פרק 1
אל תצטער, תלמד ערבית
יש שאלה אחת שאני נשאל כמעט בכל מקום ובכל זמן: למה אני עושה את זה? מה גורם לבחור ערבי-ישראלי מנצרת לקום ולהגן על ישראל ברחבי העולם? מה גורם לו לפעול למען גישור על פערים בין יהודים וערבים ולשלם על כך באופן קבוע בקללות ובאיומים, שלעתים גם גולשים לאלימות פיזית של ממש?
כדי לענות על השאלה הזאת אני צריך לחזור בזמן לילדותי הרחוקה. נולדתי ב-1985 בחיפה, העיר המעורבת הגדולה בישראל, למשפחה ערבית-נוצרית ישראלית, בן ראשון אחרי בת אחת. אחרי נולדו עוד אחות ואח. אבא שלי הוא כומר מהזרם היווני-קתולי ומשמש בתפקיד זה בנצרת. אנשים שלא בקיאים ברזי הנצרות לא תמיד מבינים איך לכומר יכולים להיות משפחה וילדים. בנצרות יש אינספור גוונים ואפיונים וזרמים (יווני-אורתודוקסי, יווני-קתולי, מרוני,1 רומי-קתולי ועוד), וקיימים בתרבות לא מעט דימויים וייצוגים שלה שנתפסו חזק בתודעה, חלקם נכונים וחלקם מוטעים. במקרה של אבי, הוא נעשה לכומר אחרי שהיה נשוי ואב לילדים. הדבר אפשרי בזרם היווני-קתולי, שהמשפחה שלי משתייכת אליו, אבל קיים רף שהוא לא יכול לעבור: הוא יכול לשמש כומר, אבל לא להתקדם מעבר לכך, למשל לדרגה של בישוף. בזרמים אחרים בנצרות, גבר נשוי לא יכול בשום אופן להיות כומר.
נוסף על היותו כומר, אבי הוא גם טייס אזרחי. הוא יכול להיות קשוח, אבל ניחן בכריזמה של מנהיג והוא האדם הכי חכם שהכרתי. לעומתו, אמי היא עדינה, רגישה ומעט נחבאת אל הכלים. היא עבדה כמורה עד שהחליטה להקדיש את חייה לגידול ילדיה. היא העניקה לנו את החינוך הכי ערכי שיש, המבוסס בין היתר על כבוד לזולת, למקום שנמצאים בו ולמדינה ששייכים אליה.
ההורים לימדו אותנו לתקן את מה שדורש תיקון ולקחת אחריות. למשל, כילד, כשהייתי רב עם אחותי ומאשים אותה, אבי אמר לי שכאשר אני מפנה אליה אצבע מאשימה, תמיד שלוש אצבעות מופנות אלי. במילים אחרות, עלי להסתכל קודם כול איך אני אחראי לריב, איך אני אשם בו, לפני שאני מאשים אחרים.
הוא עצמו ספג את הערכים הללו מאבא שלו, סבא שלי חנא. ב-1948, במלחמה, קיבל סבא החלטה משותפת עם מנהיגי הכפר ג'יש לא לעזוב את המקום, למרות דרישת ההנהגה הערבית. הם לא עזבו גם אחרי שהמלחמה הסתיימה בניצחון של ישראל. כבר אז הוא השתלב ודגל בשותפות. לימים הוא קיבל מנשיא המדינה עזר ויצמן אות הצטיינות על התנדבות במשך שנים רבות במשטרת ישראל.
בכל אופן, כמה חודשים אחרי שנולדתי עברנו לנצרת, שם גדלתי ושם העברתי את מרבית חיי עד כה. בעיר הזאת התחנכתי והתבגרתי, אם כי לעולם לא אשכח את חיפה. אף על פי שחייתי שם כפעוט, יהיה לה תמיד מקום בלבי.
בילדותי, הפעם היחידה שיצאנו מגבולות הארץ היתה לטאבה. היינו אז שלושה ילדים, אחי הקטן טרם נולד. הייתי בערך בן עשר, ואני זוכר שבדרך שיחקנו משחקי מחשבה ודיברנו כל הנסיעה הארוכה. בעיקר זכורה לי תחושת המשפחתיות הצמודה.
אני גם זוכר שאף על פי שלא היינו משפחה עשירה, אמא היתה מכינה כמויות אדירות של אוכל ותורמת למשפחות נזקקות דרך הכנסייה. כך למדתי את ערך הנתינה לזולת. כך למדתי שגם כשאין לך הרבה, אתה עדיין יכול וצריך לתת לאחרים.
בראייה לאחור, היתה לי ילדות מדהימה. לא היה חסר לנו בבית כלום. קיבלנו מההורים הכול, אבל לא חיינו חיי מותרות. לא טסנו לחו"ל, לא קנו לנו כל דבר שרצינו, בטח ובטח לא מותגים. בכלל, הכסף לא היה מרכז החיים. כמו לכל ילד, גם לי היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. לא הצטיינתי בלימודים, אבל כשהיה תחום שעניין אותי - הלכתי איתו עד הסוף. מאז ומתמיד התעניינתי בפוליטיקה, מאז ומתמיד חלמתי לחולל שינוי, להשפיע על הסביבה. והחלום הזה לא עזב אותי לרגע.
בחטיבת הביניים אבן סינא הייתי אחד משני הערבים הנוצרים היחידים בין ערבים מוסלמים, אבל לא הרגשתי חריג. אפילו נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים. במסגרת התפקיד לא הפסקתי לחפש היכן אפשר לשנות דברים לטובה ואיך אפשר להפוך את בית הספר למקום טוב יותר.
היו לי לא מעט חברים מוסלמים. עם זאת, כבר אז נחשפתי למה שאני מכנה "המיעוט הקיצוני" - מספר קטן של תלמידים מוסלמים שהתנכלו לי רק בגלל היותי נוצרי. הייתי הולך הביתה בסוף יום הלימודים, ושניים-שלושה תלמידים היו נטפלים אלי, מתסיסים זה את זה ומציקים - קללות, הקנטות, לפעמים דחיפות. הם לעולם לא העזו לעשות את זה כשהייתי יחד עם חברים, רק כשהייתי לבד, ותמיד היו רבּים ממני. אבל הם לא השפיעו עלי, לא נתתי למיעוט הזה יחס. התעלמתי ככל יכולתי והמשכתי הלאה. כבר אז לא נתתי לקולות הקיצוניים להשפיע עלי, על הזהות שלי ועל מה שהאמנתי בו - שכולנו צריכים לחיות יחד בשותפות ושיש לנו את הכוח להשפיע ולשנות. בדיעבד, זה היה שיעור משמעותי עבורי.
ההורים שלי חינכו אותי לאהוב ולכבד כל אדם וגם את המדינה שלי. אני זוכר היטב את העצב ששרר בבית כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח. אני זוכר לא פחות טוב את האווירה הקשה בתקופת הפיגועים בשנות ה-90, אחרי הסכמי אוסלו. אני זוכר את העצב שחשתי אחרי פיגועי 11 בספטמבר. אני זוכר את העצב שחשתי אחרי כל טרגדיה, גדולה כקטנה, שקרתה לכל אדם, בין שהוא יהודי ובין שהוא מוסלמי, נוצרי או דרוזי.
***
לא מעט יהודים בארץ חשים כי יש הבדל בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים מבחינת היחס למדינה והרצון להשתלב בה, אבל תחושתם לא משקפת את המציאות: נוצרים ומוסלמים גדלים יחד, לומדים יחד וחיים יחד, למרות הבדלי הדת ומנהגי הקהילה. יתרה מזאת, היהודים משוכנעים כי המוסלמים הם המסוכנים ביותר מבין הערבים, אבל מבט חטוף בהיסטוריה מגלה שהמציאות מעט שונה.
עזמי בשארה, למשל, היה חבר כנסת ובגד במדינה, ריגל לטובת חיזבאללה, ביקר בין היתר גם בסוריה וברח מהארץ ב-2007. הוא נוצרי. גם באסל גטאס, חבר כנסת לשעבר מטעם בל"ד, שהבריח מכשירים סלולריים למחבלים בכלא ב-2016 עד שנשלח לשם בעצמו, הוא נוצרי. גם עאידה תומא סלימאן (שעוד אתייחס אליה בהמשך), חברת כנסת מטעם חד"ש שלא פעם עולה לכותרות בגלל דברים קשים שהיא אומרת נגד המדינה, היא נוצרייה. מנגד, בקרב הקהילה הערבית המוסלמית יש לא מעטים שהם סמל להשתלבות ולשותפות, כמו למשל חיילי הגדס"ר הבדואי, אנשי צוות רפואי, מתנדבים לשירות לאומי ועוד.
כמו שראינו, הגישה והיחס למדינה אינם עניין דתי. חשוב עוד לציין בהקשר זה כי בתיכון שלמדתי בו לא נלמדו תכנים אנטי-ישראליים ולא היתה הסתה נגד המדינה. לא התחנכתי לשנוא יהודים. מצד שני, גם לא היו תכנים שדחפו אותי לאהוב את המדינה ובטח שלא להיות פטריוט. למדנו בעיקר מה שלומדים ברוב התיכונים - עברית, ערבית ואנגלית, מתמטיקה ועוד מקצועות לבגרות, וגם ספורט, שהיה המקצוע האהוב עלי. תמיד הצטיינתי בו, ובמיוחד בכדורגל.
כבר כילד אהדתי את מכבי תל אביב. בוודאי תשאלו, איך אדם שנולד בחיפה נהפך לאוהד של הצהובים? ובכן, במקרה הזה יש תשובה טובה: בעונת 1995-1996, בהיותי ילד חולה כדורגל בן עשר, מכבי חיפה ומכבי תל אביב רצו ראש בראש לאליפות. אבי החליט לקחת אותי איתו למשחק העונה: קריית אליעזר, מחזור 26. מי שתנצח כנראה תהיה האלופה. עד אותו רגע הייתי חובב כדורגל ניטרלי והגעתי למשחק מלא התלהבות ועם לא מעט פרפרים בבטן. לא ידעתי מה מצפה לי ולעולם לא אשכח את הרגע שבו נכנסנו ליציע וראיתי מולי עשרות אלפי אוהדים צהובים וירוקים. רוב אוהדי הכדורגל זוכרים היטב את הפעם הראשונה שלהם.
במחצית הראשונה הובילה מכבי חיפה 0:1, אחרי שמשה גלאם בעט מחוץ לרחבה כדור חזק שפגע בראש של רוני לוי. איכשהו הכדור נכנס לשער של שורה אובארוב, שוער הצהובים. הקהל הירוק שאג באקסטזה. ואז הגיעה השריקה למחצית.
כבר בתחילת המחצית השנייה, אחרי שמאמן הצהובים דרור קשטן "שטף" את חניכיו בהפסקה במשך שתי דקות בערך ופשוט החזיר אותם למגרש, שם הם המתינו דקות ארוכות לשחקני חיפה, שעלו רק בסוף ההפסקה, היה אפשר להרגיש שמשהו משמעותי השתנה: הצהובים יצאו כמו מלוע של תותח. אלי דריקס, ניר קלינגר ואבי נמני הפכו את הקערה על פיה, ומכבי תל אביב ניצחה 1:3 ולאחר מכן זכתה באליפות.
התאהבתי מיד ונעשיתי צהוב לנצח. לאהדה הזאת, יחד עם האהבה הגדולה שלי לכדורגל שנהפך לחלק מרכזי בחיי, היה תפקיד חשוב. היא ליוותה אותי, עזרה לי לעצב את הזהות שלי והשפיעה עמוקות על גישתי לשותפות הישראלית.
אהדה נוספת פיתחתי לנבחרת ישראל בכדורגל, והיא גרמה לי לאורך השנים לא מעט אכזבות ומפחי נפש וגם רגע אופורי אחד - הניצחון 0:5 על נבחרת אוסטריה ב-1999 באצטדיון רמת גן. צפיתי במשחק בכפר מעיליא, ועד היום אני זוכר כל שער בו, ובעיקר את השער האחרון של נג'ואן גרייב. כבר אז הלהיב אותי לראות יהודים וערבים מביאים יחד את המדינה להצלחות ולרגעי אושר. הרגשות האלה נהפכו עם הזמן לגאווה על עצם היותי ערבי וישראלי ולהבנה שאין שום סתירה בין הזהויות הללו.
***
בילדות אהבתי לנסוע לחיפה, שם גרה המשפחה המורחבת שלי. בזמן שההורים ישבו ושוחחו, אני הלכתי לשחק עם קרובי המשפחה הצעירים ועם חברים מקומיים במגרש השכונתי בקריית אליעזר, ליד האצטדיון המיתולוגי של מכבי והפועל חיפה. כשבגרתי, כבר הייתי נוסע לבדי. היום האצטדיון לא קיים, במקומו קמה שכונת מגורים, אך המגרש השכונתי עדיין שם.
ביליתי שעות על גבי שעות במגרש הזה. כשאני חושב על כך מתמטית, מדובר בשבועות ואולי אפילו בחודשים במצטבר. בקיץ וגם בחורף, בחום וגם בקור ובגשם, כשהמגרש היה מלא שלוליות. אלה היו הרגעים הכי יפים.
נהניתי לשחק עם בני הדודים והחברים, וכך נוצר אצלי החיבור למקום וספציפית למגרש בקריית אליעזר. ברור שהייתי משחק מדי פעם גם בנצרת, אך תמיד העדפתי להגיע לחיפה. בזמנו, הנסיעה ארכה בערך 30-35 דקות; היום היא יכולה להימשך שעה עם כל הפקקים.
עם כל הכבוד לכדורגל, אמי רצתה לוודא שאני לא מזניח את הלימודים, ולכן הכריחה אותי להכין שיעורי בית מיד כשחזרתי מבית הספר, ורק לאחר מכן הרשתה לי לצאת לשחק. זאת היתה השגרה - הייתי מגיע הביתה אחרי יום הלימודים, מוציא מהר את המחברות, משלים שיעורי בית בזריזות ומיד עולה על קו 331 או 332 לחיפה, ישר למגרש בקריית אליעזר.
ומי היו מגיעים לשחק שם? כולם - דתיים וחילונים, יהודים, ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים ודרוזים. ככה זה בעיר מעורבת. על המגרש היינו כולנו שווים. למי אכפת מאיפה אתה או מה המוצא שלך? זרקו כדור ותנו לשחק. נראה לכם שחשבנו אם למסור ליהודי או לערבי? נהנינו מהכדורגל ולא היה לנו אכפת לרגע מכל מה שקורה מסביב.
בשעות הרבות על המגרש ובמשחקים המשותפים נוצרו חברויות, ועם הזמן וככל שהתבגרנו וגדלנו, הקשרים העמיקו וליוו אותנו גם מחוץ לדשא. ככה נחשפנו לתרבות ולמסורת של האחר.
נצרת עצמה היא בועה. היו לי חברים שכל הילדות לא יצאו מהעיר כי לא היו צריכים. היה בה הכול מבחינתם. אבל מה שלא היה בה הוא יהודים. דרך החברים בכדורגל הכרתי, למשל, את החגים והמנהגים היהודיים. אני זוכר שבתור ילד הצטרפתי לליל הסדר בביתו של חבר יהודי. אפילו אהבתי מצות. האמת שגם אבי אוהב מצות, בעיקר עם שוקולד למריחה, ולאמי לא היתה ברירה אלא לקנות כל פסח חבילות מצות שיספיקו לכל השנה.
שנים רבות לאחר מכן, כשכבר התחלתי את החיים הציבוריים, הזמינו אותי לא פעם לליל הסדר אצל משפחות יהודיות. היו שנים שבהן הגעתי בשמחה. כך למדתי על היהודים דבר נוסף, באמצעות השיר "אחד מי יודע": הם חכמים רק עד עשר. מ-11 הם מתחילים להסתבך.
אני זוכר שבאחת השנים, אב המשפחה דאג להכין אותי לפני הקריאה בהגדה. "יהיו קצת חפירות עד שנגיע לאוכל", אמר והסביר לי את המנהגים. שתקתי וכיבדתי ולא גיליתי כי כבר צברתי קילומטראז' לא קטן של לילות סדר. אחרי האוכל, כשחלק מהאורחים כבר היו קצת שתויים, הגיע שלב השירים, בהם "אחד מי יודע". כולם שרו בשמחה, סיימו את "עשרה מי יודע" ("עשרה אני יודע - עשרה דבריא") ומיד נתקעו. בשלב זה דווקא אני, הערבי, נטלתי יוזמה ואמרתי, "מה יש לכם? 11 כוכביא, 12 שבטיא, 13 מידיא". אב המשפחה הסתכל עלי ואמר: "שעה אני מסביר לערבי הזה מה אנחנו עושים, ובסוף הוא יודע יותר טוב מכולנו".
חשוב לי לציין, לעולם לא חשבתי להתגייר. אני אוהב את הדת שלי ואני אוהב את הזהויות שלי, זו הערבית וזו הישראלית. במקביל, אני מכבד את הזהויות ואת הדתות של האחרים ושמח שאני מכיר אותן. אני לא רוצה לערבב בין דתות, זאת לא המטרה שלי, ואני חושב שרוב האנשים מכל הדתות לא מעוניינים בכך. אבל אני רוצה להכיר את התרבות ואת המסורת של האחרים ושהם יכירו את אלה שלי. זאת הדרך לגשר על פערים. עצם העובדה שאני מכיר את התרבויות הנוצרית, המוסלמית, הדרוזית והיהודית עזרה לי לא פעם לגשר על פערים ולהבין את האנשים שמולי.
יתרה מכך, לדעתי לא מספיק להכיר את התרבות ואת המסורת של האחר. נחוץ עוד כלי משמעותי כדי להשלים את התמונה ולגשר באמת על הפערים - והוא השפה. הכרת השפה של האחר עוזרת להסיר מחסומים ולהתגבר על מכשולים.
בזכות החינוך מהבית, אני דובר שלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית. ההורים שלי דגלו בשיטה מקורית: חמישה ימים בשבוע דיברנו בבית ערבית, שפת האם שלנו, יום אחד דיברנו רק עברית ויום אחד רק אנגלית. אם ביום של העברית הייתי מבקש מאמא אוכל בערבית - לא הייתי מקבל. הייתי צריך להתאמץ ולשבור את השיניים כדי לבקש בעברית.
על פניו זאת נשמעת שיטה קפדנית וקשוחה, אבל בדיעבד היא הוכיחה את עצמה מעל ומעבר. כיום, לא זו בלבד שאני מכיר את שלוש השפות, אלא אני גם דובר את שלושתן באופן שוטף, כמעט בלי טעויות, בלי מבטא, ובעיקר בביטחון.
אני מאמין שכל ערבי במדינת ישראל חייב לדעת עברית על הצד הטוב ביותר, וכל יהודי במדינת ישראל חייב לדעת ערבית מדוברת על הצד הטוב ביותר. יש לכך שלוש סיבות עיקריות:
1. כי זאת שפת האויבים שסביבנו. מה לעשות שהמחבלים שחיים בגבולותינו ובינינו לא מדברים שוודית, אלא ערבית. שמענו סיפורים רבים, כולל כאלה שהתרחשו בשבעה באוקטובר, על דוברי ערבית שהשתמשו בידע שלהם כדי להציל חיים, או כדי להתמודד בהצלחה עם מחבלי חמאס. למשל, נסרין יוסף, גיבורת ישראל ותושבת מושב יתד שבנגב המערבי, תחקרה בערבית מחבלים שנעצרו ובתחבולה הוציאה מהם מידע שהוביל ללכידת חוליית נוח'בה נוספת. גם רמי דוידיאן, גיבור ישראל, שהציל מאות צעירים מהטבח בפסטיבל נובה בזמן שהשטח שרץ מחבלים, דיבר בערבית וכך התחזה לאחד הבוזזים הרבים מעזה שהיו שם. הוא הציג את עצמו כ"אבו רמי", וגם כשהגיע לצעירה שהיתה מוקפת בשישה מחבלים, שוחח איתם בערבית וגרם להם להאמין שהוא אחד משלהם כדי שימסרו לו אותה. כך הוא הצליח להציל גם אותה.
2. הסכמי אברהם,2 שפתחו דלת בפני כל אזרח ישראלי להזדמנויות עסקיות ולשיתופי פעולה עם מדינות המפרץ, כמו גם לתיירות. פתיחת השערים סיפקה לרבים הזדמנויות להתפתח מקצועית וכלכלית. נכון, הם נפתחו גם עבור ישראלים שאינם דוברי ערבית, אבל בזכות ידיעת הערבית הביקורים של אנשי העסקים קלים יותר, וגם העסקאות טובות יותר (באחריות), הודות להיכרות עם הניואנסים. ידיעת השפה מחזקת את היחסים ואת השותפות ובעיקר מורידה חסמים. ואם מישהו חושב שהמלחמה הנוכחית שינתה את היחסים עם המדינות החתומות על ההסכמים או השפיעה עליהם לרעה, טעות בידו. עובדתית, בזמן שחברות תעופה מכל העולם ביטלו את הטיסות לישראל במהלך המלחמה, חברת תעופה זרה אחת בלטה מעל כולן והמשיכה כמעט לכל אורך המלחמה לטוס לישראל ואף הרחיבה במהלכה את פעילותה - פליי דובאי.
3. ערבית היא שפת האם של חמישית מאוכלוסיית המדינה. אני זוכר שכילד נסעתי פעם עם חבר באוטובוס בחיפה, על רחוב העצמאות, ודיברנו בערבית. זאת היתה תקופת האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו מדי שבוע. לפנינו ישב בחור יהודי, ובשלב כלשהו הסתובב אלינו ואמר: "אני יכול להגיד לכם משהו? האמת שאני קצת מפחד".
"למה?" שאלתי אותו, מופתע.
"כי אתם מדברים בערבית ואני מפחד שבכל רגע תצעקו 'אללה אכבר' ותפוצצו את האוטובוס".
יכולתי באותו רגע להתעצבן, להיפגע, להיעלב, להתחיל לקלל או להתעלם. אבל כנראה כבר אז היה בי את הצורך ההסברתי. "אם היית מבין ערבית, לא רק שלא היית מפחד", עניתי לו בעברית, "אלא היה נתפס לך הצוואר מרוב שהיית מסתובב אלינו ומהנהן. אתה יודע על מה דיברנו? על זה שעלינו על האוטובוס והנהג מסריח כאילו לא התקלח שלושה ימים. ואתה יודע על מה עוד דיברנו? על זה שאנחנו תקועים כבר 40 דקות ברחוב העצמאות, רחוב של פחות מקילומטר. ודיברנו על האדם המבוגר מקדימה שדיבר בטלפון בקולי קולות".
"אני מצטער", ענה הבחור במבוכה.
"אל תצטער", אמרתי לו, "תלמד ערבית".
אני לא יודע אם בעקבות המקרה הוא אכן למד ערבית, אבל יש לי תחושה שלפחות הוא לא ביקש שוב מערבים בסביבתו לא לדבר בשפתם.
אין ספק שידיעת ערבית היא כוח. עוד דוגמה לכך נקרתה בדרכי כשישבתי יום אחד בשווארמה אבו האני בנצרת. יהודי נכנס ודיבר בערבית עם המוכר, וראיתי על פניו של המוכר שהוא מופתע מכך, אבל גם שהוא מכבד ומעריך זאת. וואלה, הוא גם הכניס יותר בשר בבגט שלו מאשר במנה שלי.
לצערי, השפה הערבית לא נלמדת במערכת החינוך היהודית כמקצוע חובה, אבל לדעתי המצב הזה חייב להשתנות וגם ישתנה. אני חושב שצריך להכניס את הערבית לתוכנית הלימודים כבר בכיתה ג' ולהמשיך ללמד את השפה עד לבחינת בגרות. אגב, אני לא מתכוון לערבית ספרותית, כפי שלמדו בעבר בכמה תיכונים יהודיים, אלא לערבית מדוברת. כך כל אחד יוכל לנהל שיחה פשוטה ברחוב וכל אחת תוכל להשתמש בשפה בשעת חירום, כמובן בתקווה שלעולם לא תגיע.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.