תשעה קיפולים יוצרים ברבור נייר

id="x9Folds-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> חלק ראשון | בראשית... 1901 "ומה אם בראשית הם הגיעו מן הים, ולבסוף גם עזבו אל הים, כל אחד בכיוון אחר?

"צפון.

"דרום.

"מזרח.

"מערב.

"בלי להעיף מבט אחורה?

"כי אולי זה כל מה שמצפן יכול להראות — את הדרכים השונות שבהן משפחה מתפרקת. את המגנטים שמושכים, את החלומות שדוחקים."

רות שמעה את העצם הנשברת עוד לפני שחשה בה. שבר נקי, קצת מתחת לקמטי המִפרק. גופה נזרק קדימה, ממקום מושבו על המיטה, ונחת כולו על הנקודה השברירית הזאת.

"טאטֶע!" קראה אל אביה, הסמוך אליה בחשיכה. "אניחושבתשנשברלי..." הבהלה מחצה את כל מילותיה לאחת.

אבל אנקת הספינה היתה רמה כל כך, שהחרישה אותה; גרסת כאב משלה.

החרטום התעקם מעוצמת ההתנגשות, הדף הפגיעה רטט לאורך גוף האונייה. גלים זינקו כלוליינים. המדחף נעצר באמצע הדחיפה. ואילו ממעל אייתו כוכבי האוקיינוס צופן מורס של נקודות:

S-O-S

הצילו!

מתחת לסיפון, דרגשים כמעט נתלשו מקיבועיהם — עץ מסוקס, שבבים חדים דוקרים את החשיכה ומקיזים את דמה, כמו בן בקר שנשחט בשחיטה כשרה. ואכן, הספינה הזאת שימשה פעם להובלת עדרים אל בתי מטבחיים זרים, גידי כתפיים ורדרדים דחוקים זה אל זה, פרסות שקועות עד קרסול בקש מלא דומן.

ועתה שבה צחנתם ועלתה, משב בשרני קר של פחד.

כי הספינה התנגשה בחבטת אדירים. רות תהתה במה נתקלה הספינה. אולי בלווייתן? היא עדיין זכרה את הסיפור התנ"כי שסיפר לה אביה; עדיין ראתה את תנועת הבליעה בגרונו, כשיונה הנביא נעלם בקרבו. אבל היא ידעה היטב שזהו סיפור שונה — מעשייה אחרת, עם הרבה מאוד דמויות: שני נוסעים על כל דרגש, שישים דרגשים, מפליגים מריגה לאמריקה על סמך שלל הבטחות של אולי, עד שהם נזרקים פתאום קדימה, ידיים נשלחות לעצור את הנפילה ועצמות מתפצחות לשניים כמו עפרונות.

"טאטע..."

"הכול בסדר, בוב'לה. הכול בסדר, אני כאן."

לרגע שכחה את פעימות הכאב.

סוף־סוף, אחרי שעות, אביה דיבר. ימים ארוכים שתק, הותיר אותה בבדידותה על הדרגש העליון, בלי שום דבר לשחק בו או להקשיב לו, מלבד תפילות של אחרים; מלבד הקאות של אחרים, ששטפו את הרצפה למטה — תולדת עשרת ימים של מחלת ים. ואולי גם געגועים הביתה הם סיבה להקאות.

האצבע שוב דאבה. שמונה שנות חיים בלי שום עצם שבורה, עד עכשיו.

ומוזרה מכול היתה שתיקתו של אביה לצדה, כי בתחילת המסע כמעט לא עצר לשאוף רוח, והצללים בבטן האונייה נמלאו בזרם קולח כתמיד של רעיונות חדשים שעלו במוחו:

"מה עם צייר תמשיחים מפורסם, שמתעללים בו ומאלצים אותו לראות איך מכסים את יצירותיו בצבע לבן, שכבה ועוד שכבה?

"או גבר ואישה ששולחים פתקי אהבה בעזרת יונת דואר, עד שבסופו של דבר האישה מתאהבת ביונה?

"או..."

עד שלאשתו נמאס — פרץ של קוצר רוח עלה מהדרגש למטה. "מוישה!" היא קראה. "אולי תעזוב אותנו במנוחה כבר?"

למרות החשיכה, חשה רות בסומק שעלה בפני אביה. "אין דבר, טאטע," ניסתה. "פשוט חשוך מדי לסיפורים. אנחנו... אנחנו לא יכולים לדמיין שום דבר."

תמיד תהתה מה אביה עושה ברעיונותיו חסרי השימוש — אבנים בכיסיו, משקולות מעיקות, כבדות אף יותר מהררי המטען שהצליחו לסחוב בשלג, על פני הגבול הלטבי, עד אל ריגה, ולמטה אל הנמל, לאורך כבש האונייה, עד לכאן — הוויה שלמה שנדחסה לפֶּקלָאות ניתנות לנשיאה. גרבונים וסירים; פמוטי שבת; המצפן שנדחק אל בשר רגלה הקטנה ויצר בה חבּורת צפוןדרוםמזרחמערב. וכמובן, המכתבים שהדוד דוּוִיד שלח מאמריקה, שהיו עכשיו קדושים למשפחה כמעט כמו ספר התורה עצמו. אולי אפילו יותר ממנו, בעצם, כי המילים העתיקות יכלו לספר להם את העבר בלבד.

בראשית...

ואילו המכתבים סיפרו את עתידם.

"תספר עוד פעם, טאטע," ביקשה אסתר כשהפליגו לדרכם. "אני רוצה לשמוע עוד פעם." אסתר, אחותה היפה של רות, פוקדת על קולו של אביה לחזור על סיפורי אחיו.

והוא עשה כמצוותה; יישר את משקפיו העבים כמו חלון ומילא את בטן הספינה התפוחה בסיפורים על כל הדברים שמחכים להם מעבר לאוקיינוס. הוא סיפר להן על מנהטן ובנייניה המגרדים את השחקים; על הדגל המפוספס עם חופן הכוכבים; על הגברת הענקית עם הכתר והלפיד, שמקדמת את פני הספינות היגעות.

ובעוד ימים ספורים גם הספינה שלהם תגיע — שבועיים בים, כך נאמר להם. למרות הבחילה, רות ספרה את הימים. ואפילו השתמשה במצפן כדי לשרטט מפה בראשה, כמו זאת שטאטע הצמיד לקיר בעליית הגג שלו, במקום שממנו באו. נייר מצהיב עם רשת קווי אוקיינוס, ו"ניו יורק" כנקודה אדומה. כאן, בוב'לה. רואה? אלא שפעמים כה רבות הצביעו על המקום, עד שהנקודה נעלמה בסופו של דבר, נמחקה במדקרות אצבע נואשות, כאילו המקום לא היה ולא נברא.

ועכשיו אצבעה נשברה.

היא הסתובבה אל טאטע, לבקש נשיקה; לחוש את סבך זקנו על לחייה. אבל הוא היה עסוק פתאום בדברים אחרים — חבטת הספינה החזירה אותו לחיים. הוא ירד בסולם מהדרגש העליון והושיט יד לרות כדי שתבוא אחריו. במבוכה הניחה לו למשוך אותה, הצמידה את ידה אל חזה כשאחז בידה השנייה והוביל אותה בחשיכה, רגליה מתנדנדות בגלל הגלים שמתחת. עד מהרה היו גם רגליים אחרות, ידיים אחרות ותנודות אחרות, כששאר הנוסעים החלו לבוא בעקבותיו, החלילן והחולדות.

"מה קורה?" התלחשו, ספק באימה, ספק בחדווה. "מישהו אמר ש... הגענו?"

רות טיפסה אל הסיפון כמיטב יכולתה, אף שהיתה מגושמת בנעליה הישנות של אסתר, שאבזמיהן התחככו בגרבונים שהתחככו בעור ברווז. ברגע שירדה מן הכבש, חשה יבָּשה תחת רגליה; רוח חמימה להפליא. אבל לחישות חדשות כבר החלו להישמע. בלבול חדש הלך והתפשט.

"הגענו? אבל..."

"אמריקה זה עוד מוקדם, לא...?"

רות העיפה מבט בשמים, כאילו התשובה לשאלותיהם עשויה להימצא שם, אבל גם כאן, כמו מתחת לסיפון, לא היה שום אור — אמצע הלילה האמריקאי. היא זכרה במעומעם שטאטע אמר פעם משהו על "הבדלי שעות" — אם כי אף אחד לא ממש טרח לשמוע, הניחו שזה עוד אחד מרעיונותיו הטיפשיים — סיפר סיפור על שעונים. רות רצתה לשאול אותו על זה עכשיו, שיסביר לה, אבל הוא ומאמֶע מלמלו משהו אחר, בשפה שלא הכירה. רוסית? ליטאית? אף פעם לא הצליחה להבדיל — חשבה שאלה ביטויים מיוחדים שרק למבוגרים מותר להגיד אותם, עד שאסתר הסבירה שקוראים לזה "שפות זרות". אז עכשיו ידעה שיש בעולם זמנים שונים ושפות שונות, ואיך יודעים שאין גם עולמות שונים? ולמה אף אחד לא בטוח אם זה העולם הנכון, של אמריקה?

אבל ברגע שראתה אותה, השתררה דממה בראשה של רות.

האנשים סביבה קפאו. כמו מתים. טלטלות הים נדמו. גם נשימתם נעתקה, ענן אדם שהתקבץ בציפייה. אך גם בדריכות: כי אולי זה הרגע שאליו הפליגו? זה שיהיה עליהם לזכור כל חייהם, לתרגם למילים, שוב ושוב, למען הדורות הבאים?

הגענו?

אמריקה?

להתחיל מבראשית?

רות ניסתה לדחוק כמה מילים משלה, שיפסיקו את הסחרחורת בראשה. היא התחילה במילים ששיננה כבר. "ניו יורק" ו"רכבת תחתית". "סנטֶר פארק", שבו ישחקו וילמדו את שמות העצים השונים. וגם "חירות", כמובן. ככה קוראים לאישה הזאת, לא? זאת שעמדה עכשיו בקצה הנמל? נזר כלשהו היה שמוט על ראשה, חיוכה הלהוט היה מואר במקור אור צהבהב, שהחזיקה ביד כמו לפיד, והיא הנחתה אותם בבואם, בדיוק כמו שדוד דוּוִיד אמר.

מבחינה מסוימת היא נראתה לרות קטנה מהצפוי. שונה לגמרי מהדמות שהצטיירה במוחה. אבל למרות הגֵנים שירשה מאביה, התקשתה להשתמש בדמיון שלה, כך שבעצם, איך היא יכולה לדעת? היא רק קיוותה שגם החלק הזה שלה יגדל כששאר הדברים יגדלו, כך שכולם יוכלו להתגאות בה סוף־סוף.

איש מסביב עדיין לא דיבר, לא היה מוכן להאמין. רות הביטה בטאטע, חיכתה שיאשר. אולי אפילו יישא ברכה — הרי הוא היחיד מביניהם שהיה מסוגל לדבר אמריקאית כרגע, ספרייה שלמה של מילונים שאולים נערמה על הרצפה בעליית הגג, אבני בניין למבצרים של ילדות קטנות. ורות תהתה עכשיו אם רעיון נשאר כמו שהוא גם כשמעבירים אותו משפה לשפה לשפה? ומשפחה? תהתה. ואפילו אהבה?

אבל למרות כל השאלות האלה לא סיפק אביה שום תשובה. כלום. זאת היתה הפעם הראשונה, וגם האחרונה, שרות ראתה איך המילים נעתקות מפיו. ואז ידעה שכן, הם הצליחו כנראה. זה המקום.

הגענו.

אמריקה.

להתחיל מבראשית.

העולם הנכון סוף־סוף, מושלם מכדי לומר זאת בקול.

ואילו מאחוריהם היתה העיר האירית קוֹרְק סרוחה בשנתה, נוחרת את שאריות ליל האתמול, חולמת על כל דבר מלבד הגעתה הלא־צפויה של ספינת בית־מטבחיים רוסית.

תמיד יש ראשית שקדמה לבראשית, וזו החלה מזמן, במגיפת חולדות.

הוא היה אז מחזאי שאפתני בעיירה שנקראה אַקמָנֶה — "נהר מלא אבנים", כך על פי השמועה. לפעמים ירד לשחות בנהר כדי לבדוק את נכונותן של השמועות האלה. היו לו אז אח צעיר, אישה צעירה, וראש גדוש בגמגומי רעיונות אינסופיים, כמו עווית או רטט בלתי־נשלט, עד שיום אחד צץ במוחו רעיון על מגיפת חולדות, נתקע ולא הרפה.