אבודה

"קארן!" אני קוראת ורצה לעברה. היא מחבקת את שקית הנייר החומה ומסתכלת לצדדים, נראית מפוחדת. "ניסיתי להתקשר אלייך, למה לא ענית לי?" אני נעצרת ובוחנת את פניה החיוורות. מאז מותה של ג'ינה היא לא הגיעה לביתנו אפילו פעם אחת, לא שאלה לשלומם של הוריי, לא סיפרה לנו מה קרה בלאס וגאס ולא ענתה לשיחות ממני.

"אני ממהרת, טוטי, אוכל לחזור אלייך מאוחר יותר?"

"לחזור אליי מאוחר יותר? חודש שלם אני מתקשרת אלייך, אל הופ ואל מגי, אף אחת מכן לא טורחת לענות או לחזור אליי למרות ההודעות שלי. מה קרה? למה אתן מתחמקות? מה אתן מסתירות?" אני שואלת בתקיפות.

"אנחנו לא מסתירות כלום." היא מסתכלת עליי והבעתה משתנה, דאגה נשקפת מעיניה. "מה את עושה לעצמך? את נראית מותשת ומוזנחת, את חייבת לחזור לעצמך."

"אני צריכה לדעת מה קרה לאחותי, אני צריכה לדעת איפה הגופה שלה, אני צריכה לדעת איך היא נהרגה!"

"בבקשה, טוטי, את חייבת להתגבר ולהשאיר את העבר מאחור, לשכוח מהכול," היא מפצירה בי, דמעות בעיניה.

"את מבקשת ממני לשכוח מאחותי? ומי מבטיח לי שהיא מתה? אולי היא בחיים, אולי עשיתם לה משהו, אולי..."

"היא מתה!" קארן מרימה את קולה. "את חייבת לשכוח ולהמשיך הלאה, הבנת?"

"היית שוכחת מאחותך בכזאת קלות? לא היית רוצה לדעת מה קרה לה ואיך היא מתה?"

"אני מבינה אותך, אבל לא אוכל לתת לך תשובה אחרת, אני מצטערת." היא מתחילה ללכת ואני תופסת את זרועה, עוצרת בעדה.

"מה אתן מסתירות? מה עשיתן לה?"

"את מכאיבה לי, טיאנה." היא מושכת את זרועה. "לא עשינו לה כלום," היא מבהירה ומתרחקת ממני בצעדים מהירים.

"אפנה לתקשורת, לרשתות החברתיות, למשטרה! אם יש לכן חלק במותה של אחותי, אתן תשלמו על כך!" אני צועקת.

"אל תהיי טיפשה, תקשיבי בקולי," היא מתחננת וממשיכה בדרכה, ממהרת להיעלם.

שלושה חודשים חלפו מאז הגעתי ללאס וגאס והתחלתי לעבוד בבית המלון שבו אחותי שהתה לפני מותה. חשבתי שיהיה קל למצוא הסברים למה שקרה, אך מהר מאוד התבדיתי.

ג'ינה, בשונה ממני ומיתר בני משפחתנו, הכירה את אירופה, את אמריקה הלטינית ואפילו את המזרח הרחוק. חברותיה והגברים שאיתם בילתה היו עשירים. מבחינתה, היא הייתה חלק מהעשירון העליון, אף על פי שגרנו בקווינס ורוב הזמן סבלנו ממחסור. לא היה קל לחסוך כסף לנסיעה, אך למזלי התוכנית שלי הצליחה. בזכות הדמיון ביני לבין אחותי הגדולה, טאישה, יכולתי להשתמש בתעודת הזהות שלה כדי למצוא עבודה. הברזתי מהלימודים בלי ידיעת ההורים ועבדתי בברים, במסעדות ובניקיונות כדי לחסוך כסף לכרטיסי הטיסה. את קורות החיים שלי העברתי למלון דרך האתר שלו ולמזלי, ברגע שזומנתי לריאיון כבר היה בידי מספיק כסף לכרטיס טיסה. לא היה לי ספק שאתקבל לעבודה. בסופו של דבר, אני בחורה חרוצה ועקשנית ולא הייתי מאפשרת להם לסרב לי בקלות.

בית המלון גדול ויוקרתי ממה שציפיתי שיהיה. זה שלושה חודשים שאני מתגוררת ועובדת בו כחדרנית ועדיין לא הכרתי את כל האזורים או את כל האטרקציות שהוא מכיל, ואם אני לא מכירה את כל המלון או את האורחים, איך מישהו מהחדרנים או מהעובדים האחרים אמור לזכור את ג'ינה? אף אחד לא ידע לספר לי מה קרה לה או איך היא נהרגה, אם היא באמת נהרגה. אני מבזבזת את זמני אך עדיין לא מוכנה לחזור הביתה.

"טאי, את יוצאת?" שואלת מנדי, שותפתי לחדר. היא בטח מתכוונת להזמין את בן זוגה התורן ורוצה לוודא שלא אפריע להם.

"כן, אני יוצאת לריצה מסביב למלון."

"למה את לא מתאמנת בחדר הכושר או רצה בתוך שטח המלון? מסוכן לרוץ בשעות האלה מסביב למלון, אי אפשר לדעת באיזה טיפוסים תיתקלי, כולם שיכורים."

"רוב השיכורים נמצאים בתוך המלון," אני מרגיעה אותה ויוצאת מהחדר, דוחפת את האוזניות לאוזניי ומפעילה את המוזיקה.

מאז מותה של ג'ינה החיים שלי השתנו מקצה לקצה. לפני מותה הייתי ילדה ביתית ומשפחתית והיום אני לא מסוגלת לדבר עם בני משפחתי או לבלות בחברתם. לאחר ההלוויה עזבתי את הבית. אומנם לא באופן רשמי, אבל בקושי נכחתי בו, התעלמתי מאחותי ובעיקר מההורים שלי. הכעס לא הניח לי. הם לא עשו דבר כדי לברר מה עלה בגורלה של ג'ינה, פשוט בחרו להאמין לאנשים ההם, לאנשים שאפילו לא טרחו לספר לנו מה הייתה סיבת המוות. חלפו כמעט עשרה חודשים והזעם עדיין פועם בתוכי, לא מניח לי. ג'ינה לא הייתה מסתפקת בהודעה קרה מפיהם של שני זרים, היא לא הייתה מוותרת עד שהייתה יודעת מה קרה לי ואני לא מתכוונת לעצור עד שאמצא את התשובות שאני מחפשת, גם אם יידרשו חיים שלמים לשם כך.

לאחר מותה ניסיתי לאתר את הופ, חברתה הטובה, אבל נראה שהאדמה בלעה אותה. איש לא שמע עליה או ראה אותה. היא ביטלה את החתונה ולא ניסתה ליצור קשר עם איש ממכריה. תחושת הבטן אומרת לי שמשהו נורא קרה, אבל מדוע הן מסתירות ממני את האמת? אנחנו בני המשפחה של ג'ינה ויש לנו זכות לדעת מה קרה לה, אם היא סבלה ואיפה קבורה הגופה שלה. הופ שייכת למשפחת פשע, או לפחות כך התקשורת טוענת, אבל למה שמשפחתה תרצה לפגוע בהופ, בג'ינה או במליסה? הן לא שייכות למאפיה. משהו קרה להן במלון הזה, אבל מה?

אני יוצאת מהשער ופותחת בריצה קלה, מסתכלת על המלון ופונה לעבר סמטה חשוכה. לאחר מותה של ג'ינה כבר אינני מפחדת מהחושך או מהמוות.

"יום אחד אחותי הקטנה תהיה זמרת מפורסמת, היא תופיע על הבמות הגדולות בעולם ותשיר בפני מיליוני אנשים, אתם תראו," ג'ינה מכריזה בחיוך ענקי.

"ואת תהיי הסוכנת שלי?"

"אהיה הסוכנת שלך, הסטייליסטית שלך, אשת יחסי הציבור שלך, אהיה הכול, לא אתן לאף אחד להתקרב אלייך," היא מבטיחה ואני צוחקת בתגובה.

"תודי, את מתכוונת להרוויח כמו מאתיים עובדים."

"אל תתחילי להתקמצן על כסף שעדיין לא הרווחת, יהיו לך מיליונים וממש לא תרשמי בפנקס הקטן כל דולר שאלווה ממך."

"אם לא שמת לב, הפסקתי לרשום. הבנתי שלעולם לא אקבל את הכסף שלי בחזרה."

ג'ינה צוחקת ונשכבת מעליי, מועכת אותי ומנשקת את פניי. "מי אוהבת אותך יותר מכולם?"

"חנפנית," אני צוחקת ונכנעת להרעפת האהבה המוגזמת והחונקת.

אני יכולה לשמוע את צחוקה, להרגיש את האנרגיות המטורפות שהיא הפיצה לעולם. למה לכולם היה קל כל־כך להמשיך הלאה? הם לא מרגישים בחסרונה?

"על הברכיים!" אני שומעת קול גברי פוקד מרחוק וצמרמורת חולפת לאורך גופי. אני יורדת מהשביל, נצמדת אל החומה ומתקדמת בשקט אל הקצה, מציצה לעבר הפנייה ורואה רכב שחור יוקרתי. ארבע דלתותיו פתוחות והאורות דולקים. לידו עומדים ארבעה גברים. אחד רוכן על ברכיו, נראה מפוחד. אני מסתכלת לאחור וכצפוי לא רואה איש. הגבר העומד בגבו אליי שואל בקול בס משתק, "איפה הכסף שלי?"

דרך חלון הרכב אני רואה את השתקפות הנשק שהוא מכוון לראשו של אותו בחור. הוא יהיה מסוגל לירות בו? אני צריכה להזעיק את המשטרה? אני שולפת את הטלפון הנייד מחגורת המכנסיים ואוחזת בו בידיים רועדות, בוהה במסך ומתלבטת מה יהיה הדבר הנכון לעשות.

"חשבת שתוכל לדפוק אותי? למכור את הסחורה ולהיעלם?"

אני מרימה את עיניי אל קבוצת האנשים, מחכה לתגובה אך לא מצליחה לשמוע את תגובתו של הבחור ומחזירה את מבטי אל מסך הנייד, מחליטה לחייג אל המשטרה אחרת המוות הזה ישב על מצפוני. אני מקלידה את קוד האבטחה ומתכוונת להתקשר כשפתאום הטלפון נופל מידי הרועדת וצעקה מחרידה נפלטת ממעמקי גרוני. אני מניחה את כפות ידיי על אוזניי, בטני מתכווצת ורגליי מקפצות במקום. פאק, הוא ירה בו! הוא הוציא אותו להורג!

אני מרימה את עיניי כדי לוודא שלא דמיינתי ורואה את הגברים מסתכלים עליי במבט לא ברור ואת הגבר מוטל על הקרקע.

"אלוהים," אני ממלמלת בהלם ומחזירה את מבטי אל הרוצח. עיניו הכחולות האפלות נעוצות בי. הוא נד בראשו ואחד הגברים ממהר לכיווני. בלי לחשוב יותר מדי, אני מתחילה לרוץ. גבר תופס בשערי ומצמיד את גבי אל חזהו.

"אתה מכאיב לי!" אני מנסה ללא הצלחה להשתחרר מאחיזתו. זרועותיו נכרכות סביב מותניי, מרימות אותי בקלות. אני משתוללת, בועטת ומרביצה לזרועותיו העוטפות את בטני, אבל נראה שדבר לא משפיע על הגבר בדמות סלע הזה.

"תן לי ללכת!" אני צועקת והוא משחרר יד אחת, מניח אותה על פי, משתיק אותי.

"לא כדאי לך להילחם בי, ילדה, את לא רוצה לסיים עם כדור בראש," הוא מסנן בשקט. ליבי פועם במהירות. אלוהים, מה הם מתכוונים לעשות לי?