אביר שבור

פרק 1

נייט, 9; לונה, 10

נייט

הכנסתי אגרוף בעץ האלון, והרגשתי את הצריבה המוכרת של פצע טרי כשפרקי אצבעותיי צרבו ודיממו.

דימום עזר לי לנשום טוב יותר. אני לא יודע למה הם התכוונו, אך זה גרם לאימא לבכות בחדר האמבטיה שלה כשהיא חשבה שאף אחד לא יכול לשמוע. בכל פעם שהיא הסתכלה על פרקי אצבעותיי הפצועות, הדמעות החלו לזרום. כך גם זכיתי לנסוע בכל שבוע אל האיש בחליפה שרצה שאדבר על רגשות.

האוזניות שלי חסמו את רעשי הציפורים, הצרצרים והעלים היבשים שנמחצו תחת רגליי. העולם היה מקום מחורבן. נמאס לי להקשיב לרעשים בו. Break Stuff של להקת Limp Bizkit היה המנון ההרס שלי. פרד דרסט אולי נראה כמו שק אשכים עם כובע בייסבול על הראש, אבל הוא צדק.

בום.

בום.

בום.

רוב הילדים אהבו ללכת מכות זה עם זה. אבל לא אני. רציתי לפגוע רק בעצמי. כי כשהגוף שלי כאב, הלב שלי לא כאב. חשבון פשוט, ועסקה די טובה.

אצטרובל נחת על ראשי. הרמתי את עיניי ומצמצתי. השכנה המטומטמת שלי, לונה, ישבה מחוץ לבית העץ שלנו, הקפיצה עוד אצטרובל בידה ונדנדה את רגליה הדקות כקיסמים מהענף העבה.

״למה עשית את זה?״ הורדתי את האוזניות מהאוזניים.

היא הנידה בראשה, מסמנת לי לעלות מעלה. לא זזתי. היא נופפה לעברי שאעלה.

״לא.״ ניסיתי להעלות ליחה, וירקתי לצד.

היא הרימה גבה, הדרך שלה לשאול מה הבעיה שלי. לונה הייתה חטטנית, אך רק כלפיי. זה היה מחורבן.

״ווהן גנב את האופניים שלי,״ הכרזתי.

הייתי קורע במכות את החבר הכי טוב שלי כביכול, ווהן, אם לא הייתי בטוח כל כך שאהרוג אותו בטעות. הוא אמר שהוא רוצה שאצא מדעתי. ״תוציא את זה מהמערכת שלך.״ אלוהים יודע מה זה אומר. מה זה מערכת? מה הוא ידע על שלי? על כעס? החיים שלו היו מושלמים. ההורים שלו היו בריאים. לא היה לו אפילו אח קטן מעצבן, כמו לב.

לונה זרקה את האצטרובל השני. הפעם תפסתי אותו, הנפתי את הזרוע כמו שחקן בייסבול, וזרקתי אותו חזרה עליה, החטאתי בכוונה.

״אמרתי לא.״

היא שלפה אצטרובל שלישי (היא שמרה ערמה בבית העץ למקרה שפולשים ינסו להיכנס, מה שלא קרה מעולם למען האמת.) ועשתה הצגה שלמה כשזרקה אותו עליי.

נשברתי לבסוף. ״את כזו מטומטמת!״

היא מצמצה לעברי.

״תפסיקי להסתכל עליי ככה!״

עוד מצמוץ.

״לעזאזל עם זה, לונה!״

לא היה אכפת לי ממה שווהן אמר. אף פעם לא ארצה לנשק את הילדה הזו. שאלוהים יעזור לי אם היא אי פעם תבקש.

טיפסתי על נדנדת הצמיג והמשכתי מעלה לבית העץ הקטנטן שלנו. ווהן חשב שהוא מגניב מדי בשביל בתי עץ. יופי. זה היה עוד דבר אחד של לונה ושלי שהוא לא היה חלק ממנו.

לונה קפצה מהענף. היא התגלגלה על האדמה, הזדקפה כמו נינג׳ה וניקתה את עצמה בחיוך מרוצה. ואז החלה לרוץ לעבר השכונה שלנו. מהר.

״לאן את הולכת?״ צעקתי כאילו שהיא תענה.

צפיתי בגבה נעלם לנקודה. תמיד התעצבתי כשראיתי אותה הולכת.

כל הדבר הזה היה מטומטם כל כך, גם ככה. לא הכרתי אף אחד שיכול לשכנע את ווהן לעשות משהו. לונה לא הייתה יכולה אפילו לדבר, נקודה. ונוסף על כך, לא הייתי זקוק לעזרתה. אני אתרחק ממנו, כי אם לא, ידעתי שהוא ישיג את מה שהוא רוצה ממני — ללכת מכות. לא הייתי כמוהו. לעצבן את ההורים שלי לא הייתה המטרה שלי בחיים.

זמן־מה לאחר מכן, לונה חזרה, רוכבת על האופניים שלי. קמתי, וגוננתי על עיניי מהשמש השוקעת. היא תמיד זרחה בחוזקה כשהאוקיינוס עמד לבלוע אותה.

לונה נופפה לי לרדת.

זרקתי אצטרובל על כתפה בתגובה. ״רקסרות׳.״

מה? הגבה המורמת שלה אמרה. היא הייתה יכולה להגיד לי אלף דברים רק עם הגבות שלה, הילדה הזו. לפעמים התחשק לי לגלח לה אותן רק כדי לעצבן אותה.

״אני תמיד נוקם. תזכרי את זה, הא?״

כן, עיניה התגלגלו בדרמטיות.

״עכשיו, בואי תעלי.״

היא נופפה לעבר האופניים שלי, ורקעה ברגלה.

״תשאירי שם את האופניים המטומטמים.״

הצטופפנו בתוך בית העץ. במקום להודות לה, כמו שידעתי שאני צריך, שלפתי את הדפים שהדפסתי מוקדם יותר וסידרתי אותם על רצפת העץ בינינו. המצח שלה ושלי נדבקו יחד מזיעה חמה כששנינו הסתכלנו מטה. לימדתי אותה קללות בשפת הסימנים — דברים שאבא שלה והמטפל לא יעשו בחיים.

״כתוב פה שכדי להגיד זין מרימים את האצבע בצורת ׳ז׳ וטופחים על האף,״ חיקיתי את התמונה על אחד הדפים, ואז הפכתי אותה. ״אוי, תראי. אם את רוצה להגיד לך תזדיין, את יכולה להרים את האצבע האמצעית שלך מול מישהו ולשרבב שפתיים. נוח מאוד.״

לא הסתכלתי עליה אך הרגשתי את המצח שלה נח על שלי. לונה הייתה בת, אבל היא עדיין הייתה מגניבה. החיסרון היחיד היה שלפעמים היא שאלה יותר מדי שאלות עם העיניים שלה. אימא אמרה שזה מפני שללונה אכפת ממני. לא שהתכוונתי להודות בזה, אבל גם לי היה אכפת ממנה.

היא טפחה על כתפי. העברתי עוד דף.

״לנופף בכף יד פתוחה על הסנטר מהצד, קדימה ואחורה, אומר זונה. בחיי, אבא שלך יהרוג אותי אם הוא אי פעם יגלה שלימדתי אותך את זה.״

היא טפחה על כתפי חזק יותר, וחפרה בציפורן שלה לתוך העור שלי.

הרמתי את העיניים, באמצע הקריאה. ״מה קורה?״

״אתה בסדר?״ היא שאלה בשפת הסימנים.

היא לא השתמשה בשפת הסימנים לעיתים קרובות. לונה לא רצתה לדבר. לא בשפת הסימנים, ולא בכלל. היא יכולה לדבר. טכנית, אני מתכוון. לא שאי פעם שמעתי אותה אומרת משהו. אבל זה מה שההורים שלנו אמרו — שזה לא היה קשור לקול שלה. זה היה קשור לעולם.

הבנתי את זה. גם אני שנאתי את העולם.

פשוט שנאנו אותו בצורה שונה.

משכתי כתפיים. ״בטח.״

״חברים לא נותנים לחברים להתעצבן מדברים קטנים,״ היא אמרה בשפת הסימנים.

וואו. משפט שלם. זה היה חדש.

לא הבנתי מה המטרה של דיבור בשפת הסימנים אם היא תכננה לא לדבר בכלל, אבל לא רציתי לגרום לה להרגיש רע וכאלה.

״לא אכפת לי מהאופניים.״ הורדתי את הדף וזזתי לעבר הענף שלנו, כדי לעזוב. היא באה אחריי, והתיישבה לידי. לא אהבתי אפילו לרכוב על האופניים שלי. זה היה אכזרי כלפי הביצים שלי ושעמם את שאר הגוף שלי. רכבתי עליהם רק כדי שאוכל לבלות עם לונה. בגללה גם צבעתי. תיעבתי לצבוע.

היא הטתה את ראשה לצד. שאלה.

״אימא בבית חולים שוב.״ הרמתי אצטרובל וזרקתי אותו על השמש השוקעת, מעבר לקצה ההר שעליו בית העץ שלנו עמד. תהיתי אם האצטרובל הצליח להגיע לאוקיינוס, אם היה לו רטוב וקר עכשיו. אם הוא שנא אותי.

לונה הניחה את ידה על ידי, והסתכלה מטה על כפות ידינו. הן היו באותו גודל, שלה חומות, ושלי לבנות כמו שלג צח.

״אני בסדר.״ משכתי באפי, ובחרתי עוד אצטרובל. ״זה בסדר.״

״אני שונאת את המילה הזו. בסדר,״ לונה סימנה בשפת הסימנים. ״זה לא טוב. זה לא רע. זה כלום.״

היא הרכינה את הראש ואחזה בידי, לחצה עליה. המגע שלה היה חם ודביק. די מגעיל. לפני כמה שבועות, ווהן סיפר לי שהוא רוצה לנשק את קארה הנטינג. לא יכולתי לדמיין אפילו לגעת בילדה כזו.

לונה הניחה את ידי על ליבה.

גלגלתי עיניים, במבוכה. ״אני יודע. את פה בשבילי.״

היא הנידה בראשה ולחצה על ידי חזק יותר. העוצמה במבטה הבהילה אותי. ״תמיד. בכל זמן. לנצח,״ היא סימנה.

נשמתי את המילים שלה. רציתי לרסק את האופניים המטומטמים שלי על פניו המטומטמות של ווהן, ואז לברוח. ואז למות. רציתי למות בחולות שוממים, להתמוסס לאבק, לתת לרוח לשאת אותי לשום מקום ולכל מקום.

רציתי למות במקום אימא. הייתי די חסר תועלת. אבל אנשים רבים כל כך היו תלויים באימא.

אבא.

לב.

אני.

אני.

לונה הצביעה על השמש מולנו.

״שקיעה?״ נאנחתי.

היא החמיצה פנים.

״חוף הים?״

היא הנידה בראשה, וגלגלה עיניים.

״השמש תזרח שוב מחר,״ היא סימנה.

היא נשענה קדימה. לרגע אחד, חשבתי שהיא עומדת לקפוץ. היא הוציאה סיכת ביטחון מנעלי הוואנס המשובצות שלה וניקבה את קצה האצבע המורה שלה. בלי מילים, היא לקחה את ידי וניקבה גם את האצבע שלי. היא הצמידה אותן זו אל זו, ובהיתי בהן כשהדם התערבב.

היא חייכה. השיניים שלה לא היו ישרות. קצת מחודדות. לא מושלמות.

עם הדם שלנו, היא כתבה את המילים הכול או כלום על הצד האחורי של כף ידי, כשהיא מתעלמת מהמצב של פרקי אצבעותיי.

חשבתי על האופניים שהיא החזירה בשבילי וחייכתי.

היא משכה אותי לחיבוק. שקעתי לתוך זרועותיה.

לא רציתי לנשק אותה.

רציתי לפתוח את העור שלי ולהכניס אותה לתוכי.

להסתיר אותה מהעולם ושהיא תהיה רק שלי.

נייט, 12; לונה, 13

לונה

קראו לי על שמו של הירח.

אבא אמר שהייתי יצור שמנמן ומושלם. אור שנולד לתוך החשכה. ילדה שאימי לא רצתה ולא ידעה מה לעשות איתה. הוא אמר שלמרות זאת — או אולי הודות לכך — הייתי היצור היפיפה והמרתק ביותר שהוא ראה אי פעם.

״הלב שלי נשבר, לא מפני שהייתי עצוב, אלא כי הוא גדל כל כך כשראיתי אותך, עד שהייתי צריך עוד מקום בתוכו.״ הוא אמר לי פעם.

הוא אמר הרבה דברים כדי לגרום לי להרגיש אהובה. היו לו בהחלט סיבות טובות לכך.

אימא שלי עזבה אותנו עוד לפני שמלאו לי שנתיים.

לאורך השנים, דמותה חזרה לדפוק על דלתות מוחי בכל פעם שהכי פחות ציפיתי לזה — היא פרצה אל שערי מוחי עם צבא של זיכרונות ותמונות חבויות שלא הייתי אמורה למצוא מעולם. הצחוק שלה — הצחוק ההוא שלא הצלחתי אף פעם לא לשמוע, לא משנה כמה ניסיתי — התגלגל במורד עורי כמו לשונות של אש.

מה שהחריף את הכול עוד יותר, היה העובדה שידעתי שהיא בחיים. היא חיה איפשהו תחת אותם שמיים, נשמה את אותו האוויר. אולי בברזיל, ארץ הלידה שלה. זה לא באמת היה משנה, כי בכל מקום שבו היא הייתה, היא לא הייתה איתי. ובפעם היחידה שהיא חזרה בשבילי, היא רק רצתה כסף.

הייתי בת חמש כשזה קרה — בערך בתקופה שבה אבא פגש את אדי, האימא החורגת שלי. ואל, אימא שלי, תבעה משמורת משותפת ומספיק מזונות כדי לממן מדינה קטנה. כשהיא הבינה שלא עמדתי לגרום לה להתעשר, היא הבריזה שוב.

באותו שלב, הפכתי את ההתגנבות למטבח בלילה להרגל, שם אבא ואדי ניהלו את כל השיחות החשובות שלהם. הם מעולם לא הבחינו בי. שכללתי לכדי שלמות את האומנות שבלהיות בלתי נראית מהרגע שבו ואל הפסיקה לראות אותי.

״אני לא רוצה שהיא תתקרב בכלל לילדה שלי,״ אמר אבא בחירוק שיניים.

״גם אני לא,״ ענתה אדי.

ליבי התמוסס לעיסה חמימה.

״אבל אם היא תחזור, נצטרך לשקול את זה.״

״מה אם היא תפגע בה?״

״ומה אם היא תשלים איתה?״

הניסיון לימד אותי שזמן היה טוב בשני דברים: להחלים ולהרוג. חיכיתי לחלק של ההחלמה שיגיע מדי יום. כרעתי על ברכיי על כריות התחרה שמתחת לאדן החלון שלי ופתחתי אותו, והתפללתי שהרוח תעיף מפה את כל הזיכרונות ממנה.

לא יכולתי לשנוא את ולנסיאנה וסקווז, האישה שארזה את הדברים שלה מול העריסה שלי בזמן שבכיתי, התחננתי, וצרחתי שלא תלך, והיא עזבה בכל זאת.

זכרתי את הסצנה בצורה ברורה ומחליאה. אומרים שהזיכרון המוקדם ביותר שלך לא יכול להיות לפני גיל שנתיים, אך יש לי זיכרון צילומי, איי קיו של 155, ומוח שעבר מספיק בחינות כדי לדעת, שלטוב או לרע, אני זוכרת הכול.

כל דבר רע.

כל דבר טוב.

ואת כל מה שביניהם.

אז הזיכרון היה עדיין טרי בראשי. הנחישות שנצצה בעיניה הצהובות־חומות המלוכסנות. הזיעה הקרה שהצטברה תחת זרועותיי השמנמנות. שברתי את הראש בחיפוש אחר המילים, וכשמצאתי אותן לבסוף, צרחתי חזק ככל שיכולתי.

״אימא! בבקשה! לא!״

היא נעצרה בדלת, ופרקי אצבעותיה הלבינו מאחיזתה החזקה במשקוף, היא לא לקחה שום סיכון למקרה שמשהו יגרום לה להסתובב ולהחזיק אותי. אני זוכרת איך לא העזתי למצמץ, פחדתי מדי שהיא תיעלם אם אעצום את עיניי.

ואז, לשבריר שנייה, האינסטינקטים האימהיים שלה ניצחו, והיא כן הסתובבה לעברי.

פניה התעוותו, פיה נפער, ולשונה עברה על האודם האדום־כהה שלה. היא עמדה להגיד משהו, אך בסופו של דבר רק הנידה בראשה ועזבה. הרדיו ניגן נעימה מלנכולית. ואל הקשיבה לרדיו לעיתים קרובות כדי להטביע את הרעש של הבכי שלי. ההורים שלי לא חיו יחד, אך חלקו משמורת משותפת. לאחר שוואל לא ענתה לשיחות הטלפון הרבות של אבא, הוא מצא אותי כמה שעות לאחר מכן בתוך הלול שלי, עם החיתול שלי מלא כל כך שהוא שקל יותר מהגוף הקטנטן שלי.

לא בכיתי. כבר לא.

לא כשהוא הרים אותי.

לא כשהוא לקח אותי לחדר מיון לבדיקה מקיפה.

לא כשהוא דיבר אליי בשקט, נישק אותי וכרבל אותי.

לא כשדמעות חמות זלגו בשקט במורד לחייו והוא התחנן שאשמיע קול.

בכלל לא.

מאז אותו יום, הפכתי למה שקוראים לו אילמת מבחירה. זה אומר שאני יכולה לדבר, אך אני בוחרת שלא. מה שהיה כמובן טיפשי למדי, כי לא רציתי להיות שונה. פשוט הייתי. העובדה שלא דיברתי לא הייתה מתוך בחירה כמו מתוך פוביה. אבחנו אותי כסובלת מפחד חברתי קיצוני ונפגשתי עם פסיכולוג פעם בשבועיים מאז שהייתי תינוקת. בדרך כלל, אילמות סלקטיבית אומרת שאדם יכול לדבר במצבים מסוימים כשהוא מרגיש נוח. אני לא.

הנעימה חסרת השם ברדיו באותו יום נצרבה במוחי כמו צלקת גסה. עכשיו, השיר התנגן ברדיו, ותקף אותי שוב.

ישבתי ברכב עם אדי, האימא החורגת שלי. גשם הכה על חלונות הפורש קאיין הלבנה שלה. שדרן הרדיו הכריז על Enjoy the Silence של להקת Depeche Mode. פי התייבש מהאירוניה — אותו הפה שסירב לדבר בלי שום סיבה חוץ מהעובדה שכאשר הגיתי מילים בקול, הן לא היו מספיק חשובות בשביל אימא שלי. אני לא הייתי מספיק חשובה.

וכשהמוזיקה התנגנה, רציתי לזחול מתוך העור שלי ולהיעלם באוויר. להשליך את עצמי מתוך הרכב. לברוח מקליפורניה. לעזוב את אדי ואת אבא ואת רייסר, אחי התינוק, מאחור — פשוט לברוח וללכת למקום אחר. כל מקום אחר. מקום שבו אנשים לא יצביעו וירחמו עליי. מקום שבו לא אהיה יצור מוזר השייך לקרקס.

״אלוהים אדירים, כבר עברו עשר שנים. היא לא יכולה, כאילו, להתגבר על זה?״

״אולי זה לא קשור לאימא. ראית את האבא? מסתובב עם הפילגש הצעירה שלו...״

״היא תמיד הייתה מוזרה, הילדה. יפה, אבל מוזרה.״

רציתי לשקוע בתוך הבדידות, לשחות בידיעה שאימא שלי הסתכלה בעיניי והחליטה שאני לא מספיקה לה. לטבוע בתוך העצב. שיניחו לי לנפשי.

כשהושטתי יד לכבות את הרדיו, אדי שרבבה שפתיים. ״אבל זה השיר האהוב עליי!״

ברור שזה היה. ברור.

הכיתי על החלון שלי בכף יד פתוחה, ופלטתי יבבה מטלטלת. הצטמררתי קשות מהצליל הלא מוכר של קולי. אדי, מאחורי ההגה, העבירה אליי את מבטה במהירות, ופיה היה עדיין מעוקל באותו חיוך קטן שתמיד ריחף על שפתיה, כמו זרועות פתוחות שמציעות חיבוק.

״אבא שלך גדל על Depeche Mode. זו אחת הלהקות הכי אהובות עליו,״ היא הסבירה, ניסתה להסיח את דעתי מההתמוטטות שכנראה עברתי.

הכיתי בחלון הנוסע חזק יותר, ובעטתי בתיק הגב שלי שהיה זרוק לרגליי. השיר כמו חדר לי לתוך הגוף, הזדחל לי לתוך הוורידים. רציתי לצאת. הייתי חייבת לצאת משם. פנינו לעבר האחוזה הים־תיכונית שלנו, אך זה לא היה מספיק מהר. לא יכולתי שלא לשמוע את השיר. לא לראות את ולנסיאנה עוזבת. לא להרגיש את אותו חור ענק וריק בליבי שאימי הביולוגית הרחיבה באגרופה בכל פעם שנזכרתי בה.

אדי כיבתה את הרדיו באותו רגע שפתחתי את הדלת, ויצאתי מהרכב המֵּאֵט. קפצתי מעל שלולית ואז רצתי לעבר הבית.

דלת הגראז׳ החלה לעלות כשברק פילח את השמיים, קרע אותם לשניים, והזמין עוד גשם זועם. שמעתי את זעקותיה של אדי דרך החלון הפתוח שלה, אך הן נבלעו בסערה הדרום־קליפורנית הנדירה. גשם נספג בגרביי, והכביד על רגליי, וכפות רגליי שרפו מהריצה כשלקחתי את האופניים שלי מהגראז׳, עליתי עליהם וטסתי לעבר הכביש. אדי חנתה, ויצאה המומה מהרכב. היא רדפה אחריי וקראה בשמי.

דיוושתי מהר, והתחלתי להתרחק מהרחוב ללא מוצא... חלפתי על פני הבית של משפחת פולוהיל... והאחוזה של משפחת ספנסר החשיכה את השביל שלפניי עם גודלה המאיים. הבית של משפחת קול, שהיה הכי אהוב עליי, היה ממוקם בין הבית שלי לבית של משפחת פולוהיל.

״לונה!״ קולו של נייט הדהד מאחורי גבי.

לא הופתעתי אפילו.

החלונות של חדרי השינה שלנו היו זה מול זה, ותמיד השארנו את הווילונות פתוחים. כשלא הייתי בחדר שלי, נייט חיפש אותי בדרך כלל. והפוך.

היה קשה יותר להתעלם מנייט מאשר מאימי החורגת, ולא מפני שלא אהבתי את אדי. אהבתי. אהבתי אותה בעזות שרק ילדה לא־ביולוגית יכולה להרגיש — אהבה רעבה ועמוקה, רק טובה יותר, משום שהיא הייתה מהולה בהכרת תודה ויראה.

נייט לא היה בדיוק כמו אח, אך הוא גם לא היה בדיוק משפחה. הוא הדביק לי פלסטרים על הברכיים הפצועות וגירש את הבריונים כשהם הקניטו אותי, אפילו אם הם היו פי שניים מגודלו. הוא העניק לי שיחות עידוד לפני שידעתי מה הן ושהייתי זקוקה להן.

הדבר הרע היחיד בנייט היה שהרגשתי כאילו שהוא החזיק בחתיכה מליבי כבת ערובה. תמיד תהיתי איפה הוא. שלומו היה קשור בשלומי. וכשטסתי במורד הגבעה על האופניים שלי, לעבר שערי הברזל היצוק השחורים שהקיפו את השכונה העשירה שלנו, תהיתי אם גם הוא הרגיש את אותו חוט בלתי נראה שחיבר בינינו. אם הוא רדף אחריי כי משכתי את אותו החוט. כי זה כאב כשאחד מאיתנו התרחק מדי.

״היי! היי! היי!״ נייט צרח מאחורי גבי.

אדי השיגה אותו. נשמע שהם התווכחו.

״אני ארגיע אותה.״

״אבל נייט...״

״אני יודע מה היא צריכה.״

״אתה לא, מתוק, אתה רק ילד.״

״ואת רק מבוגרת. לכי כבר!״

נייט לא פחד להתעמת עם מבוגרים. אני צייתי לחוקים. כל עוד לא ציפו ממני להגות מילים, עשיתי הכול לפי הספר — מלהיות תלמידה מצטיינת ועד עזרה לזרים. הרמתי זבל מהרחוב, אפילו שהוא לא היה שלי, ותרמתי חלק מהמתנות שלי בכל חג מולד לאלה שבאמת היו זקוקים להן.

אך המניעים שלי לא היו טהורים. תמיד הרגשתי פחות שווה, אז ניסיתי להיות יותר ממה שהייתי. דריה פולוהיל, עוד שכנה בגילי, קראה לי לונה הקדושה.

היא לא טעתה. שיחקתי את תפקיד הקדושה, כי ואל גרמה לי להרגיש כמו חוטאת.

דיוושתי מהר יותר. גשם זלעפות ירד, והפך לברד שנחת על העור שלי עם הזעם המקפיא שלו. מצמצתי, ועברתי דרך השערים של השכונה.

הכול קרה כל כך מהר: אורות צהובים סנוורו אותי. מתכת חמה התחככה ברגלי כשהרכב ניסה לפנות לכיוון השני. צפצוף מחריש.

הרגשתי דבר־מה מושך אותי אחורה מהצוואר של ז׳קט הצמר שלי בכוח שכמעט חנק אותי, ולפני שידעתי מה קורה, נפלתי לתוך שלולית בצד הכביש.

ובאותו רגע, רעש האופניים המתפוצצים צלצל באוזניי. הרכב ריסק אותם לחתיכות. המושב עף סנטימטרים ספורים מראשי, והמסגרת החליקה לכיוון השני. הפנים שלי פגעו בבטון. אבק, בוץ רטוב ודם מילאו את פי. השתעלתי, והתגלגלתי ונלחמתי במה שהרגשתי כמו משקל העולם על גופי, עד שגיליתי שנייט יושב על המותניים שלי. הרכב סטה לקצה הכביש, עשה פניית פרסה חדה וחלף שוב על פני השערים של השכונה. הברד היה חזק כל כך שלא יכולתי אפילו לראות את הצורה של הרכב, שלא נדבר על לוחית הזיהוי.

״חתיכת חרא!״ נייט צרח על הרכב בפראות שגרמה לריאות שלי לשרוף בשבילו. ״תירקב בגיהינום!״

מצמצתי, וניסיתי לפענח את ההבעה של נייט. אף פעם לא ראיתי אותו כך — סערה בתוך סערה. אף שנייט היה צעיר ממני בשנה, הוא נראה מבוגר יותר. במיוחד עכשיו. המצח שלו היה מכווץ, שפתיו הוורודות העסיסיות היו פעורות, והריסים השחורים שלו היו מקובצים יחד, כמו וילון עבה רטוב מהגשם. טיפה עשתה את דרכה במורד השפה התחתונה שלו, ונעלמה בתוך השקע בסנטרו, והמראה הפשוט הזה גרם לאש להתפשט בליבי.

זו הייתה הפעם הראשונה שקלטתי שהחבר הכי טוב שלי היה... ובכן, יפיפה.

טיפשי, אני יודעת, במיוחד בשל הנסיבות. הוא הציל אותי ממוות ודאי, זינק עליי כדי שלא איפגע ממכונית דוהרת, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו לא היה ואל, או אדי, או Depeche Mode, או כמה שבריריים החיים, אלא העובדה שהילד שגדלתי איתו עמד לגדול ולהפוך לנער. נער חתיך. נער חתיך שיהיו לו דברים טובים יותר לעשות עם הזמן שלו מאשר להציל את חברת ילדותו המוזרה, או ללמד אותה איך להגיד שמוק בשפת הסימנים.

חשבתי שהזיכרונות מוולנסיאנה פצעו את ליבי, אך זה היה כלום לעומת הדרך שבה הוא נקרע באלימות כשהסתכלתי על נייט, והבנתי בפעם הראשונה שהוא עומד לשבור את אותה חתיכה מהלב שלי שבה החזיק כבת ערובה. לא מרוע, לא, ובהחלט לא בכוונה. אולם זה לא היה משנה. פגע־וברח או מכת ברק — מוות היה מוות.

שיברון לב היה שיברון לב.

כאב היה כאב.

״מה, לעזאזל?״ הוא צרח לי בפנים.

הוא היה קרוב כל כך שיכולתי להריח את נשימתו. סוכר ושוקו וילד. ילד. עדיין היו לי עוד כמה שנים מעטות לפני שזה יתחיל. מהופנטת, לא יכולתי אפילו לגרום לעצמי להירתע מכעסו. איך לא הבחנתי מעולם בזוויות החינניות של אפו? בצבע של עיניו — ירוקות בוהקות עם נקודות של כחול כהה, גוון של ירוק־כחלחל בהיר שלא ראיתי לפני כן? השיפועים המלכותיים של עצמות לחייו, חדות כל כך כשהדגישו את פניו השובבות כמו בפופ־ארט בתוך מסגרת זהב של אלף־דולר?

״תעני לי, לעזאזל.״ הוא הוריד אגרוף לבטון שליד פניי.

פרקי אצבעותיו היו נפוחים כמו כדורי גולף כעת. הוא החל לקלל באמת לאחרונה. לא הרבה, אבל מספיק כדי לגרום לי להירתע. בהיתי בו, בנחישות, בידיעה שהוא לעולם לא יפגע בי. הוא כרך יד סביב האגרוף הפצוע שלו ושחרר יללה מתוסכלת, ואז הנמיך את מצחו לשלי, והתנשף בחוזקה. שנינו היינו חסרי נשימה, ובית החזה שלנו התרומם וצנח באותו קצב.

״למה?״ קולו היה כנהימה עדינה כעת. הוא ידע שהוא לא עומד לקבל תשובה. השערות שלנו הסתבכו, והרעמה החומה שלו התערבבה עם התלתלים הכהים שלי. ״למה עשית את זה?״

ניסיתי לשחרר את זרועותיי מבין ירכיו שכלאו אותן, כדי שאוכל לענות בשפת הסימנים, אך הוא הצמיד את רגליו לגופי, ונעל אותי במקום.

״לא,״ הוא נהם, בקול נוטף איום. ״תשתמשי במילים שלך. את יכולה. אני יודע שאת יכולה. אימא ואבא סיפרו לי. תגידי לי למה עשית את זה.״

פתחתי את הפה, נואשת לענות על שאלתו. הוא צדק, כמובן. יכולתי לדבר. פיזית, בכל אופן. ידעתי כי לפעמים במקלחת, או כשהייתי לגמרי לבד, הייתי חוזרת על המילים שאהבתי, כדי להתאמן. רק כדי להוכיח שאני יכולה, שאני מסוגלת להגיד אותן בקול, שבחרתי לא לדבר. חזרתי על המילים, והצליל של קולי גרם לי צמרמורות קטנות של עונג במורד הגב.

ספרים ישנים.

אוויר צח (במיוחד אחרי הגשם).

לראות את הירח מסתכל עליי חזרה.

סוסי ים.

אבא.

אדי.

רייסר.

נייט.

עכשיו, בפעם הראשונה, נייט דרש ממני את המילים שלי. רציתי להגיד אותן. יותר מזה — ידעתי שהגיע לו לשמוע אותן. אך שום דבר לא יצא. פי נשאר פעור, והדבר היחיד שחלף בראשי היה, לא רק שאת טיפשה, אלא את גם נראית כזו.

״תגידי את זה.״ נייט ניער את כתפיי.

הברד התפוגג לגשם קל, והראייה שלי התבהרה. עיניו היו אדומות ועייפות. עייפות כל כך. עייפות בגללי. מפני שתמיד נקלעתי לצרות מטומטמות שהוא היה צריך לחלץ אותי מהן.

הוא חשב שניסיתי לפגוע בעצמי. לא ניסיתי. המשכתי לפתוח ולסגור את הפה שלי כמו דג, אך המילים סירבו לצאת. ניסיתי לשלוף אותן בכוח מהפה שלי, וליבי החל להאיץ, פעם והשתולל מאחורי הצלעות שלי.

״אההה... אני... הממממ...״

הוא קם, החל לפסוע הלוך ושוב, והעביר אצבעות בשיערו הרטוב והמלא, ומשך אותו בתסכול.

״את כזו...״ הוא הניד בראשו, והניח לטיפות להתעופף לכל עבר. ״כזו...״

קמתי ורצתי אליו. לא רציתי לשמוע את המשך המשפט. לא התלהבתי לגלות מה הוא חשב עליי. כי אם הוא האמין שנסעתי בכוונה לתוך הרכב, בתקווה להתנגש בו, אז ברור שהוא חשב שאני הרבה יותר דפוקה ממה שהייתי.

אחזתי בכתפו וסובבתי אותו אליי. הוא זעף.

הנדתי בראשי, בלחץ. ״לא ראיתי את הרכב. נשבעת,״ סימנתי.

״היית יכולה למות,״ הוא צרח בפניי, ודפק עם פרקי אצבעותיו הפצועות מעל ליבו. ״היית יכולה לעזוב אותי.״

״אבל לא עזבתי.״ השתמשתי בידיי, בזרועותיי, באצבעותיי כדי להרגיע אותו.

שפתיי רעדו. זה היה קשור להרבה יותר מרק שנינו. זה היה קשור לרוזי, אימא שלו, גם כן. נייט לא אהב שאנשים נעלמו. אפילו לא במשך כמה ימים כדי להחלים בבית חולים.

״תודה לך,״ סימנתי. ״הצלת אותי.״

״זוכרת את תמיד, בכל זמן, לנצח? מה קרה לבולשיט הזה? איפה הצד שלך בהסכם?״

הוא חזר על ההבטחה שלי אליו לפני כל אותן שנים, וקולו נטף תיעוב. פרשתי את זרועותיי לחיבוק, והוא נכנס ביניהן, התמוסס לתוך גופי. התמזגנו, כמו שני צבעים שונים שמתערבבים יחד למשהו ייחודי ואמיתי — גוון שרק אנחנו יכולנו לצייר.

נייט קבר את פניו בשיערי, ועצמתי עיניים בחוזקה, כשדמיינתי אותו עושה את זה עם מישהי אחרת. למרות הקור, הדם שלי רתח.

שלי.

לא רק חשבתי את זה. שפתיי זזו, עיצבו את המילים. יכולתי לשמוע כמעט את המילה. חיבקתי אותו חזק יותר.

״הכול או כלום,״ הוא לחש לתוך אוזני.

ידעתי שהוא התכוון להבטחה שלו.

וגם ידעתי כמה שזה לא הוגן, משום שלא ידעתי אם אוכל להציל אותו אם אצטרך.

אם מישהו כמו נייט יצטרך שיצילו אותו אי פעם. נייט היה ילד נורמלי. הוא דיבר. הוא היה ספורטאי, חברותי, ונטף ביטחון עצמי. אדי אמרה שהוא היה חתיך כל כך, שציידי כישרונות של דוגמנים עצרו את רוזי בקניון ודחפו לה את כרטיסי הביקור שלהם, התחננו שתיתן להם לייצג אותו. הוא היה מצחיק, מקסים, מצליח, ועשיר מעבר לחלומותיו הפרועים ביותר. העולם היה שלו לכבוש אותו, וידעתי שיום אחד הוא יעשה זאת.

התחלתי לבכות בזרועותיו. לא הייתי בכיינית. יכולתי לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי מאז שוואל עזבה. אך לא הצלחתי לעצור את עצמי. ידעתי, באותו רגע, שלא נזכה לסוף של באושר ובעושר לנצח.

הגיע לו יותר מנערה שלא הייתה יכולה להגיד לו איך היא מרגישה.

הוא היה מושלם, ואני הייתי פגומה.

״תבטיחי לי.״ שפתיו נגעו ברקה שלי, ונשימתו החמה גרמה לי צמרמורות בכל הגוף.

צמרמורות שהרגשתי באופן שונה — כאילו שמילאו את הבטן התחתונה שלי בלבה. להבטיח לו מה? תהיתי. הנהנתי כן בכל זאת, כי רציתי לרַצות אותו, אף שהוא לא סיים את המשפט שלו. שפתיי זזו.

״אני מבטיחה. אני מבטיחה. אני מבטיחה.״

אולי בגלל זה הוא לא סמך עליי.

בגלל זה הוא התגנב לחדר השינה שלי באותו לילה — ובכל לילה, בשש השנים הבאות — וכרך את זרועותיו סביבי, וידא שאני באמת בסדר.

לפעמים היה לו ריח של אלכוהול.

לפעמים ריח של בחורה אחרת. ריח פירות ומתוק ושונה.

לעיתים קרובות, היה לו ריח של שיברון הלב שלי.

אך הוא תמיד וידא שאני מוגנת.

והוא תמיד עזב לפני שאבא דפק על הדלת כדי להעיר אותי.

בשש השנים הבאות, לפני שהוא קפץ החוצה מהחלון שלי, נייט היה נותן לי נשיקה במצח באותה נקודה בדיוק שבה זמן קצר לאחר מכן אבא היה נותן לי נשיקת בוקר טוב, החום של שפתיו של נייט היה עדיין על עורי, וגרם לפנים שלי לקרון.

הייתי רואה אותו בבית הספר, וההליכה השחצנית שלו והתגובות השנונות והחדות שלו היו גורמות לבנות להוריד מגננות ותחתונים. הוא היה מעיף את רעמת השיער הכהה והמבריקה שלו כשהשוויץ בשיניו הלבנות וגומות החן העמוקות שלו.

היו שני נייט קול.

אחד היה שלי.

והשני של שאר האנשים.

ואף שהוא תמיד בילה את ההפסקה איתי, הגן עליי ללא הרף, ותמיד התייחס אליי כאל מלכה, ידעתי שהוא היה המלך של כולם, ואני מלכתי רק על חלק קטן בחייו.

לילה אחד, כשהירח היה מלא והציץ עלינו דרך החלון שלי, נייט שלי נישק את העור העדין שמתחת לאוזני.

״אור־ירח,״ הוא לחש. ״את ממלאת את המקום הריק והחשוך — כמו הירח ששולט בשמיים. שקט. מאיר. זה לא חייב להיות כדור של להבות כדי שיבחינו בזה. זה פשוט קיים. בוהק לנצח.״

הוא קרא לי אור־ירח מדי יום מאז.

אני לא קראתי לו שום דבר, כי לא יכולתי לדבר.

אולי ככה הוא בעצם ידע, כל אותן שנים לאחר מכן, ששיקרתי — על ידי כך שזנחתי אותו. הוא לא היה שום דבר. הוא היה הכול בשבילי.