תקועים בשלג

פתח דבר

"עשינו עסק?"

אנדי התבוננה ללא הבעה בגבר שהסתער לאחרונה לתוך חייה וחיי אמה.

"בחייך, אנדי," לינוס האריסון אמר ופסע הלוך ושוב לאורך הסלון. "לא יכול להיות שאת מתקשה לקלוט שאין לך ברירה אמיתית מלבד לקבל את ההצעה שלי!"

זו הייתה הבעיה. אנדי ידעה שלא הייתה לה ברירה. והיא ממש לא אהבה את זה.

כלפי חוץ הבעת הפנים שלה והתנהגותה נותרו שלוות. מבפנים זה היה עניין אחר לגמרי. איזו סיבה אפשרית הייתה עשויה להיות לגבר הזה שבגללה הציע לאמה שעמדה לאבד את ביתה מקום מגורים בתמורה לכך שאנדי תקבל את העבודה בתור העוזרת האישית שלו? גבר כלינוס האריסון – אדם שהיה לו בעולם העסקים מוניטין של אדם חסר רחמים, בין השאר – לא אמור להשמיע הצעות כאלו בגלל טוב לב. אנדי בכלל לא הייתה בטוחה שהיה לו לב! הקשיות של העיניים הירוקות בהירות הנטועות בפנים המפוסלות שלו לא עשתה דבר על מנת לסתור את אמונתה.

בלינוס האריסון, מהאריסון נכסים, לא היה שום דבר מרגיע, אנדי הודתה והרגישה פרפרים בבטן רק מההסתכלות עליו. הוא היה הרבה מעל מטר שמונים, לפחות עשרים או עשרים וחמישה סנטימטר יותר מהמטר שישים ושניים שלה, עם שיער ארוך מדי, מדובלל וכהה שאותו הסיט בחוסר סבלנות מעל מצחו בכל פעם שהפריע לו. פניו היו קשות ומסותתות כשל פסל. העיניים הירוקות הללו. אף יהיר מעל שפתיים שנראו כאילו לעולם לא חייכו. לסת מרובעת שיותר מרמזה על המוניטין האכזרי. החליפה המחויטת האפורה שרק הדגישה את הרוחב של כתפיו השריריות והמותניים הצרים מעל רגליים ארוכות וחזקות. כל החבילה הייתה טעונה באנרגיה חסרת מנוחה שהייתה כשלעצמה דומיננטית.

אנדי הזדקפה למלוא מטר ששים ושבעה הסנטימטרים שלה – בעקבים של חמישה סנטימטר – ודבר מחוסר המנוחה הפנימי שלה לא נראה כלפי חוץ כשהסתכלה על לינוס האריסון בעיניים חומות ושלוות. "שמי מיס בטנפילד, או אנדריאה אם אתה מעדיף. רק משפחתי וחבריי הקרובים מוזמנים להשתמש בכינוי 'אנדי'," היא הרימה גבות בלונדיניות מאתגרות.

ההבעה של לינוס הייתה מלגלגת כשמבטו סקר אותה בהערצה. לאנדריאה בטנפילד היה סטייל בס-רבתי.

היא הייתה צעירה בתשע שנים משלושים וחמש שנותיו. קדקודה הבלונדיני בקושי הגיע אל סנטרו. שערה החלק באורך הכתף היה מעוצב במומחיות, הפוני שלה ריחף בקלילות מעל עיניים ענקיות בצבע חום שוקולד עמוק. היו צללים עמוקים מתחת לעיניים היפות. לחייה היו חלולות, אפה קטן וישר, ופיה היה קשת מושלמת מעל סנטר מחודד ועיקש. ההופעה הקרירה והעניינית שלה הושלמה על ידי חצאית שחורה ומחויטת וחולצת משי לבנה.

בשלושת החודשים האחרונים האישה הזו הוכתה בטרגדיה אחת אחרי השנייה, ובכל זאת לינוס ראה בעיניים הללו רק נחישות קרירה כשהמשיכה להסתכל עליו בלי למצמץ.

לינוס הטה את ראשו בלגלוג, "אם ככה אני אסתפק באנדריאה. בינתיים," הוא אמר. "עלי להזהיר אותך שאני לא אדם סבלני, אנדריאה," הוא הוסיף. "ההצעה שלי פתוחה רק עד היום בחמש."

ההתרחבות הקלה של עיניה הייתה התגובה החיצונית היחידה שלה לאולטימטום שלו.

הוא משך בכתפיו. "זו הדרך שבה אני עושה עסקים, אנדריאה."

היא הנידה בראשה. "אני לא יכולה להגיע להחלטה משנת חיים כזו תוך שעות ספורות."

"זה יהיה ההפסד שלך."

מצחה הבהיר התקמט. "מה המהירות?"

"העוזרת האישית הנוכחית שלו עוזבת בסוף החודש ואני צריך תחליף לפני שזה יקרה," לינוס התיישב באחת מכורסאות הברוקד המוזהבות שהוסיפו לשלמותו של הסלון המרווח.

כפי שלינוס ידע היטב, כל חדר בטארינגטון פארק היה מעוצב ומרוהט באותו סגנון אלגנטי וחינני. זה היה סגנון שלינוס רצה לשמור כשיקבל חזקה על האחוזה תוך כמה שבועות ויהפוך אותה לעוד אחד ממרכזי הספא והכנסים שלו. זה היה סגנון שלפי מרג'רי בטנפילד, אמה של אנדי, היה כולו עבודת העיצוב של בתה.

סגנון – זו הייתה המילה שהתאימה לרקע ולאישיות של אנדריאה בטנפילד. לא מפתיע, אבל אנדי גדלה באחוזת טארינגטון פארק, הבת היחידה של מיילס ומרג'רי בטנפילד. ילדותה הייתה ילדות של מותרות ותפנוקים. בתי הספר הפרטיים שבהם למדה היו בין הטובים במדינה. התואר שלה בספרות אנגלית מאוניברסיטת קיימברידג' היה בין הגבוהים ביותר שניתן להשיג. אחרי האוניברסיטה, אנדריאה עברה להתגורר בלונדון, והפכה העוזרת האישית של ג'רלד וויקהאם, ראש וויקהאם אינטרנשיונל.

כן, לאנדריאה בטנפילד היה סטייל.

הילדות וההשכלה של לינוס היו הפוכים לגמרי לאלו של אנדי, וזה היה הסגנון והעידון שלה שבהם חשק מאז פגש בה לראשונה לפני שמונה שבועות, כשבא לראות את טארינגטון פארק בכוונה לרכוש את האחוזה.

אביה של אנדריאה נהרג בתאונת מכונית ארבעה שבועות קודם לכן, ביחד עם ארוסה, דיוויד סימינגטון-בראון. השבועות הבאים גילו שלא רק שהחברה של אביה פשטה את הרגל, אלא שנשארו אחריו חובות גדולים. מכירת בית המשפחה הפכה לפתרון היחיד לתשלום החובות הללו.

לינוס הכין את שיעורי הבית שלו באשר לטארינגטון פארק, לאנדריאה, ולאמה האלמנה. הוא ידע שמכירת בית המשפחה תשאיר את מרג'רי ללא קורת גג וללא כל אמצעים מלבד המשכורת שבתה הרוויחה בתור המזכירה של וויקהאם.

זה היה עקב אכילס של אנדריאה ולינוס לא היסס להשתמש בו כדי להשיג יתרון.

"תחשבי על זה, אנדריאה," לינוס חייך ללא הומור. "בתור העוזרת האישית שלי תהיה לך עלייה במשכורת. את ואמך תוכלו לעבור לבית השער, ומלבד העובדה שזה יהיה ללא דמי שכירות זה גם יקטין את הטראומה אצל שתיכן. תוכלי להמשיך להחזיק את הסוס שלך באורוות כאן. מבחינתך, זה מצב שבו כל הצדדים מרוויחים."

אנדי כבר הייתה מודעת לפלוסים שבקבלת ההצעה של לינוס האריסון. אבל היו אלו המינוסים שהעסיקו אותה. היא לא הכירה את לינוס האריסון. היא לא סמכה על לינוס האריסון. ויותר מכל, היא לא חיבבה את לינוס האריסון!

המוניטין שלו כחסר רחמים בעולם העסקים לא הותיר רושם כאילו עשה דברים בצורה אימפולסיבית, מה שאמר לאנדי שהוא חשב על ההצעה הרבה לפני שהשמיע אותה. "ומה אתה תקבל מזה, מר האריסון?" היא שאלה בחריפות.

"לדעתו של ג'רלד וויקהאם, את העוזרת האישית הטובה ביותר בחצי הכדור המערבי!" העיניים הירוקות לגלגו עליה.

עיניה של אנדי התרחבו בהשתאות. "אתה כבר דיברת עם ג'רלד עלי?" ככה הוא ידע שהסכום שהציע לה היווה העלאה...!

לינוס האריסון משך בכתפיו הרחבות. "לא הייתי מעלה בדעתי לקחת אותך בתור העוזרת האישית שלי בלי לדבר קודם עם המעסיק הקודם שלך."

"המעסיק הנוכחי שלי!" אנדי הנידה ראשה בקוצר רוח והזדעפה לעברו. "לא הייתה לך זכות לדבר עם ג'רלד."

"הייתה לי כל זכות," לינוס קטע אותה בקור, עיניו קשות. "לא אעלה בדעתי להעסיק מישהי רק בגלל שהיא נראית מתאימה לתפקיד, בדיוק כפי שלא אקנה מכונית רק בגלל הקווים האלגנטיים שלה."

פיה התהדק. "אני לא בטוחה אם זה עלבון או מחמאה!"

"זו הייתה הצהרה עובדתית," לינוס אמר. "מבחינתי את עלולה להיות גרועה בעבודה ופשוט שוכבת עם ג'רלד כדי להחזיק בה!"

זו הייתה אפשרות שלא נשאה חן בעיני לינוס, ובהחלט גרעה מהסגנון והקלסיות שהיו לה בשפע. יש להודות, עד מותו לפני שלושה חודשים, אנדריאה הייתה מאורסת לסימיגנטון-בראון. אבל המשמעות של זה לא הייתה בהכרח שהיא לא שכבה עם הבוס שלה. פגישה אחת עם ג'רלד וויקהאם שכנעה אותו שהוא חשב על אנדריאה כפי שדוד מפנק היה חושב על אחיינית אהובה, ולא כעל פילגש יקרה שדאגה לצרכיו הגופניים.

לא היה ללינוס מושג מדוע המידע הזה היה חשוב לו. יש להודות, הקוד האתי שלו תבע שלא ייכנס למעורבות אישית עם מישהי מהעובדות שלו, אבל הוא ידע שהרבה גברים במצבו לא הרגישו כמוהו.

אנדי לא ידעה אם לכעוס או פשוט להתמרמר על חוסר הגינונים בשיחה של האיש הזה. היא החליטה שבוז כנראה התאים יותר למצב.

"אני מניחה שג'רלד השביע את סקרנותך בעניין זה."

"לחלוטין," לינוס האריסון אישר.

אנדי התבוננה בו בתסכול. "אני יותר ממרוצה מהמשרה הנוכחית שלי, מר האריסון. לאימא שלו הוצע קוטג' בכפר למגורים ואחת האורוות המקומיות הסכימה לקחת את הסוס שלי. אז אתה מבין, מר האריסון – "

"כפי שאמרתי, אין לי צורך בבית השער, אז הוא יהיה ללא שכירות. גם הסוס שלך יזכה למקום באורוות ללא תשלום, פלוס," הוא הוסיף לפני שאנדי הספיקה להפריע, "האם את באמת חושבת שאמך שמצבה הרגשי הוא גם ככה עדין מסוגלת להתמודד עם המעבר לקוטג' בכפר היכן שמשפחתכן תמיד נחשבה האצולה המקומית?"

אנדי דממה. תאונת המכונית שהרגה את אביה של אנדי ביחד עם ארוסה נראתה בזמנו מכה בלתי נסבלת; בהתחלה רק הצורך להישאר ממוקדת למענה של אמה בלם את האבל של אנדי עצמה. הגילוי, כמה ימים מאוחר יותר, שהחברה של אביה הייתה בפשיטת רגל הייתה מכה נוספת שאנדי בהחלט לא ציפתה לה.

אמה לא התמודדה טוב; אובדן בעלה שאיתו חייתה שלושים שנה, ומיד אחר כך הידיעה שהיא עומדת לאבד גם את ביתה, השאיר את מרג'רי במצב נפשי שברירי מאוד. מכה נוספת עלולה לגרום לאמה לצלול לתהומות האפלים של הנפש.

השבועות האחרונים היו סיוט, אנדי ניסתה לשלב בין ביקורים אצל אמה בסופי השבוע והעבודה התובענית שלה בתור העוזרת האישית של ג'רלד במהלך השבוע. אחרי שלושה חודשים, אנדי ידעה שהמאמץ מתחיל להשפיע עליה, גופנית ורגשית כאחד.

האמת היא שאמה תהיה מאושרת הרבה יותר אם אנדי תחזור לגור איתה בהמפשייר, במיוחד מכיוון שהותר לשתיהן להתגורר בבית השער של טארינגטון פארק. אנדי תרגיש הרבה יותר טוב אם תדע שאמה מרגישה נוח. זו הייתה רק המחשבה שתהיה העוזרת האישית של לינוס האריסון שעצרה את אנדי מלקפוץ על ההזדמנות שהוצעה לה.

זה, והעובדה שהיא פשוט לא חיבבה אותו או בטחה בו.

היא חשה אי נוחות במחיצתו של לינוס האריסון. היא כבר ידעה שלא רק שהגבר הזה נראה כמו קרחון, היו לו גם מאפיינים של קרחון.

אנדי הסתכלה עליו בצינה. "אני לא בטוחה שאני רוצה לעבוד בשביל גבר שמשתמש בחולשה של אדם אחר על מנת להשיג את מה שהוא רוצה."

הוא חייך אליה בלגלוג. "אני לא חושב שחלק מהגדרת המשרה הוא שאת חייבת לחבב אותו!"

"אולי מוטב שכך," אנדי השיבה. "האם אתה יכול להגיד לי מה הגדרת המשרה כן כוללת?"

לינוס משך בכתפיו בביטול. "ברור, כל החובות שיש לך עכשיו. פלוס, ברגע שהעבודה תתחיל, אנחנו נבלה כאן את רוב הזמן כאן במשך השנה הבאה לפחות ונעבוד על הטרנספורמציה של טארינגטון פארק לאחד המלונות ומרכזי הכנסים היוקרתיים ביותר של האריסון אחזקות. אני אצטרך להגיע למשרדי בלונדון מעת לעת, כמו גם לבקר במלונות האחרים שלי. אבל בעיקר אני אוהב להשתתף בעבודה בצורה פעילה, ולפקח על כל פרט של שינויי הבנייה בעצמי.

"לא שיהיו יותר מדי שינויים כאלו. הבית כבר מתאים למה שיש לי בראש. העיצוב הוא משהו שהייתי רוצה שאת תטפלי בו. בדרך כלל אני מעסיק חברה בלונדון, אבל את מכירה את הבית טוב מכולם. המעורבות והמשובים שלך יהיו חשובים מאוד באשר לריהוט ועיצוב החדרים בסגנון שישלים את היתרונות של המקום. בעזרתך, אני מקווה, אנדריאה, טארינגטון פארק יהפוך למלון ומרכז הכנסים היוקרתי ביותר באנגליה."

אנדי הרגישה רטט של התרגשות כשלינוס האריסון תיאר בקווים כלליים את תוכניותיו לבית ילדותה. היא, כמובן, הייתה מעדיפה לו לא הצטרכו כלל למכור את טארינגטון פארק, לו אמה הייתה יכולה להמשיך להתגורר שם, אבל אחרי החודשים האחרונים, אנדי כבר ידעה שזה בלתי אפשרי. המכירה של טארינגטון פארק תאפשר להן להחזיר את החובות של אביה, ואף על פי שלינוס האריסון היה אולי האדם האחרון שרצתה למכור לו, הצעת המשרה שלו משמעותה שתהיה לה מילה באשר לשינויים ולעיצוב הפנים. גם אמה תוכל להישאר בשטח הנחלה, אם כי בבית השער הקטן יותר ולא בבית האחוזה עצמו.

לינוס קרא בקלות את ההיסוס שעל פניה. "תודי בזאת, אנדריאה – הרעיון מפתה אותך," הוא לגלג.

עיניה התנוצצו. "הרעיון אולי," היא הסכימה. "המציאות היא עניין אחר. אני באמת לא בטוחה שאני יכולה לעבוד בשבילך."

מבטו הוצר. "למה לעזאזל לא? לא, תני לי לנחש," הוא המשיך בנוקשות. "מישהי עם הרקע המיוחס שלך מצטמררת לרעיון שתועסק על ידי מישהו כמוני!"

היא מצמצה. "מישהו כמוך?"

"אני בטוח שאת, כמו כל קורא אחר של הצהובונים, מודעת לרקע שלי," הוא אמר בביטחון.

לאורך השנים, העיתונות התעסקה הרבה בעובדה שלפני חמש עשרה שנה לינוס התחיל בלי כלום מלבד מוחו החריף והנחישות שלו להצליח. אף על פי שהיה עכשיו מולטי-מיליונר, הוא התחיל כבן יחיד של אם יחידנית, גדל ברחובות האחוריים של גלזגו, ועזב את בית הספר בגיל שש-עשרה כדי לעבוד כפועל באתר בנייה.

תוך ארבע שנים הוא היה הבעלים של חברת בנייה משלו, קנה בניינים רעועים והפך אותם למלונות, כל אחד מהם יוקרתי ומפנק יותר מקודמו. עד עכשיו, חמש עשרה שנים מאוחר יותר, לינוס כבר היה הבעלים של עשרות מלוניות על פני העולם כולו.

עם הזמן, הוא איבד את המבטא הסקוטי, למד ללבוש חליפות של ארמני כאילו נולד לכך, ולמד להרגיש בנוח עם גבירות ואדונים לא פחות מכפי שהרגיש עם הפועלים שלו.

אנדריאה בטנפילד נראתה מבולבלת בגלל הטון המאשים שלו. "למה הרקע שלך אמור להפריע לי?"

למה באמת? לינוס מיד גער בעצמו על כך שגילה חולשה. לאנדריאה בטנפילד הייתה סיבה מספקת לנטור לו פשוט בגלל שהיה האדם שעלה לגדולה והתכוון לקנות את בית משפחתה ולהפוך אותו למיזם כלכלי מניב רווחים. מבחינתה, הרקע שלו בכלל לא נכנס למשוואה.

חלק מהמתח עזב את כתפיו, אם כי הכעס חסר המנוח נותר. "החלטתי שאני לא רוצה לחכות להחלטה שלך, אנדריאה," הוא אמר חסר סבלנות. "מה היא תהיה? או שתקבלי את ההצעה, או שאין עסקה."

אנדי רצתה לסרב. כל אינסטינקט בגופה אמר לה בדיוק את זה. אבל רק המחשבה על הצורה שבה השתנתה אמה במשך שלושת החודשים האחרונים – השבריריות של מצבה הרגשי והנפשי – הספיקה על מנת לגרום לה לחשוב מחדש.

הצעת העבודה של לינוס האריסון תפתור הרבה מהבעיות באשר לאמה. אנדי ידעה שהיא תהיה טיפשה אם תסרב להצעה הזו רק בגלל שחשה באי נוחות במחיצתו.

היא נשמה עמוק. "בסדר. אני מקבלת את ההצעה שלך, מר האריסון. אבל החוזה שלי אומר שאני צריכה לתת לג'רלד שלושה חודשי אתראה ולא רק אחד," היא הוסיפה בנחישות כשראתה את ניצוץ הניצחון בעיניו.

לינוס האריסון נראה לגמרי בלתי מוטרד. "אני יכול לחיות עם זה."

אנדי פשוט קיוותה שהיא תוכל לחיות עם התוצאות של ההחלטה שלה...