1
אֵיימי
הייתי צריכה לנעול מגפיים, היא חשבה כשיצאה מספריית סְנֵל וראתה את שכבת הבוץ והשלג הטרייה שכיסתה את הקמפוס. בבוקר כשיצאה ללימודים היום היה קר אבל נעים, אחד מרצף של ימים אביביים שבגללם חשבה שהחורף נגמר סוף־סוף, והיא הגיעה לקמפוס בג'ינס כחול, קפוצ'ון ונעלי עור שטוחות, ורודות וחדשות לגמרי. אבל בזמן שעבדה כל היום בפנים על המחשב הנייד שלה, החורף חזר להרעים בחוץ. עכשיו היה חשוך, והרוח המקפיאה שהכתה בחצר הבטיחה שהמדרכה תהיה בקרוב חלקלקה כמו משטח קרח.
היא רכסה באנחה את הקפוצ'ון והעלתה אל כתפיה את תיק הגב שלה, שהיה כבד מספרים וממחשב. אין דרך אחרת, קדימה. היא ירדה בזהירות במדרגות הספרייה ונחתה עד קרסוליה בשלג בוצי. כפות רגליה כבר נרטבו ועקצצו כשהתקדמה לאורך השביל בין אולם היידן לאודיטוריום בלקמן. הנה הלכו הנעליים החדשות. מטומטמת, מטומטמת. זה מה שקורה למי שלא בודקת בבוקר את התחזית. למי ששוכחת שחודש מרס בבוסטון יכול לשבור את הלב.
כשהגיעה לאולם אֵלי היא עצרה פתאום. הסתובבה. האם שמעה צעדים מאחוריה? היא בהתה לרגע בסמטה שבין שני הבניינים, אבל ראתה רק מַעבר שומם מאדם, בוהק תחת אור פנסים. חושך ומזג אוויר גרוע רוקנו את הקמפוס, ולא צעדים היא שמעה עכשיו מאחוריה אלא אוושוש גשם עם שלג ורחש רחוק של מכוניות שנוסעות בשדרות הַנטינגטוֹן.
היא הידקה את הקפוצ'ון שלה והמשיכה ללכת.
חצר הקמפוס הייתה חלקלקה ומבריקה ממעטה הקרח, ונעליה הבלתי הולמות להחריד גרסו את הכפור ובוססו בשלוליות שהתיזו מי קרח על הג'ינס שלה. היא כבר איבדה תחושה בבהונות.
כל זה היה באשמתו של פרופסור הרתוּרן. בגללו היא העבירה את כל היום בספרייה, בגללו היא לא בבית עכשיו, אוכלת ארוחת ערב עם הוריה. היא כאן, עם בהונות מאובנות, עם חשש לכוויות קור, וכל זה רק כי עבודת הגמר שלה – שלושים ושניים עמודים שהיא עבדה עליהם חודשים – לקויה, לדבריו. חסרה, לדבריו, מפני שהיא לא התייחסה אל האירוע המכריע בחייה של ארטֶמיזיה גֶ'נטילֶסקי, הטראומה משַנת החיים שהטמיעה בציוריה כוח אלים ומתפרץ: האונס שעברה.
כאילו נשים הן חומר חסר צורה שרק חבטות והתעמרות מעצבות אותו ומקנות לו חשיבות. כאילו ארטמיזיה נהייתה אמנית רק בזכות התקיפה המינית הזאת.
כעסה על הרתורן הלך וגבר ככל שהתקדמה בדרכה בחצר והתבוססה בשלוּגיות. מה זקן יובשני כמוהו יודע בכלל על נשים ועל כל ההטרדות המתישות והמעצבנות שהן נאלצות לסבול? על כל העצות הכפויות של גברים שיודעים תמיד טוב יותר מה יועיל להן?
היא הגיעה למעבר החציה ועצרה ברמזור שבדיוק התחלף לאדום. הכול הולך לה הפוך היום. מכוניות חלפו על פניה, וצמיגיהן התיזו מים. שלג רטוב הצטבר על תיק הגב שלה, והיא חשבה על המחשב הנייד שלה, שאם יירטב תלך לאיבוד כל העבודה שהשקיעה היום. כן, זה בהחלט יהיה סיום הולם ליום הזה. זה מה שמגיע לה כי לא בדקה את תחזית מזג האוויר. כי לא לקחה איתה מטרייה. כי נעלה את הנעליים המטופשות האלה.
הרמזור נשאר אדום. מקולקל? שתתעלם ממנו ופשוט תחצה את הכביש בריצה?
כל כך מרוכזת הייתה ברמזור שלא השגיחה כלל בגבר שעמד מאחוריה. עד שמשהו בו משך את תשומת ליבה. אולי רשרוש מעיל הניילון שלו או ריח האלכוהול שנדף מפיו. ופתאום הייתה מודעת לנוכחותו והסתובבה כדי להביט בו.
פניו היו מכוסות כל כך מפני הקור – צעיף כרוך עד מעל האף וכובע משוך מטה עד הגבות – שהיא ראתה רק את עיניו. הוא לא חמק ממבטה אלא החזיר לה מבט נוקב כל כך שהיא הרגישה מחוללת, כאילו המבט שלו שאב מתוכה את כל סודותיה הכמוסים ביותר. הוא לא עשה שום תנועה לעברה, אבל די היה במבט שבעיניו לגרום לה אי נוחות.
היא הביטה אל העסקים שמעברן האחר של שדרות הנטינגטון. מסעדת הטאקו הייתה פתוחה, חלונותיה מוארים ובתוכה כמה לקוחות. מקום בטוח, ובו אנשים שתוכל לפנות אליהם אם תזדקק לעזרה. היא יכולה לחמוק לשם כדי להתחמם קצת ואולי להזמין מונית שתיקח אותה הביתה.
הרמזור סוף־סוף התחלף לירוק.
היא ירדה מהר מדי מהמדרכה, וסוליות העור של הנעליים השטוחות שלה החליקו באחת על הכביש החלקלק מקרח. זרועותיה התנפנפו והיא התאמצה להישאר עומדת, אבל תרמיל הגב הוציא אותה משיווי משקל והיא צנחה ארצה על אחוריה, שטבלו בתוך שלולית. ספוגת מים ורועדת היא קמה והתנודדה על רגליה.
היא לא ראתה כלל את אורות המכונית שהסתערה לעברה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.