תעלומת הכתר – המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר...

1

כ"ט בנובמבר

הלימוזינות הראשונות נעצרו ליד עצים חשופים וחורשה של תורני דגלים בפלאשינג מֶדוֹ בפאתי ניו יורק, והורידו את נוסעיהן ליד בניין אפור ששימש בעבר רחבת החלקה על קרח. בחוץ, בצינה, צבאו המונים על הבניין. פנים האולם היה גדוש בצופים ובצירים. היה זה שבת בצהריים, עשרים ותשעה בנובמבר 1947.

בקטעי סרטים מגורענים ומרצדים שצולמו באותו היום נראות שורות־שורות של גברים בחליפות, יושבים אל מול במה שעליה עומדים שלושה עובדי ציבור ובגבם ציור ענקי של כדור הארץ. עוזרים צעדו הלוך ושוב, אוחזים בידיהם ערמות נייר וסבר פניהם רציני וחמור כמו האירוע עצמו — הצירים שנבחרו לארגון העולמי החדש, האומות המאוחדות, היו אמורים לשנות את מסלול ההיסטוריה בהצבעה בלבד.

"נתחיל," אמר יושב ראש האסֵפה, שישב במרכז הבמה. מיקרופון כסוף העביר את דבריו, שנאמרו באנגלית במבטא ברזילאי, לעובדי הטקסטיל היהודים במנהטן תחתית שהתגודדו סביב מקלטי הרדיו, לפליטים במחנות עקורים מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לסטודנטים ערבים בדמשק, לסוחרים ביפו ובקהיר ולבעלי חנויות בתל אביב הצעירה. מקצת המאזינים אחזו בידיהם עפרונות לחישוב הקולות. רוב של שני שלישים משמעותו כי פלשתינה, שהיתה בשליטה בריטית מאז 1917, תחולק לשתי מדינות, אחת ליהודים והשנייה לערבים. ההצבעה התקיימה לאחר חודשים רבים של תמרונים דיפלומטיים נואשים ופוליטיקה כוחנית שהושפעו מהזוועות שהתחוללו באירופה. עבור תומכי הציונות, קבלת תוכנית החלוקה תעשה צדק עִם עם נרדף וחסר בית ותהיה מימוש של חלום לאומי בן אלפיים שנה. לערביי פלשתינה והמדינות הסובבות אותה משמעות ההחלטה תהיה כפייה של ישות זרה בלב המזרח התיכון, השפלה בלתי נסבלת ומלחמה.

בצפון סוריה, מרחק תשעת אלפים קילומטרים מניו יורק, ירד הערב. טייס שהיה מגיע ממערב, מעל למסך התכלת השטוח של הים התיכון, היה רואה, אולי, את השתקפות הירח המלא של אותו לילה על פני המים, ואז היה ממשיך למרחב החשוך של אדמות מרעה שבטיות ושטחים חקלאיים הנמתחים לעבר נהר פרת ומדבריות פנים הארץ. ממעוף הציפור הוא היה רואה את חלב כמִקבץ אורות בנקודת המפגש של פסי הרכבת עם הכבישים המתכנסים מרחבי האופק כולו, בנויה סביב סמטאות השוק והמצודה המתפוררת. למטה, באותם רחובות, תריסי החנויות היו מוגפים, ונשות המַנְזוּל התחילו לקבל לקוחות. גברים טבעו בעשן בתי הקפה כמו צוללנים במעמקי הים, שואפים אל קרבם את החמצן בעל ניחוח הוורדים מתוך צינורות התחובים בין שפתותיהם. מבוך של סמטאות הוביל מפאתי העיר העתיקה אל הרובע שבו תמיד התגוררו היהודים. בלב אותו רובע, מאחורי חומות גבוהות, היה בית הכנסת הגדול. בתוך בית הכנסת, בקצה המסדרון, במורד כמה מדרגות, היתה מערה חשוכה. במערה שכנה כספת ברזל בעלת שני מנעולים. בתוך הכספת היה הספר.

שַמש בית הכנסת בחלב, אשר בגדאדי, גבר צנום בגלבייה שגלשה עד קרסוליו, ערך כהרגלו את הסיבוב בבית הכנסת עם צאת השבת לאחר שאחרון המתפללים עזב. כמו תמיד הוא נכנס לחדרים השונים, חצה את החצר שבה התנהלו התפילות בימות הקיץ וחלף על פני המערה שנקראה על שם אליהו הנביא, המערה שבה נשמרה הכספת. המנעול הכפול שימש אמצעי זהירות נוסף, הפעם בין שומרי האוצר ובין עצמם. בשעה שהכספת נפתחה, היו שני זקני העדה האוחזים במפתחות עומדים ומשגיחים זה על זה. אבל הדבר קרה לעתים נדירות. השמש לא היה חשוב דיו כדי שאחד המפתחות יופקד בידיו, אף שהיה ברשותו מפתח הברזל, הארוך כזרועו של ילד, לשער בית הכנסת. השַמש חצה את הסמטה הצרה וטיפס שלוש קומות לביתו. חלונותיו השקיפו אל החצר הנטושה של הבניין שממנו יצא זה עתה. בסמטאות היבהבו פנסי נפט.

לרוב יהודי חלב היה מושג קלוש, במקרה הטוב, בנוגע לאירועים שהתרחשו באותם רגעים ממש בפלאשינג מדו. רבים מהם האמינו כי אין לאירועים בפלשתינה כל קשר לקהילתם, ורק לבני מזל מעטים היה רדיו בבית. עם היהודים שהבינו את כובד משקלם של האירועים נמנה רפי סיטון בן החמש־עשרה, שאפגוש כעבור שישה עשורים כאיש מוסד בגמלאות. רפי הנער ישב בסלון ביתו בשכונת ג'מילייה המודרנית. דייריה היו בני המעמד הבינוני, יהודים, נוצרים ומוסלמים שנמלטו מן הצפיפות והעוני של העיר העתיקה. רפי נצמד עם הוריו ואחותו לרדיו זניט שהיה נתון בתוך ארונית עץ.

בשידור מפלאשינג מדו החליף קול אמריקני מונוטוני את זה הברזילאי. הקול החדש החל לקרוא מתוך רשימה.

"אפגניסטן?" שאל הקול.

"לא."

"ארגנטינה," הוא קרא, "ארגנטינה? נמנעת."

"אוסטרליה?" "כן."

בימים ובשבועות שקדמו להצבעה נעו מנהיגים ערבים ונציגיהם בין הצהרות על ביעור בכוח של המובלעת היהודית בפלשתינה לאיומים על יהודים המתגוררים באזורים הפגיעים יותר של הגולה, שרשרת האיים היהודיים בארצות המוסלמיות: בגדאד, חלב, אלכסנדריה, תוניס, קזבלנקה. כשמונה מאות אלף יהודים התגוררו במדינות ערב ומאתיים אלף נוספים במדינות מוסלמיות לא־ערביות כמו איראן וטורקיה. רוב היהודים שחיו שם לא היו ציונים, אך עובדה זו לא נלקחה בחשבון: הם היו כעת בני ערובה. "חייהם של מיליון יהודים בארצות מוסלמיות יעמדו בסכנה אם תוקם מדינה יהודית," הזהיר הנציג המצרי. וראש ממשלת עיראק אמר לאיש משרד החוץ הבריטי, "היהודים בארצות ערב יטופלו באמצעים חמורים." נציג ערבי מפלשתינה הזכיר לכולם שגורל היהודים בארצות ערב "עלול להתערער," אף שהממשלות הערביות יעשו כל שביכולתן להגן עליהם. "באופן כללי," התנצל, "ממשלות אינן מצליחות למנוע אלימות והתלקחות של ההמונים."

"אל סלבאדור?" המשיך הקול האמריקני, "נמנעת."

"אתיופיה? נמנעת."

"צרפת?"

בפלאשינג מדו רבים עצרו את נשימתם. הצרפתים התלבטו עד הרגע האחרון, והניחוש היה שיימנעו לבסוף.

"כן," אמר הקול, ובאולם נשמעו צהלות רמות.

"המתיחות," נזכר דוד הורוביץ מהמשלחת הציונית שנכח אז באולם, הפכה "כמעט לכאב פיסי."

ממקלט הרדיו בביתו של רפי נשמעה מכת פטיש. היה זה הברזילאי שקרא לסדר מעבר לאוקיינוס האטלנטי. רפי והוריו דאגו לשלומם של שלושת האחים הגדולים שעזבו את הבית לפני שנים והצטרפו למפעל הציוני בפלשתינה. רפי זכר אותם בקושי, והכירם בעיקר מהמכתבים שהקריא לאמו, שלא ידעה קרוא וכתוב. בתום ההקראה היתה תוחבת את תמונות הצעירים השזופים לתוך מסגרת העץ של המראה בארון שלה. רפי וההורים עוד לא היו מודאגים בנוגע לעצמם.

"אוקראינה?" המשיך הקול האמריקני, "כן."

"דרום אפריקה? כן."

"ברית המועצות? כן."

"אנגליה? נמנעת."

"ארצות הברית? כן," המשיך הקול האדיש.

כשהסתיימה ההצבעה שוב הכה הברזילאי בפטישו. הנוכחים באולם ראו אותו מרכיב את משקפיו. את הרגע ההוא תיאר הצִיר הציוני הורוביץ כך: "בתוכנו בוקע משהו בלתי רגיל, שרק פעם אחת ויחידה זוכה לו אדם בחייו. מעל לראשינו שומעים אנו כביכול את משק כנפי ההיסטוריה."

הדיפלומט הברזילאי קרא מן הנייר: "החלטתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל אומצה ברוב של שלושים ושלושה קולות, שלושה־עשר נגד, עשרה נמנעים."

באולם פרצו צעקות.

בירושלים זרמו ההמונים לרחובות. משאיות נסעו בחלק היהודי של העיר וקראו במערכת הכריזה לתושבים להתעורר ולצאת לחגוג. צוות של עובדי יקב גילגל חבית למרכז העיר והחל לחלק משקאות חינם. גולדה מאיר נשאה דברים אל החוגגים ממרפסת הבניין ששימש כמטה הסוכנות היהודית, "תמיד האמנתי שרגע זה יגיע, וכאשר הגיע הרגע — הוא כל כך גדול ונפלא עד שהוא למעלה מכוח הביטוי," אמרה להמון הצוהל, "יהודים, מזל טוב!"

מנהיגים ודיפלומטים ערבים הגיבו בהלם ובזעם. "ארצי לעולם לא תכיר בהחלטה כזו," הזהיר הנציג הסורי, בטרם יצא במחאה מן האולם, מלווה בשאר הצירים הערבים. "היא לעולם לא תסכים לקחת עליה אחריות. שתוצאותיה יהיו על ראשיהם של אחרים, לא על שלנו." זמן קצר לאחר מכן קראו חכמי הדת של האקדמיה המוסלמית אל־אזהר בקהיר ל"ג'יהאד עולמי במטרה להגן על פלשתין הערבית." האחים המוסלמים בסוריה חזרו על הקריאה לצאת למלחמת קודש, שמשמעותה "חיים או מוות" לערבים, "אותם מבקשים לכבוש ולגרש האנשים הנתעבים ביותר, המושחתים, הערמומיים וההרסניים".

בחלב, הוריו של רפי סיטון כיבו את הרדיו. ברחובות שררה דממה. דבר לא השתנה. עדיין לא.

בבית הכנסת העתיק שבו נשמר הכתר מאתיים אלף לילות לא נראה הלילה האחרון שונה מקודמיו.

הכתר הגיע לבית הכנסת מעולם שבו נלחמו בחרבות ובחצים, עולם שגבולו המערבי היה האוקיינוס האטלנטי. הרבה השתנה מאז מחוץ למערת הכתר, אבל לא זהות שומריו, נצר לדורות של יהודים מאותה גולה דוויה שהיתה קיימת עוד לפני הולדת הנצרות והאסלאם. יהודי חלב נשבעו ונדרו בשם הכתר, הדליקו נרות במערה שבה שכן והתפללו שם לרפואת חוליהם. כל דור תרם אגדות חדשות לסיפורים שנקשרו לאוצר, אף שקרוב לוודאי שאיש מן הסוגדים לא חזה בו במו עיניו. המסר של אותם סיפורים היה תמיד זהה. על פי אחד מהם, לפני שנים רבות הוציאו הזקנים את הכתר מבית הכנסת, ובתוך זמן קצר מאוד פרצה בקהילה מגֵפה. היא פסקה רק כאשר הוא הושב למערה. באגדה אחרת הכתר הוזז ממקומו, אך הפעם הוא חזר אליו בדרך נס. המסורת העתיקה שעברה מדור לדור טענה כי אם ייגרם לאוצר נזק כלשהו, או אם יוּצא אי פעם מבית הכנסת, ייחרץ דינה של הקהילה. היום, שנים רבות לאחר האירועים הללו, רבים מתייחסים לאמונה זו כאל סיפור עממי, אך באותה נשימה הם נאלצים להודות כי בסופו של דבר זה מה שקרה.

באחד הדפים של הספר הופיעו המילים הבאות:

ברוך שומרו

וארור גונבו

וארור מוכרו

וארור ממַשכּנו

לא ימָכר ולא יגָאל לעולם ועד

הצירים בפלאשינג מדו הניעו מהלכים שהובילו למלחמה בפלשתינה, לניצחון היהודים ולהולדת מדינת ישראל. זהו החלק הידוע של הסיפור. אך הם גם התחילו שרשרת נוספת של אירועים מוכּרים פחות: סיפורו של כתר ארם צובא, סיפור שיש לגאול אותו מעשרות שנים של הזנחה, מיתוסים והולכת שולל.