תראי אותך

 פרק 1

נעמה הביטה מוטרדת בעננים וקיוותה שהגשם לא יירד. הרוח העיפה לאחור את שֹערה החום, הארוך והגלי. עורה הצטמרר מקור. אמא שלה יעצה לה ללבוש בגדים ארוכים ולקחת מטרייה, אבל היא התעקשה לצאת במכנסי הג'ינס הקצרים וחולצת בית הספר השחורה והצמודה כשלרגליה סנדלים בלבד. עכשיו, בדרך לבית הספר, חשה בבת אחת את הקור חודר לעצמותיה. היא צמצמה את עיני השקד החומות שלה והאיצה את צעדיה. בפינת הרחוב חיכתה לה גלית. "תראי אותך, נעמה, איך שאת קפואה."

"קטן עלי," ענתה בשקט. "עוד מעט אתחמם."

"העלית תמונות יפות לאינסטגרם. ראית את הלייקים שלי?"

"ראיתי. אחר כך ראיתי שדווקא שתי התמונות שצילמתי אותך יצאו נורא מטושטשות."

"כן, רואים טוב יותר את החתולים שלידי."

כשנעמה הוציאה את הסמארטפון שלה ורצתה להשמיע שיר שאהבה, התחיל לרדת גשם חזק מלוּוה ברעמים. הן פתחו בריצה תוך שהן עוקפות את יעל שהלכה מוגנת במטרייה גדולה.

הן הגיעו לכיתה מתנשפות ורטובות. "אני לא יכולה להישאר ככה," אמרה נעמה, "החולצה נדבקה לי לגוף."

"דווקא נראה טוב," אמר רועי והביט בה במבט משועשע.

"תסתום," סיננה בכעס.

"קחי את הסווטשרט שלי," אמר יובל.

"לא, קחי את שלי," אמר ירדן. "הוא מספיק גדול כדי לכסות אותך."

"תודה," ענתה ולבשה את הסווטשרט שלו.

"בטח אמא שלי תצלצל עוד מעט ותגיד: 'תפס אותך הגשם, אה? אמרתי לך. למה את אף פעם לא מקשיבה לי?'" אמרה, מְחקה את קולה של אמה.

הסמארטפון שלה צלצל. "נו, מה אמרתי? אמא שלי. חכו, אני שמה אותה בספיקר."

"נעמה?"

"כן, אמא."

"תפס אותך הגשם, אה? אמרתי לך. למה את אף פעם לא מקשיבה לי? אה, יופי. אני שומעת את החברים שלך צוחקים. שמת אותי על ספיקר? נהדר. נכון שאתם לבושים בבגדים ארוכים?"

"לא כולם, אמא. רק החנונים."

"מה רע בלהיות חנונית? לפחות הם לא נרטבים," אמרה יעל שבדיוק נכנסה לכיתה.

"תשתקי, לא דיברתי אִתך. תפתחי את הספר שלך ותקראי בשקט."

"נעמה, ככה את מדברת? לא יפה," גערה בה אמא.

"טוב, אמא, ביי," אמרה וניתקה את השיחה.

"איך ידעת שהיא תתקשר אלייך?"

"לאמא שלי תמיד יש משהו להגיד," אמרה נעמה וחייכה.

"את בדיוק כמוה," אמרה יעל והוציאה ספר עבה מהתיק.

"נראה לך?" אמרה נעמה והביטה בה בבוז. "מה את מתערבת בכלל?"

"אבל היא צודקת," אמר יובל. "את לא סוגרת לרגע את הפה."

"יש בזה משהו," אמרה גלית כשראתה את נעמה מסתכלת עליה.

"טוב, טוב, שמעתי אתכם. עכשיו תשמעו שיר יפה," אמרה והעבירה נושא. תוך שניות התמלאה הכיתה בצלילים. כל מי שנכנס ליווה את המנגינה במחיאות כפיים קצביות ובתנועות גוף.

יותר ויותר ילדים נכנסו לכיתה. חלק מהם הצטרפו לריקוד וחלק דיברו זה עם זה. הבנים הצטערו על כי הגשם מפריע להם לשחק כדורגל במגרש.

אף אחד לא שמע את הצלצול. דנה, המורה לאנגלית, עמדה בפתח הכיתה והביטה בהם.

נעמה, במרכז שורת הרוקדות, הניפה ידיים מצד לצד לפי הקצב. כשדנה עמדה מולה, הפסיקה את הריקוד, כיבתה את המוזיקה ושאלה בקול תמים: "מה, צלצלו?"

"לפני חמש דקות."

"לא שמעתי," התנצלה.

"איך תשמעי עם מוזיקה בעוצמה כל כך גבוהה?"

"סליחה," מלמלה נעמה והתיישבה תוך שהיא מוציאה את חוברת האנגלית.

"אתם כבר בכיתה ו'," אמרה דנה. "אתם מכירים את החוקים בבית הספר. אחד מהם הוא שאסור ..."

"להשתמש במכשיר הסלולרי בבית הספר," המשיכה נעמה.

"הפעם אני אוותר לך, נעמה; אבל אם זה יקרה שוב, אחרים לך אותו."

"אני יכולה להגיד משהו?" שאלה יעל.

"זה מה שחסר לי עכשיו, שתגידי משהו," אמרה נעמה וגלגלה עיניים.

דנה הנהנה בראשה לאישור. "המוזיקה החזקה שלכם הפריעה לי להתרכז בקריאת הספר. אם הייתם שמים אוזניות, היה נוח יותר לכולם."

"את עם העצות שלך," כעסה נעמה. "איך אפשר לשים אוזניות כשרוקדים?"

"לא חייבים לרקוד," אמרה יעל.

"יופי. כולנו נתחיל לקרוא ספרים בבוקר," נעמה לא ויתרה, "בואו כולנו נהיה יעל."

"הרעיון לקרוא ספרים הוא נפלא," אמרה דנה. "אפשר לקרוא גם באנגלית. זה ישפר את אוצר המילים שלכם."

"איזה סיוט! שני שיעורי אנגלית ברצף. בא לי למות," אמרה נעמה בהפסקה.

"לא נורא. תחשבי על חופשת החג שמתחילה מחר," ניחמה אותה מיכל.

"לפי כמות השיעורים שנותנים לנו בשבוע המסכן הזה של החופש רק נכין שיעורים," אמרה גלית.

"אנחנו יכולות לחלק בינינו את המשימות," הציעה נעמה והביטה בהן בעיניים נוצצות. "מיכל, את תכיני שיעורים בתנ"ך, ואנחנו נעתיק ממך..."

"ואני אכין שיעורים במדעים," המשיכה גלית.

"אני במתמטיקה," התנדבה תמר.

"ומה נשאר?" תהתה נעמה. "אנגלית? אין בעיה. אני אכין באנגלית."

הן קבעו ביניהן יום ושעה שיוקדשו רק ללימודים ולהעתקות משותפות, כדי שלאחר מכן יוכלו לבלות ביחד.

נעמה הביטה ביעל ואמרה: "אנחנו לפחות מסודרות. מסכן מי שצריך להכין את השיעורים בכל המקצועות."

"הוא לא יוכל לקרוא ספרים," המשיכה מיכל בארסיות.

יעל הרימה מבטה מהספר, חייכה אליהן חיוך קטן ואמרה: "זה יפה שאתן דואגות לי, אבל לי אין בעיה. אני יכולה להכין שיעורים בכל המקצועות וגם להמשיך לקרוא ספרים."

"בטח את יכולה. את לא יוצאת מהבית."

"אני כן יוצאת."

"עם מי? עם אמא'לה?"

"מה רע בלצאת עם אמא'לה?" תהתה יעל.