אבטחה אוסטרלית

1

את קופצת למסקנות. תישארי רגועה.

אך הלב של לולה דפק כה מהר, עד שהיא חששה שיפרוץ החוצה. ההלמות הכבדה רטטה בבית החזה שלה, כמו מסוק שמתרומם מהקרקע.

היא הייתה בטוחה.

מישהו היה בדירה שלה.

היא הרגישה בזה, ברגע שנכנסה. היא הדליקה את האור ועצרה בפתח, כדי לנסות להבין מה לא בסדר. ממבט ראשון, הכול נראה כשורה. שום דבר לא הוזז ממקומו.

עם זאת, היא קלטה משהו, כשהרגיעה את עצמה עם נשימה עמוקה. ריח כימי לא מוכר.

לולה נסוגה בחזרה אל המישורת והביטה סביב, אך לא ראתה שום סימן לעובדי ניקיון או תחזוקה.

היא היססה בפתח ושקלה להתקשר שוב למשטרה. זה היה מה שדחף אותה בסוף להיכנס לדירה. הידיעה שהם יגיבו לקריאה שלה, אך לא ימצאו שום דבר מכריע. ככל שהיא תתקשר יותר, כך הקריאות שלה ייראו בהולות פחות, כמו הסיפור עם הזאב.

זה קרה לטרס.

לולה נרעדה, כשנזכרה במי שהייתה פעם השכנה שלה.

לכן היא עדיין הייתה בבגדי העבודה שלה, קפואה עד העצם, למרות החימום שהדליקה על שיא העוצמה, וניסתה להחליט עד כמה היא בסכנה.

האם בריית'ווייט ראה אותה נכנסת לבניין הדירות? היא ראתה אותו, הייתה בטוחה שראתה אותו ברחוב בשבועות האחרונים, אף שהוא מיהר להיעלם.

האם צפה בה כשנכנסה לדירתה, הלילה? לולה הייתה בטוחה שהשאירה את וילונות הסלון סגורים, כשיצאה לעבודה.

היא שילבה זרועות ושפשפה את כפות ידיה על שרווליה, בניסיון להתחמם.

היא עברה מחדר לחדר ובדקה את הארונות הגדולים יותר ומתחת למיטה, אך היא הייתה לבד.

ולמרות זאת, היא הרגישה מעורערת.

פעמון הדלת צלצל והיא קפצה, עצביה מרוטים.

השעה הייתה שבע וחצי, והיא לא ציפתה לאף אחד. השכנים החדשים שלה לא התחברו. בלי לקפוץ לפטפט קצת או לשאול משהו.

הפעמון צלצל שוב, הפעם הצליל חזק יותר, כאילו מי שלחץ על הכפתור ידע שהיא בבית.

בריית'ווייט?

לולה קפאה ואפילו חדלה לנשום לרגע, כשפחד התהדק סביב ריאותיה וגרונה בלפיתה קפואה.

היא נעלה את הדלת?

בטח שנעלת. את תמיד נועלת, עכשיו.

למרות זאת, מוחה השתולל מדמיונות אימה, שבהם הדלת נפתחת והוא נכנס.

היא לפתה את הטלפון שלה והקישה את המספר של מוקד החירום, ליתר ביטחון. אחר-כך, הכריחה את עצמה להתקדם במסדרון הקצר אל דלת הכניסה.

בזהירות, ובקצב לב לא סדיר, היא הציצה דרך העינית.

זה לא היה בריית'ווייט.

אנחת הקלה חמקה מבין שפתיה.

היא ראתה כתפיים רחבות בחליפה כהה. פיסה קטנה מצווארון חולצה בהיר ואת החלק האחורי של ראש גבר. שיער שחור מבריק. שיער קצר, לא כמו של בריית'ווייט. ובריית'ווייט לא היה גבוה או רחב כתפיים כזה.

האיש הסתובב. עניבתו הייתה עקומה, כאילו הוא שחרר אותה אחרי יום ארוך. הוא היה גבוה מכדי שתראה את עיניו דרך העינית, אך היא הבחינה בסנטר מוצק ונחוש ובפה חושני שהיה מוקף משני צדדיו בחריצים, שהיו אמורים להיראות קודרים אך במקום זה הרטיטו את קרביה.

ידה נשלחה אל צווארה. הדופק שלה הלם שם, כאילו ליבה טיפס מכלוב צלעותיה והשאיר את בית החזה שלה חלול.

לא, לא בריית'ווייט.

אבל גבר אחר, שהיא הייתה נותנת כמעט הכול כדי לא לראות.

נייל פדרסן.

מה הוא עושה כאן?

הוא אימץ לו הרגל, להופיע ברגעים הכי פגיעים שלה. הפעם האחרונה הייתה בהלוויית אימהּ.

הפה שלה התעקם בהומור קודר, ובטנה התמלאה בגושי כאב וטינה. ובגרעין עיקש של משהו אחר, שעדיין לא הצליחה לעקור ושסירבה לחשוב עליו.

היא עצמה עיניים, ספרה עד חמש וניסתה להדחיק את התחושה המערערת והפגיעה, שהכול יוצא בסחרור משליטה. היא פתחה את הדלת, בדיוק כשהזמזם נשמע בשלישית.

נייל מילא את הפתח. האם הוא היה כזה רחב כתפיים, לפני שמונה שנים?

לולה אמרה לעצמה שהיא לא זוכרת, אף שלמעשה הזיכרון שלה היה מצוין.

למה היא עמדה מולו פעורת פה, כאילו מעולם לא ראתה אותו?

כי שמונה שנים לא רק מילאו את הבטחת הנעורים הרזה. הן העניקו לו הילה של סמכותיות וביטחון, וחרתו סביב פיו ועיניו קמטים חדשים, שהפכו צעיר נאה לגבר עם כריזמה רצינית.

ברכיה איימו לקרוס, והיא נאחזה בידית הדלת וקיללה חרש.

הוא לא ידע זאת, אבל הגבר הזה הרס לה את החיים. כדאי שהיא תזכור זאת.

 

"נייל, איזו הפתעה." קולה היה עמוק מכפי שהוא ציפה וצרוד במקצת. הוא הרגיש אדוות עונג בבטנו ומודעות מעקצצת במקום נמוך יותר.

לרגע, הוא לטש בה עיניים, מוחו מרוקן, כשההורמונים שלו נכנסו להילוך-על. עד שההיגיון חזר לפעול.

לולה. האחות הקטנה של אד. הנערה שזקוקה לעזרתו.

כבר לא נערה. היא הייתה אישה עכשיו.

נייל בלע את הרוק ונדהם להרגיש שגרונו מכווץ.

הוא ידע שהיא תהיה שונה. הוא פשוט לא לקח בחשבון עד כמה שונה.

"לולה." הוא הצליח, בקושי, להרחיק את הטון השואל מקולו. כאילו, על אף שידע שזו היא, לא הצליח ליישב בין הילדה המתוקה והרצינית שהכיר לבין האישה שמולו. "טוב לראות אותך."

מבטו רפרף על חצאית העיפרון האפורה הכהה שלה, אל רגליים ארוכות בגרבונים מנצנצים ובנעליים גבוהות עקב. חיוכו התגבש, כשהוא עקב אחר קימורים חטובים ואז חזר אל פניה.

אפה ופיה הרחב התאימו לה בבגרותה. והעיניים האלו, שפעם שיוו לה מראה של ינשוף קטן רציני, היו עיניים בורקות של אישה יפהפייה.

היא נראתה חמורת סבר וסקסית, בעת ובעונה אחת. כאילו שערה האסוף לאחור בנוקשות וחליפת העסקים שלה הסוו אישה חושנית ש...

נייל נדרך בחלחלה. זאת לולה! הוא לא חשב על האחות הקטנה של אד ככה.

למרות זאת, הוא הצטער שחברו לא הזהיר אותו. כשהזכיר את לולה בכל השנים שעברו, אד אף פעם לא רמז שהיא הפכה לחתיכה מהממת.

ברור שהיא השתנתה. עברו כמעט עשר שנים.

עם זאת, נייל הרגיש מעורער מהשינוי שחל בה.

"מה אתה – ?" החלה לומר.

"את מתכוונת להזמין אותי להיכנס – ?" הוא אמר בו-זמנית.

נייל הופתע, כששפתיה התהדקו. כי היא, ושאר בני משפחת סוארס, תמיד היו מסבירי פנים. אחר-כך השתנתה הבעתה, ופיה התרומם בקצותיו, כשהיא הצטדדה ונופפה לו להיכנס. "בבקשה, תיכנס."

רק כשחלף על פניה, הוא ראה את הטלפון בידה, ושאגודלה מרחף מעל מקש החיוג.

"הגעתי בזמן לא נוח?"

אחרי היסוס רגעי, היא נדה בראשה. אך היא לא פגשה במבטו, כשסגרה את הדלת ונעלה אותה אחריו.

"לא, בדיוק הגעתי הביתה ולא ציפיתי לאף אחד."

"את עובדת עד מאוחר," ציין וניסה לא להתמקד בתנועת ירכיה מתחת לחצאית המחויטת, כשהלך בעקבותיה אל הסלון.

נייל הביט סביבו בסקרנות. המקום היה מרוהט בגוונים ירוקים חיוורים מרגיעים ובלבן. מלבד נקודת צבע אחת בוהקת, בליל של כריות בצבעי כתום וארד עזים על הספה. ארון ספרים היה גדוש לעייפה, המדפים התחתונים עמוסים בספרים גדולים ורציניים למראה על ניהול ומימון והעליונים בספרי סיפורת.

"אני עובדת כרגע על פרויקט גדול. אני בטוחה שאתה מכיר את זה. לא הגעת להישגים שלך, עם עבודה מתשע עד חמש."

נייל הנהן. "נכון." הוא עבד קשה למען ההצלחה שלו, מנכ"ל של חברה בשווי מולטי-מיליארד דולר, בשנות השלושים המוקדמות לחייו.

הוא חיכה שהיא תתיישב, אך היא עמדה בכניסה לחדר, בכתפיים מורמות ובידיים לפותות, כאילו לא ידעה מה לעשות איתן.

מוזר. הלבוש שלה, ותנועותיה מלאות הביטחון כשחצתה את המסדרון, יצרו את הרושם של אישה בטוחה ומוכשרת. אך התחושה שהוא קיבל הייתה שונה לגמרי. עיניו הצטמצמו. היא נושכת את פינת פיה?

היא נהגה לעשות זאת, כשהייתה לחוצה.

הזמן התכווץ, ולרגע הוא חזר אל מטבח משפחת סוארס וראה את לולה הקטנה, נלחצת בגלל מטלה מבית הספר. היא הייתה משוכנעת שתיכשל, עד שנייל ריחם עליה, בדק עבורה את העבודה והרגיע אותה שהיא לא רק תעבור, אלא תצליח בגדול.

"הגעתי למלבורן בענייני עסקים ותהיתי אם תרצי לצאת לארוחת ערב. אני לא מגיע לכאן לעיתים קרובות וחשבתי שיהיה נחמד להתעדכן."

"ארוחת ערב?" היא הביטה בו, כאילו מעולם לא שמעה את המושג. זו לא התגובה שבדרך כלל קיבל, כשהזמין אישה לצאת איתו.

"אני יודע שזו התראה קצרה."

"אני... זה ממש נחמד מצידך." היא הבזיקה חיוך, שלא הגיע אל עיניה. "בכל הזדמנות אחרת, הייתי שמחה. אבל עבר עליי יום ארוך ואני צריכה להתחיל מוקדם מחר."

"אני מבין." אולם החוש השישי שלו, שהתעורר בעקבות שיחתו עם אד, אמר לו שלא מדובר רק בעייפות. לכן, הוא לא יבין את הרמז ויעזוב. הרי הם כמו משפחה. "מה דעתך שנזמין אוכל לכאן? אני אדאג לזה, בזמן שתחליפי את בגדי העבודה שלך." מבטו נדד מרצונו החופשי אל רגליה הדקות באותן נעלי עקב, והוא משך אותו בחזרה למעלה.

"אוה!" הוא ראה שהיא מנסה לחשוב על סיבה לסרב.

"רק ארוחה קצרה." הוא הרגיע אותה. "גם לי יש לוח זמנים עמוס מחר." הוא המתיק את דבריו בחיוך וראה אותה ממצמצת. המתח סביב פיה רפה מעט.

חמימות מילאה אותו. לא מדובר רק בטובה לאד. אולי הוא לא ראה את לולה שנים, אך היא עדיין הייתה יקרה לו. הוא ראה סימנים כהים מתחת לעיניה ודאגתו התעוררה.

"תודה. אבל – "

"אלא אם כן את מצפה למישהו. חבר, אולי?"

"לא. אין לי חבר." עיניה התרחבו מעט, כאילו הופתעה שהמילים חמקו מפיה.

נייל הרגיש כיווץ של משהו, שיכול היה להיות סיפוק. כי לפחות, הוא יוכל לדווח לאד שאין שום בחור שעושה ללולה צרות.

"אני אשמח לשמוע מה את עושה בימים אלה." הוא השתהה. "ואשמח לחברה. הביקור בעיר עורר הרבה זיכרונות." זה היה נכון. גבו היה נוקשה כל היום, כשרוחות הרפאים של העבר עקבו אחריו.

הוא פשט ידיים וחייך נוגות. היא לא הכירה את הסיפור המלא שלו, אבל ידעה מספיק כדי להבין שצללים כהים העיבו על שנות חייו הראשונות. אפילו אד לא ידע את כל הפרטים.

נייל ראה אותה מתלבטת, הרצון שלה להיות לבד נאבק בלב הרך שלה.

היא הנהנה בפתאומיות. "זה יהיה... נחמד. גם לי לא תזיק קצת חברה." ואז היא חייכה. חיוך אמיתי, שחסם לרגע את נתיבי האוויר שלו.

כי נייל עוד לא סיים להסתגל ללולה החדשה הזאת. אחרי שהחידוש יתפוגג, היא תחזור למקומה המוכר במחשבותיו. כלולה הקטנה.

לא כאישה מושכת להטריד.

"מצוין. איזה אוכל את רוצה?"

"יש מסעדה תאילנדית מצוינת, בהמשך הרחוב. התפריט תלוי על המקרר. תסתכל עליו." היא סבה על עקביה וניגשה אל חדר השינה שלה.

האורות כבר דלקו במטבח הנוצץ. הוא עמד בפתח ושם לב שלפחות מבחינה זו, היא לא השתנתה. לולה לא הייתה כפייתית, אבל ההבדל בין החדר שלה לבין החדר של אד היה תמיד בדיחה משפחתית. אד שגשג בבלגן, ואילו אצל לולה כל דבר היה במקום.

טוב לדעת, שהיא לא השתנתה לגמרי. היא תמיד הייתה מאורגנת ומתחשבת. גם טובת לב, לכן התרככה כשהוא הביע צורך בחברה. ונחושה. כשהחליטה על משהו, היא לא ויתרה.

במטבח לא שרר שום אי-סדר. שורה של צמחי תבלין בעציצים על אדן החלון ריככה את הלובן הנקי. נייל עבר על פניהם ועצר.

הוא הריח ריח מוזר.

הוא חזר על עקבותיו, רכן קדימה ורחרח. הוא סובב לאט תחילה עציץ אחד ואז עוד אחד ועוד אחד.

כל אחד מהצמחים היה מת, בצד שפנה אל החלון. לא קמילה הדרגתית, אלא ירוק וחי בצד אחד ומת ומצומק לגמרי בצד השני. קו אמצע ברור הפריד בין שני החצאים.

הוא גחן קדימה וריח חריף הגיע לנחיריו. הוא נרתע והעווה פנים.

משהו רעיל הונח על כל צמח. אך בצורה ישרה, כאילו נעשה שימוש בסרגל.

נייל קימט את מצחו. לולה לא הייתה עושה טעות כזאת. היא תמיד הייתה מוכשרת בגינון ועזרה לאימהּ בגינה.

הוא הרגיש עקצוצים בעורפו, כשהביט בצמחים הפגומים. הם הורעלו, אם ניחש נכונה. זה היה מה שהריח. שרידי ריח של חומצה.

הוא לא הצליח לחשוב על אף סיבה שפויה, שלולה תרעיל למחצה את הצמחים שלה. במיוחד צמחים ששימשו אותה לבישול.

החוש השישי שלו התעורר. אותו חוש שהחזיק אותו בחיים בשנות העשרה שלו, כשהסתובב עם חבר'ה שהיו בעייתיים ומסוכנים ממנו. האינסטינקט ההוא הציל אותו יותר מפעם אחת. בימים אלה, הדבר הכי קרוב אליו שחווה היה רטט של התרגשות, שבישר על פריצת דרך בתוכנה חדשה או על הצלחה צפויה של הזדמנות עסקית חדשה.

הוא עמד ללא תזוזה וסקר את המטבח.

הכול הבריק, ואפילו דף הפרסום היחיד על המקרר עמד בזווית ישרה. מגבת מטבח משובצת כחול ולבן הייתה תלויה יפה על ידית התנור. השיש היה פנוי, מלבד קערה כחולה מלאה בתפוזי חורף, קומקום חשמלי נוצץ מפלדת אל-חלד וקנקן זכוכית ריק ושקוף שמיועד לתה.

לא, לא ריק. כשנייל פנה, הוא הבחין במשהו מבהיק.

הוא חזר אחורה וראה שטעה. הקנקן היה ריק ומוכן לחליטה הבאה. אולם עקצוץ האזהרה לא הרפה ממנו. הוא סרק במבטו את המטבח, ואז שלח יד אל קנקן התה והסיר את המכסה.

נייל נעמד איתו ישירות מתחת לאור במטבח ובחן את המשקע השקוף בתחתית הכלי.

כל השערות בעורפו ובזרועותיו הזדקרו, כשבחן את הגרגרים הזעירים. הוא נגע בהם באצבעו והרים את האצבע, כדי לבדוק אותה מקרוב.

לא סוכר, כפי שחשב בהתחלה.

זכוכית טחונה.

מישהו חיבל קשות במטבח של לולה. אם היא הייתה מכינה תה ולא הייתה מתרכזת, היא הייתה מסירה את המכסה מהקנקן, מוסיפה תה ואחר-כך מים ומוזגת לעצמה לספל תה, בשילוב זכוכית.

נייל נרעד. מי שעשה את זה לא סתם תכנן להבהיל את לולה. האדם המתנכל התכוון לגרום נזק רציני. גם אם, בניגוד לדעה הרווחת, סביר להניח שהנזק לא היה קטלני, הדבר החשוב היה הכוונה של האיש. היא לא הייתה סתם מרושעת. היא הייתה רצחנית.

נייל הנחית את קנקן התה על השיש וכעבור רגעים, דפק על דלת חדרה הסגורה.

"לולה? את בסדר?"

דממה. הדמיון שלו השתולל. אם מישהו חיבל במטבח שלה, מה עם חדר השינה שלה?

הוא אחז בידית, סובב אותה ודחף את הדלת, בדיוק כשלולה פתחה אותה. התנופה של נייל דחפה אותו מעבר לסף, ישירות אל לולה.

ליבו נגח בצלעותיו, והקלה מילאה אותו כשידיו נסגרו סביבה. קימורים רכים נלחצו אליו, כשהוא קלט את חמימותה המבושמת.

היא בריאה ושלמה.

"נייל? מה קורה?" היא הביטה בו בקימוט מצח, עיניה מכווצת כשנסוגה לאחור.

הוא הרפה ממנה באי-רצון, נאבק באינסטינקט נוסף. אינסטינקט שדחף אותו להצמיד אותה אליו ולא להרפות.

רצון לגונן?

או דחף שלא נבע מרצון טהור כל-כך, אלא מהתגובה הקדמונית שלו לנשיותה הרכה, באותו שבריר שנייה של מגע גופני מלא?

התובנה הדהימה אותו.

נייל חשק את לסתו ופסע לאחור, כדי להציב עוד מרחק ביניהם.

היא בסדר, הרגיע את עצמו.

למען האמת, היא הייתה יותר מבסדר, בג'ינס צמודים ובסוודר ירוק רך, שמשכו את עיניו אל גזרתה הגבעולית.

"מצטער. לא התכוונתי להתפרץ פנימה. הכול בסדר כאן?"

הוא הכריח את עצמו להסתכל מאחוריה ובחן את החדר הנשי. את המראה העתיקה ואת האוסף של מניפות עדינות, במסגרות מותאמות, עם חזית זכוכית שנתלו על קיר אחד. את ארון הקיר. את המיטה עם כיסוי השמנת, שעליה פוזרו כריות בצבע אדום-בורדו.

"למה לא?" אך קולה הסגיר אותה. לולה הייתה לחוצה.

מבטו של נייל התמקד בתווי פניה היפים. היא הייתה חיוורת מדי וכרסמה שוב את שפתה. "את מתכוונת לספר לי מה קורה?"

 

הסנטר של לולה הזדקר, אך היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לו בעיניים. "אני לא יודעת למה אתה מתכוון."

תגידי לו!

ומה הוא יעשה? הוא חי בצד השני של המדינה. הוא לא יכול להגן עלייך. הוא סתם יילחץ ויספר לאד, ואז אד יילחץ כי הוא לא כאן.

"מישהו היה בדירה שלך."

עיניה התרחבו. היא הרימה מבטה באי-רצון מהפה הסקסי והסנטר חסר הפשרות, אל עיניים בצבע כחול-צי שאפילו אחרי שמונה שנים עדיין הצליחו להשפיע עליה.

משהו עמוק עמוק בתוכה התמוטט.

התקווה שבה נאחזה, שהיא כבר נפטרה מההידלקות הבלתי רצויה הזאת, דעכה והשאירה אותה מבולבלת.

לולה נשמה עמוק ועשתה סדר במחשבותיה. איך היא יכולה בכלל לחשוב על התגובה שלה לנייל, בזמן כזה?

כי עדיף לחשוב על כל הגבריות המחוספסת הזאת, מאשר על הסכנה שבה היא נתונה. סכנה שהמשטרה ככל הנראה לא מצליחה למנוע.

היא הייתה מבועתת. הפחד ליווה אותה כבר שבועות, והתשישות החלה לתת בה אותותיה.

לולה נשמה עוד נשימה עמוקה והתאמצה להחזיר לעצמה מעט שליטה.

"איך אתה יודע?" היא שהתה כאן חמש דקות תמימות לפני נייל ולא הצליחה לאתר במדויק מה שונה. מלבד הריח.

"אני תכף אראה לך." גבותיו התחברו בקימוט מצח. "את יודעת מי זה היה, נכון?" הבעתו של נייל הפכה ממודאגת לכעוסה. "זה גבר? נתת לו מפתח?"

לא, לא כעוסה. זועמת.

כאילו זו אשמתה, שמישהו עוקב אחריה ומטריד אותה!

ההבנה ניערה אותה מהקיפאון ההמום שלה.

"לא. לא נתתי מפתח לאף אחד."

גבותיו השחורות התרוממו ופיו הגמיש נמתח, בהעוויה של שאט נפש. "בסדר. מה עם מישהו שהזמנת לכאן? מישהו שבילה אצלך את הלילה. הוא יכול היה לעשות הטבעה של המפתח שלך כשלא הסתכלת ולשכפל לעצמו מפתח."

זה היה מצחיק.

לא היה שום גבר בחיים שלה, לא במובן הזה.

לא בגלל חוסר מאמץ מצידה. המחשבה הייתה לעגנית. אך למרות התקוות שטיפחה, כשהסכימה לצאת לדייט, זה אף פעם לא הוביל למשהו. כי אף גבר לא עמד באידיאל שבנתה בראשה.

היא ידעה שזו אשמתה. ואשמת הגבר שמולה.

זו הייתה סיבה מספקת כדי לשנוא אותו.

"באמת שאין לך הרבה אמון בשיקול הדעת שלי, נכון?" אם כבר, היא קבעה סטנדרטים גבוהים מדי. היא ניסתה לתקן את הבעיה הזאת ולא הצליחה.

מבטה רפרף על אותן כתפיים ישרות ובחן את גופו הרזה, שנראה כה אתלטי וגברי.

לולה עצמה עיניים והורתה לעצמה להתרכז.

"רק תגיד לי, איך אתה יודע שמישהו היה כאן?" היא פקחה עיניים וגילתה שהוא נוטה לעברה, עיניו ממוקדות בפיה. חום צלל בתוכה ומילא אותה בתחושת התמוססות, שהיא ייחלה שהייתה יכולה להרגיש עם גבר אחר. כל גבר אחר!

נייל התיישר בהבעה קודרת. "בואי." הוא הצטדד והוביל אותה אל המטבח.

היא הלכה אחריו בהקלה, להוטה לשנות את כיוון מחשבותיה. החדר נראה כמו תמיד, מלבד...

לולה השתנקה כשראתה את צמחי התבלין שלה. הריח הקלוש התגבר כאן והיה חזק מספיק כדי למלא את גרונה.

או אולי זה היה הפחד.

עיניה נקרעו לרווחה, כשראתה את העלווה הקמולה. לא, לא קמולה. חרוכה. הוא שרף את העלים בחומצה.

ידה של לולה נשלחה אל פיה, והיא לעלעה בגרונה כשנזכרה מה קרה לטרס. החומצה שצורבת את הבשר. זרועה האחרת של לולה התעטפה סביב בטנה, כשעווית לפתה את קרביה ובטנה התהפכה. זעקת אימה חמקה מפיה לפני שהספיקה לעצור אותה.

זה היה בריית'ווייט. לא הדמיון שלה, כפי שניסה השוטר האחרון לשכנע אותה.

"לולה? לולה!" זרועות חזקות הקיפו אותה ואימצו אותה קרוב. נייל היה גבוה ומתוח משרירים. רגעים אחדים היא עמדה נוקשה, כי פחדה שיהיה קל מדי להישען עליו כשהיא צריכה להישאר חזקה.

אך לבסוף, חומו של נייל חלחל לתוכה, והיא שקעה לעומתו. הרעידות הגדולות שאחזו בה התמתנו בהדרגה.

היא הרגישה כאילו כבר יובלות לא הרשתה לעצמה להירגע. היא הייתה דרוכה, כל-כך הרבה זמן. כמה זמן עבר, מאז עמדה קרוב כל-כך למישהו? מאז שאביה המריא לטיול קמפינג סובב-אוסטרליה, לפני שישה חודשים.

"זה בסדר, לולה." קולו העמוק של נייל הדהד בתוכה, כשנשענה עליו.

היא פתחה את פיה, כדי לומר שזה לא בסדר. זו תסבוכת איומה ומבהילה. במקום זה, היא עצמה עיניים והניחה לראשה לנוח עליו. כשהתרפקה עליו, היא לא הריחה חומצה אלא עץ ארז, תבלינים וגבר חמים. לולה שאפה את הריח בשקיקה.

יד אחת גדולה הקיפה לאט את גבה. מחוות עידוד שפרמה את קשר המתח הבלתי נסבל, שהיה תקוע בבית החזה שלה במשך שבועות.

לבסוף, כשהפיתוי לא לזוז לעולם התחזק מדי, היא הרימה את ראשה. איכשהו, זרועותיה התלפפו סביב נייל והקיפו אותו חזק, כאילו נאחזו בעוז במקור ביטחון. היא נחפזה להרפות ממנו ופסעה אחורה.

לפחות כעת, ליבה לא דפק בגרונה. הפאניקה נחלשה לרמות ניתנות לשליטה.

"מצטערת, נייל. בדרך כלל, אני לא כזאת..." היא משכה בכתפיה, כי העדיפה לא לבטא במילים את הפגיעות שלה.

"אל תתנצלי." קולו היה צרוד, והיא ראתה את חזהו מתנפח בנשימה עמוקה. לבסוף, היא הרימה את מבטה אל פניו ותחושת החוזק המחודשת שלה דעכה.

"מה קרה? יש עוד משהו?" ארשת פניו הייתה כה קודרת, עד שפחד רפרף במורד גבה.

"זה לא מספיק? קדימה, בואי נוציא אותך מכאן."

"נוציא?" לולה קימטה את מצחה. "אני צריכה להתקשר למשטרה. לדווח על פורץ."

נייל כבר הוביל אותה מהמטבח. "כמובן. אבל זה לא חייב להיות עכשיו. תוכלי לעשות את זה מחר, בשעות העבודה. בינתיים, אני אדאג לאבטח את המקום כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס."

המחשבה לעזוב ולדחות הכול למחר הייתה מפתה. עבר עליה יום ארוך ומפרך, ועם התשאול המשטרתי הוא יהיה ארוך יותר. היא כבר הרגישה מותשת.

"המכונית שלי בחוץ. תוכלי לישון אצלי ולשכוח מכל זה, עד מחר."

לא הייתה לה אפשרות לשכוח, אך כמה היא השתוקקה לברוח מהסיוט הזה, ולו רק ללילה אחד. אולי אז, היא תמצא את המרץ והנחישות שלה.

היא הביטה במבט הכחול המודאג שלו ופתאום שמחה שנייל הגיע. "אני אארוז תיק."