אבדון ותפארת

א

"בגין כבר לא שולט בממשלה, במיוחד מאז שוויצמן התפטר," אמרה אלומה. עמוס הסכים עם דבריה, אך שתק. לצדו ישב נמרוד, ואילו אבנר והגר איחרו.

אלומה העיפה מבט בשעונה. איפה הם? רטנה בלבה. איחורים הרתיחו אותה. היא גירדה בראשה, תופפה על השולחן חסרת מנוחה ולבסוף שילבה את ידיה בכעס, ניסתה לשמור על איפוק.

אסיפות הקבוצה נערכו בימי ראשון וחמישי; בימי ראשון הנחה אותן נמרוד, ובימי חמישי - אלומה. היא אהבה לפתוח את האסיפה בפרשנות פוליטית. לפעמים היתה מנסה להוכיח את מעמדה בקבוצה ונגררת לוויכוחים חסרי משמעות. נמרוד, בשונה ממנה, ניהל דיון שקט ומנומנם. לפעמים היה חוזר על דבריו פעמיים, שואל את עצמו ואת החברים אותן שאלות, עד שהיה מתרצה.

"לא צריך להרים את הקול," אמר נמרוד ומצץ את הסיגריה בשפתיים רפויות. בימי חמישי שב עייף מן האוניברסיטה. לפעמים כמעט נרדם על כיסא העץ, רואה משוואות פיזיקליות חולפות לנגד עיניו בזמן שעפעפיו הולכים ונעצמים. כאשר הבחינה אלומה שהוא מנמנם, היתה מרימה את קולה, מפנה לעברו שאלה, ונמרוד היה מנער את ראשו מצד לצד ומקיץ בבהלה.

"אבל אתה לא יכול להתכחש לטענות שלה," הגן עמוס על דבריה של אלומה ונופף מעליו את ענני העשן שהכבידו על נשימתו. הוא בחן את דפי העיתון בעניין. "אתה רואה כמו כולנו איך מתנהלת המדינה," הוסיף. "הערכות מומחים: 'האינפלציה עתידה לזנק בעשרות אחוזים'," ציטט מכותרת העמוד הראשי ודפדף לבא אחריו.

"לא אמרתי שום דבר לטובת הממשלה," אמר נמרוד. "אני חושב בדיוק כמוכם, רק אין סיבה לצעוק."

"במצב הנוכחי, אם לא אומרים שום דבר נגד הממשלה, זה בדיוק כמו לומר דברים לטובתה," אמרה אלומה וגירדה במרץ את עפעפיה, כמעט תלשה אותם ממקומם.

"יש בזה משהו," אמר עמוס.

"כדאי גם שתפסיק לעשן פה, נימי," ביקשה אלומה. "אתה מציף את כל החדר בעשן."

"היא צודקת, נמרוד," צידד בה עמוס פעם נוספת.

שטח המקלט היה כחמישה-עשר מטרים רבועים. במרכזו ניצב שולחן עץ עגול, ומעליו התנוססו מנורות אחדות אשר קובצו לגוף תאורה אחד וקובעו לתקרה בעזרת שני מוטות ברזל. מאוורר התקרה הגדול דמם לפני שנים, ושכבות אבק כבדות הצטברו על כנפיו. החום הבלתי-נסבל כמעט העביר את חברי הקבוצה על דעתם. עמוס חשב שיש בעיה במפוחים הצנטריפוגליים, ואבנר טען שמדובר ברטיבות שהצטברה בתקרה ופגעה בחוטי החשמל. על הרצפה נפרש שטיח גדול, סגנון הטווייה וצבעו האחיד נטול העיטורים העידו כי נטווה במסרגת הקיבוץ. בפינת החדר עמד מקרר נמוך, כבד ומגושם, ועליו טלפון עם קו חיוג פנימי וחיצוני. לצדו הוצבה ספה קטנה, בלויה במקצת, אך צמרירית ונוחה.

לפני שבוע תלה אבנר על הקירות הלבנים תמונות של גדולי היישוב ושל אנשי תנועת הקיבוץ המאוחד: יצחק טבנקין, אהרן ציזלינג, חיים שטורמן, ברל כצנלסון, ישראל שוחט, יהושע חנקין, יגאל אלון ויוסף טרומפלדור. את אלכסנדר זייד, שעמוס היה משושלתו, בחר להחסיר מהרשימה המפוארת. יומיים מאוחר יותר תלתה אלומה תמונה של זייד רכוב על סוסתו החומה. היא תקעה את התמונה באמצע הקיר, בין כל גדולי היישוב. אתה תלמד לאהוב את זייד, חשבה בלבה כאשר נעצה את המסמר בקיר הבטון העבה, וגם את עמוס.

נמרוד הנהן, אך הותיר את הסיגריה בפיו ותהה היכן אבנר והגר, "הרי קבענו בשמונה."

"חדש שהם מאחרים?" שאלה אלומה, ולאחר רגע הבינה שהרימה את קולה. "נחכה עוד קצת," התאמצה לרכך את דבריה. "איזה חום, אני לא יכולה יותר," ניגבה את אגלי הזיעה שבצבצו על מצחה.

נמרוד הביט בה ונדמה שעיניו הולכות ונעצמות.

כעבור רגעים אחדים נפתחה דלת הפלדה בסערה, ומשב רוח רענן פלש לחדר והפיג במקצת את ענני העשן הסמיכים. אבנר נכנס למקלט נלהב ונרעש, אפוף כולו בצחנת עופות. "מה קורה, חברים?" צווח בקול קודח.

נמרוד ניעור בכיסאו, מצמץ כמה פעמים וניסה לחדד את ראייתו.

אבנר לא המתין לתשובה וניגש אל המקרר, שלף מתוכו בקבוק בירה צונן, נעץ את הפקק בין שיניו ועקר אותו מפיית הזכוכית. לאחר מכן זקף את צווארו, לגם לגימה ארוכה ובסופה העלה גרעפס מחריש אוזניים.

אף אחד מהנוכחים בחדר לא התרגש, הם כבר היו רגילים לסגנונו הבוטה.

"איפה היית?" שאלה אלומה. "איחרת בחצי שעה. ראית את הגר? גם היא עדיין לא הגיעה, חשבנו שאתם ביחד."

"איפה הייתי?" שאל אבנר. צואת עופות קיננה בין תלתליו ושרירי חזהו הציצו מבין הקרעים הרבים שבגופייתו. "איפה נראה שהייתי? עם שלום חנוך ואריק איינשטיין, לא שמעת? אנחנו עובדים על אלבום חדש. איפה הייתי," גיחך בזלזול. "הלכתי לעזור לכלומניקים משכבת נעורים בגיוס בלול, הרמנו עשרים אלף ראש בשעה וחצי." הוא פרש את ידיו באוויר, כמו עיט הדואה בשמים בשעת ציד.

"ממש אצילי," הפטירה אלומה בקול נרגז ומוללה את שערות ראשה. היא הסיטה אותן אל כתפה הימנית ומשם לכתפה השמאלית, וכבר ידעה שבעוד שניות ספורות תשטח אותן על צווארה בתנועות חדות ומהירות, באותו טקס קבוע שהיתה עורכת בכל פעם שילדי הגן היו מוציאים אותה משלוותה. בין חברי הקבוצה, אבנר היה היחיד שהעביר אותה על דעתה, וכאשר הבחינה שבנוכחותו היא מאמצת את התנועות הללו, תהתה מדוע הוא מצליח להרגיז אותה כל כך. הרי מחשבה אידיאולוגית אין לו, ראייה חברתית ודאי שלא, אז מה הוא עושה כאן, הדגנרט הזה?

"הם חבורה של ילדות," הפנה את מבטו אל עבר נמרוד, "למרות שאח של ויצמן הוא שפיץ. פספוס רציני שהוא לא עובד אצלי בשלחין, הייתי עושה ממנו גבר," אמר ושחרר כמה גרעפסים נוספים לחלל החדר.

לפני חצי שנה רכש הקיבוץ קו-נוע ומערך ההמטרה הישן צומצם. אבנר, אשר ניהל את ענף השלחין, לא היה צריך עוד לצאת מדי ערב לשדות כדי לפתוח את ברזי ההשקיה ולוודא שכל הממטרות תקינות, הכול נעשה באמצעות מערכת חדישה וממוחשבת. לפעמים היה עולה מתוך הרגל לג'יפ ומסתובב חסר מעש בשדות. כאשר הבין שאין טעם להילחם בטכנולוגיה ושהקו-נוע מבצע את פעולת ההשקיה כנדרש, ניסה למלא את זמנו הפנוי בעבודות אחרות. לפעמים היה עוזר לבני שכבת הנעורים בגיוסים בלול או נרתם לעבודות התחמיץ ברפת, ופעם גם עזר ברדיית הדבש במכוורת.

"יצא לי לחלוב איתו כמה פעמים כשהייתי ברגילות, הוא די דומה לאח שלו, קצת אינפנטיל, אבל חוץ מזה הוא עובד טוב," סיפר עמוס.

"בחייך," השיב אבנר במבט מזלזל ורמז לו שדעתו כלל לא מעניינת אותו.

"בחיי," השיב עמוס.

אבנר השחיל את בקבוק הבירה לפח האשפה וצעד לעבר השולחן העגול. "שמוצניק, אתה..." הישיר אליו מבט והתיישב על אחד מכיסאות העץ.

מישהו פה הגיע סוער, חשב לעצמו נמרוד.

"אז מה כתוב בעיתון, ההוא שיושב ליד בדר ממשיך במזימות האינפלציה? הוא שוב פעם מאשים את הקיבוצניקים בהכול? ממשיך לסכסך בין ימין לשמאל?" שאל אבנר את אלומה, אף שהעיתון היה מונח על ברכיו של עמוס.

"אפשר להסתכל על זה גם ככה," השיבה למטח השאלות של אבנר.

"אתם מגזימים, הפכתם אותו לגיס חמישי," אמר נמרוד.

"סבא יוחאי תמיד טען שלח"י ואצ"ל היו שתי כנופיות," אמר אבנר. "מה איתך, נימי? אתה נראה שפוך. אולי נלך אחרי זה למתנדבים לעשן איזו סיגרע אמיתית?" העביר נושא באחת.

"תירגע, שייגעץ, יש דברים יותר חשובים מחשיש," ניסה נמרוד לצנן את התלהבותו. "יאללה, חבר'ה, הגר תגיע כשתגיע," מחא כף אל כף. "יש לנו החלטות חשובות לקבל היום."

עמוס ואלומה קירבו את כיסאותיהם לשולחן.

"בישיבה הקודמת דיברנו על האפשרות לפנות למזכירות הקיבוץ כדי שתתמוך בנו, לפחות בהתחלה, במים, מזון, דלק וציוד חקלאי," הזכיר נמרוד.

"לדעתי אתה אופטימי מדי, נימי," אמר אבנר. "מוישה מניאק, לא מעודד את הדור הצעיר לעשות כלום."

"תשאיר את זה לי, שייגעץ. עכשיו, מה שיותר חשוב, ובלעדיו לא נוכל לעשות שום דבר, זה התק"ם." הוא הביט בעמוס בלי לומר דבר, הרי ידע שלא יאהב לשמוע את הדברים הללו. "אנחנו חייבים למחול על כבודנו ולבקש מהם עזרה. לראות אם הם מסכימים לעזור לנו למצוא שטח, וכמובן אישורים. אישורים שאי-אפשר להשיג בלעדיהם."

"רגע, רגע, רגע," אמרה אלומה והרימה את ידיה באוויר, כאילו ניסתה להזכיר לכולם שהיא מנחה את האסיפה. "מה זאת אומרת 'למחול על כבודנו'?"

"אנחנו צריכים לבוא מגובים בתוכניות מתאימות, בעיקר כלכליות, להראות להם שיש לנו תשובה על כל שאלה ולהעמיד פנים שאנחנו מכבדים ומעריכים את פועלם, וכמו שאמרתי, לבקש את עזרתם," ענה נמרוד.

"תוכנית כלכלית?" שאלה אלומה. "איך ננסח תוכנית כלכלית?"

"תתפלאי כמה אנשים יסכימו להירתם לעזרתנו."

"אז מה...?" גמגמה אלומה ולא ידעה כיצד לנסח את שאלתה.

"לפני הכול, צריך לגייס אנשים. אם נבוא קבוצה גדולה של מיישבים, יהיה לנו קל יותר לבקש תמיכה מהקיבוץ ומהתק"ם. צריך להתחיל לגייס חבר'ה מפה, אבל גם מבחוץ. עמוס הציע את אריאל מהצוות שלו."

"כן, אני מקווה להיפגש איתו בשבוע הבא," הנהן עמוס.

"מזעזע איך שנבלענו לתוך התק"ם הזה," אמרה אלומה. היא דמיינה כמה איחודניקים פוחזים יושבים בראש אגפי התנועה ומחריבים כל חלקה טובה בתנועת הקיבוץ המאוחד. "הם עוד עלולים לשנות את השם של ההוצאה - הוצאת התק"ם," התבדחה במרירות.

"זה באמת מזעזע," הודה נמרוד. "תתפלאי איך במקרים כאלה דברים משנים את הצורה בלי ששמים לב."

"ואיך הלב משנה את צורתו," חשב עמוס בקול רם, כאילו השלים את דבריו של נמרוד, ורמז לבוגדנותם של האנשים שתמכו באיחוד התנועות.

"מה אתה חושב שאכפת להם? זה בדיוק כמו מה שדיברנו עליו אתמול," השיב נמרוד בלהט. העייפות שאחזה בו התפוגגה.

"כן, וכשההנהגה התנועתית היום כל כך חלשה, לך תדע מה עוד הם עלולים לעשות," הוסיף עמוס.

"יו! יו! יו!" התפרץ אבנר לדברי השניים. הוא לא סבל את השיחות הללו שניהלו בינם לבין עצמם, בחצאי משפטים ובהעוויות סודיות, כאילו הם מבינים זה את זה בלי לדבר, כאילו עמוס היה החבר הכי טוב של נמרוד. "אני נגד לצרף דוסים, יש להם אופי חלש ואי-אפשר לסמוך עליהם."

"מה אתה מקשקש?" אמר עמוס והחווה בתנועת יד מזלזלת לעברו של אבנר. "קודם כול, הם לא דוסים, הם כיפות סרוגות. ומרביתם ממילא הורידו את הכיפה."

"זה נבלה וזה טריפה, שמוצניק," אמר אבנר בקול רם והצניח את גבו על משענת הכיסא, שילב את ידיו על חזהו והטיל רגל אחר רגל על השולחן העגול. "מה קרה? התחלת להאמין באלוהים ובכישופים?" הוסיף בזלזול, ונתחי צואה מצחינים זלגו מסוליות נעליו אל השולחן.

"הם אנשים נאמנים והחיילים הכי טובים שיש. אנשים מהקיבוץ של אריאל ניצחו את המלחמה האחרונה."

"מלחמה? ילד, אותי גייסו במלחמה. חברים מתו לי בידיים," התפרץ אבנר לעבר עמוס וזקר את אצבעותיו באוויר כאילו דמם של חבריו עדיין משוח עליהן. "מה אתה יודע על מלחמה? אתה ששיחקת בחרא כל השירות שלך. הדוסים שלך יאכלו לנו את המדינה עוד עשרים שנה, אתה תראה, בגלל אידיוטים כמוך. הם ימשיכו להשריץ בלי סוף, ונהיה מדינת הלכה מזוינת."

"תירגע כבר, יא אידיוט, מה אתה צועק כמו חיה?" נחלצה אלומה להגנתו של עמוס ודחפה את נעליו המטונפות של אבנר בחזרה לרצפה.

"בוקר טוב, נסיכה," התגרה בה אבנר ומשך את מילותיו ברברבנות. הוא התרומם מכיסאו וניגש לעברה בצעדים ראוותניים, כאילו חיקה דמות מסרט הוליוודי. "מה קרה, את לא אוהבת שאומרים לשמוצניק שלך את האמת? האפרוח גדל, הוא יכול להתמודד עם האמת - הוא היה סתם חייל משוקולד." אבנר נצמד לאלומה והפריח נשיקות באוויר.

"זוז ממני, יא ילד קטן," ניסתה להדוף אותו ללא הצלחה.

עמוס ניסה לשמור על איפוק ולא להגיב להתגרות, אך אבנר הוסיף להדק את גופו סביב אלומה, והוא לא הצליח לעצור בעצמו. הוא התרומם בחטף מכיסאו, התקרב אל אבנר ודחף אותו בכוח לרצפה. אבנר נדהם ממה שעשה עמוס, דחק את עצמו בזרועותיו מהקרקע והזדקף במהירות. הוא ייצב את עמידתו, וכתגובת נגד הרים את זרועו הימנית באוויר.

"שייגעץ!" צעק נמרוד מעברו השני של השולחן, וקולו הפך חד ונוקשה בן רגע. "תירגע כבר. מספיק."

אבנר עצר בפנים בוערות; לחייו האדימו ונחיריו פעמו. ככה? חשב לעצמו. הוא הביט בעמוס שניות אחדות, השיב את אגרופו הקמוץ למקומו הטבעי וחזר לכיסאו כשהוא פקעת עצבים.

"אתה פשוט ילד," הטיחה אלומה לעברו של אבנר ושאלה את עמוס לשלומו.

"הוא בסדר, הוא בסדר - הוא מניח תפילין כל בוקר, אלוהים עמו," פרץ אבנר בצחוק כעוס.

"שתוק, שייגעץ," אמר נמרוד. בשבועות האחרונים, לאחר שחרורו של עמוס משירות הקבע, החלה התוכנית להקמת קיבוץ חדש לקרום עור וגידים, אך גם המתח בין חברי הקבוצה הלך וגבר. "תקשיבו טוב," אמר בקול סמכותי. כהרגלו, השתלט על האסיפה. "הכי נכון לגבש תוכנית. בשלב הראשון אנחנו צריכים לגייס מיישבים, לזה יהיה אחראי עמוס," אמר והביט באבנר. "בשלב השני נצטרך לגשת לדבר עם מזכירות הקיבוץ, ובהתאם לתשובה שלהם נוכל לגבש מודל כלכלי ולפנות לתק"ם."

דלת הפלדה נפתחה. הארבעה השתתקו והביטו אל הכניסה. הגר חלפה על פני המפתן וניגשה אל השולחן העגול, "היי," אמרה בקול מתנצל והתיישבה ליד אבנר. היא נראתה עייפה, לחייה היו דוויות, מבטה חיוור ועפעפיה נפוחים. "סליחה, דחפו לי בצהריים חליבת לילה. הייתי חייבת לנסות לישון קצת."

"זה בסדר, תכף נעדכן אותך בכל הפרטים," אמר נמרוד.

"מי זה, גדעון הבטלן?" התרעם אבנר. "גם כן מנהל. למה לא אמרת לו שילך לחלוב בעצמו?"

"שטויות," השיבה הגר.

"זה לא שטויות, הגי. הדור הדפוק שלו, תמיד תוקעים את הילדי-חוץ," רטן.

"אתה נסחף," צחקקה הגר במבט מנומנם וליטפה את רגלו תחת השולחן. "זאת רק חליבת לילה," אמרה, אף על פי שהיתה שמחה אילו מישהו אחר היה חולב במקומה.

"תמשיכו, נו. מה, מה אתם שותקים?" אמרה הגר והביטה בשעון שעל פרק ידה. בעוד רבע שעה עליה להתייצב לחליבת הלילה והיא באה רק להראות נוכחות.

"כן, איבדנו ריכוז," אמר נמרוד. "מה אתה אומר, עמוס?" ניסה להשיב את הדיון לחיים. הוא הביט בו בציפייה וכבר שכח איך העריך בעבר את השתיקה הזאת וכמה מצאה חן בעיניו לפני חצי שנה. עכשיו רק רצה שידבר ויגיד את דעתו.

"אני חושב שזאת תוכנית מצוינת. אני אשמח לקחת על עצמי את המשימה לגייס אנשים. כמו שאמרתי, אני אפגש עם אריאל, ונראה איך נגלגל את זה הלאה."

"התוכנית נראית לכם?" אמר נמרוד.

"מה פתאום," התרעם אבנר. "אני לא סומך עליהם, אני רוצה להיות נוכח בפגישה ולתת את חוות דעתי."

"אנחנו לא הולכים לעשות בחינות קבלה בחווה באילניה, אנחנו לא בשומר," הגיב עמוס.

"שתוק, שתוק, נמאסת עלי היום," התרעם אבנר. "אני בא איתך ואל תתווכח איתי. אתה לא תסתדר בלעדי."

"שייגעץ..." אמר נמרוד, "אין טעם להתווכח. עמוס השתחרר עכשיו מהצבא, יש לו הרבה יותר זמן פנוי ממך. כל ההשקיה על הכתפיים שלך, אתה לא יכול להסתובב עכשיו מחוץ לקיבוץ ולחפש אנשים מתאימים. הקיבוץ ייפגע מזה."

"אני מסכימה עם נימי," אמרה אלומה, אך מחשבה מהוססת הבהבה בשיפולי תודעתה, חזרה והתריעה שהם לא מסוגלים, שהם לא יצליחו להקים קיבוץ חדש.

"נעשה על זה הצבעה וזהו?" שאל נמרוד, וחברי הקבוצה השיבו בהנהוני ראש כבדים.

כצפוי, נמרוד, עמוס ואלומה היו בעד, אבנר היה נגד והגר נמנעה.

"ובכן, ההחלטה עברה ברוב קולות," ליטף נמרוד את פימתו הקטנה, המכוסה זיפים דוקרניים.

רווחה גדולה נפלה על עמוס, ובינו לבין עצמו הודה לנמרוד על שפתר את הדברים ביעילות ובחוכמה.

"אני חייבת לעוף, אני כבר מאחרת," אמרה הגר, נפרדה מהארבעה ויצאה מהמקלט.

אחריה קם נמרוד. "'היה שלום, אחי! הנני נוסע,/ נצפנו עתותי לא אדע הבאות;/ את ארחי ורבעי אין אתי יודע,/ איה? ואנה?'"

"'הנשוב לראות?'" השלימה אלומה את הציטוט הכמעט קבוע של נמרוד בסיום כל אסיפה, במילותיו של חיים נחמן ביאליק.

"לא, 'הנשיב לראות?'" תיקן אותה, "סיכוי סביר שזו טעות דפוס, אך משמרים אותה כפי שהיא."

"אני לא אתווכח איתך על זה," היא סחטה חיוך נוסף מנמרוד, וגומת חן הבליחה על לחיו השמאלית. "יאללה, אני זז, חברים," אמר והרים את ידו לשלום.

"שמוצניק, דיר באלאק אתה מפשל." אבנר קם מכיסאו וחמק החוצה אחרי נמרוד.