תפוז דם

1

שמֵי אוקטובר אפורים מעלי ותיק הטרולי שלי כבד, אבל אני מחכה לאוטובוס וחושבת על הדברים הטובים בחיי. המשפט נגמר, פשוט בוטל באמצע אחרי טיעון משפטי שהסתמך על מחסור בראיות. זה תמיד משמח להשיג יתרון על פני התביעה, והלקוח שלי בעננים. והכיף הכי גדול — יום שישי היום. סוף השבוע. זמן בית. התכוננתי לזה — אני עושה דברים אחרת הלילה. משקה אחד, שניים גג, וזהו. האוטובוס מגיע ואני חוצה בחזרה את התמזה.

כשאני מגיעה למשרד אני ניגשת ישר לחדר הפקידים ומחכה שישימו לב אלי בתוך המולת הטלפונים המצלצלים ומכונת הצילום. לבסוף מארק מרים את ראשו.

"ערב טוב, מיס. השותפה הזוטרה התקשרה — הם ממש מרוצים שהצלחת להעיף את התיק ההוא של השוד."

"תודה, מארק," אני אומרת. "הראיות המזהות היו מחורבנות. אבל אני שמחה שזה נגמר."

"תוצאה טובה. אין שום דבר ליום שני, אבל זה הגיע בשבילך." הוא מצביע לעבר ערימה דקה של ניירות שנחה על שולחנו, קשורה בסרט ורוד. היא לא נראית מרשימה במיוחד.

"זה נהדר. תודה. מה זה?"

"רצח. ואת תובילי," הוא אומר, ומוסר לי את הניירות בקריצה. "לא רע, מיס."

הוא יוצא מהחדר לפני שאני מצליחה לענות. אני עומדת עם החבילה ביד, פקידים ומתלמדים חולפים על פני בתוך התכונה הרגילה של יום שישי. רצח. להוביל את תיק הרצח הראשון שלי. הדבר שלקראתו בניתי את כל חיי המקצועיים.

"אליסון. אליסון!"

אני מצליחה בקושי רב להתמקד באנשים שמדברים אלי.

"את באה לשתות משהו? אנחנו בדרך." סאנקאר ורוברט, שניהם עורכי דין המתמחים בהתדיינות וייצוג בבתי המשפט, בני שלושים פלוס, שאוסף של מתלמדים משתרך מאחוריהם. "אנחנו פוגשים את פטריק ב'דוֹק'."

המילים שלהם מתעכלות. "פטריק? איזה פטריק? בראיירס?"

"לא, סונדרס. אדי בדיוק סיים תיק יחד איתו, והם חוגגים. ההונאה ההיא, זה סוף־סוף הסתיים."

"הבנתי. אני רק אמצא מקום לאלה. נתראה שם." אני מחזיקה את מסמכי התדרוך שלי, יוצאת מהחדר והולכת בראש מורכן. הצוואר שלי סמוק, ואני לא רוצה שמישהו יבחין בכתמים האדומים.

כשאני נכנסת לחדר שלי אני סוגרת את הדלת ובודקת את פני במראה. השפתון במקומו, אדמומית שעומעמה בפודרה. הידיים רועדות מדי לאייליינר, אבל אני מברישה את השיער ומחדשת את הבושם, אין צורך להסתובב עם צחנת התאים עלי.

אני דוחפת את המסמכים אל ירכתי המגירה, מיישרת את מסגרת התצלום שדחקתי ממקומו. דרינקים של יום שישי בערב. אבל אני אשתה רק אחד.

הלילה זה ילך לפי התוכנית.

החבורה שלנו ממלאת מחצית ממרתף הבר, מקום די מטונף שמשמש מוקד עלייה לרגל של עורכי דין פליליים ופקידים. כשאני יורדת במדרגות רוברט מנופף לעברי בכוס שלו, ואני מתיישבת לצדו.

"יין?"

"יין. לגמרי. אבל רק כוס אחת. אני רוצה לחזור הביתה מוקדם הערב."

אף אחד לא מגיב. פטריק עוד לא אמר שלום. הוא יושב בצד השני של השולחן, שקוע בשיחה עם אחת המתלמדות — האלכסיה ההיא — עם כוס של יין אדום ביד. מכובד, נאה. אני מכריחה את עצמי להסיט את המבט.

"את נראית טוב, אליסון. הסתפרת?" סאנקאר במצב רוח מרומם. "אתם לא חושבים שהיא נראית טוב, רוברט, פטריק? פטריק?" הוא חוזר ומדגיש. פטריק לא מרים את הראש. רוברט, שבדיוק דיבר עם אחד הפקידים הזוטרים, מסתובב, מהנהן ומרים לעברי את הפיינט שלו.

"כל הכבוד על הרצח! ועוד להוביל את זה. את תהיי תובעת ממש מהר — אמרתי לך, לא? אחרי שהצלחת כל כך בבית המשפט לערעורים בשנה שעברה?"

"בוא לא ניסחף," אני אומרת. "אבל תודה. אתה נראה במצב רוח טוב," אני מדברת בעליצות. לא אכפת לי אם פטריק שם לב שבאתי או לא.

"יום שישי היום, ואני נוסע לסאפוֹק לשבוע. גם לך כדאי לנסות לצאת לחופשה פעם."

אני מחייכת ומהנהנת. ברור שכדאי לי. שבוע באזור החוף, אולי. לרגע אחד אני מדמיינת את עצמי מדלגת בין הגלים כמו בתמונות הדיוקן השובבות האלה שרואים בבקתות נופש מסוימות. אחר כך אני אוכל פיש אנד צ'יפס על החוף, עטופה ומוגנת מפני צינת אוקטובר שעולה מהים הצפוני, ואז אדליק את קמין העצים בבית הנופש המרוהט והמאובזר. ואז אני נזכרת בתיקים שרובצים על שולחני. לא עכשיו.

רוברט מוזג עוד יין לכוס שלי. אני שותה אותו. השיחה קולחת סביבי, רוברט צועק אל סאנקאר ופטריק ואז שוב אלי, פסגות ותהומות של בדיחות קרש וצחוק. עוד יין. עוד כוס. עוד עורכי דין שמצטרפים, מעבירים חפיסת סיגריות סביב השולחן. אנחנו מעשנים בחוץ, ושוב הלא־לא, תן לי לקנות חפיסה, אני כל הזמן גונב משלך והחיפוש אחרי כסף מזומן והעלייה בצעדים כושלים אל הבר כדי לקנות, והאין מרלבורו לייט רק קאמל, אבל בינתיים למי אכפת בואו נשתה עוד קצת יין, ועוד כוס ועוד אחת ושוטים של משהו דביק וכהה, והחדר והדיבורים והבדיחות מסתחררים סביבי יותר ויותר מהר.

"חשבתי שאמרת שאת חותכת מוקדם." תתרכזי עכשיו. פטריק, ממש מולי. הוא נראה כמו גרסה כסופה של קלייב אואן מזוויות מסוימות. אני מחפשת אותן, מטה את ראשי לצד אחד, אחר כך לשני.

"אלוהים, את שפוכה."

אני שולחת אליו יד, אבל הוא מתרחק בתנועה חדה, מסתכל סביבו. אני מתרווחת בכיסא, מסיטה את השיער מהפנים. כל היתר כבר הלכו. איך לא שמתי לב?

"איפה כולם?"

"בְּמועדון. המקום הזה, 'סוויש'. בא לך גם?"

"חשבתי שדיברת עם אלכסיה."

"אז כן שמת לב אלי כשנכנסת. תהיתי לעצמי..."

"אתה זה שהתעלם ממני. אפילו לא הרמת את הראש כדי לומר שלום." אני מנסה, לשווא, להסתיר את המרמור בקולי.

"היי, לא צריך להילחץ. נתתי לאלכסיה קצת עצות לקריירה."

"כן, אני בטוחה." מאוחר מדי עכשיו, כל הקנאה נשפכת. למה הוא תמיד עושה לי את זה?

אנחנו הולכים יחד למועדון. אני מנסה לתפוס בזרועו כמה פעמים, אבל הוא מתרחק, ולפני שאנחנו מגיעים לכניסה, הוא דוחף אותי לפינה חשוכה בין שני בנייני משרדים ותופס לי בלסת לשם הדגשה. "תורידי את הידיים ממני כשאנחנו נכנסים."

"אני אף פעם לא שמה עליך ידיים."

"אל תזייני לי בשכל, אליסון. בפעם האחרונה שהתגלגלנו לכאן ניסית לחפון אותי. עשית את זה בצורה כל כך בולטת. אני רק מנסה להגן עלייך."

"להגן על עצמך אולי. אתה לא רוצה שיראו אותך איתי. אני זקנה מדי..." אני מפסיקה באמצע המשפט.

"אם את מתכוונת לדבר ככה, כדאי שתלכי הביתה. אני מנסה להגן על השם שלך. וכל החברים שלך לעבודה כאן."

"אתה רוצה להתעסק עם אלכסיה, אתה סתם מנסה להזיז אותי הצידה." דמעות זולגות מעיני. הכבוד העצמי שלי נעלם כבר מזמן.

"תפסיקי לעשות סצנה." הפה שלו קרוב לאוזן שלי, המילים חרישיות. "אם תעשי סצנה, אני לא אדבר איתך יותר בחיים. עכשיו תרדי ממני."

הוא הודף אותי מעליו ופונה אל הרחוב הסמוך. אני מועדת על עקבי, משעינה יד על הקיר כדי לייצב את עצמי. במקום המרקם הגס של המלט והלבנים, יש חומר דביק שנמרח בדיוק במקום שבו הנחתי את כף היד שלי. אני מתייצבת על רגלי עכשיו, מריחה את כף ידי וכמעט מקיאה. חרא. איזה ליצן מרח חרא על כל הקיר בסמטה. הריח מצליח לפכח אותי יותר מכל מילה שפטריק סינן לעברי לפני רגע.

אני אמורה להתייחס לזה בתור סימן ללכת? ממש לא. אין מצב שאני משאירה את פטריק ככה לבדו במועדון הלילה, עם כל הנשים הצעירות והרעבות שמתות להרשים את אחד מעורכי הדין המנחים הכי חשובים במשרד. אני מורחת את החלק הכי גרוע על פיסת קיר נקייה, צועדת בבטחה לעבר ה"סוויש" ומחייכת אל הסלקטור. אם אשטוף ידיים מספיק זמן אצליח להוריד את הצחנה. אף אחד לא ידע בחיים.

טקילה? כן, טקילה. עוד שוט. כן, גם שלישי. המוזיקה רועמת. עכשיו אני רוקדת עם רוברט וסאנקאר, עכשיו עם הפקידים, עכשיו מראה למתלמדים איך עושים את זה, מחייכת, מחזיקה איתם ידיים ומסתובבת וחוזרת לרקוד לבדי, הידיים שלי מנופפות מעל הראש, אני שוב בת עשרים ואין לי דאגות. עוד שוט, ג'ין אנד טוניק, ראש מסתחרר לאחור ונופל עם הקצב, השיער שלי גולש סביב פני.

פטריק נמצא כאן איפשהו, אבל לא אכפת לי, אני לא מחפשת אותו, ובטח אין לי מושג שהוא רוקד צמוד־צמוד עם אלכסיה, ועל פניו חיוך שאמור להיות רק בשבילי. אני יכולה לשחק את המשחק הזה. אני ניגשת לבר בצעדים מתנודדים. נראית טוב. השיער הכהה אסוף ביד אמן לאחור, הרחק מפני, בכושר טוב לאישה בת כמעט ארבעים, שיכולה להתחרות בכל ילדה בת עשרים ומשהו בחדר הזה. אפילו באלכסיה. במיוחד באלכסיה. פטריק עוד יראה, אוי הוא יצטער, הוא כל כך יצטער שפספס את ההזדמנות הזאת, בזבז אותה...

שיר חדש מתחיל להתנגן, המקצב שלו כבד יותר, ושני גברים דוחפים אותי בדרך לרחבת הריקודים. אני מתנודדת ואז נופלת, לא מצליחה לעצור את התנופה, והטלפון שלי נשמט מתוך הכיס שלי ומתרסק. אני מתנגשת באישה עם כוס יין אדום ביד שנשפך לכל עבר, על השמלה הצהובה שלה ועל הנעליים שלי. האישה מסתכלת עלי בגועל ומפנה את ראשה. הברכיים שלי טובלות בתוך בריכה של אלכוהול ואני מנסה להתעשת קצת לפני שאעמוד.

"קומי."

אני מרימה את המבט, ואז מורידה אותו שוב. "תעזוב אותי."

"לא כשאת במצב הזה. קדימה."

פטריק. אני רוצה לבכות. "תפסיק לצחוק עלי."

"אני לא צוחק עלייך. אני רק רוצה שתקומי ותצאי מכאן. זה מספיק ללילה אחד."

"למה אתה רוצה לעזור לי?"

"מישהו צריך. כל החברים שלך למשרד כבר מצאו שולחן והם דופקים כוסות פְּרוֹסֶקוֹ. הם לא ישימו לב שיצאנו."

"אתה תבוא איתי?"

"אם תזדרזי." הוא שולח יד ומקים אותי. "צאי החוצה עכשיו. אני אפגוש אותך שם."

"הטלפון שלי..." אני מחפשת על הרצפה.

"מה איתו?"

"הוא נפל לי." אני מאתרת אותו מתחת לשולחן, סמוך לשולי הרחבה. המסך סדוק ודביק מבירה. אני מנגבת אותו בחצאית ומשרכת את דרכי החוצה מהמועדון.

הוא לא נוגע בי כשאנחנו צועדים למשרד. אנחנו לא מדברים, לא משוחחים על זה. אני פותחת את הדלת, אחרי שלושה ניסיונות להקיש את קוד הכניסה. הוא נכנס אחרי אל החדר, קורע מעלי את הבגדים בלי לנשק אותי, ואז דוחף אותי עם הפנים אל השולחן. אני נעמדת בחזרה ומסתכלת עליו.

"אנחנו לא אמורים לעשות את זה."

"את אומרת את זה בכל פעם."

"אני רצינית."

"גם את זה את אומרת בכל פעם." הוא צוחק, מושך אותי אליו ומנשק אותי. אני מפנה את הראש ממנו, אבל הוא מרים את היד ומסובב את פני בחזרה אליו. לרגע אחד אני מקשיחה את הפה מול שפתיו, אבל הריח שלו, הטעם שלו, גוברים עלי.

חזק יותר. מהר יותר. הראש שלי נחבט בתיקיות שעל השולחן כשהוא נדחף לתוכי מאחור, עוצר לרגע, מזיז את עצמו.

"לא אמרתי..." אני מתחילה, אבל הוא צוחק ומהסה אותי. יד אחת מושכת לי בשיער והשנייה מורידה אותי לשולחן, והמילים שלי הופכות ליבבה, להשתנקות. שוב ושוב מוצמדת לשולחן ואז התיקיות נופלות ובדרך למטה הן נתפסות במסגרת התצלום וגם היא נופלת והזכוכית מתנפצת וזה כבר יותר מדי אבל אני לא יכולה לעצור אותו ואני לא רוצה לעצור אותו אבל אני עושה את זה, ועוד ועוד ולא אל תפסיק אל תפסיק, תפסיק זה כואב, אל תפסיק עד שגניחה והוא גמר, קם ומנגב ומזדקף.

"אנחנו חייבים להפסיק לעשות את זה, פטריק." אני יורדת מהשולחן ומרימה את התחתונים והגרבונים, מיישרת את החצאית יפה־יפה לגובה הברכיים. הוא סוגר בחזרה את המכנסיים שלו, תוחב את החולצה לתוכם. אני מנסה לסגור את החולצה שלי.

"קרעת כפתור," אני אומרת, באצבעות רועדות.

"אני בטוח שתצליחי לתפור אותו בחזרה."

"אני לא יכולה לתפור אותו ברגע זה."

"אף אחד לא ישים לב. אין פה אף אחד. כולם ישנים. כמעט שלוש לפנות בוקר."

אני מחפשת סביבי על הרצפה, מוצאת את הכפתור. תוחבת את כפות הרגליים לנעליים ומתקרבת בצעד כושל אל השולחן. החדר מסתובב, הראש שלי שוב מעורפל.

"אני רצינית. זה חייב להיפסק." אני מנסה לא לבכות.

"כמו שאמרתי, את תמיד אומרת את זה." הוא לא מסתכל עלי בזמן שהוא לובש את הז'קט שלו.

"אני שמה לזה סוף. אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר." עכשיו אני באמת בוכה.

הוא ניגש אלי, מחזיק את פני בין כפות הידיים שלו.

"אליסון, את שפוכה. את עייפה. את יודעת שאת לא רוצה שזה ייגמר. גם אני לא."

"הפעם אני רצינית." אני מתרחקת ממנו, מנסה להיראות נחושה.

"נראה." הוא רוכן קדימה ונושק לי על המצח. "אני אלך עכשיו. נדבר בשבוע הבא."

פטריק יוצא לפני שאני מספיקה להתווכח. אני נשמטת אל הכורסה בפינה. אם רק לא הייתי משתכרת כל כך. אני מנגבת בשרוול הז'קט את הנזלת ואת הדמעות מהפנים, עד שהראש שלי נשמט על הכתף ואני מתפוגגת.