תלחשי לי

הפגישה עמליה התבוננה ארוכות במראה וחשבה על כך שהיא צריכה ליצור רושם חיובי על המנהל החדש שלה כדי שהוא יבין שהיא רצינית ומוכשרת, הרי היא באמת הייתה כזאת... אבל המסיבה הזאת בכלל לא במקום! אין לה זמן לזה כרגע! דודתה נמצאת במצב אנוש, חשבה עמליה, ואני צריכה לשעשע מישהו, לחייך ולדבר... בהיותה בת עשרים ושתיים היא הייתה אישה מאוד נבונה, בקיאה למדי בתחום הפסיכולוגיה, והבינה היטב את חשיבות המגע והתקשורת בין אנשים. לכן היא הייתה מאוד זהירה, וחיפשה בקפדנות ובמשך זמן רב את העבודה המתאימה לה שממנה ציפתה לקבל לא רק משכורת. אבל למרבה הצער, זה לא היה מספיק... היא תכננה לבקש מהחברה הלוואה מאוד גדולה, אם כי למעשה הדבר היה כמעט בלתי אפשרי, הרי היא רק התחילה לעבוד והייתה חסרת ניסיון וצעירה... עם זאת, למרות הכול היא האמינה שיקרה נס והיא תצליח. משהו רמז לה שכאן היא תמצא את הפתרון לבעיה. עמליה לבשה שמלת ערב צמודה בצבע כחול כהה בעלת שרוולים ארוכים שהסתיימה מעט מעל הברך. השמלה נתפרה מקטיפה שליטפה את הגוף באופן נעים, כאשר השרוולים והחלק העליון מעל החזה עוצבו מרשת עדינה ודקה בגוון זהה והיו מעוטרים בתחרה. נעלי עקב מבריקות בצבע כחול כהה עם קצה מחודד ורצועת אבזם באזור הקרסול השלימו את המראה. עמליה ניחנה בכישרון להתלבש בטוב טעם, ובאופן טבעי ידעה כיצד להדגיש את יתרונותיה הלא מעטים, כמו גופה הפרופורציונלי, כאשר כל חלקי גופה היו קטנים ומעוגלים, ופנים אובליים שנתחמו על ידי שיער שטני מרהיב בעל ברק נחושתי. בכלל, שערה של עמליה עורר קנאה בקרב מרבית הנשים, הרי רובן השקיעו מאמצים לשווא כדי להשיג צבע שיער כזה כשהתענו במספרות. השיער הארוך שכמעט נגע במותניה, נפל גלים-גלים ברכות על כתפיה, כמעט ברישול, אך למרות זאת שיווה לה מראה אלגנטי. עם מעט פודרה וצלליות בגוון כחול כהה, מסקרה על הריסים הארוכים ומעט מאוד סומק ושפתון מבריק הציגה עמליה מראה טבעי והרמוני למדי שהיה צנוע אך מסוגנן. לאחר שלקחה את התיק הכחול הקטן, שלתוכו הצליחה בקושי להכניס את המפתחות, הטלפון וממחטות הנייר, היא נעלה את הדלת וירדה למטה, היכן שהמתינה לה מונית שהוזמנה מראש. *** מבטו האדיש של דיוויד שוטט ברחבי הקומה התחתונה על אנשים שחלקם אכלו, שתו, ואחרים רקדו. הקהל היה חדגוני ברובו והורכב בעיקר מאנשים עד גיל שלושים וחמש. הם עדיין מצפים לשינויים, חשב דיוויד. עדיין יש להם חלומות, עדיין נדמה להם שאפשר לשנות משהו, לבנות משהו, הם עדיין מאמינים בכך... דיוויד בעשרים ושמונה שנות חייו הספיק לראות לא מעט עובדים, תחילה בתור ילד כשהעביר שעות ארוכות במשרדה של סבתו, ואחר כך בתור עובד בחברה. מול עיניו חלפו גורלות, חלומות ושאיפות של אנשים שונים. מדהים ועצוב היה לראות כיצד אנשים צעירים, בעלי שאיפות ושמחת חיים, דעכו עם הזמן... רווקים התחתנו והפכו להורים עייפים שכבר לא רצו להפוך הרים ופשוט הסתפקו במשרה קבועה ובטוחה, בחיים רגועים, בפנסיה, בקרן חיסכון ובחופשה פעם בשנה. הוא עמד במרפסת, לבוש במכנסיים שחורים בגזרה צרה ובחולצה לבנה מכופתרת, כאשר הווסט השחור חיבק את החלק העליון של גופו החזק והדגיש את כתפיו הרחבות, ונעליו השחורות בעלות הקצה המחודד היו כה מצוחצחות עד שהבריקו. בעל גובה מעל הממוצע, דיוויד נראה חטוב להפליא. פניו המרשימים, השזופים, משכו מבטים מדי פעם — המצח הרחב, הסנטר החזק, האף הישר בעל הגיבנת הקטנה. הגבות השחורות העבות, שהיו קרובות מעט זו לזו, היוו מסגרת מודגשת לעיניו הקרות בעלות הגוון הכחול-אפור והקרינו מבט נוקב ונוקשה. שיערו הכהה היה קצר מאוד באזור העורף ובחלק הקדמי התסרוקת הייתה מעט מורמת, “משהו באמצע, בין מראה עסקי לספורטיבי,״ הוא ביקש מהספר וברור היה שהגבר הסתפר אצל מומחה, למרות שהתסרוקת שלו נראתה כי נעשתה כלאחר יד. “אני הולך הביתה,״ פלט דיוויד כשהתבונן על סגנו עידן. “אני מקווה שהעובדים יהיו מרוצים.״ “כן, כמובן, אני אדאג לכך,״ השיב עידן. דיוויד לקח את מקטורנו, ובזמן שהכניס את ידיו אל תוך השרוולים התבונן למטה וקפא במקומו. משהו שם למטה ריתק את מבטו, ועידן הציץ בסקרנות רבה על אותו המקום. הוא לא הבין מייד מה משך את תשומת ליבו של האדם הזה בכזאת פתאומיות. עידן הכיר את דיוויד כבר יותר מעשר שנים משום שלמדו יחד. שום דבר לא עניין את דיוויד, והיה נדמה שאין דבר שיכול להפתיע את האיש... זה היה מוזר ועצוב בעיני הסובבים. דיוויד היה אדם יוצא דופן, לכן אחדים נמשכו אליו, אחרים נבהלו ממנו, אך ללא ספק איש לא נותר אדיש מולו, במיוחד הנשים... אומנם אי אפשר לומר שהן לא עניינו אותו, אבל הוא לא רדף אחרי אף אחת. הוא ניהל מערכות יחסים, אפילו לא מעטות, אך למרבה הצער הן לא נמשכו זמן רב. דיוויד לא אהב תלותיות, לכן אף אישה מאלה שהעבירו איתו לילה או שניים, לא יכלה לקרוא לו בן זוג, ובמרבית המקרים הוא הפגין כלפי נשים יחס לגלגני ומזלזל. מבטו של דיוויד היה מקובע על האישה הצעירה בשמלה הכחולה, שהסתירה היטב את העובדה שחשה לא בנוח כאשר לא ידעה היכן לשבת ובבירור הבחינה במבטים הסקרניים. היא לא מצאה מקום פנוי, והיה ברור שהיא רוצה לעזוב... אך ידעה שזה ייראה מגוחך! אבל מישהו החליט להושיט לה יד תומכת — גבר צעיר בעל מראה חיצוני לא נאה במיוחד אבל סביר הציע לה לרקוד. דיוויד נשען על המעקה וצפה בחיוך בתנועותיה המגושמות של אותה אחת. היה ברור שהמצב הנתון כלל לא נעים עבורה, כמו גם המגע של הגבר הצעיר, וכתוצאה מכך נדמה היה שתנועותיה אינן טבעיות. עמליה הרגישה כמו דג מחוץ למים... אלוהים אדירים, איך הצרה הזאת נפלה עליי, חלפו בראשה מחשבות. איזה מבחיל! אוי, רק אל תיגע בי! עמליה ניסתה להגיד לעצמה משפטים כשבעומקי תודעתה אולי קיוותה שבדרך קסומה כלשהי הם יבהילו את הגבר החצוף הזה. ובאמת, התנהגותו החוצפנית הפכה לבוטה יותר כשהוא ניסה לגעת בגופה כאילו היה שייך לו, מאחר ששתה כהוגן והרגיש את פגיעותה של הצעירה. סבלנותה של עמליה הגיעה אל הקצה, והיא הבינה שהיא מכניסה את עצמה למצב מאוד לא נעים, אך לא הייתה לה ברירה... “מספיק! אני רוצה לשבת,״ היא הצהירה בפתאומיות ובביטחון ופסעה לכיוון הבר. עם זאת, בקשתה לא נענתה כשהגבר הצעיר, שככל הנראה הרגיש חופש מוחלט, המשיך לעקוב אחריה ולחש באוזנה משפטים בעלי אופי כמעט לא הולם... עמליה ניסתה להיראות רגועה, היא הרגישה את המבטים של האנשים, והמצב התחיל לצאת מכלל שליטה. הוא ניסה ללחוש משהו באוזנה כשמפיו ניתז רוק, והיא הרגישה את ריח הסכנה מהול בניחוח של אלכוהול, בושם זול ותאווה מבחילה... אלוהים! תעזור לי... היא התפללה ללא קול. נדמה היה שבעוד רגע ליבה יזנק החוצה מרוב פחד והשפלה. ולפתע, כמו בהינף מקל קסמים, הכול התפוגג. הגבר החוצפן נעלם ולידה עמד עידן, זה שקיבל אותה לעבודה. הוא אחז בזהירות במרפקה והזמין אותה לעלות למעלה. “יש שם שולחן פנוי, יהיה לך נוח,״ אמר והניח למרפקה. עמליה צייתה ועלתה למעלה בליוויו של המנהל האמיץ כשהיא מחייכת במבוכה ומודה לו. כשעמליה הגיעה למפלס העליון והתיישבה ליד השולחן הקטן עצבנית ונרגשת, היא הבחינה שעידן נעלם. בעודה נושמת לרווחה ומביטה סביב בחלל, היא הבחינה במרפסת קטנה נסתרת מעיני האנשים הנמצאים למטה. עם זאת ניתן היה לראות ולשמוע מהמרפסת כמעט הכול. היא קמה, הותירה את תיקה על השולחן, ניגשה אל מעקה המרפסת ונשענה עליו תוך כדי רכינה מעט קדימה כדי להביט למטה. לפתע היא שמעה מאחוריה קול גברי, נמוך, ברור, רווי ביטחון עצמי ושליו. “לא נעים כשמישהו פולש למרחב הפרטי שלך ללא רשותך...״, עמליה נרתעה מרוב תדהמה. עוד שנייה אחת, והיא הייתה נופלת היישר למטה. היא עצמה את עיניה ואחזה במעקה ביד רועדת כשכבר הבינה שכעת הרפתקאותיה הלא נעימות כנראה יגיעו לשיאן... אך לפתע היא הרגישה על מותניה אחיזה של ידיים גבריות חזקות. שוב נוגעות בה ידיים זרות... עם זאת התחושה הייתה שונה. היא עדיין לא פענחה את התחושה, אבל היא הייתה אחרת... “ת-תודה,״ היא מלמלה בגמגום, “פשוט חשבתי שאין כאן אף אחד... אני מצטערת...״ עמליה הסתובבה, וכעת בן שיחה ניצב מולה. הוא הוריד את ידיו ממותניה, אך משום מה היא המשיכה להרגיש את המגע על גופה. כשראתה את הגבר, הסמיקה. היא הרגישה צביטה עמוק בפנים וחשה אי-נוחות ואפילו מעט פחד... הוא בהחלט נראה נאה וחטוב. גבר מרשים, חלפה במוחה מחשבה, אבל משהו אינו כשורה... תחושתה אותתה לה. הוא הביט בה במבט כבד וחודר, עיניו כאילו קדחו בתוכה. אלוהים אדירים, מי אתה? תהתה עמליה והרגישה לפתע מגוחכת כי תשומת ליבו של הגבר החמיאה לה, אבל מנגד המפגש היה מוזר ואפילו מעט מפחיד. הוא הביט בה, ולמרות שהרגישה אבודה, היא מייד התעשתה וניסתה לשלוט במתרחש. עמליה הייתה אישה חזקה עם שליטה עצמית מצוינת, לכן היה קשה לנחש לפי מראה החיצוני מה מתחולל אצלה בפנים. אך בפנים התרחש דבר שונה לחלוטין. רגשותיה התערבבו... פחד, בלבול, מבוכה, תדהמה... ליבה הלם כה חזק עד כי היה נדמה שניתן להבחין כיצד הוא נע בתוך חזה. היא ניסתה לבלום את כל תחושותיה ואפילו חייכה כשהביטה היישר אל תוך עיניו הקרות. צריך להחזיר לו באותו המטבע, להיראות אדישה וקרת רוח, החליטה והייתה נחושה להצליח בכך. “כנראה כדאי שאלך,״ עמליה הרימה במהירות את התיק מן השולחן והחלה להתקדם לכיוון המדרגות המובילות אל הקומה התחתונה. “אני חושב שלא כדאי,״ נשמעה תגובה יבשה. “קודם כול צריך להזמין מונית ולדאוג לכך שמישהו ילווה אותך.״ דיוויד בחן בבוטות את עמליה מכף רגל ועד ראש, והיא כמו חייל ממושמע הצליחה לא להראות את מבוכתה, מה שלא היה קל. הוא בחן אותה באיטיות ובקפידה. עיניו כאילו נגעו בשערה הנחושתי והשתהו על הנמשים הפזורים בחביבות על פניה, המוסתרים מתחת למעטה הפודרה אך עדיין נגלים. אחר כך הן כאילו נגעו בצוואר הדק והבחינו בכך שהיא בולעת רוק בחטף. מבטו נפל על שדיה שהוגדרו מייד בינו לבינו כמושלמים בגודלם ובצורתם, ולאחר מכן מבטו טייל על מותניה, ללא בושה, עצר על רגליה והתקדם אל הקרסוליים הדקים והעדינים. עמליה החזיקה מעמד כמיטב יכולתה, מעמידה פנים שהיא אינה מבחינה בכך. אחרת היא תיאלץ להגיב, היא ידעה, והיא רצתה להימנע מכך כי בתוך תוכה היא הרגישה שלא כדאי לה להתגרות באיש הזה. הוא מסוכן וכלל לא פשוט... החליטה בינה לבינה. הם עמדו כך במשך זמן רב. עמליה חשה מבוכה ניכרת וכל גופה תסס, אך היא לא הראתה זאת וסבלה את מבטו כאילו לא קרה דבר כששכנעה את עצמה שבקרוב הכול ייגמר והיא תלך הביתה. “אתה יכול להזמין לי מונית?״ קולה נשמע מעורר רחמים וחלש, כאילו הדוברת אינה אישה בוגרת אלא ילדה קטנה. הוא גיחך ושתק במשך כמה שניות, ובאותו הרגע עמליה הרגישה שהוא בוהה בה בחוסר ריכוז, כאילו מתבונן דרכה בעוד מחשבותיו נמצאות הרחק משם. “בעצם, תודה. הרי אני יכולה לעשות את זה בעצמי, אל תדאג.״ נחישות התעוררה בה. היא כבר החלה להתקדם לכיוון המדרגות כששוב הרגישה את מגעו. הוא הניח את כף ידו על כתפה וגרם לה להירתע. גופה כאילו בגד בה והראה לו שהיא כלל אינה אדישה למתרחש כפי שהיא מעוניינת להיראות. “גם אני תכננתי לעזוב, אז אני אחזיר אותך.״ הוא לא שאל, הוא פשוט הצהיר זאת כעובדה. ייתכן שעם אדם אחר, המצב היה מתגלה כנעים, אבל לא איתו. איתו היא הרגישה עצמה טיפשה ולא ידעה מה לעשות, דבר שנגד לגמרי את אופייה האמיתי. היא ראתה את עצמה כאישה עצמאית, שאפתנית, אישה שיודעת מה היא רוצה. אלוהים אדירים, חלפה המחשבה בראשה, רק כמה דקות של היכרות, אם אפשר בכלל לקרוא לזה היכרות, והאיש הפך אותי לבובה חסרת מוח לגמרי. היא הרגישה מושפלת, אבל לא נותרה לה ברירה, אחרת היא תיאלץ לחפש מונית, ומה אם האידיוט הזה שנמצא למטה יתחיל להטריד אותה שוב? “אם לא קשה לך...״ היא הצליחה לסנן מבין שפתיה. הוא חייך בתגובה חיוך מוזר, כאילו שמע בדיחה נדושה למדי וחייך כטובה כדי לא להעליב את בן שיחו. הוא אחז בידה בבוטות, והיא הרגישה שכף ידו החמה עוטפת במלואה את ידה הזעירה והקרירה. הם ירדו למטה, וכשחצו את האולם הרגישה עמליה את אין-ספור המבטים אשר ליוו אותם כל הדרך אל היציאה. הוא משך אותה אחריו, כאילו הייתה ילדה קטנה ואבודה. כשהם יצאו קיבל את פניהם גשם קל. מייד ניגש אליהם גבר ובידו מטרייה וליווה אותם אל המכונית. עמליה לא הספיקה לבחון אותה היטב, וגם לא הייתה בקיאה בדגמי מכוניות, אבל היא הבינה שללא ספק מדובר במכונית מדגם יקר ונדיר. השניים התיישבו במושב האחורי, כה קרוב עד כי יכלה לשאוף את הבושם הגברי שלו, וריח היה נעים, אפילו מסחרר. איש מהם לא אמר מילה, והנהג בבירור התלבט אם לשאול את שאלתו, אך בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לשאול: “להסיע את הגברת? או...״ הוא לא הספיק להמשיך. “איפה את גרה?״ דיוויד שאל אותה במהירות. עמליה אמרה את הכתובת והמכונית יצאה לדרך. היא ישבה ללא ניע ופחדה לראות את מבטו הבוחן של בן לווייתה, אך למעשה, דיוויד כאילו שכח שהוא אינו נוסע לבד והתבונן מבעד לחלון. הגשם והחושך ריתקו אותו ושיחקו כמו תמיד במוחו. עיניה האדישות של אימו עלו לנגד עיני רוחו על זגוגית החלון כמו בכל פעם שבה ירד גשם. הוא נזכר בעצבותה ובכאבה. לאחר מכן הכול היה פשוט. הנהג ליווה את עמליה אל דירתה ווידא שהיא נכנסת פנימה, ולאחר שנעלם מעיניה היא התיישבה על הרצפה שליד הדלת הסגורה כמעט מותשת מהניסיון חסר הטעם הזה להיראות בציבור. הוא אפילו לא אמר להתראות, כאילו אני מקום ריק... חשבה ולא ידעה אם היא חשה תרעומת או אולי אכזבה.