמתי, אם הייתה לי אי פעם נשמה. לא הייתי בטוחה.

המזוודה שלי הייתה מונחת ריקה־למחצה בקצה המיטה שלי, כשעמדתי מעליה. למרות שהרשימה של הדברים שמותר להביא, הייתה קצרה, לא היה שום דבר שהתחשק לי להביא. שום תמונות, שום חיבור לכרית או שמיכה.

שום עניין בדבר מלבד באוזניות שלי, שהייתי בטוחה שיחרימו לי כשאגיע. פתחתי את שידת הלילה כדי להוציא ממנה קופסת קונדומים, כי היא לא הייתה ברשימת ה"חפצים המותרים", והכנסתי אותה לתוך כיס סודי בתחתית המזוודה.

מרוצה, הושטתי את ידי אל החלק העליון של המזוודה, סגרתי אותה וסגרתי את הרוכסן ללא היסוס. לא כעסתי על דיאן. אם הייתי כועסת עליה, פירוש הדבר היה שהיו לי רגשות. ובאמת, לא האשמתי אותה. אם הייתה לי בת חורגת כמוני, גם אני הייתי מתקשרת למשטרה.

"מיה, את מוכנה?" אבא שלי קרא ממרגלות המדרגות.

לא עניתי.

"מיה רוז ג'ט!"

"שתי דקות!" הנחתי את המזוודה הארוזה בדלילות ליד דלת חדר השינה שלי והעפתי מבט אחרון על הקירות החשופים של הכלא הישן, לפני שאכנס אל הכלא החדש. הקירות שלי תמיד היו ריקים, בדיוק כמו המיטה שלי, השידה שלי ושולחן הכתיבה. שום אישיות. ברגע שאצא מהדלת, זה יהיה כאילו מעולם לא גרתי כאן. החלל הזה יהפוך במהירות לחדר שינה לאורחים, ואני מתערבת שלדיאן כבר יש לוח פינטרסט שמוקדש לזה.

"הו, לא. את לא יכולה ללבוש את זה." דיאן קימטה את פניה ממרגלות המדרגות. תסרוקת הקארה הבלונדינית־מחומצנת הקצרה שלה לא זזה כשהיא הנידה בראשה מצד לצד. היא תמיד שמה יותר מדי ספריי לשיער. כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי אותה בלי שהשיער שלה יהיה אחרי פן, מוחלק ועם ספריי לשיער. אפילו כשהיא הייתה עושה את חמש־עשרה דקות ההתעמלות שלה עם הסרטונים, כשהדלת פתוחה מעט, מעולם לא ראיתי את השיער שלה זז.

"מה הבעיה עם מה שאני לובשת?" הסנטר שלי נשמט כשיישרתי את הטישרט השחורה הגדולה־מדי שלי, עם הכיתוב, "מתוקה, אך מטורפת", ומכנסי הג'ינס הקצרים ההרוסים שלי, החושפים את רגלי התרנגולת שלי. אפשר היה לחשוב שאני עירומה מתחת לזה, מאחר שהחולצה הייתה גדולה כל כך, אבל לא הייתי. הייתי מכוסה. מבטיחה, אבא.

"אין שום בעיה. בואו נזוז. גם ככה אנחנו כבר מאחרים לשדה התעופה," אבא שלי אמר ונופף לי לרדת. הוא תמיד נמנע מעימות, בכל מחיר, ולפעמים תהיתי ממי הוא פחד יותר — מדיאן או ממני? מהזווית הזאת, סוף־סוף הבחנתי בחלק הקירח שעל קודקודו, שעליו הוא התלונן. לא האמנתי לו בעבר, אבל עכשיו לא היה אכפת לי מספיק כדי שאציין שהוא צודק.

הוא היה גבר נאה בעברו, אבל למרות שדיאן בסביבה, הבדידות מצצה ממנו את החיים. שקיות נוצרו תחת עיניו החומות, והוא איבד את כל השרירים שלו.

נישואין עושים לך את זה.

המזוודה נחבטה בכל אחת מהמדרגות, כשירדתי למטה. "הייתה יכולה, לכל הפחות, להסתרק," דיאן אמרה בשקט כשיצאה החוצה לפני אבא שלי ולפניי. הידקתי את שפתיי זו אל זו למשמע הצביעות שבאמירה שלה. לכל הפחות הייתי יכולה להעביר מברשת בשיער שלי.

"לא לעוד הרבה זמן," אבא שלי אמר כשאחז בידית המזוודה והחזיק אותה מאחוריו. הוא צדק. רק עוד אחת־עשרה וחצי שעות, וזה 5,170 קילומטרים משניהם, פחות או יותר. הוא בחר חיים מושלמים, ואני לא הייתי חלק מהמושלם, וזה היה בסדר. עשיתי את המחקר שלי. ידעתי מה מחכה לי בצד השני של הטיסה.

אוניברסיטת דולור הייתה קולג' לעבריינים צעירים — בית כלא שנועד במיוחד לנשמות בעייתיות ולעבריינים צעירים הסובלים ממחלות נפש, התמכרויות והנחיה הורית גרועה, דברים שהובילו אותם לקריירה בעולם הפשע. והיא מוקמה בבריטניה, לא פחות. לא יכולתי שלא לחשוב שהסיבה לכך שהם בחרו את המקום הזה הייתה כדי שהם לא יחושו לחץ לבוא לבקר, וזה היה בסדר מצידי. הם היו יכולים לשלוח אותי לכל מקום. בכל מקרה לא רציתי להיות ליד אנשים שלא רצו להיות לידי. בידוד היה גן העדן שלי.

הקפדתי להסיט את תשומת ליבי אל החלון, תוך כדי שאני מסובבת את שערי החום המלוכלך סביב אצבעי במשך כל הדרך לשדה התעופה, בזמן שאבא שלי המשיך לדבר על לוחות הזמנים.

"עם ההיסטוריה של מיה רוז, היינו צריכים לבחור מוסד לבנות בלבד," דיאן הזעיפה מבט.

"מיה רוז זקוקה למגוון," אבא שלי הזכיר לה.

"מיה רוז נמצאת ממש כאן ויכולה לדבר בשם עצמה," הודעתי לשניהם.

דיאן נשארה, כמה נוח, בתוך המכונית, בזמן שאבי ליווה אותי להפקדת המטען ולעבר סוף התור של הבדיקה הביטחונית.

הוא לא יכול היה להמשיך משם, והופתעתי שהוא הגיע עד כאן.

עמדתי מולו כשעיניו הזדגגו. "אני מצטער, מיה." הוא מעולם לא הצטיין עם מילים, אבל גם אני לא.

חלפו כמה שניות, והוא עדיין לא היה מסוגל להביט לי בעיניים. הוא מעולם לא היה מסוגל. אפילו כשדיברתי אליו, הוא תמיד הביט מעבר לי, כאילו הייתי רוח רפאים.

תסתכל עליי, אבא.

אבל אחרי הנהון אחד, הוא הסתובב והשאיר אותי בלי להעיף אפילו מבט שני, כשלפתּי את הדרכון שלי ואת כרטיס הטיסה בידי.