תמונות מפסיפס אתנוגרפי: מפגשים, חוויות ותובנות

פרק 1. מה לאקדמאים במאבק פוליטי? תנועת ״עד כאן״ באוניברסיטת תל־אביב

פרק זה מבוסס על מאמר שהכנתי ב־2018 לפרסום בכתב־עת ישראלי העוסק בבעיות חברה מתחומי הסוציולוגיה/אנתרופולוגיה/מדע המדינה. להפתעתי, המאמר נדחה. עורך כתב־העת בהוצאת החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, הגיב בתשובה לקונית של ״אי־התאמה״. לאחר שנדחה בטענות־סרק מכתב־עת נוסף, החלטתי להשלים עם חוויה מביכה זו בחיֵי אקדמאי. כפתרון ״החידה״ הגעתי לסברה שמסקנות המאמר המתייחסות להתנהגות הקולגות-האקדמאים הישראלים בימים אלו, אינן נוחות לעורכים הרואים בכך קריאת תיגר הפוגעת במעמדם בחברה. תסכול זה הוביל להחלטה בשני כיוונים: הכנת מהדורת המאמר באנגלית, אך מעבר לזאת, החלטתי להרחיב את קונטקסט יריעת המאמר אל מעבר למקרה הישראלי. וכך הכנתי לדפוס ספר שהתקבל לפרסום בסדרת ספרים של האגודה האנתרופולוגית האירופית.2 לאור קבלה מוקדמת של הספר, ביטלתי את הפרסום הצפוי של המאמר באנגלית בשל כללי המחויבות למו״ל הסִדרה. שילוב המאמר המקורי בקובץ הנוכחי מצטרף לרשימה של אירועים יוצאי דופן בחוויות הקיום הישראלי ובהוויי חיי האקדמיה המקומית.

אינטלקטואלים ומעורבות חברתית

חוזר אני כעת בפרק זה לימי האינתיפאדה הראשונה, כאשר חבורה של מרצים בכירים באוניברסיטת תל־אביב התארגנו לתנועת מחאה – ״עד כאן״ – ששמה לה מטרה לשכנע את ממשלת ישראל להכיר באש״ף כנציגות העם הפלסטיני, לסיים את משטר הכיבוש בשטחים ולקדם הסדר שלום בין שני העמים. שחזור פעילות הקבוצה מעלה תמות סוציולוגיות, ובמיוחד בוחן את דפוסי השתתפותם של אינטלקטואלים בספֵרה הציבורית במצבים קונפליקטואליים, התפלגות המשתתפים לפי תחומי עיסוק דיסציפלינריים וקטגוריות המגדר של חבריה.

היסטוריה של השתתפות מרצים וסטודנטים בפעילות פוליטית באוניברסיטאות ישראל היא מוגבלת. זכורים מימי ראשית האוניברסיטה העברית קבוצת הפרופסורים, חברי ״ברית שלום״, כולל הנשיא י. ל. מאגנס, הוגו ברגמן, מרטין בובר, ארנסט סימון וגרשם שלום, אשר הטיפו להקמת מדינה דו־לאומית, ושנים לאחר מכן קבוצת ״מן היסוד״, בימי פרשת לבון, שבה השתתפו אנשי אוניברסיטת ירושלים.

בהמשך לאירועי מלחמת 1973, כמה פרופסורים מאוניברסיטת תל־אביב לקחו חלק בהקמת תנועת ״שינוי״, שהתאחדה עם מפלגת ד״ש בראשותו של פרופ’ יגאל ידין. חבורת המשכילים סייעה לנפילת מפלגת העבודה, תרמה בדיעבד להתבססות שלטונו של מנחם בגין, והתפרקה בתוך זמן קצר באכזבה קשה לחבריה. קולות אישיים בולטים מן האקדמיה נשמעו במשך השנים, ביניהם ישעיהו ליבוביץ וההיסטוריונים יעקב טלמון ויהושע אריאלי. ואולם, בסיכום, נראה כי אקדמאים מסורים לא צלחה דרכם בניסיון העבר להשפיע על סדר היום הלאומי הישראלי לאורך זמן.

הסטודנטים הישראלים היו מעורבים אף פחות, בשונה מבני דורם בתנועות הסטודנטים באירופה ובארצות הברית, ובמיוחד בשנות ה־60. מקובל להסביר את היעדרם מפעילות פוליטית וחברתית לאור כניסתם המאוחרת לשורות האוניברסיטה, לאחר השירות הצבאי הממושך (ותכופות תקופת המסע למרחקים שלאחריו), לחץ הכניסה המאוחרת לעולם התעסוקה, ואף הקמת משפחה עוד בתקופת הלימודים.

בכוונת הדיון לבחון האם אנשי סגל האקדמיה הישראלית שונים או דומים לחברי הקטגוריה שלהם בארצות אחרות מבחינת דפוסי מעורבותם בפורום הציבורי, כפי שמצטייר מהספרות הדנה במעמד ״האינטלקטואלים״ שאליו מקובל לשייך אותם. הספרות הסוציולוגית מצאה עניין מסוים בתיאור תפקידם החברתי של האינטלקטואלים, החל ממנהיים שהבחין כי אין הם מייצגים מעמד בשל הדיפרנציאציה הרבה המאפיינת אותם (Mannheim, 1968[1952]: 182-186). הבחנה מפורטת יותר מציע ברים (Brym 1980:14), לפיה מדעי החברה והרוח מצמיחים יותר מועמדים רדיקלים בהשוואה לחברי הפרופסיות של מדעי הטבע או המדעים ״המדויקים״. תצפית זו דוּוחה גם על ידי אחרים, ובמיוחד מרטון (Merton, 1957:211): ״האינטלקטואל העוסק בהתנהגות אנושית ובתרבות, מוצא עצמו מזהה אלטרנטיבות שיש להן משמעות ערכית מיידית, והוא מהווה מטרה להתקפה מצד אלו שהאינטרסים והסנטימנטים שלהם עשויים להיפגע על ידי ממצאיו. מסיבות אלו ואחרות, אינטלקטואלים העוסקים בבעיות אנוש באופן כללי מוצאים עצמם בסטטוס בטוח פחות ממדענים בתחומים הפיזיים והביולוגיים ואשר להם השפעה על מדיניות ציבורית״.

השקפה זו שותף לה גם רייף (Rieff, 1969), המבחין בין הפרופסיות היישומיות ״הפחות פרוגרסיביות״ לבין אינטלקטואלים אחרים, המבטאים את זכותם להישמע ולהשפיע. גם קוזר (Coser, 1965:VII-X) העלה פרופיל דומה של האינטלקטואלים כיורשי הנביאים המטיפים נגד בעלי השררה וחטאיהם, שאף פעם אינם שבעי רצון מהמציאות שסביבם ומרתיעים את האזרחים הרגילים. אך גם הוא מבחין שלא כל המדענים שותפים לדאגה ולאחריות הציבורית. ובדומה, גם שילס (Shils, 1969) מדגיש את עמדת האינטלקטואל כנגד מייצגי הסמכות הדתית והחילונית, ודרנדורף (Dahrendorf, 1969) המשווה את האינטלקטואל לליצן בחצרות המלכים, ״the fool״, שיכול היה לבטא ללא חשש ביקורת כנגד הסדר החברתי ולשאול שאלות שאחרים לא העזו לבטא. אדוארד סעיד (Said, 1996) מביע עמדה דומה על תפקידו של ״האיש השולי״, המנסה להתעמת עם השלטון – to speak truth to power – והעומד תמיד בפני קונפליקט הנאמנויות הפרימורדיאליות לקהילת המוצא, הלאום והדת, מול מטרת המחאה.

ניסבט Nisbet, 1997)) ספקן יותר על אודות תרומת האינטלקטואלים וטוען כי מצע הקמפוסים אינו מהווה קרקע פורייה לרדיקלים פוליטיים וחברתיים. מוסדות אלו נשארים, לדבריו, בגבולות המערך הישן לפיתוח הדמיון המדעי. ואמנם, אם כי המהפכות החברתיות והפוליטיות בעולם המערבי הובלו לעתים על ידי אנשי מדע ורוח, רובן לא יצאו מחצרות האוניברסיטאות.

דיון נוקב מעבר להערכות ולהגדרות כלליות של מהות ומעמד האינטלקטואל בחברה מצוי במאמרה של ג’ני (Jenni, 2001) בעימות של נציגי העֶמדות בעד ונגד מעורבותם של האינטלקטואלים, ובמיוחד האקדמאים, מול תופעות של אי־צדק וסבל בעולם סביבם. כך, למשל, הפילוסוף גרסיה (Gracia, 1999) טען שאקדמאים ממלאים תפקיד בחיים הציבוריים כמורים וכמבקרים בשאלות של ערכים, אבל לא כיועצים וכמשתתפים אקטיבים, שאין הם מתאימים לכך, וכי זה מנוגד לייעודם הפרופסיונלי. זאת, לעומת הביקורת כנגד האינטלקטואלים באקדמיה, שבחסות המעמד הפרופסוריאלי מתעלמים ממצוקות המציאות הריאלית הפוליטית והכלכלית. לעומתו, הפילוסוף ניזאן (Paul Nizan, ראו אצל Schalk, 1973) גינה את הפסיביות של האקדמאים ככזו התומכת במערך הכוח הקיים ובדיכוי, וייחס בגידה זו בשאיפתם לקיים את שלוות חייהם וליהנות ממנעמי הקיום שזכו להם. כפיצוי, הם יוצאים ידי חובה בג’סטות סימבוליות, כגון חתימה על עצומות.

בסיכום, ג’ני דוחה את שתי הגישות הקוטביות בטענה כי ניתן לגשר ביניהן בנורמה של שירות ציבורי עקיף, על מנת לנהוג אחרת מהמצוי בדרך כלל בעולמם של האקדמאים (הפסיביים). ושאלת פרק זה: כיצד משתלבת בדיון דלעיל תופעת תנועת המחאה ״עד כאן״ באוניברסיטת תל־אביב?

ארכיון ״עד כאן״

זה שנים מונחת בכניסה למשרדי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה תיבה עמוסה בעלונים, במכתבים, בקטעי עיתונות, בפוסטרים, במסמכים בנקאיים וכדומה, חסומה בפיסת בד שחורה ארוכה שעליה מופיע בלבן הכיתוב ״עד כאן״, אותה נשאה בהפגנות שורת המפגינים הראשונה, או שהתנוססה על בימת אירועי הכינוסים. התיבה הועברה אליי כאשר גב’ אורה סלונים, המזכירה המתנדבת לפעילות ״עד כאן״, פרשה לגמלאות והעבירה אותה למשרדי כמי שהיה הכתובת הרשמית לדואר התנועה. תיבה מאובקת זו הייתה עבורי תזכורת קבועה לתקופה ולאנשים שהשאירו בי חותם עמוק וזיכרונות נעימים, אך גם אכזבה וצער. התכוונתי להעביר תיבה זו מרשותי לתלמיד או לארכיון שאולי ימצאו בה עניין מחקרי, ואמנם לפני כמה שנים התכנסו כמה מהדמויות הבולטות בפעילות התנועה לבירור האפשרויות. היה זה מפגש מרגש בביתה של פרופ’ אריאלה פרידמן מהחוגים לפסיכולוגיה ולעבודה סוציאלית, אך לא היה לו המשך שהיה משחרר אותי מנוכחות מטרידה זו.

מעבר לתיאורי תנועות המחאה של ימי האינתיפאדה הראשונה בעיתונות התקופה, מצויים בידיי שני מקורות מחקריים שמשחזרים את דינמיקת התופעה ואת הפעילות של ארגונים אלו. קמינר (Kaminer, 1996) סקר את מניין התנועות הרבות, כולל ״עד כאן״, שאותה הגדיר כקבוצה מיליטנטית (148-147) ייחודית בין חברי האינטליגנציה שתמכו בדרך כלל בזרם המתון של תנועות השלום אשר יוצג על ידי ״שלום עכשיו״. זאת, לעומת תנועת ״השנה ה־21״ (שגם חבריה אקדמאים ברובם), שלצד הרטוריקה הרדיקלית לא היה לה משלים בפן האקטיבי – והתנועה התפרקה בתוך זמן קצר. מאמר ממוקד של ששון־לוי ורפופורט (2001) בחן את הממד המגדרי בתנועות ״נשים בשחור״ ו״השנה ה־21״. בניתוח דומה לקמינר על אודות הפער בין האידאולוגיה הרדיקלית בטקסטים הפוליטיים לבין הפרקטיקה של הפעילות בתנועת ״השנה ה־21״, מדגישות המחברות את ההיררכיה וחלוקת העבודה המגדרית ששררו בארגון זה. הגברים מילאו את העבודה התאורטית־אידאולוגית בכתיבת המאמרים, ניסוח המודעות וייצוג התנועה בתקשורת, בעוד הנשים עשו את רוב המטלות הלוגיסטיות והמנהליות המרובות כדי לקיים את חיי היום־יום של התנועה. תמונה זו בוודאי אינה משקפת את הפרקטיקה הפנימית והחיצונית של המערך הארגוני בתנועת ״עד כאן״, ששרדה בהרמוניה קבוצתית ומגדרית עד להגשמת ייעודה בהסכמי אוסלו.

העדפתי שסיפור ״עד כאן״ ייכתב על ידי מישהו ״ניטרלי״, שכן אינני יכול לדווח על פעילות ארגון זה בזמנו בדומה לעבודותיי האתנוגרפיות בקריירה של אנתרופולוג, שבהן לא הייתי שותף לחייהם של אנשי החברה הנחקרת. אמנם, האנתרופולוגיה המודרנית מצטיינת במגמת הרפלקסיביות המצפה מהחוקר/ת לדווח על הממד האישי בכל הנוגע לנושאי התצפית ויחסיהם עם הנחקרים. בדיעבד, אני נמשך לחזור ולהעלות על הכתב טקסט אתנוגרפי זה – והפעם מפי אחד ״הילידים״. בכל מקרה, עם כל ההטיות האישיות, הטקסט מתבסס, רובו ככולו, על אוצר המסמכים בתיבת ״הגניזה״, המהווים עבורי את דיווחי השדה (Fieldnotes) כמקובל בעבודה אתנוגרפית רגילה, דהיינו – רישומי התצפיות והקומוניקציות עם הנחקרים.

נשאלת השאלה: למה התעוררתי בשעה זו לפתוח את התיבה ולדון על תפקיד האקדמאי בחיי החברה והסביבה הקרובה לנוכחותו היום־יומית? האם זו נוסטלגיה של גיל מתקדם? האם משום שסיימתי זה מקרוב את עבודותיי האתנוגרפיות והייתי פנוי לנושא חדש? ואולי זו סגירת חשבון שאינני נפרד ממנו מדי פעם, כגון בצרור מכתבים דמיוניים להרצל (שוקד, 2005) או בכתיבה נרגנת לעיתון ״הארץ״ (כגון, ״עורו אחי המשכילים״, 17.2.2016). בימים אלו מלאו 50 שנה לכיבוש וליום חזרתי לארץ מעבודת הדוקטורט לאחר מלחמת 1967, כשאני נושא בלבי את הבטחת שר החוץ, אבא אבן, שאותו שמעתי בלונדון מבטיח, בלשונו של צ’רצ’יל, ״אנו נהיה נדיבים בניצחוננו״ (We shall be magnanimous in victory).

הקמתה של ״עד כאן״

הופעת ״עד כאן״ התרחשה ללא כוונה בעקבות מכתב קצר למערכת ״הארץ״ מה־24.12.87, תחת הכותרת ״הגיעה העת למרי אזרחי בציון״, שעליו חתום פרופ’ משה שוקד, יו״ר האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה. המכתב פתח במשפט – ״כולנו שותפים בכיבוש, גם אם אנו מתעבים אותו בכל נפשנו״. ובהמשך, ״צמרמורת עוברת בי כשאני מהרהר מה חשבתי על אינטלקטואלים בארצות שההיסטוריה חרצה את דינן, ולא אזכיר את ההשוואות. מנהיגות בלתי שפויה מובילה אותנו אל פי תהום, ואנו עומדים משותקים יותר ויותר מול הבלתי יאומן הנשמע מפיה והמבוצע על ידה״. ולבסוף: ״לצד מרי אזרחי בשטחים הגיעה העת למרי אזרחי בציון״ (מצ״ב).

אינני זוכר מה היה הגורם המיידי שהוביל לכתיבת המכתב. היה זה כשבועיים לאחר תחילתה של האינתיפאדה (9.12.87), כשלפתע התערערה תחושת הסדר שהתקבע במהלך היום־יום זה 20 שנה, שבו התרגלנו למצב הרגיעה כביכול ולאמונה שמצבם של הפלסטינים השתפר בעקבות שילובם בכלכלה הישראלית. גם אני התנסיתי באווירה נינוחה זו עת הקבלן ששיפץ את ביתנו, מרבית עובדיו הגיעו מדי בוקר מעזה, וקיימנו איתם קומוניקציה ידידותית, כולל שיחה ערה כשגילו שאינני מאמין בהשגחה אלוהית.

להפתעתי, הגיעו אליי מיד תגובות טלפוניות של הזדהות, ובמיוחד ההזמנה של איש התאטרון, סיני פתר, להצטרף לתנועת ״יש גבול״, ופנייה דומה מצד חברי ״השנה ה־21״. בביקור במפגש של חברי ״השנה ה־21״, שרובם אקדמאים, הגעתי למסקנה כי מסמך ההתארגנות שלהם הוא אליטיסטי מדי בסגנונו הרדיקלי. ואילו בפגישה עם סיני פתר הגעתי למסקנה כי אינני מתאים לחבורה פורצת דרך זו כמי שאינו משתתף יותר בשירות צבאי. אבל הסכמנו שעדיף לעורר תנועות מחאה למען הסדר שלום בארגונים אזרחיים רבים במידת האפשר, כדי להגיע לאוכלוסיות שלא ימצאו את דרכן לגופים הקיימים.

אין ספק, שיחות שוטפות עם חברי למחלקה, פרופ’ ליאון שלף (סוציולוג ומשפטן), שכנעו אותי שאינני יכול לחזור אל עידן הדממה שמלפני מכתבי. החלטנו להודיע על מפגש מרצים השותפים לַהרגשה שיש להגיב ולנקוט פעולה מול מציאות הקונפליקט המחריף מול עינינו. פרסמנו הזמנה בכתב־יד בלוחות המודעות בכמה פקולטות, והיינו מופתעים כשיותר מ־20 חברי סגל התייצבו לפגישה בחדר כיתה בפקולטה למדעי החברה. הנוכחים רובם הגיעו ממדעי החברה, מדעי הרוח ומבית הספר למתמטיקה. בסוף הדיון הוחלט להמשיך לקיים פגישות שבועיות שאליהן הגיעו משתתפים נוספים ושבעקבותיהן נתקבלה החלטה לקיים כינוס לבחינת האספקטים השונים של המשך הכיבוש תחת הכותרת: ״קבוצת המרצים באוניברסיטה מזמינה את הסגל, הסטודנטים והציבור לכנס ‘עד כאן’ לדון בהרס החברה הישראלית בעקבות הכיבוש״.

הכנס התקיים ב־25 בינואר 1988, חודש מאז המכתב ב״הארץ״, ובו לקחו חלק חוקרים בולטים מתחומי הסוציולוגיה, מדע המדינה, הכלכלה והמשפטים, רובם מאוניברסיטת תל־אביב, כולל שני אקדמאים ערבים מקמפוסים אחרים (ד״ר מאג’ד אלחג’ וד״ר עזמי בשארה). הכותרת ״עד כאן״ הייתה פרי שיחות עם ליאון שלף עת חיפשנו לוגו דומה בחדותו לכותרת הארגון ״יש גבול״. בדומה להודעות הקודמות, גם הקריאות לסגל ולסטודנטים לאירוע שעמד להתקיים באולם בפקולטה למשפטים, שבו מתכנס גם סנאט תל־אביב, הוכנו בכתב־יד ונתלו על ידי הפעילים בלוחות המודעות שברחבי הקמפוס.

בניגוד לציפיות, לא פחות מ־250 אוהדים חתמו על נכונות להשתתף בפעילויות בעתיד, ואף נידבו תרומות צנועות למטרה זו. בפתח דבריי הזכרתי את חזרתי לארץ לפני 20 שנה בברכת הדרך של השר אבא אבן, We shall be magnanimous in victory, והדגשתי את המחיר הכבד שאנו משלמים בגלל ההתנחלויות (הללו היו אותה שעה מעטות במניינן וצנועות בכוחן הציבורי בהשוואה לנוכחותן בשטח ולעוצמתן הפוליטית בימים אלו). המשתתפים האחרים הציגו תמונה מעמיקה של מחיר ההתנחלויות עבור החברה הישראלית במישור הפנימי והחיצוני. ימים אחדים לאחר מכן, ב־2 בפברואר 1988, הפצנו את החוזר הראשון ברחבי הקמפוס, הקורא להצטרף אלינו תחת הכותרת ״עד כאן״.

האירוע הראשון זכה לכיסוי בעיתונים היומיים, שהדגישו את כניסת קולות האקדמיה לזירת המרחב הפוליטי. או אז גליתי את המשמעות האישית של ״הצלחה״ זו, עת ללא הכנה הפכתי לכתובת של עיתונאים אוהדים שפנו בשאלות על מקור ועל תוכניות הפעילות של הקבוצה. כמה ימים לאחר מכן התפרסמה מודעת מחאה כנגד מדיניות הממשלה בתגובה לתסיסה בשטחים, שעליה חתמו 600 אקדמאים, רובם מהקמפוסים של ירושלים ותל־אביב. כתבה מפורטת של רונית מטלון ב״הארץ״ (2.2.88) הציגה ראיונות עם כמה מן החותמים. הנציגים הירושלמים כללו את פרופ’ ש.נ. אייזנשטדט, הסוציולוג הישראלי המוביל והידוע במעמדו הבינלאומי. הכותבת תיארה את הירושלמים כמרוסנים יותר בבחירת הביטויים ובציפיותיהם למעורבות אקדמאים בפורום הציבורי, בהשוואה לנציגי תל־אביב, המזוהים עם התארגנות המחאה החדשה, ביניהם הפרופסורים יונתן שפירא (סוציולוגיה), אריאלה פרידמן (פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית), אורי מאור (פיזיקה) ומשה שוקד, שתגובותיהם בוטות ואמוציונליות הרבה יותר. חוקר המפלגות שפירא עמד על כישרון הפוליטיקאים לתמרן את האקדמאים, פרידמן ביטאה את חוסר יכולתה לשאת יותר את היות הפלסטינים שקופים ואת תקוותה שלמחאה תהיה תוצאה דומה לתצפיותיה בעת מרד הסטודנטים בארצות הברית כנגד המלחמה בווייטנאם. מאור ביטא תקווה להתפרקות הקונצנזוס ולקריעת מסך הקלישאות בפי הפוליטיקאים. הוא הציג את משתתפי המחאה כבני דור שרובו בגילאי 50/40, דור מוכה במובן הפוליטי, קורבנות מלחמת 1973 ותוצאותיה. הוצגתי ככותב המכתב הקורא למרד אזרחי וכמי שלא מתנבא לאן יובילו הדברים, אך מוכן גם לכישלון.

ב־Chronicle of Higher Education הופיע מאמר ארוך (Herbert Watzman, 17.2.88) שבו ראיין הכתב את דוד קרצמר (משפטים) ושלמה אבינרי )מדע המדינה) מירושלים, ואותי כמי שמדגיש את חשיבות הידיעה בארץ ובחו״ל שהאוניברסיטאות מתנגדות להמשך מצב הכיבוש. אין ספק, זה זמן הטרידו אותי חזיונות גרמניה, שם האוניברסיטאות היו מגויסות לאידאולוגיה הנאצית (Grunberger, 1971).

לאחר הפגנה בכיכר האוניברסיטה נגד המשך הכיבוש, שמשכה קהל רב בהשתתפות שמונה דוברים חברי סגל וארבעה סטודנטים, כולל נציג הסטודנטים הערבים, התקיים האירוע הציבורי שהיה בבחינת הרגע המכונן בתולדות התנועה. ב־17 במרס 1988 ערכנו כנס פומבי בנושא ״עדויות מהשטחים״, שאליו הוזמנו דוברים פלסטינים בולטים, כולל רופא, מורה, יו״ר אגודת הסופרים הפלסטינים, ועורך דין מעזה, כדי לדווח על חיי היום־יום בקהילותיהם. היה זה אירוע רב־משתתפים, אשר בו התגלו פנים חדשות של נציגי הציבור שתחת שלטון הכיבוש. הקהל הישראלי נתקל בחיי היום־יום, או בעיקר שומע, על אודות הפועלים היומיים מעזה ומהגדה, המגיעים תכופות לרחוב הישראלי. עתה עמדו בפניהם פרופסיונלים מרשימים, לראשונה בקמפוס ישראלי. היה זה מעמד מרגש שבו, כצפוי, הועלתה המסקנה כי לפנינו מרי אזרחי רחב וכי שתיקתנו היא בגדר שותפות למדיניות הכיבוש.

אולם, כגודל המעמד כך גם התבררה בתוך כמה שעות אימת המציאות, כאשר בחצות אותו ערב התבשרנו טלפונית כי האורח שלנו מעזה, עו״ד אבו שעבאן, נעצר מיד עם שובו לביתו על ידי חיילי צה״ל. היה זה רגע טראומטי עת התחלפה תפיסה הומנית מופשטת לדחף להצטרף בפועל למאבק השחרור של עמיתינו לשולחן המרצים והציבור שלהם. עו״ד אבו שעבאן נענש, ככל הנראה, בשל קבלת ההזמנה לדווח לקהל ישראלי על חוויות הכיבוש. ואולי היה בכך גם מסר סמוי למזמינים המשכילים שיואילו לשמור מרחק מנציגי המאבק.

עוד באותו לילה שקלנו את צעדינו, ולמחרת אחר הצהריים נערכה הפגנה ברמת אביב מול ביתו של שר הביטחון, יצחק רבין, שאליה הוזמנו גם עיתונאים. כמה ימים לאחר מכן (21.3.88) קיימנו כינוס בהשתתפות משפטנים יהודים וערבים לדיון במדיניות המעצרים המנהליים ללא משפט. עם שחרורו של אבו שעבאן זמן קצר לאחר מכן, חשנו שותפים לסוף ״הטוב״ של הפרשה. אך ניסיון זה היווה בבחינת ״טקס מעבר״ של גיבוש זהות והתמסדות עבור הארגון המתהווה, כאשר ״עד כאן״ הפך לשם הרשמי ונעלמה תחושת הארעיות של הפעילות. להלן ההודעה שהופצה בקמפוס ונמסרה לעיתונאים, והמודעה על הכנס שנערך בעקבות האירוע.

מיסוד וארגון

קבוצת הגרעין של הפעילים כללה כ־30 חברי סגל בכיר ממחלקות שונות מהפקולטות למדעי החברה, מדעי הרוח, בית הספר לחינוך, משפטים, מתמטיקה, וחבר אחד מבית הספר לפיזיקה. היה גם מעגל קטן נוסף של תומכים בעלי מעמד בולט בקמפוס שאותם ניתן היה לגייס לפעילויות ספציפיות, אבל שלא היו שותפים לרוטינה של פגישות ועבודות ״שחורות״ כתליית מודעות ברחבי הקמפוס, התקשרויות עם תומכים פוטנציאלים, פנייה לעיתונאים וכדומה. בהמשך גם הצטרפו אלינו כמה מחברי ארגון ״השנה ה־21״ (ביניהם ענת בילצקי – פילוסופיה, טניה ריינהרט – בלשנות) וגם כמה ״מרקסיסטים״ ותיקים בסגל (ההיסטוריונים בנימין כהן וצבי רזי), שחברו ל״טירונים״ של ״עד כאן״.

אין ספק, חברי הארגון, רובם ככולם, הגיעו מ״הגדה המערבית״ של הקמפוס, מפקולטות המדעים ״הרכים״. נעדרו לחלוטין (פרט לאחד) ״מהגדה המזרחית״ של מדעי החיים, הרפואה והמדעים המדויקים. אין זו לכאורה תופעה יוצאת דופן לאור תצפית החוקרים, שאותם הזכרנו, שהבחינו בין האינטלקטואלים שעיסוקם בהתנהגות אנושית ובתרבות לבין מדעני הפרופסיות מהתחומים הפיזיים והביולוגיים. לצד זה הפתיעה ההתייצבות של חברי בית הספר למתמטיקה, שאולי אפיונם ״ההיברידי״, בין שני חלקי הקמפוס, קירב אותם לחבורת הסוציולוגים, ההיסטוריונים, הפילוסופים, המשפטנים, חוקרי החינוך, הספרות והלשון.

קבוצת הגרעין היוותה מיעוט קטן מכלל חברי הסגל הבכירים והזוטרים. כך, למשל, היינו לא יותר מ־5% מכלל חברי הסנאט באותם ימים (לפי מניין ספטמבר 1989). אבל נהנינו מנראוּת בולטת וממניין גובר של תומכים שהגיעו לאירועי התנועה. המעמד המקצועי הבכיר של חברי הגרעין לא נעלם מעיני הנהלת האוניברסיטה – ובמיוחד הרקטור וסגן הרקטור – שהיה בידם לאפשר או למנוע שימוש באולמות לכינוסים או להתיר פעילות פומבית במתחמי הקמפוס. אישוריהם כללו גם את הפעלתו של מנגנון הביטחון להבטחת אירועים אלו, שעוררו התנגדות גלויה בקרב מיעוט ימני בקמפוס, אך בעיקר לאור נוכחות אורחים עוינים מחוצה לו. אנשי הביטחון לא היו שותפים לעמדות המחאה והיה עלינו לנווט בזהירות את הקשר איתם.

בין המסמכים שבתיבת הארכיון נמצא שרטוט גרפי משלב מוקדם של מבנה הקשר וחוליותיו: מפעיל ראשי, ועדת אירועים, ועדת פרסומים, ועדת קשרים בינלאומיים, ועדת סטודנטים, ועדת כספים, ועדת ארגון, ועדת קשרי הקמפוס, וּועדת קשרים עם קבוצות המחאה. הופיעו ברשימה זו 37 פעילים, רובם מדרגות אקדמיות בכירות, וכמה מהם חברים ביותר מוועדה אחת. קבוצת הגרעין של 30-20 חברים בשוויון מגדרי נפגשו מדי שבוע לישיבות דיון ולתכנון אירועים קרובים. רצף הפעילות לא נפגע מהיעדרויות קצרות או ארוכות יותר של משתתפים, שיצאו מדי פעם במסגרת עבודתם לוועידות או לשבתונים.

מצאתי העתק התכתבות מרגשת שאותה ניהל הסוציולוג סשה ויטמן, חבר ועדת קשרי חוץ, עם האנתרופולוג הנודע קליפורד גירץ (Geertz) מפרינסטון, שאליו פנה ויטמן בבקשה לסייע במאבק לשחרורו של עו״ד אבו שעבאן. במכתב תודה על שיתוף הפעולה של גירץ, ששלח מכתב מחאה לקונסוליה הישראלית בניו יורק, ציין סשה בסוגריים:

(Incidentally, AD KAN was formed following the publication in one of the daily papers of an angry letter at the beginning of the intifada, by Moshe Shokeid, one of your professional confreres and my colleague in the department, calling on the Israeli public to ״rise up in rebellion״ against the occupation and the brutal repression. The morning after, and much to his surprise, Moshe found himself at the head of a faculty-led groundswell committed ״to do something״ about the situation. It is like that well-known Parisian personality in 1789 who, when asked why he was running so hard after the angry revolutionary crowd, answered ״Why, because I am their leader, that’s why!״)

איתור התכתבותו של סשה, בתוספת נופך ההומור של מי שהתמחה במחקר המהפכה הצרפתית, סייעו לי ״להאמין״ שכל זה אמנם קרה בעידן של תקוות ההולכות ומתרחקות לאור מציאות ההווה.

לאחר אירוע אבו שעבאן, הפיצה ״עד כאן״ מסמך זהות וכוונות של תנועת שלום אוניברסיטאית מקרב הסגל האקדמי באוניברסיטת תל־אביב. לפיו, המשך הכיבוש מוביל לדרדור ערכים, סותר את אופייה הדמוקרטי של המדינה, ומדיניות היד החזקה רק מעצימה את חומרת המצב. על שני העמים להגיע לפשרות קשות באמצעות שיחות ישירות. התנועה פועלת כדי לשנות את עמדות ממשלת ישראל בנקודות הבאות: (1) הכרה בזכות הפלסטינים להגדרה לאומית ופרסום הודעה על משא ומתן המבוסס על הכרה הדדית (2) ייצוג העם הפלסטיני ייעשה על ידי הפלסטינים עצמם. (3) ביטול העיקרון של ״לא מדברים עם אש״ף״ (4) עם סיום הכיבוש תבוטל מדיניות ״היד החזקה״ ותקוים אמנת ז’נבה, כולל הפסקת גירושים ללבנון והריסת בתים, לצד הפעלת חקיקה שווה ומתן חופש לפעילות פוליטית בשטחים. מאוחר יותר (יוני 1991), תוקן המסמך להכללה רחבה יותר כארגון של סגל המורים, העובדים והסטודנטים באוניברסיטת תל־אביב, ולתמיכה בהחלטת האו״ם 242, הדורשת פינוי כל שטחי הכיבוש מ־1967. כמו כן הפנה המסמך אצבע מאשימה כלפי הממשלה בהכשלת כל תהליך של שלום, על מנת להרוויח זמן להרחבת ההתנחלויות. מסמכים אלה ואחרים חוברו על ידי כמה חברי הגרעין, הופצו בין שאר החברים ונדונו בפגישות השבועיות לפני אישור סופי. היה זה מתפקידי לשמור על סגנון דיון רגוע במידת האפשר בקרב חבורה של אקדמאים בעלי דעה וטמפרמנט מגוונים.

הפעילות השוטפת 1989-1988

שנת 1988 הייתה שנה רבת פעילות, כולל 13 אירועים פומביים, רובם כינוסים בהשתתפות דוברים ידועים, אקדמאים מתל־אביב ומקמפוסים אחרים, ולצדם סופרים, משפטנים, עיתונאים, חברי כנסת, מפקדי צבא בדימוס, ראשי ערים, פרופסיונלים ופוליטיקאים ערבים מישראל ומהשטחים. ההפגנות נערכו בכיכר המרכזית בקמפוס בשעות הצהריים המוקדמות עם אישור שימוש במגפון ונכחו בהן 200-100 משתתפים וצופים. נושאי הכינוסים עסקו באפשרויות ובסיכויים להסדרי שלום, בסגר המוסדות האקדמיים בשטחים, ובהקרנת הסרט ״הקרב על אלג’יר״ כדוגמה היסטורית למחיר הכבד והאלים של כיבוש קולוניאלי, שסופו בפינוי המתנחלים (הצרפתים). ההפגנות התמקדו במיוחד בסגר הצבאי שהוטל על מוסדות ההשכלה שבשטחים בהנחה שהללו מהווים חממה לפעילות רדיקלית וטרוריסטית. קבוצות מחאה אחרות הוזמנו להצטרף להפגנה כנגד מעצר מסיבי ללא משפט של פעילים פלסטינים אותה קיימנו מול בית הסוהר ״אנצאר 3״ בנגב. קיבלנו גם אישור להפגנה שקטה ליד אולם ההרצאות בקמפוס בעת הופעתו של שר הביטחון, יצחק רבין.

אם מניין האקטיביסטים ״השמאלנים״ מקרב בכירי הקמפוס היה קטן, הרי מניין ״הימניים״ מקרב בכירי הסגל היה קטן הרבה יותר, וביניהם מוכרים רק שניים: פרופ’ יובל נאמן, פיזיקאי, נשיא האוניברסיטה לשעבר, חבר הכנסת ושר המדע, ממקימי מפלגת התחייה. ובמעמד צנוע יותר, הפסיכולוג פרופ’ נח מילגרם, אשר התלונן בתקשורת כי השמאלנים בקמפוס מתנכלים למי שאינם מסכימים איתם. מעט הימניים לא גילו יוזמה ציבורית לביטוי תמיכה במדיניות הממשלה או התנגדות למעורבות פוליטית בקמפוס. בינתיים גם התארגנה קבוצה נלווית, ״עד כאן סטודנטים״, שבה תמכנו כדי למנוע חלוקת עבודה פנימית, שהייתה מעמיסה את עיקר העבודה השוטפת על הסטודנטים.

כתבות עיתונאיות על תנועות המחאה, כולל על ״עד כאן״, הופיעו בעיתונים היומיום ובמקומונים, כגון ״העיר״. במאמר ב״ג’רוזלם פוסט״ (28.2.88) צוטט ההיסטוריון, פרופ’ עמוס פונקנשטיין, בהפגנה של ״עד כאן״, שהִשווה בין היחס לפלסטינים ליחס הגרמנים ליהודים ב־1936 (אזכור ״אסור״ בקונטקסט הישראלי). וכן צוטטה תשובתי לשאלה על הנוכחות של 200 מפגינים בלבד ולא אלפים: ״ההיסטוריה תזכור את המעטים, ואחר כך את האלפים, שיטענו שענדו את הכפתורים שלנו בתמיכה למשא ומתן עם אש״ף״.

כַּתֶבֶת ״הארץ״, נורית אמיתי, שהציגה תמונה של מפגיני ״עד כאן״ נושאי שלטים כנגד סגר המוסדות האקדמיים, דיווחה על הנוכחות בעיקר ממדעי הרוח והחברה, וציטטה אותי בטיעון ההבחנה בדבר אופי העיסוק והריתוק של חוקרי המעבדות לעומת חוקרי יחסי אנוש, הרגישים יותר למצב הקיומי ולכן גם הינם יותר מעורבים. המתמטיקאי מאיר סמורודינסקי הסכים להבחנה זו בין הדיסציפלינות בַּנטייה למעורבות בפורום הציבורי. ההיסטוריונים שולה וולקוב וישראל גרשוני העירו כי האקדמאים, רובם, מעדיפים שלא להיות מעורבים פוליטית, ואולי דווקא בשל שתיקתם האופיינית, הם זוכים לתשומת לב ציבורית ותקשורתית כאשר הם מתגייסים לפעולה במצבים של סכנה לאומית.

כתבות ב״ג’רוזלם פוסט״ (1.4.88) וב״ניו יורק טיימס״ (15.5.88) דיווחו על פרשת מעצרו של עו״ד אבו שעבאן, כולל ציטוטים שבהם תיארתי מעצר זה כפגיעה בחופש האקדמי, ועל מגמת הצטרפות מתמדת לשורות התנועה. הפגנת ״עד כאן״ ליד מחנה ״אנצאר״ זכתה לכיסוי בכמה עיתונים, וביניהם צוטטה הקריאה להסתלקות מאיסור ההשוואה לימי גרמניה. מדוע להמתין היום? ייתכן שדברים נוראים היו נמנעים בזמנו לו אזרחים שלווים היו מודעים למתרחש בעוד זמן (חדשות 8.8.88). הודגש האופי המייחד את פעילי ״עד כאן״, שאינם חברי מפלגות ושאין להם עניין אישי בנראוּת ציבורית.

ב־1989 התקיימו שישה אירועים מרכזיים בנושאים: מדינה פלסטינית או המשך הכיבוש; אל תאמרו לא ידענו – שנתיים לאינתיפאדה; החינוך והטריטוריות המוחזקות; הפגנה בקמפוס – הרס והרג רוטינת חיינו; שבוע של מפגשי כיתה להרצאות ודיונים בכותרת ״אקדמיה ופוליטיקה – האינתיפאדה וחיינו״. בין המרצים האורחים היו ד״ר אחמד טיבי, מי שהיה בזמנו יועץ פוליטי לערפאת, ד״ר סרי נוסייבה – נשיא אוניברסיטת אל־קודס, מרצים מאוניברסיטת ביר זית, נציגים מהפרלמנט האירופי ואחרים. הופיע דיווח על כנס ״עד כאן״ שבו השתתף פרופ’ ישעיהו ליבוביץ (״הארץ״, 7.3.89) שחזר על אמונתו שאם כמה מאות חיילים יסרבו לשרת בשטחים, תיאלץ הממשלה לשנות כיוון. אך עם המשך הכיבוש, ישראל תהפוך למדינה פשיסטית שיוקמו בה מחנות ריכוז לא רק לפלסטינים אלא גם לאזרחים ״שומרי חוק ‘כמוכם’ (קהל השומעים), שיכניסו אתכם לשם כמו כלבים מוכים״.

לצד הקולות המגנים ומוחים, נשמעו במהלך האירועים גם קולות אופטימיים. כך, למשל, אורחנו ד״ר סרי נוסייבה צוטט בכתבה ב״הארץ״ (12.12.89) כמאמין שארצות הברית תמצא דרך לשכנע את הישראלים לשוחח עם אש״ף כחלק ממשלחת פלסטינית רחבה, או בכל דרך אחרת, מתוך ההכרה שיש לתנועה זו אפשרות לגייס תמיכה רחבה להסדר עם ישראל. הוא תיאר את האינתיפאדה כחלק מתהליך המוביל למדינה פלסטינית וכהשתקפות לתהליך שהוביל להקמת מדינת ישראל. נוכחותו של סרי נוסייבה, פלסטיני מרשים במוצאו ובמעמדו האקדמי, שותף לתפיסות האינטלקטואליות והפוליטיות של חברינו, נסך בנו תחושת ביטחון שאין אנו בגדר של חבורת חולמים בהקיץ.

פעולה הפגנתית ייחודית הייתה החלטת החברים – ביוזמת הסוציולוג אבישי ארליך – להנפיק כפתור ברקע כחול עם כיתוב בשחור ״עד כאן – לדבר עם אש״ף״, צעד סימבולי לזיהוי אישי במרחב הקמפוס. היה זה אמנם אקט מביך של סימון בדומה לחובשי כיפה, נושאי קעקועים וכדומה, בסביבה חברתית שאין מרבים בה באביזרי קישוט פיזי. מחשש של תגובות עוינות, ציפינו רק מחברי סגל בכירים במינויים קבועים לשאת את הכפתור גם בכיתות הלימוד.

להנהלת האוניברסיטה לא היה חלק והזדהות עם תוכני ופעילויות הארגון, והיא הקפידה על עמדה ניטרלית. ואולם, יחסיי הידידותיים עם סגן הרקטור (פרופ’ יאיר אורגלר ממִנהל עסקים) הקלו על הקשר ההכרחי עם ההנהלה. היה זה מתפקידו לאשר את הבקשות לקיום אירועים באולמות או בחוצות הקמפוס. אין גם ספק כי חברותם של אנשי סגל בולטים ונוכחותם של אורחים נכבדים באירועי התנועה תמכו בסטטוס הקבוצה וסייעו ליחס מכבד מצד ההנהלה.

ב־19 בנובמבר 1988 פרסמנו ב״הארץ״ עצומה, חתומה על ידי 112 חברי סגל מאוניברסיטת תל־אביב והאוניברסיטה הפתוחה, הקוראת לממשלה להכיר במדינה פלסטינית, להודיע על נכונות לפתוח בשיחות המבוססות על הכרה הדדית בשיתוף משלחת נבחרת של הפלסטינים כולל אש״ף, להימנע מגירושים, מפגיעה בזכויות אדם, מעינויים ומהשפלה. עצומה נוספת פורסמה במועד קרוב (17.1.89) במחאה על פעולות הרתעה כנגד חברי ״יש גבול״, שעליה היו 100 חותמים, רובם חברי ״עד כאן״, אך גם אקדמאים, אינטלקטואלים ואמנים מבחוץ. השתדלנו לשתף בפעילותנו חברי סגל מקמפוסים אחרים. בידיעה עיתונאית ב״על המשמר״ מ־24.1.89 נמסר על מפגש של נציגי קבוצות מחאה לשיתוף פעולה למען תמיכה בשיחות שלום עם אש״ף בהשתתפות ״שלום עכשיו״, ״יש גבול״, ״עד כאן״, וקבוצות שמאל נוספות.

בהקשר לרשימות חותמי העצומות, רואיינתי בראשית 1989 בתוכנית חדשות בטלוויזיה על פעילות ״עד כאן״, שממנה זכורה לי השאלה: האם אני יכול להעיד על מספר דומה של תומכי שלום בקרב אקדמאים פלסטינים? תשובתי אז ובמקרים דומים הייתה שאין זה רלוונטי להוכיח שוויון של תומכי שלום משני הצדדים במצב של אי־שוויון תחת משטר כיבוש.

כל אותה עת עמדה כנגדנו קבוצת הסטודנטים הקטנה של ״נאמני ארץ ישראל״, שעשרה ויותר מחבריה נהגו להופיע באירועי ״עד כאן״ כשהם נושאים את דגלי הלאום וצועקים קריאות גנאי, מופרדים מאיתנו במרחק־מה על ידי סגל הביטחון של הקמפוס. הזמנתם של דוברים פלסטינים הידועים בתמיכתם את אש״ף הגבירה במיוחד את נוכחותם התוקפנית. הופעת הכפתורים נושאי הקריאה לדבר עם אש״ף אף הובילה למסע השמצה באמצעים שונים, כולל תפוצת מכתבים הקוראים לגירוש חברי הסגל ״סוכני ערפאת״. מצאנו מכתבי גידוף מופנים אישית בתיבות הדואר שלנו בקמפוס. אחד הבולטים בחבורה זו היה אבישי רביב, מי שאחר כך זוהה גם כמופעל בשירות השב״כ בדיווחיו על קבוצות ימין קיצוניות. מצאתי את התכתבותנו עם הנהלת הקמפוס, כולל מאמרים בעיתונות, על אודות ההתגרות האגרסיבית כנגד חברי סגל. אבל שלטונות האוניברסיטה העדיפו להניח לחבורה זו בשם חופש הדיבור כל עוד הם לא נקטו אלימות פיזית. ואולם, כנס שתוכנן על ידם בוטל על ידי דיקן הסטודנטים בשל המסרים שקראו לפיטורי חברי סגל שסומנו כבוגדים.

כאמור, פעילות ״עד כאן״ התמידה גם בהיעדר חלק מהחברים המובילים. נמצאו מכתבים מתקופת יציאתי לסמסטר שבתון ב־1989, חתומים על ידי יונתן שפירא, מאיר סמורודינסקי וישראל גרשוני, מופנים לראש הממשלה (שמיר), שר הביטחון (רבין) ושר החינוך (נבון) בליווי 2,000 חתימות של אנשי סגל וסטודנטים על עצומה, שהוחתמה במשך ״שבוע מחאה״ בקמפוסים המרכזיים והתובעת את פתיחת המוסדות האקדמיים בשטחים. נשלחה בקשה לקיים פגישה בין שלשת האישים לבין משלחת אקדמית מצומצמת כדי לדון בנושא. העצומה הדגישה את חוסר התועלת של השבתת מוסדות החינוך, פעולה שאינה מגבירה את הביטחון, אינה ראויה ל״עם הספר״, ורק מגבירה את השנאה והאלימות. נמצאה רק תגובת שר הביטחון, המאשימה את מוסדות החינוך הפלסטיניים כמרכזים לטיפוח הסתה ואלימות, ומטילה את האחריות על אלה המנצלים צעירים והורסים את אפשרות החזרה לתנאי חינוך נורמליים.

מאכזבת אולי יותר הייתה התגובה למכתבו של פרופ’ ישראל גרשוני (היסטוריה של המזרח התיכון) לרקטור האוניברסיטה, שבקש לקיים פגישה של משלחת ״עד כאן״ עם קבוצה מחבר הנאמנים המגיעים לכינוס השנתי. הרקטור הגיב בסגנון טלגרפי על גב המכתב בטיעון שכנס הנאמנים אינו בתחום סמכותו אלא של הנשיא, שהפנייה מאוחרת מדי, ושבכל מקרה, אין ״עד כאן״ קבוצה העוסקת במטרות אקדמיות הנוגעות למוסדות האוניברסיטה.

בנובמבר 1989 התקבל האישור הרשמי אצל רשם האגודות במשרד הפנים תחת הכותרת ״עד כאן, תנועת השלום האוניברסיטאית״, במענה הדואר – כתובתו של מ. שוקד ברמת־גן. בפרוט ״תעודת הלידה״ נמסר כי מטרתה של התנועה לקדם פעילויות בקמפוסים האוניברסיטאיים כדי לטפח את ההכרה לקראת הסדרי שלום בין ישראל ושכנותיה. במפגש הבא של חברי הקבוצה יכולתי לבשר גם על פגישתי בניו יורק עם הרב ארתור הרצברג, ממנהיגי היהדות המתקדמת בארצות הברית, אשר ביקש להצטרף לשורות ״עד כאן״.

כיסוי נרחב ניתן בעיתונים בעקבות אירוע ״עד כאן״ שנערך באותו חודש. נכללו בו דבריו של יונתן שפירא שציין כי מנהיגי העולם מניחים בוודאי שהישראלים השתבשה עליהם דעתם וכי הם צועדים לקראת הרס עצמי. הובאו גם דבריי לזכרו של חייל ישראלי שהתאבד (יריב בר־יוסף) לאחר שהואשם בהריגתו של פלסטיני חף מפשע, כמי שהוא עצמו היה קורבן של המשך הכיבוש. התמונות הראו את חברי ״עד כאן״ בהפגנה נושאים שלטים הקוראים לשר הביטחון (רבין) להפסיק את ההרג ואת שבירת עצמות ולפתוח במקום זאת בשיחות עם אש״ף. בדברים לזכרו של יריב בר־יוסף הדגשתי כי חיילים ואזרחים מכל רקע חברתי והשכלה אינם מחוסנים מפני הדרדור המתחולל בעקבות אלימות קולקטיבית וכי יש לנו מספיק דוגמאות היסטוריות קרובות המעידות על רצח חפים מפשע בתוך מציאות ברוטלית. יריב לא היה מנהיג בישראל, אבל מעשה ההתאבדות שלו יהיה לסמן מיתולוגי בתרבות האומה כמי שאינו יכול היה להשלים עם אובדן האנושיות (בינתיים, זכרו של יריב נשכח, ומציאות ההווה מעלה על נס שחור את מקרה אלאור אזריה).

סוף 1989 הותיר זיכרונות עגומים. יחד עם אורה סלונים, פעילת ״עד כאן״, ובְני בן ה־11, הגענו להפגנת ״שלום עכשיו״ סביב חומות ירושלים שבה השתתפו גם אורחים מאירופה. האירוע, אשר נשא אופי של קרנבל, הפך עד מהרה לסיוט בשל אלימות השוטרים ״שומרי הסדר״, שהשתמשו באלות, בכדורי גומי ובגז מדמיע כדי לפזר הפגנה שקטה ובאישור. אורה נפצעה בשפתיה ובילינו את שארית היום בבית חולים בירושלים. מכתב התלונה לשר המשטרה הוביל להזמנתי לזיהוי השוטר שהכה אותי, ולמאמר ב״הארץ״ (5.1.1990) תחת הכותרת ״לראשונה בחיי הוכיתי באלה״, בו ביטאתי את האירוניה והכעס של חוויית האלימות למרגלות חומות העיר עליה חלמו והתפללו יהודים לדורותיהם.

כמה ימים לאחר מכן, בכנס של ״שלום עכשיו״, תיארתי את הקמפוס כראי לחברה הישראלית. בראשית הדרך, פעילות ״עד כאן״ הייתה גדושה בקהל נלהב והתקשורת אהבה אותנו כמו את שאר תנועות המחאה. ואולם, בהדרגה נשאר הגרעין הפָּעיל מסור כבהתחלה, ואילו הקהל האוהד חזר לרוטינה. זאת, בדומה למרבית הציבור המשלים עם המציאות ומעניק בכך את הכוח לטיפוח האלימות המתמשכת ולדה־הומניזציה כפי שהתגלה בהפגנה בירושלים. למסקנה זו סייעה תצפיתו של גרונברגר (Grunberger, 1971), ההיסטוריון של הרייך השלישי, שהסביר כי כל מה שקרה לא נראה למרבית הגרמנים כאירועים ״ממשיים״, כיוון שהיהודים נראו רחוקים ״אסטרונומית״ ולא בחזקת אנשים של ממש. אבל כאשר האש התקרבה לבתיהם היה מאוחר מכדי לברוח מהתוצאות. השוטרים, שהכו מפגינים שקטים בירושלים, הוכיחו כיצד אפשר לנהוג באחרים, כולל בבני עמם ובתיירים שנקלעו למקום, כטרדנים חסרי ערך.

תקרית הסנאט

הוכחה צורבת במיוחד לאדישות הגוברת בציבור הייתה הפרשה המתמשכת בסנאט אוניברסיטת תל־אביב. בינואר 1989, לראשונה בישיבת הסנאט, עלתה עצומה, חתומה על ידי עשרה משתתפים חברי ״עד כאן״, המבקשת לדון בפרסום הודעה קצרה המגנה את סגר המוסדות האקדמיים בשטחים הכבושים. ההצעה נפלה, כאשר 50 מול 24 הצביעו נגד קיום דיון בנושא. חברינו בסנאט העלו את הנושא שנה מאוחר יותר, כאשר צורפו לעתירה 250 חתימות של חברי סגל – רובם ״מהאגף״ המערבי – המבקשים את הסנאט לגנות את סגר המוסדות האקדמיים. בהצגת הנושא הבעתי אכזבה מדיוני הסנאט, העוסקים בעיקר בנושאים אדמיניסטרטיביים, את עלבון הענקת תוארי כבוד לגברת תאצ’ר ולמר רייגן, שפגעו באוניברסיטאות בארצותיהם, ואת הנוהג הנפסד של דחיית החלטות מישיבת סנאט אחת לשנייה בשל נורמת השעתיים של ישיבות הסנאט. הזכרתי את פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, שקיבל לאחרונה תואר כבוד במוסדנו, ופתח את דברי תודתו בהבעת תחושת הניכור והבושה על האקדמיה שאיבדה את כבודה בנושא זה.

במושב חוזר זה, באפריל 1990, היינו קרובים להצלחה כאשר ברוב קטן של 42 מול 40 אושר פתיחת הדיון. אך עם דחיית המשך הדיון לישיבת הסנאט הבאה (בחודש מאי), ההצעה נפלה ברוב של 49 מתנגדים מול 32 תומכים. נוכחותם של 80 חברי סנאט לא הייתה יוצאת דופן, שכן רבים מתוך 335 החברים לא הופיעו בקביעות אלא רק כשהנושא היה מעניינם, וגורל המוסדות בשטחים לא ריתק יותר מנושאים אחרים בדרך כלל. כך ניצחה אווירת הרוב ומנהיגיו כנגד מעורבות הקמפוס ״בפוליטיקה״.

במהלך הדיון בשתי הישיבות בלטה במיוחד השתתפותו של פרופ’ יורם דינשטיין, משפטן ורקטור לשעבר, שהזהיר את חברי הסנאט כי תמיכתם בהצעה משמעותה התערבות במגרש הפוליטי אשר עשויה לגרור את התערבות השלטון בענייני האקדמיה. מסתייגים אחרים דיברו על היעדר ידיעה לגבי המתרחש בקמפוסים הפלסטיניים, והביעו חשש לביטחון הישראלים ורתיעה מהתגובה הפוטנציאלית בציבור הרחב בגין התערבות אקדמאים בנושאי ביטחון ופוליטיקה. היה זה חיזיון מעציב לצפות בפרופסורים בעלי מעמד וביטחון מקצועי, ליברלים בדרך כלל, אזרחי מדינה דמוקרטית, מפגינים אדישות או חרדה לאור סיכון מדומה למעמדם ולמקור תעסוקתם. כמה חודשים לאחר מכן הוסר סגר המוסדות האקדמיים בשטחים ללא התערבות האקדמאים הישראלים. אך אירועי הסנאט נשארו כטראומה מעיקה בין חברי ״עד כאן״ ותזכורת ל״נפש האדם״, שעליה כתב שטפן צווייג בספרו ״העולם של אתמול״, המתאר כיצד האינטלקטואלים נשארו אדישים ופסיבים כאשר ענני האסון המתקרב נראו באופק, ואיש מהדמויות המובילות לא יזם דיון או פרסם אזהרה בפני הבאות. נחמה פורתא היא, שלא מעטים מקרב סופרים חשובים ודמויות מוכרות באקדמיה הישראלית לא נותרו אילמים מול המשך הכיבוש ותוצאותיו המחפירות.

בכתבה במקומון ״העיר״ (23.3.90) בה דוּוח על אירועי ״עד כאן״ לקראת הדיון בסנאט, רואיינו גם פרופ’ נח מילגרם ולצדו יו״ר ארגון הסטודנטים של חברי הליכוד. הללו הלינו על התנכלות הקולגות והמורים תומכי ״השמאל״ למי שאינו מסכים איתם והמוגדרים על ידם כאידיוטים. מילגרם סיים את דבריו בנימה מנצחת כשהוא משוכנע ששעתם של ״השמאלנים״ קצָרה. לאור התגברות העלייה של יהודי ארצות הברית, שרובם דתיים, ההגירה הצפויה מברית המועצות, המייצגת ציבור של אנטי־סוציאליסטים, ועם התרחבות הסקטור המזרחי, שרובו ימני, הרי אלו יִשְׁחֲקוּ את השפעת האליטות הישנות בכנסת ומחוצה לה (אין ספק, תחזיתו של מילגרם לא הייתה הזויה).

כתבה מאוחרת יותר (7.7.90), תחת הכותרת ״הקרנפים״, תיארה את האירוע בסנאט בייצוג שני הצדדים, כולל הנשיא פרופ’ משה מני, רופא במקצועו, ליברל בדעותיו ושלא התנגד לדיון, אבל הביע את רצונו למנוע התפרצות רגשות ופיצול עמדות חריף בקמפוס, בדומה למתרחש בכנסת בירושלים. ואולם, בסיכום, ציין הכתב לשבח את אוניברסיטת תל־אביב, היחידה בין הקמפוסים אשר בה הנושא עלה לדיון.

פעילות שנות ה־90 (1993-1990)

ב־1990 קיימנו שלושה אירועים מרכזיים, קשורים כולם בסגר המוסדות האקדמיים בשטחים. בין הדוברים בלט במיוחד פייסל חוסייני, בן משפחתם של המופתי מירושלים אמין אל־חוסייני ושל מפקד הכוחות הערביים ב־1948, עבד אל־קאדיר אל חוסייני, ומפּעילי אש״ף אשר בילה בכלא הישראלי. אירוחו בקמפוס היווה בעיה ביטחונית לה נדרשו שירותי אבטחה מבחוץ. לצדו של חוסייני הופיע ד״ר יוסי ביילין, מאדריכלי הסכמי אוסלו בעתיד הלא־רחוק. האירוע בו נוכחו כ־650 משתתפים מהקמפוס ומבחוץ, הסתיים בהשחתת צמיגים של מכוניות נושאות מדבקות של ״שלום עכשיו״ (כתבות ותמונות מהאירוע הופיעו במרבית העיתונים היומיים (3-30.12.90). להלן המודעה המזמינה להפגנה נגד סגר הלימודים במוסדות הפלסטיניים.

עבור שנת 1991, נמצאו בארכיון פוסטרים לשני כינוסים ולשתי הפגנות שהוקדשו לסיכויי עריכת הסכם שלום עם הפלסטינים. בין הדוברים הבולטים היו חנא סניורה, עורך העיתון הפלסטיני ״אל־פג’ר״, פייסל חוסייני וזיאד אבו זיאד. מהצד הישראלי: שלמה להט, ראש עיריית תל־אביב, רב־אלוף בדימוס מוטה גור, וחבר הכנסת מטעם מרצ דדי צוקר. הדעות היו חלוקות, במיוחד בנושא עתידה של ירושלים. אך היו אלו בימות לדיון נוקב תוך הקשבה הדדית מול קהל של מאות נוכחים, לעומת כמה עשרות פעילי ימין שהפגינו באלימות מחוץ לאולמות (דיווח העיתונים ״מעריב״ ו״חדשות״, 31.12.91, ו״הארץ״, 2.1.92).

עוד בשלב מוקדם – אין בידי תאריך מדויק – הוזמנה הנהלת ״שלום עכשיו״ לפגישה בפקולטה למדעי החברה עם גרעין חברי ״עד כאן״. חברינו הסיקו כי הפגישה השפיעה על מנהיגות ״שלום עכשיו״ לאמץ את גישת ״עד כאן״, שקראה מלכתחילה להכיר באש״ף כנציגות הלגיטימית של העם הפלסטיני. באותה תקופה פגישה עם נציגי אש״ף נחשבה בת עונשין, ועל כך נשפט אייבי נתן, מייסד תחנת השידור ״קול השלום״, ל־18 חודשי מאסר בגין פגישותיו עם ערפאת.

עוד לפני החלת מאסרו פרסמו 60 חברי ״עד כאן״ עצומת תמיכה באייבי נתן, שהופנתה ליו״ר הכנסת, דב שילנסקי, בבקשה לבטל את איסור המפגשים עם חברי אש״ף. לאחר מאסרו, הפגינה משלחת של ״עד כאן״ מחוץ לשערי בית הכלא. באוקטובר של אותה שנה נשלח מכתב לנשיא הרצוג בבקשה שייפגש עם שמונה נציגי ״עד כאן״ כדי לדון עמם בחומרת מאסרו של אייבי נתן ולשם הענקת מתן חנינה לאיש. מכתב תשובה אדיב הסביר כי הנשיא אינו יכול להעניק חנינה ללא בקשתו האישית של הנאשם. לאחר שחרורו של אייבי, שעונשו הומתק לשישה חודשים בהמלצת הנשיא, הזמין ספן השלום את גרעין חברי ״עד כאן״ לארוחת ערב בביתו בתל־אביב.

מלחמת המפרץ בינואר 1991 שינתה לזמן־מה את מהלך הדברים, אך לא מנעה מחברי ״עד כאן״ להביע את דעתם לגבי האפשרויות לסדר חדש במזרח התיכון, כולל הסדר עם הפלסטינים. ליאון שלף, טניה ריינהרט ואבישי ארליך פרסמו מאמרים בעיתונים היומיים, וכן נשלחו לעיתונים מאמרים בחתימות עשרה חברים, המבקשים את ביטול הסגר הצבאי על השטחים ופתיחת שיחות עם אש״ף. נוספה לכך עצומה בולטת בעיתון ״הארץ״, של 35 חברי ״עד כאן״, המוחים על מעצרו האדמיניסטרטיבי הפתאומי של פרופ’ סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל־קודס ופעיל אש״ף. עם שחרורו שלח לנו נוסייבה מכתב תודה חם על הפגנת הסולידריות שסייעה לו בימים הקשים של מעצר ללא עילה.

בשנים 1993-1992 נערכו שלושה אירועים מרכזיים מדי שנה, כולל אירוע לכבודו של אמיל חביבי, הערבי הראשון שקיבל את פרס ישראל (לספרות), וזאת כמחווה כנגד החלטתו הפרובוקטיבית של פרופ’ יובל נאמן להחזיר את פרס ישראל שקיבל הוא עצמו (במדעי הפיזיקה), במחאה על המענק לאמיל חביבי. זה האחרון הביע את תקוותו לפשרה היסטורית, כולל הכרה בערפאת כמנהיג הפלסטינים. כצפוי, המתינה לאירוע הפגנת־נגד של חברי תנועת ״כך״, ואף הייתה הפרעת־פתע בשל הודעת־שווא על פצצה שהוטמנה באולם.

למרות כל האכזבות והסבל המיותר, ב־9 בספטמבר 1993 יצחק רבין ויאסר ערפאת חתמו על מסמך אוסלו הראשון. כך הוכרו לבסוף אש״ף ומנהיגיו כַּתנועה הלגיטימית המייצגת את העם הפלסטיני.

סוף הדרך – עבר והווה

צופים בחתימת הסכמי אוסלו, לחיצות היד של ערפאת-רבין-פרס, וקבלת פרס נובל לשלושת השותפים להסכמים, הרגשנו כי משימתנו הושלמה. הגיע הזמן להפסקת רוטינת הישיבות ולחזרה מלאה לחיינו המקצועיים. במחצית דצמבר 1995 נשלח לחברינו מכתב אחרון בו הודעתי כי ועדת הארגון מתקשה לארגן כנס לדיון בעתיד הסכמי השלום, וזאת בין היתר בשל עיסוקיהם הדחופים בימים אלו של הדמויות המרכזיות הקשורות בתהליך. כמו כן ציינתי שאין אנו יכולים ונחוצים להמשיך בפעילויותינו כמו באותם ימים, כאשר קבוצות המחאה היו היזמיות היחידות בשדה השלום, שאין אנו פעילים פוליטיים מן השורה וכי משימתנו הושלמה! כך הגיעה לסיומה פעילותה הרצופה של ״עד כאן״ בקמפוס ומחוצה לו. ובסיכום, בתיבת ״הגניזה״ נמצאו 30 פוסטרים צבעוניים המודיעים על אירועים מרכזיים שאותם ארגנה ״עד כאן״ בתקופה שבין ינואר 1988 ומאי 1993. סיכום זה אינו כולל השתתפות חברי ״עד כאן״ באירועים שהתנהלו בשיתוף עם ארגוני מחאה אחרים.

20 שנה מאוחר יותר, ביוני 2013, התרחשה חזרה נוגה לימי ״עד כאן״ באותו אולם שבו התקיימו מרבית כינוסי התנועה (אולם הסנאט בבית הספר למשפטים) במלאות עשור לפטירתו הפתאומית של ליאון שלף, האיש שבלעדיו ספק אם הייתה קמה תנועת ״עד כאן״. הנושא המרכזי בדבריי התמקד בשחזור העבר לצד בחינת ההווה. בימי האינתיפאדה הראשונה צפינו בהתארגנותה של קבוצה קטנה אך חזקה ובעלת מעמד בקמפוס – אקדמאים שהקדישו זמן, אנרגיה ומוניטין אישי עבור החזון של תום הכיבוש והסכם שלום עם הפלסטינים. זאת, לעומת מציאות ההווה, החמורה אף יותר, שבה נדם כמעט קול המחאה בקמפוס. ״הקמפוס לא שותק״, הארגון שירש את ״עד כאן״ ושעושה כמיטב יכולתו, לא הצליח לגייס לשורותיו גרעין של חברי סגל בולטים, והוא מסתמך בעיקר על סטודנטים (יהודים וערבים). האירוע שנכחתי בו לאחרונה התקיים ברחבה שמחוץ לגדרות הקמפוס, מוקף מפגינים ימניים קולניים, שעלו במניינם על משתתפיו. אירועי ״עד כאן״ מעולם לא נדחקו אל פינה מחוץ לגדרות הקמפוס.

מדוע זה שנים אין קול מחאה פוליטי בולט בקמפוסים הישראליים, פרט לקולות בודדים, כגון במסגרת החוג למדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון, וגם שם נחשפה חולשתם מול הנהלת המוסד. דממת האקדמאים אינה מופרעת כיום גם לאור התגברות תנועת ה־BDS, ששמה לה מטרה נוחה, ואולי אף מוצדקת, להחרמת האקדמיה הישראלית. ולבסוף, מה מייחד את הופעת ״עד כאן״ במרחב האקדמי והציבורי?

הסוציולוג או ההיסטוריון ינסו לזהות גורמים ותנאים ספציפיים, העשויים להסביר את הרקע לעלייתה של ״עד כאן״ ולהיעדר תופעה דומה בימים אלו. אני נוטה לדחות תכונות של אישיות מנהיגותית ככאלה המאפיינות את חברי הקבוצה. לא היו לנו דמויות כריזמטיות ייחודיות, בדומה לפרופ’ ישעיהו ליבוביץ, שנשאר בגדר ״פרש בודד״ בפעילותו הפוליטית. טניה ריינהרט ויונתן שפירא, שהיו ידועים יותר בדעותיהם וכמורים ״פופולריים״, לא הובילו בהכוונה ובעול הפעילויות. מרבית החברים היו אקדמאים מסורים לייעודם המקצועי, שלא גילו עניין בעמדות ניהול באוניברסיטה מעבר לחובות שוטפות של חברי סגל מן המניין. ואמנם, עם הסכמי אוסלו מרביתם לא פנו לפעילות ציבורית פומבית מכל סוג שהוא.

גורם אחד, זה של ״רוח הזמן״ (צייטגייסט), פעל ללא ספק. הופעתן בתקופת האינתיפאדה הראשונה של קבוצות מחאה נוספות, ובמיוחד הוותיקה ביניהן ״יש גבול״, היוותה עבורי ועבור חבריי הקרובים מודל חיקוי. במישור האישי, אני מייחס את התגייסותי לארגון התנועה לאחווה ולתמימות הדעים שהתפתחו במיוחד עם ליאון שלף, שהיה חדור עמדה מוסרית של שוויון חברתי ואתני, כמי שעלה מדרום אפריקה בימי משטר האפרטהייד (ראו Sheleff, 2005).

בדיעבד, אין בידי הסבר מספק – סוציולוגי, פסיכולוגי וכדומה – כדי להסביר את הופעתה של ״עד כאן״ באקדמיה, שכפי שכבר צוין בראשית המאמר, אינה מהווה קרקע פורייה למחאה ולשינוי חברתי. על אף הביקורת כנגד שתיקת האקדמיה הישראלית, אינני משוכנע שהיה עולה בידי ובידי חבריי הקרובים לחזור על היוזמה של ימי האינתיפאדה הראשונה לו היינו עדיין חברי סגל מן השורה. וכצפוי, נשמעים קולות אישיים בודדים, כגון אלה של זאב שטרנהל, דניאל בר־טל, מרדכי קרמניצר, אורן יפתחאל, ואחרים. ישראל של ימים אלו שונה מאוד בטקסטורה החברתית והפוליטית מימי התפרצות האינתיפאדה הראשונה, שהייתה בבחינת רעידת אדמה דרמטית, שהלמה בחברה הישראלית בַּממדים השונים של הקיום האישי והקולקטיבי. ואולם, נראה שבדומה לדימוי הסוציולוגי הפונקציונליסטי הישן של החברה כאורגניזם המגיב בתקיפות על פגיעה בתפקודו, ״למדנו״ בהדרגה להשלים ולהתמודד עם הזעזועים המתמשכים בעקבות הכיבוש ועם המחירים הכרוכים בכך.

פתחנו בשאלה באיזו מידה האקדמיה הישראלית דומה או שונה במעורבותה בקונפליקטים חברתיים ופוליטיים בהשוואה לאקדמיות אחרות. ממבט שטחי, דומה כי אין זו יוצאת דופן ממרבית האקדמיות בעולם המערבי. דווקא תנועת ה־BDS, שבאה להעניש ולהחרים את האקדמיה הישראלית, מעידה על תומכיה שלא הזדעקו כנגד עוולות הבית ממנו יצאו, כגון שותפות ארצות הברית ובריטניה במסע ההרסני בעיראק, או כנגד משטר הכיבוש הסיני המתמשך בטיבט.

לא נחזור כאן לדוגמאות הידועות של שתיקת האקדמאים, או אף לתמיכת חלק מביניהם במשטרים דיקטטוריים או במצבי כיבוש, כפי שקרה באירופה במאה הקודמת. דוגמאות לאופי מעורבותם ממקומות אחרים אינן מעודדות יותר, כגון תנועת ״הנתיב הזוהר״ (Sandero Luminoso) בפרו, שבראשה עמד הפרופסור לפילוסופיה, אבימל גוזמן, מאוניברסיטה פריפריאלית בהרי האנדים, שסחף אחריו חברי סגל וסטודנטים רבים באוניברסיטאות (כולל בלימה) באידאולוגיה רדיקלית מבית מדרשו של מאו, במטרה להגן על האיכרים המנוצלים בהיררכיית החברה הקפיטליסטית. התנועה פיתחה צבא גרילה אנטי־ממשלתי אלים שהוביל בהדרגה לסבל ולאבידות בנפש עד לחיסול התנועה לאחר לכידתו של המנהיג ושותפיו הקרובים. עמדתי על רישומי התרחשות עגומה זו כחבר בצוות מחקר על תהליכי הגירה מפרו (ראו שוקד 37-52:2012, Palmer 1992). החוקרים והפרשנים, שהוזכרו בפתח המאמר, עמדו רובם על רפיון ״האינטלקטואלים״ כפעילים אקטיבים וכקולקטיב מוחה בפורום הציבורי, וזאת מעבר להופעתם של יחידים בולטים נושאי מסרים ומבקרים מתחום הערכים והאידאולוגיות.

מתצפית מקרוב, ניתן לראות במקרה של ״עד כאן״ התפרצות ספונטנית של חבורת אקדמאים מרקע חברתי, מעמד מקצועי וגילי דומה – וכצפוי מעולם המדעים ״הרכים״ – על מצע הופעתן באותו זמן של קבוצות מחאה דומות בארגונים פרופסיונליים ואזרחיים אחרים. וכפי שביטאה זאת פרופ’ אריאלה פרידמן בפגישתנו מהימים האחרונים: ״’עד כאן’ היה הבית שלי באוניברסיטה״, ביטוי ההולם את תחושת הקומוניטס (Communitas) בלקסיקון האנתרופולוגי, מושג אותו כונן האנתרופולוג ויקטור טרנר (Turner, 1969) כשניתח ופירש טקסי התבגרות ומעברים חברתיים אחרים. דהיינו, תחושת קרבה ושוויון, פרי חוויות דרמטיות משותפות לבני דור או לחברי קבוצות אחרות, המתנסים יחד באירועים בעלי משמעות טרנספורמטיבית. אין ספק, ימי ״עד כאן״ מהווים זיכרון מכונן לתקופה שבה חרג המחבר מתפקיד האתנוגרף המקצועי – ״הצופה משתתף״ – לעבר משימה אזרחית של ״משתתף בפועל״, המגייס את הסטטוס הפרופסיונלי האישי שלו בניסיון לשנות את פני המציאות הקיומית סביבו, וזאת בחברתם של עמיתים שותפים לתחושת המצוקה. בכך מילאו חברי ״עד כאן״, לזמן־מה לפחות, את ציפייתה של ג’ני (Jenni, 2001) למעורבותם של האקדמאים בעולם הריאלי שמחוץ לגדרות הקמפוסים.

צילום עיתונות של חברי ״עד כאן״ בהפגנה נגד המשך הכיבוש. מימין: ישראל גרשוני, רות ברמן, אריאלה פרידמן, משה שוקד ואבישי ארליך.

הערת תודה

הטקסט אינו כולל פירוט מלא של אירועים ושל עשרות החברים/ות הפעילים בתנועת ״עד כאן״. בודדים מביניהם מוזכרים בהקשרים ספציפיים. רשימת המשתתפים ארוכה, ואני זוכר את כולם בחיבה ובתודה. פירוט מלא יותר של תולדות ופעילות התנועה מצוי בספר: Moshe Shokeid, 2020. Can Academics Change the World?.

2. Shokeid, M. Can Academics Change the World? An Israeli Anthropologist’s Testimony on the Rise and Fall of a Protest Movement on Campus. Berghahn. 2020.