תלוש

1

תוך חצי שעה הוא מחוץ לטרמינל.

כבר היה מוכן לזנק ראשון לתור, להידחף, לקחת את התיק ולברוח. הוא חייב להספיק, לפני שהן נעלמות לו.

הדיילת נעצרה מולו, נעצה בו מבט. אולי כבר ידעה, משכה את הזמן עד שקצין הביטחון יגיע, כנראה הג'ינג'י מהשורה מאחוריו. הוא ליכסן מבט. הג'ינג'י נעלם, וכשהחזיר מבטו קדימה גם הדיילת נעלמה, כנראה סתם בחנה אותו. הוא חייב להיזהר יותר למקרה שמישהו עלה עליו. נכון לאותו רגע, המזל עדיין היה לצדו.

התור התחיל לזוז והוא נדחף. למישהו היה מה להגיד, כנראה שחיפש עימות. הוא התעלם ממנו והמשיך. הוא חייב להגיע אל הבנות ולהיצמד אליהן. החיוך התמים שלהן יוביל אותו עד ליציאה מהטרמינל. כי אם הוא צריך לסמוך על הפנים האשמות שלו — הן יסגירו אותו.

כשהגיע לביקורת הגבולות, לא הבחין בהן. צעירה עם מדים מאחורי דלפק גבוה חייכה כשהחזירה לו את הדרכון.

בסמוך למסועים ראה אותן שוב והתקדם לעברן, אבל שני שוטרים שהופיעו מימין הסיטו אותו מהדרך. הוא נבלע לשירותים, כולו מזיע מרוב פחד והתרגשות.

"בני זונות!" מלמל, ונתן לעצמו אגרוף לרקה. הוא הציץ לרגע דרך החריץ בדלת השירותים. השוטרים נעלמו, גם שתי הבנות. שוב הוא לבד. למרות זאת, הוא חייב להמשיך.

מסביב למסוע חיכו אנשים. הוא נבלע ביניהם ועמד שם עד שהבחין בקיטבג שלו ומשך אותו. שלושים מטרים מלפנים המכס. המסלול הירוק והאדום.

אלוהים־שרק ייגמר. לנשום. כבר מאוחר מדי לפרוש.

שלושה אנשי מכס סקרו את הנוסעים, אחד מהם בעלי עיני עוף דורס. שני הביט בו דרך משקפי ראייה ענקיים. הוא התקרב עוד קצת, וזה עם המשקפיים הצביע עליו, סימן לו להתקרב. זהו. עלו עליו. מישהו בטוח הלשין.

"מה השם שלך, בחור?"

״דרכון, בבקשה״.

"כבר אני רואה שיש לך מה להסתיר...".

"ומכאן הוא הולך רק למקום אחד!"

״זה ברור! רק אני לא מבין איך הוא חשב לעצמו...״.

״עוד מהמטוס כבר ידענו… חחח...״.

״הפנים שלו...״.

״הכי מחשידות!״

״מכאן ישר למעצר ואחרי זה...״.

״חמש שנים בכלא!״

״עשר לפחות...״.

״אבל אם הוא ישתף פעולה, אולי יהיה אפשר לעזור במשהו...״.

״אולי״.

״אחרי זה, כבר לא עניין שלנו״.

מרחק צעד מפקידי המכס עוד המשיך לדון עם עצמו על ההסגרה הצפויה, מה כדאי לו לומר, ומה צריך להשמיט מהסיפור שלו, או שבכלל להכחיש.

"מנוולים! תתביישו לכם!" צרח מישהו.

לפני קיקי החלה התקהלות.

"מה קרה לכם?! משעמם לכם בחמש לפנות בוקר? רק להציק לאנשים, זה מה שאתם יודעים!" צעק גבר שפניו נפוחות, עיניו אדומות ודיבורו כבד. לא היה קשה לזהות שהיה שיכור. על העגלה שדחף היו שתי מזוודות, ומעליהן שתי שקיות דיוטי פרי, עמוסות בקבוקי שתייה חריפה. כמות הסחורה שניסה להעביר משכה מיד גם את תשומת ליבם של העוף הדורס וחברו.

שני אנשי אבטחה חסונים הופיעו משום מקום ואחזו בנוסע השיכור משני צדדיו. הוא החל להשתולל בניסיון להשתחרר, אך ללא הצלחה.

״נבלות! תשחררו, יא מלוכלכים!״ צרח עליהם.

המהומה הקטנה במעבר הירוק של המכס הפכה בין־רגע לפקק אנושי, אבל לחץ הנוסעים שהגיעו ורצו כבר לפגוש בקרוביהם היה חזק יותר, ואילץ את הסקרנים להתקדם בעל כורחם. קיקי ניצל את ההזדמנות ונדחק עם הזרם, נע קדימה עם כל האסופה האנושית, שסחפה עמה את כל מה שניקרה בדרכה, ופשוט יילדה אותו אל אולם קבלת הפנים.

אל מול ההמולה והרעש, פניו המתוחות של קיקי שבו אט־אט לצבען המקורי. ובכל זאת, עד שלא ייצא מהטרמינל, שום דבר לא בטוח.

השאיפה הראשונה מהסיגריה הביאה עמה תחושה של חופש. הוא שלף את ארנק העור הבלוי שלו. נותרו לו רק מאה וחמישים שקלים אבל מה שהיה לו בתיק היה שווה הרבה יותר, ולכן העובדה שהיה קצר במזומנים לא הטרידה אותו.

נהג מונית אחד פנה אליו.

"לאיפה אתה צריך?"

"קדימה", ענה קיקי.

"זה שלוש מאות".

קיקי הנהן להסכמה. הוא לא היה מוטרד מהמחסור במזומנים. הכל ייפתר בהמשך.

שלושים ושלוש דקות ארכה הנסיעה עד לרגע שבו פנתה המונית מכביש ארבע לתוך היישוב קדימה. השעה כבר היתה רבע לחמש לפנות בוקר, ומהחלון הפתוח מלאו את אפו ריחות של גידולי שדה, שהיו פרוסים שני צדדיו של הכביש המוביל פנימה אל היישוב השקט. הם חלפו על פני בתים ישנים ליד הבניין של המועצה המקומית, וככל שהמונית התקרבה לפתחה של שכונת יוספטל הישנה, התעוררו בקיקי התחושות שעמן עזב. מרחק כמה עשרות מטרים משדרת בנייני הקומות הישנים, הוא הוציא את ארנקו ופתח אותו, והפריד בין מחיצות העור הדקות. היה שם רישיון נהיגה ועוד כמה כרטיסי ביקור.

בכיכר של הבריכה ביקש מהנהג לעצור.

"רגע אחד!" אמר הנהג בזמן שקיקי יצא מהמונית וניגש לתא המטען.

"אתה פותח או מה?!" קרא קיקי.

"קודם הכסף, ואחרי זה אני פותח...", השיב הנהג.

"מה אתה דואג?!" התעקש קיקי.

"קודם כסף!"

קיקי לטש מבט קצר לקדמת המונית, ניגש לנהג, והוציא מהארנק את מאה וחמישים השקלים.

נהג המונית לא היה מסופק, פניו האדימו מכעס.

"תראה נהגוס, אני צריך להוציא כסף מהכספומט ואשלים לך, זה פה ממש ליד".

נהג המונית הוציא את ראשו מהחלון, המקדמה רככה אותו מעט, ופניו של הצעיר נראו הגונות. אך יותר מכל, הוא נטה להאמין באנשים.

"טוב ביזו'... אלוהים מסתכל. אם אתה בורח, הוא אחריך, ואני אחריו".

קיקי חייך לעברו בסיפוק, ניגש אל תא המטען הפתוח ומשך את הקיטבג על גבו. הוא הביט סביבו. הוא הכיר כל שיח, כל פינה וכל מסתור חבוי. ממש מעבר לכביש היתה המאורה בשיחים של מרקו חָמְרה הגמד, דרכה אפשר היה לחמוק לשכונה הישנה. הוא התלבט לרגע כשטרק את דלת תא המטען, אבל אז הביט למעלה אל הכוכבים, לחש לאלוהים שבשבילו הוא כבר מת מזמן, ונעלם משם בריצה מהירה.