תרדמה עמוקה

מאיה קליין הגבירה את קצב ריצתה כשחלפה מול עוד חבורת נערים חשופי גו בגיל האוניברסיטה על טיילת החוף. גברים, למען האמת. קצוצי שיער, רזים ושריריים – לראשונה זה חודשים נושאים מגבות חוף על כתפיהם במקום רובי-סער "תבור". בוגרי טירונות בחופשה. אורחים בולטים על החוף מצפון לחיפה, לא הרחק מבית משפחתה.

מאז שזכרה את עצמה הם הקסימו אותה, במיוחד הנערות הפראיות למראה, שהקרינו גאווה וביטחון כשפשטו על הטיילת. כשהייתה ילדה נהגה לעקוב אחריהן, להתבונן בפליאה כשהדפו קבוצות גברים בזו אחר זו ותבעו את מקומן בבית הקפה על החוף או על רצועת החול והגנו עליה מפני אותם פולשים עקשנים.

בקרוב תצטרף מאיה לשורותיהן. בעוד כמה שבועות תישלח לנגב, להתחיל טירונות צה"לית. ואחרי ארבעה חודשים, כחיילת בחופשה, היא זו שתלך כאן על הטיילת עם חברותיה למחלקה לפני שתצטרף לגדוד "ברדלס" שמוצב לאורך גבול ישראל-מצרים.

אימוני הריצה היומיים שלה על הטיילת ועל החול היו חלק מהכנתה לאתגרי הטירונות. בתום ריצה של שעה היא תצנן את גופה במי הים התיכון ואז תחזור הביתה לעוד ארבעים דקות של תרגילים. אחרי ארוחת הצהריים אולי תקפוץ למועדון הכושר להרים קצת משקולות. היא הייתה נחושה להגיע לטירונות בכושר שיא, לגבור גם על הגברים מבין המתגייסים.

היא כמעט הגיעה לקצה הטיילת, שם תדשדש את שארית הדרך בחול העמוק לצד קו המים, כאשר סירנה של מערכת האזעקה בעיר החלה ליילל. כמו כולם על הטיילת ועל החוף, האינסטינקט הראשוני שלה היה לעצור ולסרוק את השמיים הכחולים בכיוון צפון-מערב, מעל לקו הרקיע של בתי השיכונים שממלאים את האופק. בכיוון לבנון, משם מגיעות מרבית הרקטות. אחרי כמה שניות של מבט לשמיים כולם חיפשו מחסה, שלא היה בשפע על החוף.

מאיה קיפצה ודילגה על חומת הסלעים המחוספסת, שעברה לאורך צד הים של הטיילת, ונשכבה על החול החם מאחורי המחסה שגובהו כארבעים ס"מ. כל עוד תוריד את הראש, הסלעים אמורים לגונן עליה מפני רסיסים – אלא אם כן תיפול רקטה בדיוק על רצועת החוף הצרה מאחוריה. או שתפגע בטיילת לפניה. לא הייתה לה שליטה על כך, אבל הסיכויים לכל אחד מהתרחישים האלה היו קטנים. למעשה היה סיכוי קטן בלבד שרקטה כלשהי תפגע בשטח הבנוי.

מערכת "כיפת ברזל" של ישראל יירטה בקביעות קרוב לתשעים אחוזים מהרקטות שנורו לאזורים מאוכלסים. הרקטות המעטות שהצליחו לחדור גרמו מינימום של נזק או נפגעים, למרבה המזל. רוב האנשים עדיין התייחסו לאזעקות ברצינות, אבל אפשר היה לחוש בירידה הכללית ברמת החרדה. תפיסת מחסה בחוץ בזמן התקפה נתפסה יותר כמו חוסר נוחות זמני מאשר עניין של חיים או מוות.

את המחצית הראשונה של חייה היא בילתה בפחד מהתקפות טילים של חיזבאללה וחמאס. הצבתה של סוללת כיפת ברזל בפאתי חיפה בשנת 2013 שינתה את חיי כולם.

היא הציצה מעבר לסלע, מופתעת לראות שהשמיים מלאים בשבלים לבנים, הרבה יותר משראתה אי פעם. שלושים או ארבעים מהם כבר שרטטו קשת איטית, גבוה מעל האופק, ועוד רבים הצטרפו מדי שנייה – נוסקים לשמיים ממשגרים ממערב לעיר. כעבור רגעים אחדים הסתיים המטח היוצא. על פי שובלי הרקטות ניחשה מאיה כי כיפת ברזל ירתה את כל המיירטים שלה לעבר האיום המתקרב. אירוע חסר תקדים, שלא בישר טובות לחיפה ופרווריה.

היא הרכינה את ראשה וחשבה על הוריה ועל אחותה שנמצאים מרחק כמה רחובות ממנה. כולם שוהים כרגע בחדר שלה, מחכים שהאזעקות יפסיקו ליילל. מאיה גרה בממ"ד, החדר עם הקירות המעובים ועם החלון המשוריין. משפחתה בטוחה מפני רסיסים או השפעה של פיצוץ קרוב, אבל נראה שפגיעה ישירה בבניין תהרוג את כולם או תפצע אותם. סיכוי קלוש, אמרה לעצמה.

כשהיא לא שמעה את הקקופוניה הרגילה של פיצוצים רחוקים וחזקים, מאיה התחילה לדאוג. משהו לא בסדר. המיירטים אמורים להשיג את מטרותיהם, וקולות הפיצוצים של השמדת רקטות האויב אמורים היו כבר להגיע לחוף. היא הרימה את ראשה כמה סנטימטרים מעל לסלעים כדי לבדוק מה קורה בשמיים, והבחינה בהבהוב רחוק של פיצוץ באזור הנמל. משהו מאוד לא טוב קרה למערכת כיפת ברזל. לא היה שום הסבר אחר.

החוף רעד כולו. הבזק חורך ורעם מחריש אוזניים פגעו במאיה כמעט מייד. היא הצמידה את גופה לחול, קרוב לחומת הסלע, ומעל ראשה התעופפו שברי זכוכית ופלדה, מרססים את החול מאחוריה ומעלים נתזים במים. היא נותרה במקומה גם אחרי שהנפץ המזעזע האחרון שטף את הטיילת, זוכרת את היעד העיקרי של פריסת סוללת כיפת ברזל בחיפה: להגן על בתי הזיקוק לנפט בעלי החשיבות ולמנוע פיצוצים משניים הרסניים שעלולים להעלות את רוב העיר בסערה השמיימה.

אחרי דקות מייסרות שבהן הקשיבה לזעקות ולקריאות לאורך כל הטיילת, היא קמה כדי לסייע לפצועים. מאיה לא הרחיקה הרבה כשנתקלה בחיילת צעירה שקשרה חוסם עורקים לגבר ששכב שם. מאיה כרעה ברך לצד חזהו של גבר שלא הגיב, ובדקה אם הוא נושם. לא היה צורך לוודא אם יש דופק. זרם עז של דם פרץ בפעימות קצביות מגדם מרוסק מעט מתחת לברך.

"הוא לא נושם," אמרה מאיה, והתחילה מייד בעיסוי חזה.

"תמשיכי עם זה," אמרה החיילת. "אני חייבת למצוא עט כדי לסובב יותר חזק את החוסם. כבר חוזרת."

היא המשיכה בלחיצות עיסוי חזה מהירות עוד זמן רב אחרי שחזרה החיילת והידקה את חוסם העורקים – הרבה אחרי שכבר היה ברור כי האיש מת. החיילת חיפשה סימני חיים עוד פעם אחת אחרונה ואז טלטלה את ראשה.

"עשינו כל מה שיכולנו," אמרה החיילת. "בואי נעזור קרוב יותר למקום הפיצוץ."

מאיה הלכה איתה לעבר העשן השחור שכיסה את הטיילת, והבחינה בעמוד עשן סמיך שעולה מכיוון השכונה שבה גרה משפחתה. היא עצרה וחזרה לאחור עד שראתה שוב את תימרות העשן.

"זה שם!" אמרה החיילת, בקושי נראית מבעד לעשן.

מאיה היססה לפני שענתה, מבטה מקובע בענן השחור שהלך וגדל. "אני חושבת שרקטה נפלה ברחוב שלי!"

החיילת ניגשה אל מאיה והניחה ידה על כתפה. "עזרת כאן מאוד. לכי למשפחה שלך," היא אמרה. "אם תראי צוותי רפואה על הטיילת או בקרבת מקום, תשלחי אותם לכאן!"

"אין בעיה," אמרה מאיה ויצאה לדרך.

מאיה עברה במבוך הרחובות אפופי העשן שהוביל מהחוף לשכונה שלה, וככל שהתקרבה לצומת הרחובות הסמוך לבניין שבו התגוררה משפחתה, הלך העשן והתחזק והראות פחתה באופן קיצוני. היא עלתה על המדרכה כדי לחמוק מרכב חירום ששעט על הכביש, וכעבור רגע קצר הגיעה לפינת הצומת.

הַאל כהן, חבר קרוב של המשפחה, יצא מהמכולת הפינתית הקטנה שלו וחסם את דרכה. הוא סימן לה להיכנס.

"מאיה, בואי הנה. מסוכן מדי בכיוון הזה," אמר. "לפני רגע יצאה ניידת משטרה מהרחוב שלכם ואמרה לכולם לשמור מרחק עד שיגיע צוות כיבוי."

"אני חייבת לבדוק מה שלום המשפחה שלי," אמרה מאיה.

"זה מסוכן," הוא אמר. "בכל מקום יש שריפות ובניינים מתמוטטים. כרגע אין לך מה לעשות שם."

"אני חייבת ללכת," היא אמרה וחלפה על פניו.

מאיה חשבה על דבריו תוך שהיא מנווטת על המדרכה כעיוורת. היא בקושי ראתה שלושה מטרים קדימה, עיניה צורבות מהעשן החריף. היא כיסתה את אפה בצווארון חולצתה ספוגת הזיעה כדי לנשום ביתר קלות, אבל הפטנט הפשוט הזה לא עזר הרבה. היא התחילה להשתעל ללא שליטה במרחק חצי רחוב מבית משפחתה הנמצא איפשהו מעבר לחומת העשן, שנראתה בלתי חדירה.

ריאותיה התמרדו, אבל היא המשיכה להתקדם בצעדים כושלים, עד שמשב עז של רוח מהים סילק לרגע את העשן אל פנים החוף ואִפשר לה לראות את הרחוב לאורכו. מגדל של להבות זינק לשמיים מהריסות השלד המפוחמות של בניין הדירות שלה. מאיה נפלה על ברכיה על המדרכה וצרחה עד שהעשן שב ואפף אותה.

מאיה ניסתה לקום, אבל לא הצליחה לעמוד על רגליה – ואפילו לא לנשום מלוא ריאותיה. היא שלחה יד למכונית שחנתה לצידה וניסתה למשוך את עצמה למעלה, אבל גילתה שזה בלתי אפשרי. ריאותיה היו גמורות. היא נשענה על המכונית, מתקשה לנשום, מבינה את הטעות שעלתה לה ביוקר. טעות קטלנית שתמנע ממנה להתגייס בעוד כמה שבועות ולנקום את רצח משפחתה.

היא זחלה עוד קצת קדימה, ראייתה מתערפלת, עד שקול מוכר הרעים לצידה.

"מצאתי אותה!" קרא האל כהן, דמותו השמנמנה מופיעה מולה כעבור רגעים אחדים.

ידיים הרימו אותה מהמדרכה והרחיקו אותה במהירות מהאפלה. מסכת חמצן הוצמדה אל פניה ברגע שהשמיים הכחולים שבו והופיעו. שני פרמדיקים נצמדו אליה. היא תחיה, היא תילחם. ועוד איך היא תילחם.