פרק 1
את היום ההוא לא אשכח לעולם. גם לא בעוד אלף שנה. טיילתי עם אבא בשדרות סנטה מוניקה. זה היה יום שמש נאה, השמים היו תכולים ונקיים מעננים, ואנחנו פסענו זה לצד זה, חלפנו על פני עצי הדקל התמירים וצמרותיהם הירוקות שנעו ברכּות ברוח הנעימה שנשבה.
הכול היה בסדר עד שנתקלנו בקבצן זקן. פניו היו מכוסות זיפים אפרפרים־לבנים שנראו כמו כתמי לכלוך. הוא לבש מעיל גשם מרופט, חבש מגבעת בלויה ורבץ על קרטון קרוע. לידו היתה ערֵמת סחבות, ובקבוקי זכוכית ריקים התגוללו מסביבו. הוא נראה מנותק מהעולם.
״בושה למדינה שיש בה כאלה חסרי בית,״ מילמל אבא ונעצר ליד המסכן. הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו, שלף את ארנק העור החום המהודר שלו, פישפש בקדחתנות בתא המטבעות, הוציא ניקל כסוף ועוד אחד, ולבסוף התכופף והניח את המטבעות בעדינות בקופסת הפח של האביון.
אבל אז קרה משהו מפחיד. הזקן העלוב נעץ באבא מבט מבועת. הוא הזדקף מעט, נשען על מרפקו, ואז התרומם על רגליו ונעמד מול אבא. הוא סקר אותו מלמטה למעלה (לא רק שהאיש היה צנום, אלא גם נמוך קומה ובקושי הגיע לאבא עד החזה). הוא הצביע על אבא באצבע רזה וגרומה, ופתאום רעד ופירכס כולו והתחיל לצרוח בקול צווחני כשהוא יורה רוק לכל כיוון. הוא צרח בשפה שלא הכרתי. זאת לא היתה גרמנית, אפילו שהיו כמה צלילים שדמו לה. אבא החוויר וענה באנגלית מנומסת שהוא כנראה מתבלבל. הזקן רקע ברגליו, צעק בפה חסר שיניים ונופף לעבר אבא באגרוף קמוץ ומצומק.
נבהלתי מאוד. הסתתרתי מאחורי אבא. אבא הוא איש גבוה וחזק. יש לו פנים מרובעות, ידיים גדולות וצוואר עבה וחסון. הוא היה יכול לגמור את הזקן במכה אחת. האיש הצנום אחז בציפורניו בדש המעיל של אבא ולא הפסיק לצרוח. אבא ניסה לשמור על קור רוח. הוא חזר ואמר לאיש באנגלית שהוא לא מכיר אותו ושהוא כנראה מתבלבל ומחליף אותו באדם אחר.
הזקן המפחיד ניענע את אבא בכל כוחו, כלומר אבא הגדול נשאר במקומו והאיש היטלטל עליו כמו ציפור שציפורניה נאחזו ברשת והיא מפרפרת ומנסה להיחלץ. הוא צעק באנגלית משובשת, ״אני אותך לא לשכוח!״
פחדתי מאוד והתחלתי לבכות. הבכי הזה הוציא את אבא משלוותו, והוא השתחרר מציפורני האיש בתנועה חדה. המגבעת של הזקן נפלה וחשפה קרחת גדולה. האיש נראה כמו גוזל קירח ומרוט נוצות, ואפו החד והמעוקל נראה כמו מקור של תוכי.
אבא דרך על המגבעת בכעס, מעך אותה ובעט בה כאילו היתה כדור. עכשיו גם הוא הפחיד אותי. מעולם לא ראיתי אותו מתנהג בתוקפנות ובאלימות שכאלה. הוא כל כך עדין איתי ועם אמא.
אבא הרים את זרועו הגדולה והמאוגרפת בתנועה מאיימת, והזקן הכחוש עם שתי השיניים שנותרו בפיו נרתע לאחור. אז אבא הוריד את ידו, פתח את כף ידו הקמוצה ולפת בחוזקה את ידִי הקטנה. ״בוא!״ הוא אמר בקול חד היישר לתוך אוזני וגרר אותי אחריו בצעדים גדולים (אבא) ומהירים (אני) לעבר מכונית הפונטיאק האדומה והגדולה שלנו שחנתה בפינת הרחוב.
האיש שראה אותנו נסוגים, אזר אומץ ודידה אחרינו בצליעה כשהוא צועק באנגלית, ״הצילו! עצרו אותם!״
״אל תסתכל אחורה!״ ציווה אבא. אבל אני הסבתי את ראשי וראיתי את המשוגע הזקן עוצר במקומו. הוא הניח את ידו על חזהו. אפילו מהמרחק הזה היה אפשר לראות שהוא מתנשף ומתנשם בקושי רב. הוא הבין שאין לו סיכוי להשיג אותנו. הוא נופף באגרופו פעם ועוד פעם בתנועה שהלכה ונחלשה, כמו מטוטלת שתנועתה מתקצרת עד שנעצרת, ואז הסתובב לאחור, ניגש למגבעת המעוכה, הרים אותה מהמדרכה המאובקת, הכניס את ידו פנימה, יישר אותה, ניקה את האבק במכות זועמות, חבש אותה וחזר בצעד כושל לרבוץ על הקרטון שלו.
כשישבנו על מושבי העור הרכים בבטחת המכונית, שאלתי את אבא מי האיש הזה ומה הוא רצה ממנו. אבא ענה ביבושת שזה סתם זקן שדעתו השתבשה עליו מהחום ושהוא כנראה התבלבל והחליף אותו עם מישהו אחר.
״הרבה פעמים אנשים שמזדקנים נהיים מבולבלים,״ הסביר לי אבא.
״באיזו שפה הוא דיבר?״ שאלתי.
״פולנית ויידיש,״ ענה אבא.
״אז הוא פולני?״ שאלתי, ואבא אמר שלא.
״אז הוא יידישיי?״ ניסיתי להבין, ואבא אמר שהוא יהודי.
״איך אתה יודע?״ שאלתי, ואבא אמר שרק יהודים מדברים יידיש.
כשחזרנו הביתה אבא קרא לאמא, ושניהם נכנסו לחדר השינה שלהם ונעלו את הדלת מבפנים. פעמיים. זה לא היה רגיל, ולכן נצמדתי לדלת וניסיתי להקשיב. דלת העץ היתה אטומה, ולמרות כל מאמצי לא הצלחתי לשמוע את המילים, אבל הבנתי שהם מאוד נרגשים ונסערים.
כשהם יצאו מהחדר, העיניים של אמא היו אדומות. הפנים של אבא היו חמורות סבר והעיניים שלו נחושות. הם חלפו על פני בשתיקה חתומה, וכששאלתי מה קרה, אמא אמרה שזה משהו למבוגרים בלבד ושלחה אותי לחדר. כשקראתי לעברה שרק לפני חודשיים בבר־מצווה שלי כולם אמרו שאני כבר בוגר, היא השיבה שזה לא אותו הדבר ואמרה לי ללכת להכין שיעורים.
שבוע לאחר מכן פרצה שרֵפה במפעל הגרביים שלנו. השוטר החוקר שהגיע הביתה אמר שלפי כל הסימנים זאת כנראה הצתה ושאל את אבא אם יש לו אויבים באמריקה או אם קרה איזה מאורע יוצא דופן בזמן האחרון. אבא השיב בשלילה לשתי השאלות. אחרי שהשוטר הלך, שאלתי את אבא למה הוא לא סיפר על המשוגע הזקן שהתנפל עליו לפני שבוע, ואבא אמר שזה לא שייך ונכנס להסתודד עם אמא בחדר שלהם. גם הפעם לא עזר לי שהצמדתי את האוזן לדלת שננעלה פעמיים. וגם הפעם אמא אמרה שזה למבוגרים בלבד ושלחה אותי לחדר להכין שיעורים. בימים שבאו לאחר מכן התברר שגם אם הייתי לומד בשלוש כיתות בו־זמנית, לא היו לבית הספר מספיק שיעורים לתת לי בשביל כל הפעמים שנשלחתי לגלות בחדרי.
זמן קצר אחר כך הגיעה ההפתעה הנוראית. ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוזבים את אמריקה ועולים לארץ ישראל. אמרתי שאני לא מסכים. טוב לי פה. כל החברים שלי כאן. ניסיתי לשכנע אותם בהיגיון, בתחינות, בבכי, בצעקות וגם באיומים שאברח מהבית. כלום לא עזר. הם היו נחושים בדעתם. הם כבר יצרו קשר עם מכר רחוק של אבא שהבטיח לסדר להם דירה במקום מצוין בתל אביב.
יומיים לפני שעזבנו אבא הניח שני ארגזים גדולים בחדר שלי. סירבתי לארוז את חפצי. אבא אמר שאין בעיה והוא ייקח את הארגזים כמות שהם — ריקים או מלאים. זה היה הרגע שבו הבנתי שהמשחק נגמר.
וכך חודש אחרי השרֵפה עזבנו את לוס אנג׳לס ועלינו לארץ ישראל. אפילו לא הספקתי להיפרד כראוי מהחברים שלי. בכיתי בטיסה מלוס אנג׳לס לניו יורק. בכיתי בטיסה מניו יורק ללונדון. בכיתי בטיסה מלונדון לישראל. כשהגענו לבית החדש בתל אביב אמא בכתה ובכתה. אם היו נשארות לי דמעות גם אני הייתי בוכה.
רום –
תעלומת העיניים השחורות-כחולות
הופתעתי מהספר הזה, באמת שהופתעתי! אבל למה הופתעתי?
אני חושב שתאלצו לחכות לסוף הביקורת..
בתור התחלה? הספר הזה מומלץ בחום!!
מאוד נהנתי ממנו- אלכס פז גולדמן הצליח לשחזר את ההצלחה וכתב שוב ספר מעניין וכיפי שקראתי בהנאה רבה.
הדמויות כאן בספר בוגרות יותר, ואני חושב שזה חשוב- כי הוצג צד אחר מהצד שראינו בספרים הקודמים.
הספר הזה הוא ספר מקסים, שלמרות שהוא מוגדר כספר ילדים- אני מחייב אתכם המבוגרים, לקרוא אותו גם ואחר כך- לתת לילדכם לקרוא אותו. ותאמינו לי- אני לא היחידי שאומר לכם שהוא טוב וגם למבוגרים.
ולפני שאנחנו מסיימים- אני חייב לומר משהו על העטיפה- היא מצויינת. המשחק של הצבעים ממש מצליח. האדום והסגול מש זהר לי בעיניים ויש אפילו הוכחה- כשאני בחנויות ספרים, הספר לכד את עיניי- וגם את עיניי רבים אחרים.
בקיצור- מדובר בממתק שווה ביותר, שלא תרצו לסיים- ובעמוד האחרון, כבר תבדקו מה המייל של אלכס פז גולדמן- ותשאלו אותו “מתי הספר הבא?”
Aviva –
תעלומת העיניים השחורות-כחולות
זו השנה השנייה ברציפות בה נערך ב 21.6 יום הזיכרון והמודעות לחטיפת ילדי תימן. התאריך הנבחר הוא יום פטירתו של הרב עוזי משולם, מי שהעלה את הנושא למודעות הציבור הרחב. ב 1994 התבצר עם חסידיו בביתו כשבידיהם כלי נשק, וקרא להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את היעלמותם של עשרות ילדים ממוצא תימני, בלקני ומזרחי שנחטפו מהוריהם. הפרשה זכתה להד תקשורתי, הרב וחסידיו נאסרו ונכלאו אך בשנת 1995 הוקמה ועדת החקירה השלישית שדנה בנושא (קדמו לה ועדת בהלול-מינקובסקי בשנת 1967 וועדת שלגי בשנת 1988). שלוש הועדות מיקדו את בדיקתן בילדים ממוצא תימני שנעלמו להוריהם בין השנים 1948-1954.
מחבר הספר, אלכס פז גולדמן, נולד בישראל בשנת 1955. את רוב שנות ילדותו העביר בשכונת רמת עמידר ברמת גן. השכונה ואירועי השנים ההן מככבים בשניים מספרי הילדים שכתב. עלילת הספר הנוכחי מתנהלת ברובה, כמו עלילת הספר ‘המרגל האבוד והשמלה הירוקה’, בשכונת רמת עמידר ברמת גן. גיבורי ספר הילדים הקודם, מוטי, ראובן ואביבה לוקחים חלק גם בעלילת הספר הנוכחי אך פרט למוטי, תפקידם שולי.
עלילת הספר עוקבת אחר הילד צבי. הוא נולד בשם הירש, אבל קראו לו הארי בשנים בהן חי בארצות הברית. בגיל שלוש עשרה עלה עם הוריו לישראל וקיבל שם עברי: צבי. לצבי לא ברור מדוע החליטו הוריו לעלות לישראל. הוא זוכר מפגש מקרי עם חסר בית ברחוב, שטלטל את אביו, ואת שרפת המפעל שלהם שבוע לאחר מכן. את ההודעה על המעבר לישראל קיבל בהפתעה והוא מסרב להשלים עמה גם כשהוא כבר כאן בישראל.
כדי לסייע לו להתאקלם בארץ החדשה שולחים אותו הוריו לקייטנה המיועדת לילדי עולים חדשים, עשרה ימים בתנאי פנימיה. על אף שצבי מסרב בתחילה לשמוע על הרעיון הוא מוצא את עצמו כעבור שבועיים בקייטנה. בקייטנה הוא פוגש את מוטי, שלא נולד לעולים חדשים, ויהפוך להיות חברו הטוב. הוא גם לומד להכיר את ההבדלים בין המנטליות האמריקאית אותה הכיר כל חייו, לזו הישראלית ומתוודע לסוגיית המוצא העדתי – סוגיה שלא נדונה כלל בארצות הברית ממנה בא משום שהעיסוק בה היווה הפרה גסה של הנימוס.
כבן לזוג הורים שנולדו בגרמניה צבי מבין שהוא ייקה. חבריו לקייטנה מסרבים בתחילה להסכים עמו משום שצבע עורו הכהה אינו דומה לצבע עורם של היהודים שהגיעו מגרמניה, אך צבי מסביר להם שבאמריקה לא היה הילד הכהה היחיד שהוריו נולדו בגרמניה והוויכוח נפסק. אחרי החזרה מהקייטנה מתחילים הלימודים בבית הספר והוא משובץ בכיתה ח’1 ויושב ליד אורית. המפגש עם אורית מוביל אותו להרפתקה חדשה בסופה הוא מגלה על הוריו ועל עצמו דברים שלא שיער מעולם.
זהו הספר השני של המחבר שאני קוראת ועוסק בקורותיה של ישראל בשנים שלאחר הקמת המדינה. כמי שנולד וגדל במדינה בשנים המדוברות, עלילות הספרים של המחבר נאמנות למציאות הישראלית של אותן השנים. ניכר שפז-גולדמן ניחן לצד יכולת הכתיבה שלו, גם בזיכרון חד המאפשר לו לטוות את המציאות בתוכה גדל למילים המאפשרות גם לבני הדור הצעיר לבלות מספר שעות בישראל של פעם.
פז-גולדמן כותב את ישראל כפי שחוו אותה ילדי שנות ה 60, כשהוא מקפיד לתאר את האווירה ששררה בארץ, את המתחים בין יוצאי הגלויות השונות ואת התהליכים השונים שהתרחשו בארץ. בספר הנוכחי הוא מייחד מקום גם לשתי תופעות השלובות זו בזו עד ימינו אנו: בירוקרטיה וקשרים.
הספר עוסק בנושא שנדחק לשוליים במשך שנים רבות, “פרשת ילדי תימן האבודים”. לצד העיסוק בנושא בכתיבתו של פז-גולמן פן חשוב נוסף, זה המצליח להעתיק ולשמר משהו מישראל של שנות השישים. הספר כתוב היטב והקריאה בו קולחת, מומלץ בחום לתלמידים הבוגרים בבית הספר היסודי.