תקווה חדשה 2: כאב לב מרפא

1

קונור

כל הימים מיטשטשים והופכים לאחד, והדבר היחיד שאכפת לי ממנו זה כדורסל. מעולם לא רציתי לצאת מהמזבלה הזאת הנקראת החיים שלי יותר מכפי שאני רוצה זאת עכשיו.

קארן יושבת לידי בשיעור פסיכולוגיה. אווה יושבת בצד השני של הכיתה, רחוקה ממני ככל האפשר. היא לא מדברת איתי, אפילו לא מסתכלת עליי. אני מבלה כל הפסקת צהריים בקפטריה, נחנק מהטיפשות של האנשים סביבי.

אין שום נשיקות לילה טוב. שום נקישות על החלון שלי. שום הודעות ארוכות. שום שיחות טלפון ליליות מאוחרות. שום בלונים ביום של משחק.

יש רק אותי, מתקיים בתוך עולם זר, חי חיים שחשבתי שאני רוצה בזמן שאהבתי נערה שלא יכולה לאהוב אותי בחזרה.

ויש גם את המכונית הזאת, שהיא חתיכת זבל, שמחליטה מדי פעם להפסיק לעבוד בדרך הביתה, אחרי עוד אימון פרטי. יש לי בדיוק מספיק זמן לעצור את המכונית בצד הכביש לפני שהיא מתה לגמרי.

אני מניח את מצחי על ההגה ומנסה להדליק את המנוע. כלום. אני בודק את מד הדלק; הוא בסדר, אז אני מפעיל את אורות האזהרה ופותח את הדלת. התסכול שלי בא לידי ביטוי בגניחה כשאני מרים את מכסה המנוע ובוהה במתכת כי אין לי מושג על מה אני מסתכל.

אני הולך סביב המכונית ובודק את הצמיגים כי... אני לא יודע למה. אני עייף וכאוב, ואני רק רוצה להגיע הביתה ולמות על המיטה שלי, ולא לקום עד שאצטרך.

אני מוציא את הטלפון מהמכונית ומצלצל לאבא. אני מנסה שוב ושוב. אני בטוח שיש אנשים אחרים שאני יכול להתקשר אליהם, אבל אני מרוקן פיזית ונפשית, לכן אני מושיב את התחת שלי על החצץ וסופג את הדממה שסביבי, מעריך אותה.

חשוך, אבל השמיים בהירים, מלבד כמה כוכבים. אם רוצח סדרתי היה חולף כאן במכוניתו, הייתי הקורבן המושלם. אני צוחק מעצם המחשבה ומתכוון לשלוח הודעה לאווה, אבל אז אני נזכר, ותוהה איך יכול להיות ששכחתי מזה.

אחרי כל מה שקרה עם אימא, אבא חשב שזה יהיה רעיון טוב ללכת לטיפול, לבד וגם יחד. אני זוכר שישבתי לצידו כשהמטפל ביקש ממנו לתאר איך זה היה לאבד את אשתו. הוא אמר שהוא דואג מה זה יעשה לי בטווח הארוך, לאבד אותה.

בהתחלה, אתה מתעורר וחושב שהכול נורמלי. כאילו כשתיכנס למטבח היא תהיה שם ותכין ארוחת בוקר, ותשחק עם הבן שלכם. ואז אתה מבין שזה לא עומד לקרות, ואתה מתעורר שוב אל המציאות שהיא החיים שלך.

אני חושב שבמובן מסוים אני עדיין בשלב של להתעורר. אולי זה לא הוגן ולא נכון להשוות את זה שאיבדתי את אווה לאבא שאיבד את אשתו, אימא של הבן שלו, אבל הנה, אני עושה את זה.

אני מגן על עיניי בידי מפני אורות מתקרבים. המכונית מאיטה ואז עוברת לצד השני וחונה מולי, אורות דרך מול אורות דרך. אני מזהה את המכונית ברגע שהראייה שלי מתבהרת, ואז את הרגליים הארוכות ואת החצאית הקצרה.

קארן עומדת בין שני כלי הרכב. "מה, לעזאזל, אתה עושה?"

אני מושך בכתפיי ומשאיר את עיניי על נעליה כי אני יודע שאם אביט למעלה אראה הרבה יותר ממה שאני רוצה לראות. "אני לא יודע, נהנה מהנוף?"

"מה?" היא נושפת בכעס ומתיישבת מולי.

"המכונית שלי התקלקלה, זה לא ברור?"

היא נאנחת. "אני צריכה להתחיל ללבוש גלימה עם כל הפעמים שאני צריכה להציל את התחת שלך."

"את לא צריכה להישאר," אני אומר, "אבא שלי יכול לבוא לקחת אותי. הוא פשוט לא עונה לי כרגע לטלפון."

קארן מהנהנת, הבעת צער עולה על פניה. "אבל אתה כולך פתטי ואומלל, ואני מרחמת עליך, אז..."

אני צוחק. "אני כזה שקוף?"

"קונור," היא מייבבת, "זה כאילו שכחת שגם אני איבדתי אותה פעם." אני משפיל את מבטי אל ידיי, "אבל אתה כזה מסכן כרגע, ואני מבינה את זה," היא אומרת בפרץ מפתיע של כנות. "אולי זה יעזור אם תדבר על זה?"

"אני לא חושב שיש משהו לומר."

"מה קרה איתכם? מה השתנה?"

"אני לא יודע." אני מוצא אבן משוחררת והופך אותה בין ידיי. "אימא שלה, זה מה שקרה. והכדורסל שלי גזל כל זמן חופשי שהיה לי. נראה שאף פעם לא הצלחנו להיות באותו דף יחד."

"זה מדכא והכול, אבל זה היה בלתי נמנע, לא?"

אני מגרש את הזיכרונות ושואל, "את יודעת מה החלק הכי גרוע?"

"מה?"

אני מרים אליה את מבטי ונותן לה את האמת ששמרתי רק לעצמי. "עשיתי את הכול בשבילה."

היא מרימה גבה. "למה אתה מתכוון?"

"התוכנית שלי הייתה תמיד ארבע שנים בקולג' מעולה ואז להיות מקצוען. ואז פגשתי את אווה ואת אימא שלה, והן נאבקות כל־כך לחיות. חשבתי שאם אשקיע את העבודה עכשיו, אוכל לקבל את ההצעה שאני צריך, לעשות את השנה האחת שנדרשת ואז להצהיר שאני הולך לדראפט ואולי לקבל חוזה טוב מספיק שבעזרתו אוכל לדאוג להן, את יודעת?"

קארן שקטה כשהיא מביטה בעיניי, ואני לא מסיט את מבטי כי אין לי מה להסתיר. בקול שהוא בקושי לחישה היא שואלת, "היא יודעת משהו מכל זה?" אני מניד בראשי. "למה לא?"

"כי לא סיפרתי לה." אני נאנח.

"למה?"

אני נושם נשימה כבדה. "כי מה אם לא אצליח? מה אם כל התקוות שלה לעתיד היו מסתמכות עליי ולא הייתי יכול לממש אותן?" אני מטיל את האבן מעבר לכביש. "מה אם אכשל?"

קארן בולעת את רוקה ומשפילה מבט אל חיקה. "זה הרבה לחץ להטיל על עצמך, קונור."

"אבל זה לא רק זה," אני ממשיך, מרגיש את משקל המילים משחרר את הלחץ שבחזי. "לא אמרתי לה כי לא רציתי שהיא תרגיש מחויבת להישאר איתי אם או כאשר היא תפסיק אי פעם לאהוב אותי."

מבטה של קארן שוב פוגש את מבטי, גבותיה מורמות. "היא אמרה שהיא אוהבת אותך?" אני מהנהן. "ואתה? אתה אוהב אותה?"

"הלב שלי פועם בשבילה."

אווה

מר לדג'ר פותח את הדלת ועיניו מתרחבות כשהוא רואה אותי. "היי, אווה. קונור לא בבית כרגע."

טוב מאוד. "למעשה, באתי לראות אותך."

"בטח." הוא מהנהן. "את רוצה להיכנס?"

אני מסתכלת מעבר לכתפו אל דלת חדר השינה הפתוחה של קונור והודפת ממני את הזיכרונות. "הייתי מעדיפה להישאר כאן בחוץ, אם זה בסדר?"

הוא מחייך ואז מדליק את האור במרפסת. "במה אני יכול לעזור לך?"

"אמרת בעבר שאם אצטרך עזרה במשהו, אוכל לבוא אליך. אני יודעת שקונור ואני כבר לא יחד, אבל קיוויתי שההצעה שלך עדיין בתוקף."

"כמובן." דאגה ממלאת את עיניו כשמבטו נשלח אל הבית שלנו. "הכול בסדר עם אימא שלך?" הוא זז אחורה צעד אחד ומתחיל לנעול את נעליו. "שאביא את הציוד הרפואי?"

"לא!" אני ממהרת לומר ומנופפת בידי, "לא, היא בסדר. סליחה. לא התכוונתי להבהיל אותך. היא בסדר." מבחינה פיזית. אני מרימה את ערמת הניירות שבינינו, עדיין חמה מהמדפסת. "טרוור ואני קיבלנו את המכתב הזה מהביטוח לגבי הטיפול באימא ויש שם הרבה דברים שאני לא מבינה, ו..."

"ואת רוצה שאעבור על זה?"

"כן, בבקשה." אני מתנשפת. "מתי שיהיה לך זמן. אני יודעת שאתה עסוק."

"יש לי זמן עכשיו," הוא אומר בחיוך מרגיע, לוקח ממני את הניירות ומסמן לעבר מדרגות המרפסת.

אני מהנהנת, אסירת תודה. "תודה רבה, אדוני." אני מתיישבת. "אין לך מושג כמה אני מעריכה את זה."

הוא מתיישב לידי. "אין בעיה, אווה. אעשה מה שאוכל."

לפני שהוא מספיק לקרוא את השורה הראשונה מכונית נכנסת אל החניה שלו ונשימתי נעתקת. אני מכירה את המכונית. אני מכירה את הבחורה. חשבתי שאני מכירה את הבחור שיושב לידה.

"תודה על הטרמפ," הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא יוצא ואז סוגר את הדלת. הוא מתחיל לפסוע לעברנו, לא מרים את מבטו אפילו פעם אחת. הוא עדיין לא ראה אותי, ואני רוצה שהוא לא יראה אותי בכלל. הלוואי שזה היה קל להתחבא כאן כמו שזה בבית הספר. כאב הלב שלי מאלץ אותי לנשוף נשיפה רועדת ואני קמה על רגליי. התנועה מספיקה כדי שקונור ירים את עיניו. כמו איילה מבוהלת מול אורות מכונית הוא נעצר וצליל חנוק נפלט מגרונו.

"היי."

אני נשאבת אל צליל קולו, אל האופן שבו עיניו סופגות אותי. אני מסיטה את מבטי ומכריחה את עצמי לזכור שאין כבר 'אנחנו'. זה רק הוא ורק אני, והעולם שמפריד בינינו. "היי," אני אומרת, חיוכי המזויף מסתיר את העצב שלי.

"לאווה היו כמה שאלות על פוליסת הביטוח שלה," מר לדג'ר אומר. קונור מהנהן בלי להסיט את מבטו.

"כדאי שאלך," אני ממלמלת, ואז פונה אל אביו. "כתבתי את המספר שלי שם למעלה, אז תתקשר אליי או תשלח לי הודעה אחרי שתקרא. ושוב תודה, אני ממש מעריכה את זה."

הוא מחייך. "זאת ממש לא בעיה, אווה."

אני פונה ללכת, אבל קונור חוסם את דרכי. "אני יכול ללוות אותך אל הדלת שלך?"

עצביי רוטטים. "אם אתה רוצה."

הוא מסתובב ללכת ואומר, "המכונית שלי התקלקלה וקארן הסיעה אותי הביתה."

אני בולמת את נשיפת הזעף. "נראה שהיא עושה את זה הרבה לאחרונה." קונור תוחב את ידיו לכיסיו ושומר על פה סגור עד שאנחנו מגיעים אל המרפסת שלי.

"אווה, אני צריך לדעת שאת מאמינה לי." אני עוצרת עם רגל אחת על המדרגה ומרימה אליו את עיניי. "אני מבין שגמרת איתי, ואפילו שאני שונא את זה, אני לא יכול להכריח אותך להיות איתי." אני נושכת את שפתי כי אין לי מה לומר, אז הוא ממשיך, "לא הייתי צריך לשקר לך. נכון, רק אני הייתי במכונית שלה בלילה ההוא וכן, הייתי בחוץ יותר זמן ממה שאמרתי לך. היא הסיעה אותנו לפארק הספורט, ואחרי שהיא ירדה עליי קצת, שיחקנו ודיברנו על כדורסל כל הלילה."

"ורוב הבוקר," אני מוסיפה, זרועותיי שלובות במגננה.

הוא מתנדנד קצת אחורה כאילו המילים שלי הכו בו. "כן," הוא מודה. "איבדתי את תחושת הזמן."

"כי היית עסוק בליהנות?" הוא לא משיב מייד, לכן אני אומרת, "כי זה נחמד לשכוח מדי פעם את הלחצים של החיים ורק להיות מתבגר נטול דאגות ונורמלי?" הוא מביט בי בצער. או שאולי זו אשמה.

"אני מניח... אני לא יודע."

"זה אולי אפילו גרוע יותר," אני אומרת בצרידות, "זה שיש לך קשר רגשי עם מישהי אחרת." אני נאבקת להסתיר את דמעותיי. "כמעט הייתי מעדיפה שהיית פשוט מזיין אותה."

"תפסיקי."

"זה כבר לא משנה," אני לוחשת.

"זה כן משנה כי אני לא יכול פשוט לרדת מזה עם הידיעה שזה מה שאת חושבת עליי." הוא פוסע צעד קדימה. "לא הייתי עושה לך את זה. לא הייתי יכול. אווה, את מכירה אותי. את מכירה אותי טוב יותר מאשר כל אדם אחר בעולם כולו. את יודעת כמה אני אוהב אותך," הוא מפציר, קולו נשבר מרוב רגש. "את מכירה אותי, אווה," הוא חוזר, ואני מרגישה איך שכבות ההגנה שבניתי סביב ליבי מתחילות להיחלש, לנשור, להתפרק.

הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי כדי שלא תהיה לי ברירה אלא להסתכל עליו, לראות את הצער, את העצב ואת הייאוש בנשמתו. הוא אוחז בעורפי ומצחו נשען על מצחי. בנשימה חמה על שפתיי הוא לוחש, "אווה, את מכירה את הלב שלי."

יהיה קל כל־כך לנשק אותו. לאהוב אותו בגלוי ובלי חרטה. להתעלם מכל דבר אחר, אבל זו גם תהיה חמדנות, וזה יהיה טיפשי ופזיז. "אני מאמינה לך, קונור." אני דוחפת אותו בחזהו, יוצרת קצת מרחק בינינו, "אבל אנחנו לא יכולים להיות מה שאתה רוצה שנהיה."