אביב עלומיה

פרק ראשון

בבוקר יום הולדתה החמישה עשר פקחה מור עיניה לברכת בני משפחתה. העבירה מבט תמה בכל אחד מהם ועצרה על פני אביה, שלחלוחית התנקזה בשולי עיניו. שאלה, מה קרה, ואביה העלה עווית בוכים על פניו:

"הילדה הקטנה שלי התבגרה והפכה לאישה."

"די, אבא. הבהלת אותי. כל זה בגלל שאני מתבגרת? כאילו מה?" ניסתה מור לבטל. משכה רגליה מהשמיכה אל הרצפה והתיישבה.

"אני רוצה את הילדה שלי."

"אבא. אתה לא מגזים?"

"אני כבר מתגעגע לילדה שבאה אלי בהבעה של פינוק, חיבקה אותי וביקשה שאספר לה סיפור." אמר אביה. חיבק את רעייתו והביט בה כמתלונן.

האם גיחכה אליו, שלחה חיוך מהיר אל מור ומיד החזירה מבט מגחך אל האיש שלה, אבי ילדיה: "ככה הגבת גם כשבגרה אורית. אבל, כנראה, שהתחלת לשכוח דברים." התיקה מבטה מאישהּ וחייכה אל אורית: "קשה לגברים להתבגר."

מור הבחינה בעצב אמיתי על פני אביה. הקישה בלשונה וקמה:

"נו, באמת, אבא. תמיד אהיה הילדה שלך, ואתה תמיד תישאר אבא שלי, אפילו שהזדקנת קצת."

"הזדקנתי?" תבע האב עלבונו ממור. "אמרת שאף פעם לא אזדקן."

"כשהייתי תינוקת. ילדים קטנים אומרים כל מיני שטויות."

"אוי, כמה הכאבת לי עכשיו", אמר האב וחיקה בכי ילדותי.

"אבא. די. לא מתאים לך להיות כזה פתטי."

האם מיקדה מבטה במור. חייכה ואמרה בשקט, כמו דיברה לעצמה, "הגולם הופך פרפר".

מור ניערה לאחור את שער ראשה הארוך, שגלש אל פניה והסתיר חלקם. חייכה במבוכה ואמרה בתחושת אכזבה: "אני דווקא עוד מרגישה גולם. תראו איזה חצ'קון צמח לי על המצח."

"ממש הר", מלמל אחיה שגיא בציניות.

"אתה יכול ללעוג. אבל בשבילי זה כך."  

"תאכלי פחות שוקולד", יעצה לה אמהּ.

"מזל טוב, יקרה שלנו", מיהר האב לומר. ביקש למחוק את שברירי הדיכאון, שהופיעו על פני בתו האהובה ואיימו להשבית שמחתה. "זה עניין זמני, שיעבור עם טיפול קצר. נכון, אמא?"

"נכון", השיבה האם, ליטפה לחיי בתה הגבוהות וחייכה אליה לעודדה.

"מה קניתם לילדה הגדולה ליום ההולדת שלה?" שאלה מור בקול מתפנק.

ההורים שוחחו במבטיהם. אורית ושגיא הסבו ממנה את פניהם המגחכים. מור הקפיצה גופה במתח. לבסוף שאלה האם, אם מור רוצה הפתעה, או שיגלו לה. מור אמרה, שהיא שונאת הפתעות ותבעה שיספרו לה. האם זרקה מבט באישהּ, שמשך בכתפו וחייך. האם החזירה מבט אוהב אל בתהּ ואמרה:

"החלטנו לקנות לך מחשב חדש. המחשב שלכם כבר ישן ו..."

מור קפצה משמחה. כעבור רגע עיוותה פניה: "מה, והמחשב יהיה גם לאורית?"

אורית, אחותה הבכירה, החזירה פניה אל אחותה וגיחכה: "עוד מעט אני מתגייסת. המחשב יהיה שלך כמעט כל הזמן."

"תודה, אורית, אמר האב. פרש זרועותיו ואסף אליו גם אותה. נשק על ראש בתו הבכורה, אחר כך סב אל מור ונשק על ראשה: "אם אנחנו קונים את המחשב ליום ההולדת שלך, זאת אומרת שהוא יהיה יותר בשבילך. לא? את צריכה אותו כדי להכין את העבודות שלך. אורית כבר סיימה את הבגרות שלה ובשנתיים הקרובות לא יהיה לה צורך במחשב. נכון, אורית?"

אורית גיחכה והנהנה ראשה.

"אורית עוד מעט מתגייסת לצבא והראש שלה יהיה בעניינים אחרים", הוסיפה האם. "נכון, אורית?"

אורית הנהנה ראשה ויצאה מהחדר.

מור נשאה תפילה בליבה, שישלחו את אחותה הרחק מהבית ותגיע רק פעם בחודש, בסוף שבוע.

"אני רק מבקש שתאפשרי לאחיך לשחק לפעמים במחשב", אמר האב.

מור רקעה ברגליה בזעם, והאם מיהרה להתערב: "שגיא יוכל להמשיך ולשחק במחשב הישן. כל המשחקים שהוא אוהב נמצאים שם. הוא כבר מומחה במחשב הישן. נכון, שגיא, שאתה אוהב את המחשב הישן?"

"אם תוסיפו לו קצת זיכרון."

האב מיהר להסכים.

"הי, הי. היום יום הולדת שלי", הזכירה מור.

ההורים חייכו אליה ושגיא יצא מהחדר.

"מתי יגיע המחשב שלי?"

"היום צריכים להביא אותו", ציין האב ושב לחייך אל בתו. "לכבוד יום ההולדת שלך, לא?"

מור נשקה על לחי אביה, פנתה אל אמה וליטפה נשיקה גם על לחייה. הוריה יצאו מחדרהּ, ומור ניגשה אל הטלפון הנייד שלה. תקתקה הודעה מהירה לנופר: "יהיה לי מחשב אישי. קנו לי ליום ההולדת." ידיה רשמו בקצב מהיר וכך זע גם גופה בהתלהבותה. ידיה רשמו ודמיונה נשא אותה אל נופר, חברתה הטובה בעולם. לפתע הופיע כינוי לנופר: דובי. זה הכינוי שתשתמש בו להתקשרותן ב-I.C.Q. כעבור רגע החזירה לה נופר הודעה כתובה קצרה: "מזל טוב. מחכה לך הפתעה ממני." מור חייכה ובנשימה עמוקה חיבקה זרועותיה, כאילו חיבקה את נופר.

 

את נופר הכירה מור לפני למעלה משנה, כחצי שנה אחרי שהגיעה לחטיבת הביניים. שרון, שהיתה חברתה הקרובה מאז הכירה מור את עצמה, עקרה עם משפחתה לאחד הקיבוצים בגליל. מור כאבה זמן רב את הפרידה מחברתה הטובה. במשך מספר חודשים התכתבו, אבל המרחק הגיאוגרפי ביניהן יצר מרחק נפשי. כשחשה עצמה בודדה, כעסה מור על שרון כאילו נטשה אותה. כעסה רוקן מתוכה את הרצון לשתף את שרון בבעיותיה ובשמחותיה. השיחות הקצרות ביניהן הפכו משעממות. שרון ניסתה לעורר עניין בשיחות, אבל זה לא עזר. ההתנתקות ביניהן הפכה עובדה.

הריקנות, שעבתה מיום ליום בנפש מור, הסבה לה כעסים לא מעטים. אחותה טענה שוב ושוב, שהיא הפכה לא נעימה. באותם ימים שנאה מור את אחותה, שלא ניסתה להבין את  מצבה הקשה  והרבתה להציק לה.

בשיא ימיה העגומים הכירה מור את נופר. נופר הופיעה כמלאך ביום בו כעסה מור על כל העולם. המורה לתנ"ך עוד הוסיפה להלהיב כעסה בגערותיה הלא ענייניות. בטרם תתפקע ותפרוץ בבכי לעיני התלמידים, שחלקם עוד היו זרים לה, שעטה מור אל מחוץ לכיתה. יצאה בוכייה אל חצר בית הספר, הגיעה אל הספסל שמתחת לעץ האגוז הגדול והטיחה גופה הכועס עליו. השממה בחצר הריקה של שעת שיעור אפשרו למור לפלוט כעסה בבכי קולני. ישבה ויבבה את סבלהּ עד שהבחינה בזווית עינה השמאלית במכנסי ג'ינס נעצרים בקרבתה. מור הפסיקה בכייה, טמנה ראשה בין ידיה ואמרה לברוח משם. קול נעים של נערה הרגיע אותה:

"סליחה. רק רציתי לתת לך כתף."

מור מחתה דמעותיה והגביהה ראשה בסקרנות. ראתה פנים נעימי סבר של נערה חומת עור. הנערה לכסנה ראשה והביטה מחייכת במור. המבט בעיניה השחורות, הבורקות, היה נעים. מור  שלחה אליה חיוך עצוב ונבוך.

"לפעמים העולם כבד עלינו, נכון?" אמרה הנערה בחיוך תומך. התיישבה על הספסל לצד מור ולא הסירה עיניה ממנה.

מור נרעדה ופרצה שוב בבכי. הנערה קרבה אל מור והושיטה זרועה אל כתפה:

"מותר לי?"

במקום להשיב קרבה מור ראשה אל זרוע הנערה. אך רק לרגע קל. המבוכה הזקיפה גווה. מיהרה לחייך לנערה החביבה. הנערה הושיטה ידה אל מור:

"שמי נופר. נופר חורש."

מור משכה באפה, מחתה דמעותיה בשולי חולצתה והושיטה ידה: "נעים מאד. מור לוי. אני מה זה מצטערת שראית אותי ככה."

נופר משכה בכתפיה: "זה טבעי. את חדשה, נכון?"

מור הנהנה ראשה.

"נו מה? יש עכשיו איזה טון סבל עלייך. אני זוכרת איך הרגשתי בשנה הראשונה בחטיבה. כך זה בסביבה חדשה. עד היום אני מתגעגעת לבית הספר הקטן... למחנכת, שהיתה כמו אמא שנייה בשבילנו. לחברים, שגדלנו איתם מהגן. פתאום מקום חדש, אנשים חדשים. זה קשה. את בכיתה ז' נכון?"

מור ניערה כתפה השמאלית כמבטלת והוסיפה: "עם חברים חדשים עוד אפשר להסתדר. אבל עם מורות כמו ברוריה, המורה לתנ"ך..."

נופר פערה שתי עיניים שחורות משועשעות אל מור.

מור זרקה ראשה לאחור בשאט נפש: "רק אל תגידי לי שאת אוהבת אותה. איך אפשר לאהוב יצור כזה?"

"אני לא אוהבת אותה. אבל..."

"טוב. תעזבי. לא בא לי לדבר עליה. באיזו כיתה את לומדת?"

"בכיתה ח' ראשונה."

"בדיוק כיתה מעלי. אני לומדת בכיתה ז' ראשונה. ומה את עושה בחצר?"

"יצאתי לשתות מים..."

מור עיקמה פיה, מטילה ספק באמינות הסיבה ליציאה מהכיתה. נופר עצרה צחוקה. מור קרטעה צחוקה בתוך גרונה החנוק, עד שפרץ מפיה, חרק והתגלגל. כעבור רגעים נשמע צחוקן משוחרר. צחוקן התגבר, עד שהבחינו בשומר השער מביט בהן. עצרו צחוקן ופנו לברזיה. שתו מים ונפרדו עם הבטחה להיפגש באותו מקום בהפסקה הבאה.

 

מאז אותה פגישה נפתחו שמי מור, ושוב היו ימיה מלאי תוכן ושמחה. שתפו זו את זו בכל בעיה והתייעצו ביניהן בעניינים חשובים כמו חברים, בחירת בגדים ובילויים. בענייני לימודים לא אהבה מור לשתף איש. מאז ומתמיד התמודדה בעצמה בכל נושא לימודי.

תהליך הצטרפות נופר לחבורת כאכ"י(כל אחד - כולם יחד) היה טבעי ביותר. החן והחביבות של נופר האהיבו אותה גם על דוּדוּ וגם על סיגל, חבריה מילדות. אלא שהחיבה, שרחשו זו לזו, הפכה לאהבה, שהלכה וגדלה. כששאלה סיגל, אם נופר ממלאת את מקום שרון, חייכה מור ואמרה, שהיא אוהבת את נופר יותר. סיגל הסתירה בעווית פה את גיחוכה. היא זכרה כמה קינאו היא ובנות כיתה אחרות בחברות הנפלאה, ששרתה בין מור לשרון ועד כמה אהבה שרון את מור ודאגה לה. רצתה להזכיר זאת למור, אבל העדיפה לא להכעיס אותה. בתקופה האחרונה, מאז עזבה שרון, כל דבר הכעיס את מור.

מאז הכירו זו את זו, נראו מור ונופר יחדיו. בילו זו בבית זו ושיתפו זו את זו בכל עניין ונושא. גם לחוגים נרשמו ביחד. מור תמיד דיברה בשבח נופר. גם בפני הוריה הציגה מור את נופר כחברה הכי בעולם. הוריה הבינו וחייכו. הם ראו בסבל מור, כאשר נעקרה שרון מחייה, וקיוו שנופר תמלא ולו חלקית את מקום שרון בחיי בתם במיוחד בשל ההשפעה המרגיעה. קיוו שהחברות של מור לנופר תהיה יציבה. התחלופות, שהיו כסערות רודפות ונשנות במור, רק הסבו לה סבל ומכאוב.  

תחלופות רבות ראתה מור בראשית שנות התבגרותה. השינויים בגופה, התחלפות של חברות ושל דמויות אידיאליות, שכה רצתה להיות כמותן. התחלופה של דמויות נערצות החלה אצל מור כבר בגיל שש. זה התחיל עם תאומות אולסון מהסדרה המפורסמת "צער גידול בנות". מור למדה מערוץ הילדים בטלוויזיה כל פרט אודותיהן. בשל הערצתה נרשמה לעיתון ילדים, בו כיכבו התאומות. מילאה אלבום מתמונותיהן וביקשה מהוריה, שידפיסו על חולצותיה את דמויותיהן. חיקתה מתנועות השחקניות התאומות ופעמים גם ציטטה מביטוייהן. כשחיקתה אורית בלעג בולט את חיקוייה, הזעיקה מור בבכי את הוריה. ההורים תבעו מאורית, שתפסיק להציק למור.  

כשהופיעו הספייס גירלס בערוץ המוזיקה בטלוויזיה, התאהבה מור בג'רי האליוול מהלהקה. הערצת מור בת השמונה לג'רי הביאה אותה לחקות לבושה, תסרוקתה ואפילו סיגלה לעצמה התנהגויות שלה. באותם ימים סיפרה מור לכל אחד, שהיא רוצה להיות זמרת כשתגדל. חלום זה דהה מיד עם דעיכת הקריירה המוזיקלית של הזמרת. אורית נדה ראשה למור, כשהעבירה את הערצתה לשחקנית דרו ברימור. מור גיחכה לעברה: "ואת מה? סתם משעממת. שום דבר לא מעניין אותך."

את זינה, "הנסיכה הלוחמת" העריצה מור, גם בתקופת חברותה עם נופר. כשכינתה אורית את זינה פרה בשל מֵמדיה הגדולים, פרצה מור בבכי היסטרי. רק התערבות האם הביאה להרגעת מור. אורית לא הרפתה והמשיכה לעקם פניה, כאשר צפתה מור במלחמות זינה הנסיכה בטלוויזיה. מור ראתה בזווית עינה את לעג אחותה, עיוותה פיה לשנייה ושבה לצפות בהנאה בנסיכה היפה והאמיצה. בעיני מור הכל היה מושלם בנסיכה הלוחמת. כמעט בכל פרק בסדרה, לבשה מור את דמות הנסיכה הלוחמת, ויצאה בדמיונה להילחם באנשים הרעים, שהכירה סביבה. חיתה במתח את רגעי המלחמה ושמחה בניצחון הצדק על הרשע. לעתים תפשה עצמה כילדה קטנה ותמימה. אבל אז משכה בפיה וביטלה מחשבה זו. ייחלה לעצמה יכולת ואפשרות כלשהי, שתתאים כדי להילחם בכל עניין מעוות שחוותה בחייה.

את נופר אהבה מור במיוחד בשל תכונות האופי שלה. אהבה את נעימותה ואת אורך רוחה. אבל במיוחד אהבה את טוב ליבה. נופר התרחקה מרוע, אפילו היה זה במחיר גיחוכים של הסובבים אותה. כשהעירה לה מור, שהיא יותר מדי טובה וכי לועגים לה על כך, אמרה נופר בגאווה פנימית:

"מה אכפת לי מה אומרים אחרים. אני אוהבת להיות טובה. מי שאוהב להיות מרושע, שיהיה בריא. אבל אני לא יכולה לסבול רוע. אני גם לא אוהבת את אלה שעושים רע, העיקר שיגידו עליהם שהם קוּלִים. אני רוצה להיות שלמה עם עצמי ואני חושבת שדווקא קוּל להיות טוב."

כשלמדה מור על הכוח הפנימי של נופר ועל האומץ שלה להיות היא ולא לשנות עצמה על פי תכתיבי החברה, גדלה הערצתה אליה. עם הזמן ראתה מור בנופר דמות לחיקוי. אלא שהיא לא תמיד הצליחה כנופר לסלוח ולוותר. מור שנאה שקר ומרמה והוקיעה מליבה כל עושי רע. לעתים כעסה על נופר, כשמיהרה לעתים לסלוח ולשכוח. אבל היו מקרים בהם קינאה בנופר על יכולתה זו. מור הבינה, שבשל היכולת של נופר לסלוח ולשכוח היא שלווה יותר ממנה. אמרה מור לעצמה שתלמד התנהגות זו של נופר, אבל בשעת ניסיון רק לעתים רחוקות הצליחה בכך.

הורי מור אהבו את נופר במיוחד בשל השפעתה החיובית על מור בתם.