תעלומת מוביל הגמלים

גרישה ישב בבית הקפה שמול הקישלה היפואי, כששערו הארוך והבלתי מטופל תלוי לו מאחור כזנב. הוא חיכה בקוצר רוח לתה שלו, שהתמהמה מלהגיע, חושש שהתלונה במשטרה על הכסף שנגנב ממנו, לא תניב פרי. אבל איגור עמד על זה שהם ילכו להתלונן, "נתלונן, ככה היינו עושים בבית". עכשיו, אחרי שהתלוננו, חזרה אשתו לאכסניה, ואיגור ביקש שימתין לו, "יש לי כמה סידורים, ואני מייד חוזר, חכה לי".

ביפו לא אוהבים את עולי הרגל הרוסיים. בשנה האחרונה הם מגיעים בהמוניהם ומציפים את העיר. רובם מגיעים ליפו, כשהרובלים שאיתם יצאו לדרך כבר הולכים ומתמעטים. את עיקר ממונם בזבזו בדרך הארוכה מרוסיה לכאן, ועכשיו הם חוסכים את השארית שנותרה להמשך המסע, ובעיקר לדרך חזרה הביתה, מסרבים להיפרד מכספם, דבר ההופך אותם לבלתי נסבלים בעיר הנמל הגדולה, שהכסף הוא זה שמנהל אותה. גרישה החליט שאת דרכם לירושלים, התחנה האחרונה במסעם, יעשו ברכיבה על גמל. לא כי כך הם חייבים לעשות, אלא כי זאת האפשרות הטובה ביותר עבורם בתנאים שנוצרו. מצב בריאותה של אשתו, שהצטרפה אליו למסע, היה בכי רע, כך שצעידה ברגל לירושלים לא באה בחשבון עבורה. גמל היה מבחינתה הרע במיעוטו. על הרכבת מיפו לירושלים גרישה לא רצה אפילו לחשוב. נכון שהיא מהירה ומצמצמת סיכונים אפשריים, אבל זו הייתה דרך עלובה לסיים באמצעותה את העלייה לרגל לירושלים, עיר הקודש, במיוחד כשממד הזמן אינו עקרוני מבחינתם. עולי הרגל האחרים מתארגנים בדרך כלל בקבוצות, ועולים לירושלים בצעידה. העשירים שבהם קונים סוס או פרדה רתומים לעגלה, שישמשו אותם ויקלו על מסעם, דבר שהיה יקר מדי ולא במסגרת אפשרויותיו של גרישה.

המלצר בעל הסינר המוכתם הגיע, הניח את כוס התה על השולחן וסימן לגרישה לשלם כאן ועכשיו. ככה זה עם הרוסים, אף אחד לא בוטח בהם. גרישה הוציא מטבע ונתן למלצר, שהלך מבלי להודות לו. 'מזרח תיכון פרימיטיבי', חשב גרישה, 'ככה זה'. אחרי מספר סירובים של מובילי גמלים למיניהם ושל מורי דרך מוסלמיים, הגיע גרישה אל סביח, מוביל הגמלים, שהסכים לקחתם לירושלים בלי בעיות. הוא הגיע אליו דרך איגור, בחור רוסי שהגיע לכאן לפני שנתיים כעולה רגל ונשאר ביפו. לאחר שלמד מעט ערבית, החל איגור משמש כמתווך בין עולי הרגל הרוסיים שהציפו את העיר, לבין סוחרי יפו, ועקב כך זכה לכינוי "איגור הרוסי". הצורך במתווך שכזה היה מובן מאליו בעיר כמו יפו. איש מבין עולי הרגל הרוסיים לא הבין ערבית, והתקשורת היחידה בינם לבין הסוחרים בעיר הסתכמה בקטעי הברות ובתנועות ידיים ואצבעות. תקשורת פגומה זו הקשתה על סיכום עסקאות בין הצדדים. גם בעלי הגמלים לא בטחו ברוסים. הם חששו שבסוף המסע לירושלים יעשו הללו בעיות ולא ישלמו את מחיר הנסיעה כמוסכם, דבר שכבר קרה יותר מפעם אחת, ולכן דרשו את מלוא הכסף מראש, לפני היציאה לדרך. ומאידך, איש מהרוסים לא היה מוכן להסתכן ולשלם את מלוא הסכום לפני שיראה את ירושלים לנגד עיניו, מחשש שיברחו לו בדרך ויותירו אותו מאחור. החשדות ההדדיים הקשו על עסקאות רבות לצאת לפועל ולהתממש.

איגור הרוסי הכיר את סביח, וידע שהוא היחיד שמוכן לקחת עולי רגל לירושלים מבלי להערים קשיים מיותרים. ההיכרות ביניהם החלה עוד מאז שאיגור היה עולה רגל טרי וסביח לקח אותו לירושלים על אחד מגמליו, חוויה שאיגור יזכור כל חייו. מאוחר יותר החליט איגור להישאר בעיר ולהתפרנס מתיווך בין הרוסים שהציפו את העיר לבין אנשי יפו, שהיו מוכנים לעשות עם העולים עסקים אך נמנעו מכך בגלל התקשורת הבלתי אפשרית. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה איגור תיווך בין עולי רגל רוסיים לסביח. עבור סביח, הייתה זו הכנסה קלה שלא דרשה מאמץ נוסף, מכיוון שממילא היה עולה עם סחורות וחומרי בנייה לירושלים פעמיים בחודש מכוחו של הסכם שעליו היה חתום, כך שהיה מתארגן עם גמל או שניים נוספים לטובת עולי הרגל. הוא היחיד מבין בעלי הגמלים ביפו שהיה נותן את השירות הזה לשני הכיוונים. היה לו רק תנאי אחד - שהכסף במלואו ישולם מראש. איגור היה משכנע את עולי הרגל שהשירות שנותן סביח הוא בטוח ויצא לפועל, מכיוון שסביח חייב גם ככה להגיע לירושלים עם הסחורות שאותן הוא מוביל, כך שהחשש שיעזוב אותם באמצע הדרך ויסתלק עם הכסף, הוא אפסי.

גרישה לא התקשה למצוא את איגור. לא היה אחד ביפו שלא הכיר אותו. יחד הם הלכו למקום כינוס הגמלים של סביח. יותר מארבעים גמלים היו לו, לסביח. הוא נחשב לגדול המובילים ביפו. רוב הגמלים כרעו על החול ולעסו. עובדיו של סביח נראו בשטח, כשהם עוברים מגמל לגמל ומחזקים את רצועות הסלים שבתוכם יעמיסו למחרת בבוקר בנמל את חומרי הבנייה עבור כנסיית הדורמיציון שהולכת ונבנית בין חומות העיר ירושלים.

סביח עצמו ישב בסוכת נצרים מוצלת מתחת לעץ תאנה ענק, ועישן נרגילה. השניים התקרבו לסוכה, כשעל פניו של איגור חיוך גדול.

"אהלן איגור, כיף אל חאל, יא סאחבי?", שאל סביח, תוך שהוא מתרומם ממקום מושבו ומושיט את ידו לאיגור.

"אנא בכיף, בסדר. תראה, יא סביח, זה גרישה. הוא רוצה אתה לקחת אותו ואת אשתו בגמלים לירושלים", אמר איגור בערבית רצוצה. סביח היה גבר בשנות הארבעים לחייו - לראשו כאפייה לבנה עם עקאל שחור, מסתירה שלא בהצלחה יתרה, שיער מלא ושחור כפחם. שפמו המסודר והמסולסל משני צדדיו העיד עליו שהוא איש עסקים ושהפרוטה אינה חסרה בכיסו.

"תשבו, תפדלו, בבקשה, תשבו", אמר סביח, וקירב שני כיסאות קש מסביב לנרגילה, אותה חזר לעשן בהנאה. "אז הם צריכים להגיע לירושלים? עלא עיני ועלא ראסי, אין בעיה. מחר, בבוקר יום חמישי, אני יוצא עם הגמלים, אקח אותם בשמחה".

איגור תרגם לגרישה את דברי סביח. גרישה נראה שמח. סוף כל סוף הם יוכלו להגיע לעיר הקודש ולהשתטח על הקבר הקדוש.

"חראשו, זה טוב, מחר בבוקר לירושלים", גרישה נראה שמח, ולא ניסה לרסן את התרגשותו. "תשאל אותו", אמר גרישה לאיגור, "אם הוא רוצה שכבר הערב נבוא לישון כאן, ליד הגמלים, שלא נאחר בבוקר".

איגור תרגם לסביח את דבריו של גרישה.

"כן, למה לא? שיבואו. יישנו בלילה כאן, בסוכה. יש כאן שמיכות, יש הכול. אני לא אהיה כאן, אבל זה לא צריך להפריע להם. יבואו בערב, ובבוקר כבר יתעוררו עם רעש הגמלים, נאכל כולנו משהו, נלך לנמל, נעמיס את הגמלים ונצא לדרך. היום יום רביעי, נצא מחר בבוקר, ונגיע לירושלים ביום שישי בצהריים. בלילה שבין חמישי לשישי, נעצור בגבעה של לטרון, ליד הכנסייה של אמאוס ותוכלו לבקר שם. כל הרוסים רוצים לעצור שם, זה מקום חשוב בשבילכם. כל הנסיעה יום וחצי, לא יותר, ואתם בירושלים. מה אתה אומר, תמאם?" סביח לקח שאיפה עמוקה מהנרגילה וחיכה לתרגומו של איגור.

גרישה הנהן בראשו כל זמן תרגומו של איגור, כמאשר לסביח את הסכמתו לתנאים.

"יאללה, ועכשיו הכסף", הוסיף סביח. "אתה ואשתך על גמל אחד, זה שלוש לירות תורכיות. אם אתם רוצים שני גמלים, כל אחד גמל בנפרד, זה ארבע לירות. מה שתרצו. חצי לירה לאיגור וסגרנו עניין".

"ניקח שני גמלים, אשתי לא מרגישה כל כך טוב". גרישה הכניס את ידו לכיס הפנימי והשמור של מכנסיו ושלף משם ארנק עור חום. "איגור, תגיד לו שאני מצטער, אבל אין לי ברגע זה כסף תורכי. יש איתי רק כסף רוסי. עוד לא הספקתי להחליף. מה שהחלפתי – הלך. אחליף במשך היום, ואשלם לו מחר בבוקר, לפני הנסיעה".

לפני שתרגם, פנה איגור אל גרישה ברוסית ואמר, "אין סיכוי בעולם שהוא יסכים לדבר כזה", ואז תרגם את הדברים בערבית לסביח.

"אין בעיה, יא סאחבי, אין בעיה", צחק סביח בקול גדול, "כסף זה כסף. בירושלים, בכנסייה שאני עובד עבורה, יחליפו לי את השטרות האלה ועוד ייתנו לי בקשיש. לירה תורכית שווה עשרה רובל, אז אתה צריך לתת לי על כל לירה תורכית עשרה רובל, הכול יחד ארבעים רובל".

"טוב, קל לעשות איתך עסקים", אמר גרישה בחיוך, ושלף ארבעה שטרות של עשרה רובל כל אחד. השטרות היו חדשים, בצבע אדום בוהק. "ישר מהבנק ברוסיה", צחק גרישה, והושיט את השטרות לאיגור, שמסר אותם לסביח.

סביח מישש את השטרות החדשים, הריח אותם ואמר, "וואלה, כסף יפה יש לכם, אתם הרוסים. לא כמו שלנו, חום ויבש כמו המדבר". הוא נישק את השטרות כשעיניו למרום, כמודה לאלוהים על ההכנסה שהזדמנה לו. "כולו מן אללה", אמר, ודחף אותם לכיס הגלבייה.

"וזה בשבילך", אמר גרישה לאיגור, כשהוא מפשפש בכיסו ודולה ממנו כמה מטבעות תורכיים.

"יאללה, אל חמדולילה, אלוהים גדול. נצא לדרך מחר". סביח קם מכיסאו, לחץ את ידו של גרישה ודחף את שניהם בעדינות אל מחוץ לסוכה.

גרישה סיים את כוס התה שלו וכבר התכונן לעזוב את המקום, כשלפתע נכנס איגור הרוסי לבית הקפה. "חיכיתי לך, בוא שב איתי", אמר גרישה, וגרר כיסא מהשולחן הסמוך. כל הבוקר חיכו הוא ואשתו במקום מרבץ הגמלים לסביח, שיגיע כמו שהבטיח ושיצאו לדרך לפי המתוכנן, אבל לאכזבתם, לא רק שהוא לא הגיע, אלא שגם את הכסף ששילמו לו, לא יכלו לקבל בחזרה. הכי מוזר היה שגם הפועלים נעלמו. חוץ מהגמלים, לא היה שם איש. לאחר שהתייאשו מלחכות, חזרו ליפו, פגשו את איגור והלכו למשטרה להגיש תלונה.

"מה שלום אשתך? דאגתי לה, היא נראתה חלשה וחיוורת", אמר איגור, והצטרף לשולחנו של גרישה.

"אשתי בסדר, לקחתי אותה לאכסניה, וחזרתי מייד לפגוש אותך. האמת, שרק רציתי להירגע קצת אחרי התלונה שהגשנו קודם במשטרה. כל הסיפור הזה כבד עליי. אז מה אמר השוטר ההוא? לא בדיוק הבנתי".

"לא הרבה, הוא כתב את התלונה ביומן, ואמר שיעביר אותה לחוקר הראשי סולימאן, חוקר תורכי, עד כמה שהבנתי, ושאולי גם יצטרכו לשאול אותנו שאלות בנוגע לתלונה, ושאם יצטרכו אותנו - ימצאו אותנו באכסניה, ובעיקר השוטר אמר שלא נדאג".

"למה אנחנו צריכים לדאוג?" שאל גרישה.

"לא יודע, ככה הוא אמר".