![אבי היחידה](https://d-steimatzky.co.il/wp-content/uploads/2025/01/4810038799.jpg)
אבי היחידה
שגיא טורגן
₪ 49.00
תקציר
היווצרותה של דמות המפקד בצה”ל:
המפקד הוא אבי היחידה. פירושו של דבר, שהוא מטפח את היחידה כמשפחת לוחמים, קטנה או גדולה, בהתאם לתפקידו ולמספר הלוחמים שברשותו, שהוא רואה עצמו אחראי להם כאב הדואג למשפחתו”.
בתיאור תמציתי ומדויק הצליח יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח והמצביא הבולט של צה”ל במלחמת העצמאות, להגדיר את דמותו של המפקד בפלמ”ח ולאחר מכן בצה”ל.
“דמות מפקד” הוא מונח המתאר את מארג יכולותיו של מפקד צבאי מהבחינה המקצועית, הערכית ובעיקר המנהיגותית. התמהיל המשתנה בין מרכיבים אלה יוצר דמות ייחודית לצבא בכל מדינה. בספר זה נבחנת דמותו של המפקד הישראלי במהלך למעלה מ־ 100 שנות הגנה עברית, דרך תקופת היישוב, הקמת צה”ל במלחמת העצמאות, עבור דרך המלחמות והפעולות השונות וכלה במלחמת “חרבות ברזל”. במסע מרתק נגלית דמותו באמצעות האנשים המעצבים, האירועים והרעיונות, האנקדוטות והסיפורים הקטנים והלא רשמיים, הן בעת שלום והן בעת לחימה.
מלחמת “חרבות ברזל” הדגישה את עוצמת חיוניותה של דמות המפקד הישראלי להצלחתו של צה”ל. הספר מתייחס בקצרה גם למלחמה זו, ומנתח את מה שניתן היה ללמוד על דמות המפקד הישראלי מראשיתה – ניתוח שתרם תרומה נכבדה להמשך העמקה ולהבנת דרכו ומנהיגותו של המפקד בצה”ל.
ד”ר שגיא טורגן, חוקר בתחום ההיסטוריה והמחשבה הצבאית, עומד בראש המרכז ללימודים צבאיים במכללה לפיקוד ומטה של צה”ל ומלמד באוניברסיטת בן גוריון.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 333
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 333
יצא לאור ב: 2025
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
פרק ראשון
פרק 1
התפתחות תפיסת הפיקוד כשליחות
הביטוי הראשון בתיאור מאפייני דמות המפקד הישראלי הוא שהתפקיד והשירות בצה"ל נתפסים בראש ובראשונה כשליחות ולא כמשלח יד. לפני תיאור התהליך כיצד נוצרה תפיסת השליחות בשירות בצה"ל, נכון יהיה להגדיר מהי אותה שליחות, ומהי השליחות של היהודי "החדש" בארץ ישראל.
הגדרת המונח "שליחות" היא: "מעשה בעל משמעות גדולה ומקורו באמונה פנימית ולא בציפייה לרווח אישי".1
בבסיס השירות של חיילי צה"ל ומפקדיו מוטמע ערך השליחות, שמקורו עוד בתקופה שקדמה להקמת המדינה וצה"ל. השליחות הישראלית היא הגשמת מטרות הציונות, ואינה מאפיינת אך ורק את הלוחמים והמפקדים בצה"ל. מטרות הציונות בתקופת טרום המדינה היו הקמת בית לאומי ליהודים (מדינה יהודית) בארץ ישראל, ולאחר הקמת המדינה - שימור קיומה. בהכרח יוצא מכך, שתפיסת השליחות מחייבת את הלוחם הישראלי לשרת את המטרה בכל דרך שיבחר הדרג המדיני. החל מתום מלחמת העולם הראשונה היו המטרות המיידיות של הציונות בראשית דרכה להוביל לעלייה של יהודים לארץ ישראל ולהתיישבות בכל רחבי הארץ. את הגשמת מטרות אלה לקחו על עצמם החלוצים שעלו והתיישבו בארץ ישראל, ועל מפעל זה נדרש היה להגן בכוח הזרוע, וכך נוצרה המטרה השלישית – ביטחון.
כיום בא לידי ביטוי הרעיון האידיאולוגי, שהוא כאמור הציונות והמשך הקיום של מדינת ישראל, בבסיס דמותו של המפקד הישראלי. זהו המאפיין הראשון של "דמות המפקד" בצה"ל, אשר עוצב כפי שיפורט עוד בראשית המאה ה־20. מאפיינים אלה קרמו עור וגידים בתקופה שקדמה לעלייה השנייה (1914-1904), כאשר עיקר פעולתה של התנועה הציונית התמקד בעלייה לארץ ישראל והתיישבות בה, בעיקר באמצעות הקמת המושבות החקלאיות ועבודת האדמה. מי שייצג בפועל את מטרות הציונות היה החלוץ, נושא הבשורה הציוני ששירת את האידיאולוגיה הציונית. בראשית הדרך, בעת העלייה הראשונה (1904-1892) עדיין לא היה לעיסוק בהגנה ובביטחון מקום מרכזי בהווייתו ובתפקידיו של החלוץ.
מנגד, הזרעים לעשייה הביטחונית נזרעו. כבר בתקופת העלייה הראשונה התייחס בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים לצורך בכוח צבאי:
מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב ניטראלי, בלי להתערב בכל ריב ובלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה - המזוין בכלי נשק היותר חדשים - יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית, ולשמור על גבולותיה מבחוץ.2
אנשי העלייה השנייה פעלו לעצב בארץ ישראל את דמותו של המתיישב היהודי כציוני וחילוני, שבראש מעייניו מימוש מטרות הציונות בארץ ישראל, באמצעות הגברת העלייה של יהודים לארץ ישראל, חיזוק ההתיישבות היהודית (בעיקרה חקלאית) ברחבי ארץ ישראל, והקניית ביטחון לאוכלוסייה היהודית ולרכושה. החלוץ העברי היה אמור לקיים בגופו את שלוש המטרות האלו ובסדר הזה: עלייה, התיישבות וביטחון. הביטחון נדרש בשל המצב הביטחוני ששרר בארץ, ואשר איים על נפש היהודי ועל רכושו, כמו גם על התפתחותו העתידית של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מצב הביטחון בארץ ישראל תחת השלטון הטורקי לא העמיד את ביטחונם של היהודים בראש מעייניו של השלטון העות'מני. לנוכח מצב זה פעלו אנשי העלייה השנייה החל מתחילת המאה ה־20 לפתח תפיסת ביטחון יהודית עצמאית. תפיסת הביטחון הראשונית שנוצרה בארץ ישראל נסמכה על עמידה יהודית גאה, הן על הכבוד היהודי והן על שמירת החיים היהודיים, והיא רכשה את גישתה זו בעיקר מתנועות ההתנגדות היהודיות במזרח אירופה. תנועת ההתנגדות היהודית במזרח אירופה חרטה על דגלה הגנה יהודית כנגד הפוגרומים שהתרחשו לעיתים בקהילות היהודיות. חלק מאנשי ההגנה היהודית נאלצו להימלט מזרועות החוק בארץ מגוריהם לארץ ישראל עקב פעולותיהם, והם שהביאו עימם את רעיונות ההגנה היהודית לארץ ישראל, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים מבני הארץ או ממקומות אחרים.
בין מעצבי האידיאולוגיה של הגנת החיים והכבוד היהודי היו מנהיגי "דור האבות" של היישוב היהודי בארץ ישראל: אליהו גולומב, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי. האתוס ההגנתי הראשוני שעיצבה מנהיגות זו התבסס על "כיבוש" הארץ בעיקר באמצעות הגברת העלייה אליה, התיישבות בשטחיה, קיומה של עבודה עברית והתנהלות בדרכי שלום עם תושבי המקום.3
תחת ההשראה האידיאולוגית של מנהיגים אלו היו מנהיגים נוספים אשר הובילו להנחלת האידיאולוגיה של מנהיגי דור האבות בשטח על ידי הקמת ארגוני ההגנה היהודיים הראשונים. כאמור, מנהיגים אלה גילמו שילוב של אנשי ההגנה היהודית שפעלו לפני עלייתם לארץ ישראל, שפעלו כנגד מְבַצעי הפוגרומים במזרח אירופה, ושל צעירים יהודים בני היישוב הישן. צעירים אלה הקימו את ארגון 'בר־גיורא' ולאחר מכן את ארגון 'השומר'. הם שקבעו לעצמם כמטרה "ליגלית" לשמור על הנפש ועל הרכוש היהודיים, וביטאו בנוסף לכך גם שאיפות לאומיות אידיאולוגיות, ובעיקר ארגון 'בר־גיורא' שקדם לארגון 'השומר'. סיסמתו של ארגון 'בר־גיורא' הייתה: "בדם ואש יהודה נפלה - בדם ואש יהודה תקום",4 עדות לכך שמנהיגי הארגון ראו בדרך הצבאית דרך הכרחית להקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. אנשי ארגונים אלו ביטאו בעשייתם וברוחם את העמידה היהודית הגאה על הנפש ועל הכבוד היהודי מול כל איום של ערביי ארץ ישראל.
גישתם זו עמדה בניגוד לתפיסה המסורתית־גלותית של היהודים שייצגו בדרך כלל יהודי נדכא וחלש, נרמס ומושפל תחת שלטון הגויים בארצות מושבו. גישה זו התקיימה במשך אלפיים שנות גלות, ואם התעוררה התנגדות יהודית בהיסטוריה היהודית בגלות, הרי היו אלה תופעות יוצאות מן הכלל שאינן מעידות על הכלל. אולם נגד גישה קורבנית זו הוטחה ביקורת קשה בראשית המאה ה־20, ובעיקר בכתביו של חיים נחמן ביאליק לאחר הפוגרום הקשה שהתרחש בקישינב (היום בירת מולדובה, ואז בשטחי האימפריה הרוסית). בפוגרום קישינב ב־1903 נרצחו 49 יהודים ומאות נפצעו. ביאליק לעג למוג הלב ובעיקר הוקיע את הפחדנות שהפגינו היהודים בעת הטבח שאירע בקהילה היהודית בעיר. בפואמה שכתב תחת הכותרת "בעיר ההריגה" הוא תיאר בזעזוע ובמילים קשות את אשר אירע בפוגרום.
וכך כתב ביאליק:
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל־הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ,
וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט
וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – –
וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן־אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט
אֶת־פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!!5
גם בארץ ישראל סבל היישוב היהודי ממצב דומה של חוסר ביטחון והַשְׁפּלה מידי השלטון ויושבי הארץ הערבים. במשך מאות שונות כונו יושביה היהודים של ארץ ישראל בפי בני הארץ הערבים "ולאד אל־מית" ובעברית "ילדי המוות", וביטאו בכך את התפיסה שחייהם וכבודם העצמי של היהודים כקבוצה דתית ולאומית הם הפקר. ארגוני 'בר־גיורא' ו'השומר' קבעו את המטרה לשנות את הדימוי של היהודי השחוח ושפל הרוח. כך נוצרה דמותו הראשונה של הלוחם העברי, כמי שייעודו הוא ייעוד אידיאולוגי של הגשמת הציונות, ופעולותיו בהיותו איש ביטחון נועדו לשרת את מטרות הציונות. גישה זו לא ראתה בביטחון מקצוע העומד בפני עצמו, נטול כל ייעוד אידיאולוגי. לאחר התגבשות אידיאולוגיה ביטחונית זו על ידי אנשי 'בר־גיורא' ו'השומר' שביסודה הגנת החיים והכבוד היהודי, ימשיכו ויפתחו אותה מנהיגי "דור האבות" כגולומב, כצנלסון, יצחק טבנקין, טרומפלדור, ז'בוטינסקי וברנר, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.6
ארגון 'בר־גיורא' שפעל בשנים 1908-1907 הומר לארגון 'השומר' שפעל דה־פקטו בשנים 1914-1908. הסיבה לשינוי ולהקמת ארגון חדש בשם 'השומר' על ידי אנשי 'בר־גיורא' טמונה בצורך להסוות את הכוונות הלאומיות של ארגון 'בר־גיורא' ואת גישתו המחתרתית והבלתי ליגלית. 'השומר', לעומתו, קם כארגון שמירה אזרחי, ארגון גדול יותר מקודמו וחוקי, שהמטרות האידיאולוגיות שלו סמויות מעיני השלטון הטורקי מחשש לתגובות הנגד שלו. שנותיו הראשונות של ארגון 'השומר' היו שנות שיא בהתרחבות ובהגדלת הארגון על ידי כיבוש "השמירה". כיבוש השמירה היה ביטוי להשתלטות על משרות השמירה ביישובים היהודיים, שהיו מאוישות עד אז בידי תושבי הארץ הלא־יהודים, ערבים, צ'רקסים ודרוזים בחלק גדול ממושבות ארץ ישראל. אולם לאחר שנים ספורות החל ארגון 'השומר' לגלות סימני דעיכה, כאשר לקראת מלחמת העולם הראשונה התגלעו סכסוכים בין אנשיו לבין חלק מתושבי מושבות הדרום, דבר שהוביל לפיטורי השומרים במושבות אלה. בהמשך פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה הייתה מעורבת טורקיה משנת 1915, והיא הייתה הגורם העיקרי להפסקת פעילותו של 'השומר'. בפרוץ המלחמה נאלצו לעזוב את ארץ ישראל חלק מאנשי 'השומר' שהיו בעלי נתינות זרה (במסגרת ביטול חוק הקפיטולציות העות'מני7).מקצת ממנהיגי הארגון נעצרו וגורשו והוחרם חלק מנשקם. המשבר הכלכלי שפקד את ארץ ישראל בשנות המלחמה גרם להתרוקנות הקופה בארגון ולסכסוכים פנימיים וחיצוניים. אומנם לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים בשנים 1918-1917 שבו מנהיגי 'השומר' לארץ ישראל, אך תפקיד הביטחון עתיד היה לעבור מהארגון לרשות ארגון חדש שקם ביישוב היהודי בארץ ישראל, הוא ארגון 'ההגנה'.8
התפיסה שגובשה בארגונים אלו בדבר הצורך בהגנת הנפש והכבוד היהודי זכתה להמשכיות בדרך שבחר ארגון 'ההגנה', שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה במרס 1920. ארגון 'ההגנה', שהתפתח וגדל עם השנים, עמד במרכז העשייה הביטחונית בארץ ישראל, וממסורתו וממבנהו הוקם הצבא הישראלי עם הקמת המדינה. הוא אשר סלל את הדרך לתפיסת העיסוק בביטחון כשליחות ולא כמקצוע בתקופת היישוב, והוא שהשפיע גם על הדרך שבה הועבר ערך זה לצה"ל.
אך מסורת זו, שקרמה עור וגידים לאחר הקמתו של ארגון 'ההגנה', נקבעה רק לאחר ויכוח נוקב שהתנהל בין שלוש גישות שנאבקו על הדרך שבה יוקם ארגון מגן ליישוב היהודי בארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואשר דגלו בתפיסות ביטחון שונות. הוויכוח החל ב־12 ביוני 1920 עת החליטה ועידת מפלגת 'אחדות העבודה' בישיבתה במושבה כינרת ליטול את היוזמה ולבדוק את הדרך שבה ניתן להגן על היישוב היהודי בארץ ישראל. לצורך כך הוקם ועד פעולה ובו שלושה אנשי 'השומר' ושני אנשי 'הגדודים העבריים'.9
הגישה האחת בוויכוח הייתה של ארגון 'השומר' בראשותו של מנהיגם ישראל שוחט. שוחט ואנשיו דרשו לשמר את מתכונתו של הארגון כפי שהתקיימה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. הם דגלו בקיומה של קבוצתם האליטיסטית, שראתה את עצמה כחלוץ לפני המחנה, והיא האחראית הבלעדית לביטחון היישוב היהודי. לתפיסתם, איש הארגון החדש צריך להישאר בדיוק כפי שהיה בעבר בארגון 'השומר', איש מקצוע המקדיש את עצמו למשימת ההגנה, וזה ייעודו הבלעדי.10
הגישה השנייה בוויכוח לא הונכחה בדיונים של 'אחדות העבודה', ולכן לכאורה אינה חלק מהדיון, אך חשיבותה בהבנת הרעיונות שאפיינו את היישוב היהודי בנוגע לאופן ארגון תנועת הביטחון העתידה לקום. הגישה בוטאה על ידי זאב ז'בוטינסקי, שהיה בעברו אחד הדוחפים העיקריים להקמתם של 'הגדודים העבריים' במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. לאחר הקמתם של הגדודים, שירת ז'בוטינסקי כמפקד פלוגה ב'גדוד קלעי המלך' 38, שהיה אחד משלושת הגדודים העבריים שהוקמו במלחמה, והיו חלק מהכוח שהשתתף בכיבוש ארץ ישראל. בהכירו ובהסתמכו על הניסיון שרכש בצבא הבריטי, שאף ז'בוטינסקי לשמר את רעיון ארגון גדודי רגלים יהודיים בצבא הבריטי על ידי הקמתו של "ליגיון יהודי", אשר ימומן על ידי 'ההסתדרות הציונית' ויופעל על ידי המנדט הבריטי. ז'בוטינסקי זכה לתמיכתו של חיים ויצמן (שעתיד להתמנות באותה שנה [1920] לנשיא 'ההסתדרות הציונית'), שהתחייב להוביל את הפעולה להקמת הכוח, ורצה להקים כוח של כ־5,000 איש, מתוכם כ־1,500 פרשים.
על פי רעיונו של ז'בוטינסקי, הכוח תוכנן להיות בפיקודם של מפקדים בכירים בריטים, ואילו הלוחמים של הכוח יהיו יהודים. ז'בוטינסקי קבע שבכך יזכה היישוב היהודי בכוח צבאי בעל ידע מקצועי נרחב, יהיה מצויד היטב באמצעי לחימה ויהיה חלק מארגון עם מסורת מוכחת של צבא מקצועי כצבא הבריטי. גם על פי גישה זו, הלוחם היהודי שישרת בחיל הליגיון היהודי אמור היה להיות איש צבא מקצועי. כוח זה, שז'בוטינסקי ראה בו תנאי לקיומה של הציונות, יקבע לתפיסתו את העליונות היהודית בארץ ישראל כלפי היישוב הערבי בארץ ישראל, שבו ראה ז'בוטינסקי איום להקמת הבית הלאומי היהודי. ז'בוטינסקי ראה בכוח הצבאי כלי מדיני ולא רק כוח בעל יכולות ומשימות הגנתיות. אולם הרעיון של הקמת ליגיון יהודי, שעניינו התנהל בעיקר מול הרברט סמואל, הנציב הבריטי בארץ ישראל, הפך בסופו של דבר בידי הבריטים לרעיון הקמת כוח מקומי יהודי־ערבי, ועקב כך הוביל לדעיכת הרעיון ולגניזתו.11
לעומת ישראל שוחט וזאב ז'בוטינסקי, שבבסיס תפיסתם ראו בביטחון עיסוק ייעודי ובלעדי של איש הביטחון המקצועי (שהאבטחה תהיה משלח ידו), הייתה גישה שלישית ששללה את קודמותיה. הגישה המנוגדת ראתה בכוח הצבאי עוד מכשיר הכרחי של הגשמת האידיאולוגיה הציונית, יחד עם העלייה וההתיישבות למימוש החזון של הבית הלאומי בארץ ישראל. מוביליה היו אנשי 'תנועת העבודה', שיוצגו על ידי מנהיגים מקומיים כאליהו גולומב ודב הוז. אומנם גם הם היו כז'בוטינסקי מיוצאי הגדודים העבריים, אך מנגד הם דרשו לארגן את ארגון 'ההגנה' על בסיס עממי. גולומב והוז שללו על הסף את גישת "אתה בחרתנו" של ארגון 'השומר', והתנגדו לה נמרצות.12
גולומב הסביר: "חיי הפועל העברי קשורים במידה כזו בשאלת ההגנה, וממילא מובן כי בחוקת ההסתדרות צריכה ההגנה לתפוס מקום".13 גישתם של גולומב והוז זכתה לתמיכתו של יצחק טבנקין, שהיה באותה העת מזכיר תנועת 'אחדות העבודה', שמטרתה היה ליטול את האחריות על ביטחון היישוב היהודי בארץ ישראל. לכן טבנקין היה לקול מכריע באימוץ הגישה המיליציונית שעל בסיסה נבנתה בסופו של דבר 'ההגנה'. דמותו של טבנקין כמנהיג אידיאולוגי עתידה להיות גורם חשוב בצביונו של הכוח היהודי החדש שנבנה. טבנקין היה מאלה שהובילו את הגישה שהביטחון אינו בעבודה לשמה, אלא בכוח שלנגד עיניו השיקולים הלאומיים האידיאולוגיים של הציונות.14
עוד מנהיג שדגל בגישתם של גולומב והוז ושלל את זו של ז'בוטינסקי היה דוד בן־גוריון (שהיה באותה העת ממנהיגי 'אחדות העבודה'), ושאף לבנות כוח צבאי למימוש מטרות אידיאולוגיות ולא רק כוח שתפקידו הגנה:
אנו עומדים עתה בארץ ישראל כולה בסימן איום קשה... ז'בוטינסקי טען שרק גדוד יכול להגן עלינו כדבעי. אני סבור כי לא תיתכן הגנה על ידי חיל מצב, אשר לא יעמוד לפיקודו של הועד הלאומי, אלא של גנרל אנגלי... עלינו להקים עתה הגנה עצמאית גדולה, חזקה ובעלת משמעת.15
ביוני 1920 התכנסה ועידת מפלגת 'אחדות העבודה' בחוות כינרת ובה הוקם ארגון 'ההגנה'. בוועדה נקבע שתאורגן השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ותוקם "הגנה עממית". חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1920, קמה 'ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל'. כבר בוועדת היסוד שלה קיבלה זו את תביעת 'אחדות העבודה' לכלול בתפקידיה את ההגנה. 'ההסתדרות הכללית' הלכה והתרחבה עם השנים, עד שנהייתה לגוף הגדול ביותר והמשפיע על החיים הציבוריים, הכלכליים והפוליטיים של היישוב היהודי בארץ ישראל. כפיפותה של 'ההגנה' ל'הסתדרות' תרמה גם היא לגישה החלוצית אידיאולוגית שאפיינה את 'ההגנה'.
כך התממשה הלכה למעשה תפיסתם של גולומב והוז, שהצליחו לשכנע את מוסדות 'אחדות העבודה' ו'ההסתדרות' בחשיבות כוח הגנה הכפוף למוסדות הלאומיים והמבוסס על הגנה עממית. בעקבות ההחלטה על הקמת 'ההגנה' החליטו מנהיגי 'השומר' לפרק את ארגונם. הקמת ארגון 'ההגנה' במתכונת שנבחרה תהא הבסיס לגישה אשר עיצבה את דמותו של איש ההגנה החדש של היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם הראשונה, להיות איש עבודה המסוגל ונדרש לשאת נשק, להגן על יישובו ועל אדמתו, ולא איש צבא (בשלב ההוא כאיש ביטחון) שהביטחון הוא מקצועו, כפי ששאפו ליצור שוחט וז'בוטינסקי. היה זה המשך ישיר של דמות היהודי החדש שאותו שאפו לעצב מנהיגי הציונות בארץ ישראל, והמבוססת על דמותו של החלוץ המגשים את הציונות, אולם עתה נוסף לתפקיד החלוץ נשיאה בעול הביטחון.
כתוספת מסייעת וכסמל לחלוץ המתיישב הנאחז בקרקע ובתוך כך דואג להגנה עצמאית, באה פרשת תל־חי ויצרה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל את האתוס הנדרש עבור חינוך הלוחמים. הבחירה של החלוצים באצבע הגליל להישאר במקום ולדבוק בהמשך ההתיישבות בגליל העליון, למרות המצב הביטחוני המעורער ששרר באזור בסוף 1919 ובראשית 1920, ואשר התדרדר בסופו של דבר להתקפה על היישוב תל־חי, הפכה לסמל הרואי חלוצי. מגיני תל־חי, ובמיוחד יוסף טרומפלדור שנקרא לסייע לתושבי האזור בעת שגברה המתיחות הביטחונית, עמדו בפני לחץ להתפנות מהאזור מחשש לביטחונם. הלחץ גבר לאחר הירצחם של שניים מהמתיישבים, ואפילו זאב ז'בוטינסקי תמך בפינוי אזור אצבע הגליל.
למרות זאת טרומפלדור וחבריו, כמו גם שאר תושבי האזור באותה העת (המתיישבים בכפר גלעדי ובמטולה, לא כולל היישוב חמארה שתושביו התפנו בינואר אותה שנה) בחרו להמשיך בעבודתם החקלאית ובה בעת לאבטח את עצמם בעצמם מפני סכנת התקפה. לאחר נפילת תל־חי פונו היישוב והאזור, אך לבסוף הוא יושב מחדש שבועות ספורים מאוחר יותר. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הציונות בארץ ישראל שבה בחרו יהודים להגן על עצמם ועל אדמתם בכוח הנשק, ובכך נוצר מפנה ביחסה של הציונות להפעלת כוח להגנה עצמית. כאמור, הפרשה העניקה את ההשראה לחלוץ לוחם הנאחז בקרקע ומעבד אותה ובתוך כך מגן על עצמו באמצעות נשק. אתוס תל־חי ישמש השראה לחינוך הצעירים הארץ־ישראלים ולוחמי 'ההגנה', ויום ההגנה נקבע לתאריך הקְרָב בתל־חי – י"א באדר. האתוס שימש השראה ליישובים במלחמת העצמאות בעת עמידתם בפני ההתקפות של הערבים, והמשיך לשמש לחינוך ציוני, ערכי וכסמל לגבורה במשך שנים רבות, עד היום.16
תפיסת השירות הצבאי כשליחות ולא כמשלח יד נבחרה על ידי מנהיגי 'אחדות העבודה' ו'ההסתדרות הכללית' בין השאר בעקבות רתיעתם של אנשי העלייה השנייה מארגונים צבאיים מקצועיים. מקורה של רתיעה זו בסבל של חלק מהמנהיגים מנחת זרועם של כוחות הביטחון שרדפו אותם בארצות מזרח אירופה, או משירות צבאי בהיותם יהודים בצבא הרוסי. עוד בתקופת הגדודים העבריים העריכו מפקדי החיילים הבריטים, שהיהודים חשו שנאה טבעית לחיי צבא עקב היחס המשפיל לחיילים היהודים בצבא הצאר הרוסי.17 בעקבות כך, גישתם הפלורליסטית סוציאליסטית של החיילים היהודים התנגדה לכל סממן מיליטריסטי ומקצועי. גישה זו נמשכה במשך השנים וניתן למצוא בה חוט מקשר לתקופת המרד הערבי, כאשר בני "היישוב" שירתו בפו"ש [פלוגות השדה] ואחר כך גם בפלמ"ח. מנהיג שני ארגונים אלה היה יצחק שדה, שהטמיע את גישתו הבלתי פורמלית, שגם היא שללה סממנים צבאיים. מכאן הייתה הדרך קצרה לסלידתם של יוצאי ארגונים אלה "מחיים ותרבות קסרקטיניים" והתנגדותם לסממנים הצבאיים שהוכנסו לאחר קום המדינה לצה"ל על ידי יוצאי הצבא הבריטי.
חשוב לציין שהרתיעה ממיליטריזם והעדפת צבאות אזרחיים פטריוטיים אינה המצאה ישראלית. דרך בנייתו של הצבא האמריקני בראשיתו היא דוגמה טובה לכך. עולמם האינטלקטואלי של האבות המייסדים של ארצות הברית היה מושפע מרעיונות ההשכלה הבריטית והצרפתית. בעקבות כך נוצרה בתפיסה האמריקנית סלידה כלפי מוסד צבא הקבע, שנתפס כמכשיר מסוכן לדמוקרטיה. לכן, ההעדפה הטבעית ששיקפה הן את הרגשות הנפוצים בקרב הוגי הדעות של ההשכלה, והן את המוסדות האמריקניים באותה העת, נטתה להקמת מיליציה של אזרחים חופשיים שיוזעקו להגנת ארצם בעיתות חירום.
רתיעה זו המשיכה להתקיים בארצות הברית גם בשנים שלאחר מכן. כך לדוגמה, אחרי המלחמה האמריקנית־ספרדית ב־1898, התנגדו אמריקנים רבים לכינונו של מטכ"ל במודל הפרוסי (מודל ששימש חיקוי בצבאות מקצועיים שהתרשמו מיעילות הפעלתו), מאחר שהם סברו כי הדבר מנוגד לרוח האמריקנית.18 בפועל נבנה כמובן צבא קבע אמריקני קטן, עם ערכים מקצועיים נכבדים ועם סממנים צבאיים מובהקים, כמקובל בצבאות מקצועיים. צבא זה ידע לגדול בעת הצורך (מלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, לדוגמה) לצבא אזרחים המוני, המוּנע מרגשות פטריוטיים.
כאמור, מעצבו של ארגון 'ההגנה' ומנהיגו הבלתי מוכתר היה אליהו גולומב, בוגר 'גימנסיה הרצליה', חבר קבוצת "הנשארים" בתל־אביב19 ויוצא הגדוד העברי, 'גדוד קלעי המלך' 40. גולומב היה מעורב בכל ענייני ההגנה העברית עד מותו בטרם עת בגיל 52 ב־1944, ומנהיגותו שהשפיעה על פקודיו הייתה מבוססת על חברות ועל דוגמה אישית. מפקדי 'ההגנה' שהעריצו את גולומב קיבלו את דבריו כפקודה.
מספר דוד נמרי, מפעילי עלייה ב':
השיחה עם אליהו לא הייתה שיחה של מפקד 'ההגנה' הנותן פקודות. זאת הייתה עצה. אני אומר שאליהו היה יועץ. הוא יעץ לנו. אנחנו למדנו ממנו וגם הוא למד מאתנו, למרות שהיינו צעירים ממנו בגיל... איני זוכר שקיבלנו מתי שהוא פקודה ללכת ולבצע דבר זה או אחר. שמענו והקשבנו ויצאנו עם המטען לדרך וידעו מה עלינו לעשות.20
גישתו של גולומב וחבריו השתרשה היטב באידיאולוגיה הציונית שאפיינה את בני הארץ בשנות העשרים והשלושים וגם את מרבית חברי 'ההגנה'. בשנות השלושים פרץ "המרד הערבי הגדול" של ערביי ארץ ישראל כנגד השלטון הבריטי. במאבק זה בין הבריטים ובין המורדים נפל עיקר הסבל על היישוב היהודי בארץ ישראל. מצב זה הוביל לשיתוף פעולה הדוק בין הבריטים לבין היישוב, וחלק ממשימות הביטחון הבריטיות הוטלו על צעירי היישוב היהודי. כחלק משיתוף הפעולה עם הבריטים גויסו כ־7,000 יהודים תושבי הארץ למשטרה הבריטית ושירתו כנוטרים. אך גם במסגרת המשטרה הבריטית, מפקדי הנוטרים היהודים שקדו על סלקציה לבל תהיה הנוטרות מקום מקלט למחפשי משכורות גרידא, וכי השירות הזה ישמש למילוי חובתם הציונית.21
שיתוף הפעולה עם הבריטים הוביל ללמידה של צעירי הארץ מניסיונם הצבאי של אנשי הצבא הבריטי. לעזרת היישוב נרתם אורד וינגייט, קצין בריטי לא־יהודי, שנוסף למשימה שעליה היה מופקד כמפקד 'פלגות הלילה המיוחדות' [SNS - Special Night Squads] שאבטחו את צינור הנפט בעמק יזרעאל, תרם מניסיונו הרב להכשרת לוחמים ומפקדים של 'ההגנה'. וינגייט היה דמות חשובה בהיסטוריה הביטחונית הישראלית שהשפיעה על לוחמים ומפקדים ישראלים לעתיד22 (על השפעתו יורחב בהמשך), והוא הניע את אנשיו ואת המוטיבציה שלהם על אותם ערכים ששימשו לאחר מכן את הפלמ"ח ואת צה"ל.
יגאל אלון כתב על וינגייט: "השפיע בדוגמה האישית שנותן המפקד... ומה שהיה מרכזי לגבי המוטיבציה של החיילים: הקניית טעם אידאי רוחני למעשיהם".23
וינגייט עצמו התרשם מתכונותיהם של לוחמיו היהודים ומהמחויבות שלהם לתפקידם. בפגישתו עם משה שרת אמר וינגייט: "כפרטים הם מסורים, אמיצים ומוכנים לכל הקרבה".24
כאמור, אישיות חשובה נוספת שהשפיעה על התרבות הארגונית בארגון 'ההגנה' ובפלמ"ח, ובכלל זה על תפיסת השירות כשליחות היה יצחק טבנקין, מנהיגן הרוחני והדומיננטי של תנועות 'השומר הצעיר' ו'הקיבוץ המאוחד'. עד כניסת הפלמ"ח לקיבוצי תנועת 'הקיבוץ המאוחד' ואימוצו על ידי טבנקין, הפלמ"ח היה כוח צבאי שהוקם על ידי הבריטים ובעיקר לצורכיהם. לאחר הסרת התמיכה הבריטית, עת הוסר איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל, נטל טבנקין חסות על הפלמ"ח ודאג לשכן את מחנותיו בקיבוציו, ובכך תרם לעיצוב רוחו של הפלמ"ח ברוח תפיסותיו. גם ההסדר הכלכלי שאפשר את הכנסת הפלמ"ח לקיבוצים, ושכונה "הסדר עבודה ואימונים" (אנשי הפלמ"ח עבדו במשקים וכך מימנו את שהותם בקיבוץ) שילב בחיי השגרה של לוחם הפלמ"ח עבודה חקלאית, הכשרה ואימון צבאיים בכפיפה אחת.
טבנקין כינה את הדרך שאפיינה את שירותם של הלוחמים בפלמ"ח בשם "אנטי מיליטריזם לוחם",25 ביטוי שנועד להמחיש את סלידתם מהמקצוע הצבאי, וכי השירות הצבאי נובע מכורח הנסיבות ומתפיסתם האידיאולוגית כמשרתי הציונות. כאשר חלפה סכנת הפלישה הגרמנית לארץ ישראל והבריטים הפסיקו את תמיכתם בפלמ"ח, חשבו רבים מאנשי הפלמ"ח להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בגרמנים. יתרה מכך, כך חשבה גם ההנהגה הארצית הפוליטית. בן־גוריון סבר שאנשי הפלמ"ח צריכים להתגייס לצבא הבריטי, ובפגישותיו עימם עודד אותם לכך. נוסף לכך הופעל על משרתי הפלמ"ח הצעירים לחץ חברתי, שהרי הסביבה האזרחית שלא הכירה את דבר שירותם בפלמ"ח ראתה בהם משתמטים מהחובה להילחם בנאצים. מול הלחץ הזה התייצב יצחק שדה, שהבין כי הפלמ"ח נדרש גם בעת ההיא להגן על היישוב היהודי בארץ ישראל. שדה אסף כ־300 לוחמי פלמ"ח במעיין חרוד, ופנה אליהם בנאום שהבהיר את חשיבות השירות להגנת היישוב היהודי בעת ההיא, וכי ללא הפלמ"ח אין מי שיישא בעול. שדה קבע: "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי, מי יישא את הרובה העברי?"26
בקרב לוחמי הפלמ"ח הודגש שוב ושוב שאנשיו הם לוחמים זמניים ולא אנשי צבא מקצועיים, וכך עוצב האתוס של האיש הממלא את חובתו הצבאית מתוך כורח ולא מתוך אהבת הלחימה כמקצוע. מנגד הודגשו בפלמ"ח הגעגועים למשק החקלאי ולעבודת האדמה, אשר על פי האידיאולוגיה הציונית של אנשי 'תנועת העבודה', היו משאת נפשו של החלוץ. ואכן, השפעות טבנקין ותנועתו על הפלמ"ח הצטרפו לגישה הראשונית שלפיה הוקמה 'ההגנה'. אנשי הפלמ"ח סלדו מכל גילוי של מיליטריזם באשר הוא, וגישה זו הייתה חלק מהחינוך שהונחל לכלל אנשי הפלמ"ח. נוסף לכך, בזכות העובדה שאת מרבית כוח האדם ששירת בפלמ"ח במסגרת ההכשרות המגויסות לפלמ"ח סיפקו תנועות ההתיישבות הציוניות, נוצר הקשר הבלתי נפרד בין ההתיישבות החקלאית והעיסוק בביטחון.27
המפקד השני של הפלמ"ח, יגאל אלון, כתב: "ראיית התפקיד הצבאי כשליחות לאומית ולא כמשלח יד, קרדום לחפור בו, עשויה לעצב בישראל מסורת נאה של מפקדים, שיכהנו כשליחי העם, כמחנכי דורות - במסוכנות שבשליחויות, מכל הבחינות".28
ביטוי לתפיסה זו הופיע כבר בכתבי הזיכרון הראשונים של אנשי הפלמ"ח שנפלו בעת שירותם, ובהם הומחשה דמותם האנטי מיליטריסטית של הנופלים. בהספד לזכרו של יחיעם וייץ, שנהרג בעת הפשיטה על גשר הזיו בליל הגשרים 1946, נכתב: "ולא שש לפעולות, אלא שבכל דרך חייו, מאז נשא נפשו ללמוד, להוסיף דעת ולהוסיף מעש, היו פעולות 'השלום' ופעולות 'המלחמה' צמודות לבלי היפרד".29
יגאל אלון הסביר כי הצורך בגישה האידיאולוגית שהונחלה ללוחמיו נבע מתוך חשש מהשפעות שהשירות הצבאי עלול להוביל אליהן: הערצת כוח הזרוע, מיליטריזם, צרות מוחין, יהירות, זלזול בזולת, ובפרט - זלזול בציבור האזרחים. כדי למנוע זאת הוסברו היטב ללוחמים גורמי קיומו של הכוח הצבאי ותכליתו: "ניתֵן ללוחמים לראות בשירות הצבאי שליחות שהזמן גרמה, ולא מטרה לעצמה. הם למדו לראות את ערך הנשק כתכלית של מכשיר מגן, ולא כמכונת הרג, אף כי בשימוש בו אנו מקפחים חיי בני אדם"; "את התפיסה הזאת מיצינו בממרה פשוטה: "אל לנו לשיש למלחמה, נשיש לקרב משפרצה המלחמה".30
תפיסה זו רווחה במשך השנים שלאחר מכן. לאחר מלחמת העצמאות בחרו רבים מהעוסקים בביטחון שהגיעו משורות הפלמ"ח ו'ההגנה' לסיים את שירותם, מאחר שעל פי הגישה שחונכו עליה, תום המלחמה סיים את תפקידם הביטחוני ועתה הם יוכלו להתפנות לעשייה ציונית אחרת. לאחר הקמת המדינה, הצבא עצמו פעל ועודד יציאת חיילים משוחררים להתיישב במושבים ובקיבוצים חקלאיים, וזאת עוד אפילו טרם שוך קרבות מלחמת העצמאות. הפעולה לעידוד ההתיישבות התעצמה וגברה לאחר תום המלחמה. חלק הארי מהלוחמים של הפלמ"ח אכן יצא להתיישבות. מתוך 11,000 חברי פלמ"ח 2,000 היו אנשי ההתיישבות העובדת עוד לפני הגיעם לפלמ"ח, ועוד 5,000 פנו לאחר המלחמה להתיישבות.31
חלק ממנהיגי היישוב פעלו מייד לאחר מלחמת העצמאות לשנות את סדרי העדיפות של הנוער. טבנקין, ממנהיגי הכוח הצבאי האידיאולוגי, גרס כי סדרי העדיפויות של הציונות השתנו, כי הצבא הוא "מקסם שווא" וכי את ההגשמה האמיתית יש לעשות בעבודה בקיבוץ.32 תנועת מפ"ם ['מפלגת פועלים מאוחדת'], שאותה הנהיג טבנקין, עודדה את אנשיה לפרוש מצה"ל. מאיר יערי, ממנהיגי מפ"ם, ראה את השירות בצבא בסיומה של המלחמה כלא פחות ממיליטריזם. יערי אף רצה להוביל מהלך שיגרום לאי־גיוסם של חייבי הגיוס מהקיבוצים לשנת ההכשרה של הנח"ל, וכי את השנה הזו יעשו בעבודה בקיבוצי האֵם שסבלו ממצוקה כלכלית ושלקיומם הוא חשש.33
גישה זו לא הייתה נחלתה רק של המנהיגות האידיאולוגית. שמעון אבידן, אחד הקצינים הבכירים במלחמת העצמאות ואיש מפ"ם, בחר להשתחרר מהצבא באומרו: "לא ראיתי בצבא את גולת הכותרת של החיים, אלא הכרח המציאות".34
עוד מפקדי צה"ל דיברו וכתבו על רצונם האמיתי לפתח קריירה מחוץ לצבא ובחרו להשתחרר. עזיבה זו הובילה בין השאר למחסור ממשי וחמור במפקדים בצה"ל בכל דרגי הפיקוד לאחר המלחמה. הרצון לעסוק בקריירה שאיננה צבאית לא פסח על שכבת הקצינים הבכירה ביותר: יגאל ידין, הרמטכ"ל השני, שאף להיות פרופסור לארכיאולוגיה, והוא התפטר מהצבא בדצמבר 1952 לאחר ויכוח מקצועי נוקב עם בן־גוריון ופנה להגשים את רצונו.35 מרדכי מקלף, הרמטכ"ל השלישי, לא אבה להיות רמטכ"ל, והסכים לכהן רק שנה אחת, וזאת רק לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון הפעיל עליו מכבש לחצים.36 יצחק רבין, הרמטכ"ל השביעי, כתב בזיכרונותיו כי חלם להיות מהנדס מים. אלו הן כמה דוגמאות למפקדים אשר החובה הלאומית ותחושת השליחות השאירה אותם בסופו של דבר בצבא, אף על פי שמשאת הנפש המקצועית שלהם הייתה שונה.
אחת הסיבות שבעטייה עזבו מפקדים רבים את צה"ל לאחר מלחמת העצמאות הייתה השינוי בתרבות הארגונית של הצבא, שנהיה מסודר ומאורגן יותר. חלק מהמפקדים סברו שצבא עם נטייה מקצועית ישנה את ערכיו, ויש במהלך זה כדי לפגוע בתחושת השליחות הנדרשת מהצבא בישראל. הפלמ"ח, המסגרת החלוצית שהגשימה את הציונות הלכה למעשה בהסדר עבודה ואימונים בדרך של נשיאה בעול הביטחוני, פורק, וזאת לנוכח התנגדותם הנחרצת של אנשיה. בן־גוריון, שרצה צבא ממלכתי, קבע שגם הפלמ"ח יפורק (כפי שפורקו מחתרות האצ"ל והלח"י) ואנשיו יוכנסו לשרת ביחידות צה"ל למיניהן וללא כל ייחוד. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון מחה על פירוק הפלמ"ח וגרס שמהלך זה יש בו כדי לפגוע בערך השליחות הנדרש בקרב הלוחמים בצבא.
אלון כתב:
לעצב דמות צבא המנוגדת לדמותה של היחידה הפלמ"חאית. היה זה אות לשינוי ערכים במדינה ובצבא, אות למעבר מן החלוציות והחלוצים כנושאם העיקרי של שירותי הביטחון והציבור, למערכת פקידותית השוקטת על שמריה, צייתנית ונוחה. היה זה מעבר מן השליחות אל משלח היד.37
עוד לפני פירוק הפלמ"ח, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נוצרה נקודת המפגש בין הגישה לשירות הצבאי שהתפתחה בארגון 'ההגנה' ובפלמ"ח לבין יוצאי הצבא הבריטי שייצגו גישה שונה. מפגש זה יוביל לעימות בעת המלחמה ולאחריה על עיצוב רוחו של צה"ל, ובין השאר בנוגע לתפיסת השירות מתוך שליחות. בתחילת שנות הארבעים, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו בני היישוב להתגייס לצבא הבריטי, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת החי"ל ['החטיבה היהודית הלוחמת'] או בכינויה "הבריגדה" ('הבריגדה היהודית'). הדרך להקמת הבריגדה הייתה רצופה חתחתים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלע היישוב לקונפליקט בשאלת הגיוס לצבא הבריטי, מאחר שהדבר היה לאחר פרסום "הספר הלבן" ב־1939 שפגע קשות ברעיון מימוש הבית הלאומי בארץ ישראל, כפי שהתחייב לו הלורד בלפור. לבסוף, למרות "הספר הלבן" בחר היישוב היהודי לשתף פעולה עם הבריטים ולהירתם למאמץ המלחמתי מכמה סיבות. הראשונה, רצון היישוב בכוח יהודי מגויס אשר ישרת בארץ ישראל ויהיה מוכן להגן על היישוב היהודי מפני כל סכנה; הסיבה השנייה קשורה לרצונו של היישוב היהודי לבנות יסודות לכוח יהודי סדיר מקצועי.
אך גם ההתנדבות לצבא הבריטי נתקלה בוויכוח פנימי ביישוב היהודי בארץ ישראל. בקרב ההנהגה היהודית של היישוב היו מגוון דעות. יעקב דורי, רמטכ"ל 'ההגנה', תמך בגיוס לצבא הבריטי אשר יפעיל את החיילים היהודים כפי שימצא לנכון. לעומתו, בן־גוריון רצה גיוס לצבא הבריטי, אך חשב שהמתגייסים צריכים להישאר בארץ ישראל. שרת וגולומב חשבו על שילוב של חלק מהכוח בצבא הבריטי וחלק בכוח המגן העברי, ואילו יערי וטבנקין דגלו אך ורק בגיוס לפלמ"ח. בעומקו של הוויכוח עמדה שאלת הנאמנות – האם לצורכי הצבא הבריטי והניצחון על הגרמנים או נאמנות לביטחון היישוב היהודי?
הוויכוח היה לא רק נחלת שכבת ההנהגה, אלא חלק מהוויכוח הציבורי. מחד גיסא היה הפלמ"ח שאך זה עתה הוקם ואנשיו נדרשו להמשיך להגן על "הבית", ומאידך גיסא למתנדבים לצבא הבריטי הובטח להילחם באויב הנאצי. הדבר יצר מתח מיידי, כאשר חלק מאנשי פלמ"ח בחרו לעזוב ולהתגייס לצבא הבריטי. הללו כונו על ידי חבריהם ביחידות הפלמ"ח בשם "עריקים". אנשי הפלמ"ח שבחרו להישאר בשורותיו היו נתונים בסד לחצים הן ממקצת אנשי ההנהגה המדינית שעודדה את הגיוס לצבא הבריטי (בן־גוריון אף אמר לאנשי פלמ"ח בעת שסקר מסדר של פלוגה א' באפריל 1943, שהוא מקווה שיתגייסו לצבא הבריטי) והן מאזרחים ביישוב היהודי. האזרחים לא הכירו את הפלמ"ח, ולוחמי הפלמ"ח נאלצו להתמודד עם סטיגמה של משתמטים, בעוד שבפועל מטרת פועלם הייתה לתפיסתם אבטחת היישוב. ויכוח זה והסטיגמה שאחזה באנשי 'ההגנה' והפלמ"ח זרעו יריבות ועוינות בין הקבוצות, ולא תרמו לנכונות לקבל את האחר בעת המפגש ביניהם, בעיקר במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה.
בתחילה חששו הבריטים מגיוסם של ארץ־ישראלים, אך לבסוף שילבו אותם בחיל החפָּרים, בחיל התובלה וביחידות תותחני חוף. באוגוסט 1940 החליטו הבריטים על גיוס פלוגות ה"באפס", פלוגות חי"ר לכאורה, אולם למעשה פלוגות שעיקר משימתן הייתה אבטחה ושמירה. הגיוס לפלוגות היה מיועד לכלל הארץ־ישראלים, כולל לערביי ארץ ישראל, אולם הרוב המכריע של המתגייסים לפלוגות אלו היו יהודים. אנשי פלוגות ה"באפס" עסקו באבטחת מתקנים ובשמירה על שבויים, ובתחילה הם לא קובצו לגדודים ולא נשלחו ללחימה. בשלב מאוחר יותר גובשו הפלוגות לגדודים, ובספטמבר 1944 הוקמה הבריגדה אשר הספיקה עוד להילחם לקראת סוף המלחמה בקרבות על נהר הסניו באיטליה.
עם שובם לארץ ישראל בתום המלחמה, נדחו יוצאי הצבא הבריטי על ידי ארגון 'ההגנה' ולא שולבו בתפקידי מפתח בארגון. אולם במהלך מלחמת העצמאות דוד בן־גוריון, שכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל, שאף לבנות את צה"ל בתור צבא מקצועי, ולכן דאג לחייב את הכנָסַת יוצאי הצבא הבריטי לתפקידים בכירים ומרכזיים בצה"ל. חלק ממפקדים אלה היו אנשי 'ההגנה' עוד לפני הגיוס לצבא הבריטי, והם נודבו הלכה למעשה לצבא הבריטי מתוך ראיית הצורך ללמוד לימודי צבא וכן מתוך תרומה למאבק באויב הנאצי. מתנדבים אלו יכלו לגלם גם את המקצועיות הצבאית שבן־גוריון שאף אליה מתוך שימור העולם הערכי שעליו חונכו ב'הגנה'. בן־גוריון רצה לשמר חלק ניכר מהרוח החלוצית שהתפתחה בארגון 'ההגנה' ובפלמ"ח, מאחר שהכיר בערכה הרב של הרוח האידיאולוגית כגורם הנעה חשוב של הכוח הצבאי.
ביומנו כתב בן־גוריון את שלושת הכיוונים שלפיהם דרש מיגאל ידין לבנות את הצבא:
א. יעילות מקצועית וארגונית כטובי הצבאות בעולם.
ב. רוח חלוצית.
ג. אחידות ללא פוליטיקה מפלגתית.38
לאחר הקמת מדינת ישראל היה חזונו הגדול ביותר של בן־גוריון לממש את מטרות הציונות באמצעות צה"ל בהקמתו של הנח"ל [נוער חלוצי לוחם]. בן־גוריון, שרצה שכל צה"ל וכל המשרתים בו יהיו בעלי רוח חלוצית, ראה בחזונו צבא של חיילים־חקלאים. לצורך מימוש חזונו מינה בן־גוריון באוקטובר 1948 את אליק שומרני מקיבוץ אפיקים, שהיה פעיל בענייני הנוער וההתיישבות, לראש המדור שהוקם במשרד הביטחון לענייני הנוער החלוצי הלוחם - הנח"ל (אשר הפך לימים לאגף הנוער והנח"ל).
בינואר 1949 כתב שומרוני לבן־גוריון ולרמטכ"ל יעקב דורי, ושטח בפניהם את משנתו ואת תפיסתו באשר לתפקידי הנח"ל. שומרוני סבר כי הנח"ל צריך להיות המכשיר העיקרי הן ליישוב הארץ והן להגנה על הגבולות, באמצעות השילוב של העבודה והאימונים הצבאיים בתקופת השירות הצבאי. במסגרת זו יוכשרו הגרעינים הן בהכשרה חקלאית והן בהכשרה צבאית, ויישבו חבלים שוממים כאילת וכים המלח במסגרת התוכנית "מאות ואלפי כפרים לוחמים".39 לנגד עיניהם של בן־גוריון ושומרוני היה אמור הנח"ל להמשיך לקיים את הערך החלוצי התיישבותי המיוחד שהיה לפלמ"ח.
עשרה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1949, הוקם הנח"ל. היה זה חודשים ספורים לאחר תום המלחמה וכשנה לאחר פירוק הפלמ"ח. בהקמתו היו לנח"ל כמה מגמות ועקרונות יסוד ששימשו כמצפן שלאורו נבנה הכוח. לתפיסת מייסדיו "מצפן" ארגוני זה היה אמור להפוך את הנח"ל קודם כול לכלי המשרת את מימוש הציונות, ורק בתפקיד משני ככוח צבאי מבצעי לוחם. מתוך עשר המטרות שהוגדרו לנח"ל, רק אחת נועדה לשמש מכשיר בידי צה"ל, ואילו כל השאר נועדו לשרת את הצרכים האידיאולוגיים של מדינת ישראל.
אלו היו המטרות שהוגדרו לנח"ל:
· בניין צבא עובד. "חינוך חייל ומתיישב – מין דמות סינתטית של חלוץ המוכן ליישוב נשמות הארץ ולבניין המולדת, והוא גם לוחם המחונן במיטב הסגולות הקרביות ונכון, בשעת חירום, למסור נפשו על מולדת זו".
· טיפוח ערכים חלוציים.
· ביצוע המשימות הצבאיות.
· כור היתוך לעולים.
· עידוד לכידות גרעינים.
· טיפוח היצר ההתיישבותי בין החיילים והעולים הבודדים.
· יישוב הסְפר והנגב כמשימה עליונה.
· חינוך עברי.
· מיזוג נכון בין עבודה ואימונים.40
בפקודת יום להקמת הנח"ל 24.11.49 כתב אל"ם יצחק פונדק, מפקדו הראשון של הנח"ל ומקימו: "הפיקוד העליון מטיל עלינו היום, קבוצה קטנה של קצינים וחיילים, משא כבד. אנו מצווים להגשים רעיון חדשני, עיצוב דמותו של חייל ישראלי עתידי שיחזיק ביד אחת את השלח וביד השנייה את המחרשה..."41
עוד לפני הקמת הנח"ל הצליח שומרוני, ראש המדור לענייני הנח"ל במשרד הביטחון, לרתום לתוכניתו את כלל הזרמים האידיאולוגיים (כולל תנועת 'חרות' מהימין הפוליטי) למפעל הקמתו וקיומו של הנח"ל. בכך נסללה הדרך לביסוס השפעה של רעיון הנח"ל (והאידיאולוגיה הטמונה בו) על חוק שירות הביטחון שנחקק בספטמבר 1949.42
חוק שירות הביטחון תש"ט־1949 אושר בכנסת ב־8 בספטמבר 1949, וקבע את העיקרון המנחה של שילוב אימון צבאי עם הכשרה חקלאית בשנת השירות הראשונה. החזון שהוטמע בחוק נקבע מתוך ראייה ערכית חינוכית ועל יסוד התפיסה שלפיה הצבא צריך לעסוק גם בפעילות חלוצית. בסעיף 6 של החוק נקבע הבסיס החוקי לקיומו של הנח"ל בזו הלשון:
שנים־עשר החודשים הראשונים לשירותו הסדיר של יוצא צבא יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית, כפי שייקבע בתקנות, אלא שלגבי יוצא צבא שנשלח לשירות בחיל האוויר או בחיל הים רשאי שר הביטחון להורות שתקופת שירותו המיועדת להכשרה חקלאית תוקדש, כולה או מקצתה, לשירות באותו חיל.43
בנאומו בכנסת הסביר בן־גוריון את הצורך בשנת ההכשרה החקלאית:
חוק שירות ביטחון המונח לפניכם מכוון להנחיל לצבאנו שתי תכונות יסוד הדרושות לביטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי. השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקר לחינוך חלוצי במסגרת צבאית. אחרי אימון צבאי ראשוני של כמה שבועות... יישלחו השנתונים בני 18 ומעלה, בני הארץ ועולים, נערים ונערות, להכשרה חקלאית, מלווה פעולה תרבותית מאומצת, מכוונת להקנות את הלשון העברית לנוער שלא ביקר בבית הספר, שהוא הוצא ממנו מחמת עוניו ודחקו, ולטפח בכל הדור הצעיר חושים לשירות, לעבודה משותפת, לעזרת גומלין, לאחריות, לסדר ולמשמעת, להכרת הארץ, לחיי טבע ולשירות לוחם ויוצר.44
בן־גוריון שאף אם כן להטמיע את ערך השליחות הנדרש בשירות הצבאי על ידי הטמעת ערכים לאומיים, ובכך לבנות חברה אזרחית טובה באמצעות הכשרת חיילי החובה לאזרחים טובים, וגם לאפשר את היווצרותו של כור ההיתוך של החברה הישראלית המקדשת ערכים המשותפים לכלל הזרמים, העדות וארצות המוצא.
אולם תוכנית הקמת הנח"ל של בן־גוריון נתקלה במציאות הקשה שאפיינה את מצב הצבא לאחר מלחמת העצמאות. בינואר 1950 זיהה הרמטכ"ל, רא"ל יגאל ידין, את מצוקת כוח האדם בצבא, ובעיקר את בעיית כוח האדם האיכותי לשירות. התברר כי חוק שירות הביטחון לא התחשב דיו במציאות שנוצרה לאחר שחרור הצבא של מלחמת העצמאות, וכי ביצועו המיידי של החוק כלשונו וכרוחו עלול היה לפגוע באופן קשה בהתארגנותו של הצבא.45 זאת ועוד, התברר כי קיים מחסור חמור במגויסים בני הארץ שנתפסו באותה העת ככוח האדם האיכותי מקרב המגויסים ואשר היה חיוני לתפקידים רבים בצה"ל.
לנוכח נתוני הגיוס שלא הצליחו לספק את צורכי צה"ל, פנה בינואר 1950 (חמישה חודשים בלבד לאחר חקיקת חוק שירות ביטחון וחודשיים לאחר הקמת הנח"ל) הרמטכ"ל ידין לבן־גוריון ותבע ממנו ביצוע שני מהלכים. הראשון, לגייס יותר חיילים מקבוצת המיועדים לגיוס שכונו "מרותקים". אלה היו צעירים ארץ־ישראלים בגיל גיוס, אשר נדרשו ליישובי ההתיישבות העובדת מסיבות משקיות, וריתוקם למשקיהם נועד למנוע את התמוטטות המשקים. אחוז ה"מרותקים" נקבע בהתאם להסכם עם תנועות ההתיישבות (שבו נקבע מהו האחוז המסוים של חייבי הגיוס מקרב קבוצה זו).
המהלך השני שאותו דרש ידין היה פגיעה בבבת עינו של ראש הממשלה ושר הביטחון -הנח"ל. ידין תבע, לנוכח מצב הצבא, להקצות לצה"ל את כל חיילי השנתון של 1950 (כלומר עוד לפני קליטת המחזור הראשון שעתיד להתגייס) ללא כל הפרשה לנח"ל.46 הייתה זו דרישה ששמטה את הקרקע תחת המסלול שאותו היו אמורים כל חיילי צה"ל לעשות בעת גיוסם, ונסיגה מכל אותם רעיונות שעמדו בבסיס הקמתו של הנח"ל. לנוכח מצב כוח האדם העגום של צה"ל, נאלץ בן־גוריון להסכים בלב כבד לדרישתו השנייה של ידין, ובעקבותיה לא החלה ההכשרה החקלאית לכלל חיילי צה"ל בשנה ההיא.47 נוסף לכך, כבר בפברואר 1950 נערך התיקון הראשון לחוק שירות ביטחון, והוגדרו סמכויות שר הביטחון לפטור סוג מסוים של מגויסים משירות בנח"ל (לדוגמה טייסים). הכנסת ראתה בתיקון לחוק שירות ביטחון תיקון הכרחי, אך מנגד עדיין קיוותה שהנח"ל יוכל לקום במתכונת הראשונית שתוכננה, ולכן הוחלט כי התיקון יהיה קצוב בזמן.48
אולם שנה לאחר מכן, כאשר התבררו שוב נתוני הגיוס, כבר החמיר ראש אכ"א [אגף כוח אדם] אלוף שמעון מזא"ה את דרישתו של ידין, ודרש משר הביטחון להוציא לצמיתות את שנת השירות החקלאי מחוק שירות ביטחון, בטענה שצה"ל לא יכול לעמוד בדרישה זו מחד־גיסא ולשמר את מצבת הלוחמים ביחידות הצבא מאידך גיסא.49 דרישתו של ראש אכ"א פתחה מערכה על גורלו ועל עתידו של הנח"ל, במצב שבו הצבא ואגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון נמצאים משני צידי המתרס. לאחר דרישתו של מזא"ה, וכפועל יוצא של המציאות, פעל הצבא הלכה למעשה כנגד רעיון הנח"ל והוביל לביטולו בלי להתייחס למטרות הלאומיות שאותן אמור הנח"ל לשרת.
התיקון שהכניס בן־גוריון לחוק בפברואר 1950 הוביל לכך שבשנים 1951-1950 הופנו רוב רובם של המתגייסים לצבא הסדיר, ואילו לנח"ל נקבעו מכסות כוח אדם שנתיות מצומצמות, מה שהפך את הנח"ל הלכה למעשה לעוד חיל מכלל חילות צה"ל הניזון מהקצאות כוח אדם, ולמעשה הוא רוקן מתוכן את הרעיון שעמד מאחורי חקיקת חוק שירות ביטחון – להכשיר חייל שהוא שילוב של חלוץ עובד אדמה ולוחם. בפועל לא פעל הצבא במתכונת נח"ל אפילו יום אחד, וב־1952 כבר הוסר מהפרק רעיון החינוך החלוצי בנח"ל, ופרויקט הנח"ל למלא שנת שירות חקלאית מתוך שנתיים של שירות כלל חיילי צה"ל בוטל לחלוטין.
למרות זאת הוקמה מסגרת מצומצמת של הנח"ל כחיל בתוך צה"ל, וחייליו מימשו את חזונו של בן־גוריון בשירות המשלב עבודה חקלאית וביטחון. הנח"ל במתכונתו המצומצמת עמד בציפיות ובתפקידו. כבר בשלב מוקדם מאוד נהיו גרעיני הנח"ל גורם חשוב שהמשיך את ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל. הנח"ל הקים את מפעל ההיאחזויות, שעתיד להקים עשרות יישובים ברחבי מדינת ישראל, בדגש על יישוב המקומות בעלי החשיבות הביטחונית למדינה – אחת מהמטרות המקוריות של הציונות – יישוב הארץ. חשוב לציין שטרומפלדור, איש תנועת 'החלוץ' שפעל כ־30 שנה לפני היווסדות מפעל ההיאחזויות של הנח"ל, ראה בחזונו מודל של מושבי צבא מיוחדים, שבהם יתיישבו החיילים ומשפחותיהם, והחיילים יעבדו לסירוגין עבודה חקלאית עם מילוי חובתם הצבאית.50 לא ברור אם אליק שומרני או בן־גוריון הכירו את רעיונותיו של טרומפלדור, אך הנח"ל עתיד להקים את מפעל ההיאחזויות ששילב בתוכו את שני הנדבכים החשובים של הציונות – התיישבות (בכל חלקי הארץ) והגנה.
סאגה זו, של ניסיון ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון דוד בן־גוריון לצקת ממרום תפקידו תוכן אידיאולוגי־ערכי לשירות החיילים, מעידה יותר מכול על החשיבות שייחסו האבות המייסדים של מדינת ישראל, ובראשם בן־גוריון, לשירות הצבאי של חיילי צה"ל בדמות שירות מתוך תחושת שליחות. למרות הכישלון בהקמת הנח"ל, והסרת הרעיון הציוני של התיישבות כחלק מתפקידו של המשרת בצבא, המשיכה השליחות במעשה הצבאי בלבד להיות נר לרגליהם של חלק גדול ממפקדי צה"ל וחייליו.
אולם מנגד בתוך הצבא החלו לקרום עור וגידים גישות שנגדו את הרעיונות שביטאו יוצאי 'ההגנה' והפלמ"ח לגבי שירות מתוך תחושת שליחות, והם דגלו בתפיסת השירות הצבאי המקצועי. גישה מתחרה זו הובלה בעיקר בידי לוחמים יהודים יוצאי הצבא הבריטי, שדגלו בגישה מקצועית ורעיון השליחות העסיק אותם פחות. בצה"ל התקיים ויכוח בין שתי האסכולות היריבות בקֶרֶב שתי הקבוצות הללו. יוצאי 'ההגנה' והפלמ"ח צידדו בחינוך הלוחם ברוח השאלה המנחה "למה נלחמים?" שעיקרה השקעת זמן בחינוך ערכי ובטיפוח תחושת השליחות, החובה וההקרבה בקרב החיילים. מנגד, יוצאי הצבא הבריטי דגלו בשאלה המנחה להכשרת החיילים "איך נלחמים?", שעיקרה הכשרה מקצועית (על הוויכוח יורחב בפרק "המפקד כמחנך").
גם בשנים שלאחר הקמת צה"ל ועיצוב ארגונו ורוחו, נשמרה בו תפיסת השליחות. הביטוי הרם ביותר לגישה הרואה בשירות בצבא מעשה שליחות המוּנע מערכים אידיאולוגיים, ולא שירות שבבסיסו הוא משלח יד וגישה מקצועית (שיש לה ערכים מקצועיים אחרים התורמים למוטיבציה), בא לידי ביטוי בקורס מתקדם שלב ב'51 שנערך לאחר מלחמת העצמאות. הקורס נועד להקנות למפקדי צה"ל הבכירים ביותר, האלופים, ידע ויכולת מקצועית בסיסית ביותר שחסרו להם. עד לאותה העת הגיעה השכלתם של רוב הקצינים הבכירים בצה"ל להיות בוגרי קורס מ"מים של 'ההגנה', או קורס קצינים של הצבא הבריטי. לצורך השלמת לימודיהם המקצועיים רוכזו במחזור א' של הקורס שהחל בדצמבר 1950 עשרים ושלושה קצינים, ובהם אלופים (שלושת אלופי הפיקודים המרחביים למדו יחדיו בקורס זה), אלופי משנה וסגן אלוף אחד (רובם כיהנו בתפקידיהם בד בבד עם לימודיהם בקורס).
מדריכי הקורס היו אלופי משנה וסגני אלופים בוגרי קורס מג"דים (קורס המג"דים הראשון בצה"ל החל בפברואר 1949, והשני נערך כבר באוגוסט אותה שנה) שבו כבר שובצו התכנים המקצועיים של הצבא הבריטי. בקורס זה היה המפגש בין מפקדי הצבא, רובם יוצאי 'ההגנה' והפלמ"ח בעלי הגישה האידיאולוגית־ערכית, לבין התכנים המקצועיים שנלמדו, כמו גם המדריכים, חלקם יוצאי הצבא הבריטי (או שהוכשרו על ידי יוצאי הצבא הבריטי) שניסו להטמיע את הגישה המקצועית הגוברת, לתפיסתם, על הגישה האידיאולוגית־ערכית. המפגש בקורס זה של מפקדי הצבא הבכירים ביותר היה בו כדי להכריע את עיצוב דמותו של הצבא.
בסיום הקורס מתח חניך הקורס, מפקד פיקוד הדרום ולימים הרמטכ"ל משה דיין, ביקורת על הגישה המקצועית שאפיינה את תכניו של הקורס, שנועדה ללמד אותו ואת חבריו את מקצוע הפיקוד. במסיבת הסיום הקריא דיין מקאמה שכתב, ואשר מבטאת היטב את גישתו המנוגדת לחלוטין של מי שהיה עתיד לפקד על הצבא כעבור שלוש שנים:
לי הקורס לא הועיל בכלום.
אם זו יד אלוהים או דבר הגורל,
ממני אישית לא יֵצא גנרל.
לשווא צ'ינגרפתי ותטלגתי,52
מהתמילה עד השפך,
התווכחתי, התפלפלתי ואמרתי רק ההפך,
וברשותכם קהל נכבדים,
אוסיף בצניעות וענווה,
כי אף שכבר יש לי שלושה ילדים,
העניין הוא - אהבה.
כי זאת עובדה ואין להכחישה.
אני אוהב, אני אוהב בלי בושה,
ואני סובל, אני סובל בלב יוקד,
ואני אוהב שקוראים לי "שמע נא מוישה",
וסובל שאומרים לי "המפקד".
אני אוהב להחזיק את הידיים בכיסים,
חמניות לפצח לי בנחת,
ללכת בקיץ בסנדלים ובמכנסיים עם טלאי של דונם על התחת.
אני אוהב תירס חם ופלאפל,
וללקק ברחוב גלידה מגביע.
ואני סובל, אני סובל משכלוליו של סגן אלוף חודורבסקי53 כל שבוע.
ואין זה מקרה, זו פגימה יסודית;
לא יתנופף הדגל אם אין לו תורן;
אצלי, רבותיי, זה דפקט מילדות,
מהחינוך שקיבלתי ברחוב ובגורן.54
למעשה ביטא דיין את תפיסתו האידיאולוגית־ערכית המוּנָעת מאהבה לארץ ישראל ולציונות, ושלל את התפיסה של אהבת המקצוע הנדרשת מקצין בכיר. חשוב לציין שכבר במהלך הקורס סירב דיין לקבל תכתיבים מקצועיים שעמדו בסתירה לתפיסתו הערכית. בתרגיל שנערך במהלך הקורס התבקשו החניכים לתכנן הגנה על גבולה הדרומי של ישראל ברצועת עזה. על פי התכנון, שהיווה פתרון בית הספר על פי התכנים המקצועיים של הצבא הבריטי, נדרש היה להתעלם מהיישובים שבגזרה ולהתבסס רק על תוואי הקרקע. הפתרון המקצועי שדרשו מדריכי הקורס, לפי התורה הצבאית, היה למקם שתי חטיבות לפנים וחטיבה אחת בעומק. את שתי החטיבות נדרש היה למקם לפי הדרישה שעליהן לספק הגנה על בסיס צירים וצמתים. דיין סירב לקבל את חוקי התרגיל ולהתעלם מהיישובים שבגזרה, שכן לפי גישה זו הושארו חלק מהיישובים באזור שמחוץ למערך ההגנה. דיין לא ויתר על עמדתו, ודרש, בניגוד לכללי התורה הצבאית, לכלול את היישובים במערך ההגנה, וזאת על יסוד הגישה הערכית הרואה ביישובים את תפקידם האידיאולוגי־ציוני ולא פתרון צבאי מקצועי. חשוב לציין שמדריכי הקורס נאלצו, לאחר ויכוח נוקב, להתפשר ולקבל את דעתו של דיין.55
מינויו של דיין לרמטכ"ל ב־1953 על ידי בן־גוריון יש בו כדי לרמוז על כך שבן־גוריון חש שדרישתו לבניין צבא מקצועי לפי התפיסה שהנחילו יוצאי הצבא הבריטי, ודחיקת הרוח הישראלית שגולמה על ידי יוצאי 'ההגנה' והפלמ"ח הרחיקה לכת. נראה היה שהבחירה בדחיקת הערכים השונים (הלאומיים, הפיקודיים וערכי הלחימה) פגעה בכושרו המבצעי של הצבא ובעיקר ברוח הלחימה שלו. מינויו של איש כדיין, שבדמותו סימל יותר מכול את רוח הלחימה וערכים אלו, וזאת לעיתים על חשבון עיסוק בתוכני המקצוע "הטכניים־מקצועיים", נועד לשנות את כיוון התפתחות רוחו ותרבותו הארגונית של צה"ל. דיין אכן לא אכזב, ובהיותו רמטכ"ל דאג להנחיל את הגישה שביטא במקאמה שכתב.
עוד לפני מינויו לרמטכ"ל, אמר דיין בכנס סגל הפיקוד הכללי:
השאלה כלפי מפקדים בצבא הקבע היא: אם בצבא יהיו רק אלה שמחפשים ג'וב בצבא, או אלה שרוצים למלא בשנים אלה שליחות חלוצית. העובדה שעצם קיום צבא בשביל מדינה הוא צורך חלוצי, לא נותנת אותה הרגשה לאיש עצמו. אני מקווה וחושב שהצבא צריך להיות מסגרת של אנשים בעלי התחושה הזאת.56
בהרצאתו לפני סגל הפיקוד הגבוה ב־1956 אמר הרמטכ"ל דיין:
רוב המפקדים הנמצאים בצבא הקבע אינם עושים זאת בגלל תנאי המשכורת והעבודה שבו. רובם נמצאים בצבא למרות התנאים. אנשים אלה אף לא הלכו לצבא משום שהמקצוע קסם להם. אינני יודע כמה מהיושבים באולם זה נמצאים בצבא משום שהם אוהבים את הצבאיות. בטוחני כי רובם נמצאים בצבא לא בגלל הצבאיות, אלא למרות הצבאיות... ורק משום שהם חושבים שקיום הצבא הוא הדבר החיוני ביותר למדינת ישראל, וכל פעולה צבאית שהם שולחים או נשלחים לבצעה נעשית משום שהיא הכרח לישראל.57
רבים ממפקדי צה"ל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות התקשו לבחור בצבא כקריירה וכמקצוע לחיים. כאמור, אחרי 1948 בחרו חלק גדול מהמפקדים להשתחרר מתוך הבנה שהביטחון אינו עומד עוד בראש סדר העדיפויות הלאומי. חלקם בחרו "לחזור לאספסת" ולעסוק בחקלאות ובהתיישבות כחלק מהתפיסה הציונית. לאחר הניצחון במלחמה, קצינים רבים סברו שביטחון כשליחות לאומית נמצא בסדר עדיפות משני. גם מנהיגי הקיבוצים ראו את עיקר ההגשמה הציונית של אנשיהם בעבודה במשק ולא בצבא, ולחצו על אנשיהם לוותר על הצבא, או לא אישרו את המשך שירותם בצבא. זאת ועוד, בן־גוריון רשם ביומנו שחלק מהסיבות לאי־הישארות הקצינים בצבא היה "חשש לחיילוּת פרופסיונלית" שהיא כאמור מנוגדת לתפיסת השירות מתוך שליחות.58
צה"ל נאבק בתופעה, וניסה להחזיר את העיסוק בביטחון לראש סדר העדיפויות כדי להשאיר את קציניו בצבא, ולשם כך הודגש בצה"ל הצורך הלאומי שבשירות. בעלון שהופץ לקצינים, ככל הנראה ב־1949, נכתב: "התנדבות לצבא היא גם צורך לאומי וגם סידור חומרי טוב למתנדב... קודם כול צריך להרבות דאגה למדינה". כמו כן לא שכחו להזכיר בעלון את המטרות הנוספות של הציונות ותפקיד הביטחון: "צבאנו הוא הכוח המחפה על העלייה וההתיישבות".59
רבים מהקצינים, אז וגם היום, גאים בכך שהתחייבו לשירות קבע לתקופות קצובות, משום שלא ראו במקצוע הצבאי מקצוע לחיים. תפיסה שהיא ביסודה מנוגדת למקובל ברוב צבאות העולם, שבהם קיימת תרבות ותפיסה של צבא מקצועי, ושאנשיהם בוחרים (בדרך כלל בשלב מוקדם בחייהם) בצבא כמקצוע וכמקור פרנסה. מנגד, לתפיסתם של הקצינים הישראלים, הם בחרו להמשיך ולשרת בצבא כי נדרשו לתרום מיכולתם בעטיו של המצב הביטחוני של ישראל. הסכנה למדינה חייבה לתפיסתם את השירות הצבאי, וזאת על חשבון מאווייהם המקצועיים האחרים.
עופר שלח כתב על גישתם של הקצינים הישראלים לא לראות בצבא מקצוע:
ההתחמקות מלימודים ומתפקידי מטה והדרכה קשורה קשר ישיר למודל צבא העם. לעיתים קרובות, צה"ל איננו הקריירה הנבחרת מראש של מי שבסופו מגיעים לפקד עליו.60
אי־ראיית הצבא כמקצוע אפיינה לא מעט קצינים בכירים שבחרו להשתחרר, ורק מאוחר יותר לחזור בשלב מסוים לצבא. דוגמאות בולטות לתופעה זו היו מפקדים בכירים כאריק שרון, רפאל איתן, אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ (כולם רמטכ"לים, למעט אריק שרון). קצינים אלה השתחררו ושבו לשירות בצה"ל מתוך הבנת הצורך והמשמעות בשירות צבאי, והונחו על ידי תפיסת השליחות. דוגמה נוספת היה הרמטכ"ל מקלף שלא רצה לשמש רמטכ"ל, גם בעת שתפקיד זה הוצע לו על ידי בן־גוריון, בנימוק שחיי האזרחות קוסמים לו. לבסוף ניאות לקבל את התפקיד, לאחר שהבין את חיוניות הישארותו בצבא, את האמון שקיבל מבן־גוריון ואת האחריות במילוי תפקיד זה. למרות זאת, עדיין קבע מקלף ששירותו כרמטכ"ל יהיה לשנה אחת בלבד.61
על אברהם יפה, שסיים את שירותו בצבא הקבע כמפקד פיקוד הצפון, אך שימש לאחר שחרורו כמפקד אוגדה 31 בחירום (עליה פיקד במלחמת ששת הימים), העיד ידידו הסופר משה שמיר: "הוא לא היה ה־Soldier הזה, הטיפוסי, הוא גם לא אהב את זה עד הסוף. הוא עשה את זה מצוין, ידע ליהנות ממה שזה נותן, אבל הוא לא אהב את זה כמו שהוא אהב עיסוקים אחרים, בעיקר כאלה שקשורים בטבע".62
עוד דוגמאות נוספו במשך השנים. אברהם (אלברט) מנדלר, אלוף ומפקד אוגדה 252 במלחמת יום הכיפורים שבה נהרג. מהכתובים עולה דמות של מפקד מקצועי, איש אסכולת השריון של קיום פקודות ונהלים שמאפיינת אנשי צבא מקצועיים, מנגד הוא מתואר כאדם שאינו רואה עצמו חייל מקצועי ואינו רואה את הצבא כמשלח יד. בספר זיכרון שיצא לזכרו ציין אחיו: "הוא פנה לצבא מפני ששוכנע שעוצמה צבאית היא הדבר החשוב ביותר למדינה, אך לא מפני שחיי הצבא מילאו אחר משאלות ליבו".63
משה יעלון, שכפי שנכתב עליו בחר להשתחרר ורק אחר כך לחזור לצבא, ראה את ייעודו בהתגייסו לנח"ל כדי להגשים את הערכים שחונך על ברכיהם: התיישבות וחיי שיתוף ורצוי ביישוב חדש (יעלון הוא מראשוני קיבוץ גרופית בערבה). יעלון סירב לצאת לקורסי פיקוד, וחזר לקיבוץ כי ראה את ההתיישבות כהגשמה ציונית חשובה יותר משירות בתפקידי פיקוד בצה"ל. יתרה מכך, הוא העיד שלא אהב אהבה יתרה את השירות הצבאי, ובוודאי לא היה "מורעל" כהגדרתו. אולם לאחר מלחמת יום הכיפורים הבין יעלון שהשתנו סדרי העדיפויות, וכי מעתה עליו לתרום את חלקו בעיקר באמצעות שירות בצה"ל.
יעלון כתב בספרו:
היה ברור לי שאם אחזור מיד לאחר המלחמה לקיבוץ, בלי שאתרום משהו לשיקומו ולבנייתו מחדש של צה"ל, אסבול מייסורי מצפון.64
לאחרונה הוקלט הסכת [פודקאסט] עם אלוף (מיל') גיא צור, שבתפקידו האחרון כיהן כמפקד זרוע היבשה. לאחר ששירת בצה"ל כ־35 שנים, נשאל מפי העיתונאי אמיר אורן אם הוא איש צבא בהווייתו. זוהי ככל הנראה שאלה שלא תשאל קצין בדימוס בצבא מקצועי לאחר עשרות שנות שירות. אלוף גיא צור השיב שזו שאלה מורכבת. לטענתו, אינו איש צבא אופייני והוא שונה מה"שטאנץ" הקיים בראשם של אנשים לגבי מהו איש צבא. אפשר להעריך, כי הוא הסתייג מדמות הקצין המקצועי או המקצוען שבחר בצבא כדרך חיים, והיה קצין שהקדיש את חייו לשירות צבאי מתוך תחושת שליחות.65
בולטת לעיתים בראיונות עם מפקדי צה"ל בכירים הסתייגותם המיידית כאשר מכנים אותם "גנרלים", ביטוי שהוא סממן לאיש צבא מקצועי. זכור נאום "הגנרלים והאדמירלים" של עמיר פרץ, שהשתמש בביטויים אלה בלעג. בחירתו של פרץ להשתמש בדרגה המקובלת בצבא מקצועי ולא בדרגת אלוף הישראלי היא עוד ביטוי לפער הקיים בין התפיסה המקצועית של התפקיד לבין תפיסת השליחות המגולמת בשם הישראלי של הדרגה.
נוסף לתפיסה האידיאולוגית־ערכית שנסקרה ביחס לשירות בצבא, קיים עוד גורם משפיע על האופן שבו תפסו המפקדים את שירותם הצבאי. הצבא הישראלי הוא צבא שמסלול הגיוס וההכשרה שלו הם של גיוס חיילי חובה. עובדה זו הביאה לכך שכל מפקדי צה"ל, כולל הרמטכ"לים לדורותיהם (למעט דן חלוץ, שהחל במסלול ייעודי בקורס טיס), צמחו "מבין השורות". היות הקצינים נבחרים לפיקוד מבין כלל החיילים ביחידתם, והעובדה שהחלו את שירותם בשירות חובה, תרמה גם היא להבדל הקיים בגישה למקצוע הצבאי ולשירות בצבא, בין המפקדים הישראלים לבין מפקדים בצבאות זרים.
המשך קיום התפיסה של צמיחת המפקדים מבין השורות עמד במבחן קשה לאחר מלחמת העצמאות, כאשר בצה"ל שרר מחסור חמור בקצינים. אחד הפתרונות שהגו באכ"א [אגף כוח אדם] כדי לפתור זאת היה לאתר חיילים טרום גיוסם, ולהציבם במסלול מקוצר לקצונה ללא שירות ביחידות ושירות כחיילים. בעקבות ההחלטה פרץ עימות קשה שארך כמה חודשים בין ראש מה"ד [מחלקת ההדרכה] דאז אלוף מאיר זורע (זרו) לראש אכ"א באותה העת אלוף צבי צור (צ'רה).
במכתב בוטה לראש אג"ם [אגף המטה הכללי] כתב זורע:
אסור שעל מחלקת חי"ר יפקדו קצינים שכל ניסיונם הצבאי יצטמצם בקורסים בלבד (בה"ד 4, בה"ד 1). קצין חי"ר בצה"ל של ימינו חייב לצמוח מתוך היחידה... הצעתו של ראש אכ"א "מסובבת" את הייעוד סביב קשיים מנהלתיים, בעוד שההיגיון מחייב "לסובב" את המנהלה סביב הייעוד.66
עמידתו האיתנה של זורע הכריעה את הדיון שהתקיים בראשות ראש אג"ם דאז משה דיין, ושמרה על המסורת שהחלה ב'הגנה' שבה צומחים מפקדי צה"ל מבין השורות, ושמרה על מאפייניו של "הקצין הלא מקצועי" (שוב בקשר לקצין בצבא מקצועי) בצה"ל. בצבא הישראלי נשמרה התפיסה, שהקצין נבחר להמשיך לשרת בצבא שאליו גויס בגיוס חובה מתוך כלל המגויסים. גישה זו נשמרה גם בשנים שלאחר מכן, ובמדינת ישראל ובצה"ל נתפס השירות כחובה ערכית לאומית. כך גם הישארותם של קצינים לשירות ארוך שנים בצבא נתפסה כשליחות ולא כמשלח יד.
אבל התפיסה המיליציונית, והעובדה שבעקבות כך בצה"ל ייחסו חשיבות פחותה להכשרה מקצועית מסודרת, הובילו למשבר מקצועי חמור בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים רבו הכשלים המקצועיים בתכנון ובביצוע של המפקדים בכל הדרגות. כבעבר היו ערכי הלחימה המוטמעים בלוחמים ובמפקדים התחליף שהצליח להוביל את צה"ל לסיים את המלחמה בניצחון מערכתי. אך חוסר המקצועיות גרם הן לאבידות קשות בקרב הכוחות הלוחמים והן לאובדן הישגים פוטנציאליים. לקחי מלחמת יום הכיפורים לא הביאו לשינוי בתפיסה, וזו הגיעה במידה מסוימת רק כעשור מאוחר יותר, בשנות השמונים, עת נמתחה ביקורת על יכולותיו המקצועיות של הצבא.
בדוח חמור שכתב אל"ם ד"ר עמנואל ולד הודגשו הבעיות המקצועיות של מפקדי צה"ל. ולד אומנם לא קשר את הבעיה המקצועית עם הגישה הערכית שהנחתה את האתוס של מפקדי צה"ל מעת הקמתו, אולם ציין בחומרה את ההתנערות מהמקצוע הצבאי ואת החלפת המקצועיות הצבאית באלתור. הוא טען שהקצינים הבכירים לא הוכשרו לתפקידיהם, שהם מגלים חוסר עניין בתיאוריה צבאית ואיבה לאינטלקטואליזם, ושלא פותחה אצלם המחשבה הכוללת (מחשבה מערכתית ואסטרטגית). הניצחון המזהיר בששת הימים סירס את יכולתו המקצועית של צה"ל להפיק לקחים, ובעקבות זאת צה"ל בין השאר לא הפיק בצורה נכונה ומקצועית את לקחי מלחמת יום הכיפורים. מציאות זו גרמה לכך שבעיות וכשלים שהתרחשו במהלך מלחמת יום הכיפורים חזרו על עצמם במלחמת לבנון הראשונה. ולד קבע שבמלחמת יום הכיפורים לא הבינו קציני צה"ל ברמה הבסיסית מהו קרב הגנה, ניהלו קרב הגנה וקרב משולב בצורה לא מקצועית, ו"צה"ל הוא צבא לא מקצועי, מנופח וחסר שרירים".67
שנים אחדות לאחר מכן (ב־1999) החרה החזיק אחריו אל"ם (מיל') יהודה וגמן. וגמן, קצין אינטלקטואל ומקצועי שכיהן כמפקד חטיבת טנקים ומדריך בפו"ם, קבע שתפיסת השליחות היא אשר גורמת לחוסר מקצועיותו של הצבא ולכשליו החל ממלחמת יום הכיפורים. עוד גרס וגמן שהמטען האינטלקטואלי של קציני צה"ל בעבר הרחוק היה רחב, למרות העדר השכלה רחבה רשמית, ובכך נוצר איזון לגישת השליחות. אולם התרבות האנטי אינטלקטואלית שנוצרה והשתמרה בצה"ל במשך השנים, ושימור הגישה של העדר העמקה מקצועית רחבה, פסו מן העולם, ועתה נדרש לשנות אותה לאתוס מקצועי המבוסס על הכשרה מקצועית מתאימה.68
תפיסת השירות בצבא כשליחות המשיכה והשתמרה בצה"ל במשך השנים גם בצל הביקורות שהושמעו על חוסר המקצועיות הצבא. מנגד החלו להתבצע צעדים לא מעטים בכיוון הרחבת המחשבה הצבאית המקצועית בצה"ל. לאחר דוח ולד והקמת פו"ם 'ברק' (1989), הוקם המלט"ק [מכללה לפיקוד טקטי] (1999) והוקמו עוד מוסדות חשיבה ומחקר ('מרכז דדו', 'המכון לחקר הסביבה הטקטית', 'המעבדה התפיסתית' ו'המרכז ללימודים צבאיים', לדוגמה). כך הפך הצבא במדינת ישראל למקצועי יותר ויותר, ואותגרה התפיסה ה"אנטי אינטלקטואלית" שאפיינה את המפקד הישראלי באמצעות הרחבת השכלתו המקצועית. גורמים אלו אפשרו לכאורה את המעבר של צה"ל לאתיקה מקצועית למפקדים על פני תפיסה ערכית. למרות זאת לא הוחלפו הערכים הראשוניים שעליהם נבנה צה"ל. האתוסים שעליהם מגייסים ומחנכים לוחמים ומפקדים השתמרו, והם בנויים בראש ובראשונה על תפיסת השליחות, וקיומה של המדינה הוא עדיין גורם מכריע לגיוס נוער ערכי ליחידות קרביות ולהישארות מפקדים בצה"ל.
מלחמת לבנון השנייה שפרצה ב־2006 הייתה אומנם נקודת שבר לגבי חלק מערכי הפיקוד והלחימה של צה"ל (על כך יורחב בהמשך), אך הצוות שחקר את התחום הערכי במלחמה ציין ש"ערך השליחות היה ערך מוביל בקרב הכוחות הלוחמים".69 בכך ניתן לקשור קשר ישיר ורציף מהקמת ארגון 'ההגנה' ב־1920, על פי הגישה המיליציונית המבוססת על תפיסת השליחות של משרתי הארגון, ועד מאה שנה לאחר מכן.
בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה החלו לעסוק בצה"ל בפער הבין־דורי, בין דור ה־x לדור ה־y ולאחר מכן דור ה־z. הושמעו טענות כי מאפייניהם של דור ה־y ואחריו דור ה־z שונים מהדורות שקדמו להם, בעיקר בנוגע לתכונות הנדרשות לארגון צבאי. לטענת החוקרים והעוסקים באפיון דורות אלה, אחד הביטויים להשתנות הדורות האחרונים הוא השחיקה שחלה בתפיסת השליחות שלהם. החוקרים המרכזיים של דור ה־y היו הסוציולוגים עוז ותמר אלמוג, שטענו כי הדור הנוכחי עדיין אוהב את המדינה ומזדהה עימה כציוני, אך מנגד איבד את ה"תמימות" ואינו חדור שליחות היסטורית כמו זו שאפיינה את דור הוריו. יחסו למדינה ביקורתי, ציני, חומרני ואנוכי יותר.70
אין זה הדור הראשון שנתקל בביקורת ומושווה לדורות שקדמו לו בבחינת "הולך ופוחת הדור". זוהי תופעה אנושית שלא פסחה גם על ישראל. עוד מימי הפלמ"ח וילקוט הכזבים (כדברי זקן השומרים אברהם שפירא לדור הפלמ"ח: "אתם נוער אתם?... אתם חרא!..."), דרך "דור האספרסו"71 ספגו הדורות בישראל ביקורת על מחויבותם לכלל ולמדינה, ועל העדפתם את הפרט בצורה אנוכית. אולם נראה שכל דור התאפיין גם בזה וגם בזה. סביר לומר שבעבר, בתקופת טרום המדינה ובתקופה שמדינת ישראל התקיימה בצל איום קיומי מוחשי, הורגשה ביתר שאת תחושת הנוער והציבור בדוּנם בשאלת השליחות הציונית ובתרומתם הנדרשת לחברה. אולם גם אם כיום, באופן יחסי, פחת אחוז בני הנוער הרואים בשירות הצבאי שליחות, ועדיין חלק נכבד מבני הנוער הישראלי המשרת בצבא עושה זאת מתוך תחושת שליחות. מאפייני השליחות והתרומה לצה"ל והחברה אולי עברו "התאמות", אך הם עדיין ממאפייני חלק גדול מבני הנוער, ובוודאי אלה מהם שבחרו לשרת בצה"ל כמפקדים וקצינים.
בבסיס דמות המפקד הישראלי עומדת תפיסתו הערכית כמי שמשרת את העם מתוך תחושת שליחות ציונית־לאומית. הגישה האידיאולוגית שהונחה בבסיס הקמת ארגון 'ההגנה' ב־1920 מוּסדה והוטמעה על ידי "דור האבות", ובהם אנשים כאליהו גולומב, יצחק טבנקין ודוד בן־גוריון, נקלטה ונמסרה לצה"ל על ידי "דור הבנים" בראשותם של מנהיגים צבאיים כיגאל אלון ומשה דיין. הגישה המיליציונית שעליה נבנתה 'ההגנה' נבעה מהצורך לקשור את מקצוע הלחימה לתפקיד החלוצי של בוני הארץ באמצעות עלייה והתיישבות, ועם הקמת ארגון 'ההגנה' – עשייה ביטחונית לאבטחת המפעל הציוני. מאחר שהמפעל הציוני המשיך להיות מאוים במשך כל תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, נמשך גם הצורך בשימור הביטחון כחלק מהמעשה הציוני. בן־גוריון, כראש הממשלה הראשון לאחר הקמת המדינה, היה האיש שתבע את שימור הכוח הצבאי כמשרת האומה, ולא רק למשימות הביטחון. כך נוצרה דירקטיבה, שהשתמרה עם השנים, לחנך ולהכשיר לוחמים ומפקדים כמי שמשרתים את האומה מתוך תחושת שליחות והקרבה לקיומה של המדינה.
במשך השנים עמדה הגישה האידיאולוגית־ערכית לבניין כוחו של צה"ל בפני התנגדויות מסיבות שונות. יוצאי הצבא הבריטי היו הראשונים שערערו על הקשר בין כוח צבאי וגישות אידיאולוגיות. יתרה מכך, הם לא אבו לבזבז זמן על חינוך לערכים ועל חינוך לאזרחות טובה, אלא שאפו להכשיר את חיילי צה"ל ואת מפקדיו הכשרה מקצועית ללא השקעה נרחבת בחינוך אידיאולוגי.
עזיבתם של מפקדים רבים את הצבא בעטיו של שינוי סדר העדיפויות הלאומי לאחר הקמת המדינה ובעקבות כך משבר כוח האדם והמחסור במפקדים, איימו על מסלול פיתוח המפקדים "מתוך השורות", מהלך שהיה בו פוטנציאל פגיעה במודל "צבא העם". למרות זאת דבקו בצה"ל במודל מתוך רצון לשמור על ההיבט הערכי הקיים בצבא העם. מודל זה הוא גם שתרם להישארותם של מפקדים בשירות צבאי ארוך המבוסס על התפיסה שהשירות הצבאי הוא שירות אידיאולוגי.
המשבר המקצועי שחווה צה"ל במלחמת יום הכיפורים הוביל בתהליך ארוך לשינוי מגמה בהכשרתם של המפקדים בצה"ל. פו"ם 'ברק' והמלט"ק היו ביטוי להדגשת הצורך המקצועי בהכשרת הקצונה, והם קראו תיגר על הגישה האנטי אינטלקטואלית שאפיינה את המפקד הישראלי שלא ראה בעצמו חייל מקצועי. אולם גם ב"קודש הקודשים" של ההכשרה המקצועית בשלושים השנים האחרונות בצה"ל, ישנה התייחסות נרחבת לצורך בהכשרה ערכית ובחידוד תחושת השליחות בקרב המפקדים. מפקדים בכירים אלו עוסקים, גם כיום, בהכשרה מקצועית כמקובל בצבאות זרים, ובתוך כך שילוב תכנים ערכיים המחזקים את תחושת השירות בצבא הקבע. כך ניתן לראות שרוח השליחות, שהחלה בוועידת כינרת ב־1920, חיה ו"נושמת" בצה"ל גם כיום, וממשיכה כחוט השני מאה שנים לאחר מכן.
1 מילוג, המילון העברי החופשי ברשת.
2 הרצל, מדינת היהודים, עמוד 63.
3 שפירא, אביב חלדו, עמודים 133-132.
4 הסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה - בדם ואש יהודה תקום" נלקחה מ'שיר הבריונים' שכתב המשורר יעקב כהן.
5 ביאליק, בעיר ההריגה.
6 שפירא, אביב חלדו, עמוד 132.
7 חוק הקפיטולציות אפשר לאזרחים זרים לחיות במשך זמן רב בארץ ישראל (ובמקומות נוספים באימפריה העות'מנית) תחת חסות ממשלותיהם ובלי שנדרשו להפוך לאזרחי האימפריה העות'מנית.
8 דינור (עורך), תולדות ההגנה א', עמודים 243-237, 418, 421-420, תולדות ההגנה ב' עמוד 65.
9 'הגדודים העבריים' היו שלושה גדודי חיל רגלים שהורכבו מיהודים, שהוקמו במסגרת הצבא הבריטי לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ופעלו בעיקר בגזרת ארץ ישראל.
10 דינור (עורך), תולדות ההגנה ב', עמוד 65.
11 דינור (עורך), תולדות ההגנה ב', עמודים 60-58; שטייגמן, שלח דוד, עמודים 66, 68.
12 י' ארז ( עורך), חביון עז, עמוד 34.
13 שטייגמן, שלח דוד, עמוד 63.
14 שטייגמן, שלח דוד, עמוד 63; פיאלקוב ורבינוביץ (עורכים), יצחק טבנקין, עמוד 56.
15 שטייגמן, שלח דוד, עמוד 68.
16 שטייגמן, שלח דוד, עמודים 39-34; שפירא, חרב היונה, עמודים 176-175; כנען, בעיני שוטר פלסטינאי, עמוד 64.
17 Patterson, with the judaeans in the Palestine campaign, pp. 32
18 גת, מקור המחשבה הצבאית המודרנית, עמוד 220; Kier, Imagining War, pp 10.
19 קבוצת "הנשארים", או "הקבוצה היפואית", היו צעירים שפעלו להגנת היישוב היהודי בתל־אביב ויפו בעת מלחמת העולם הראשונה.
20 "15 שנה למות אליהו גולומב", הד ההגנה (ירחון יוצאי 'ההגנה'), אוקטובר 1960, עמוד 12.
21 ריבלין, לאש ולמגן, עמודים 1, 8.
22 Bowden, Army in The Service of The State, pp. 7-8
23 דרור, מצביא ללא שררה, עמוד 158.
24 שרת, יומן מדיני, ד', עמוד 145.
25 שפירא, חרב היונה, עמוד 408.
26 גורי, רוחו של כוח המגן, עלי זית וחרב, כ', עמודים 54-29.
27 קדיש, "כל התפקידים החלוציים בדור: עולם האידיאלים של מפקדי הפלמ"ח, מדיניות מלחמה, מדיניות שלום", סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, עמודים 90-65. תנועות ההתיישבות שחתמו על הסכם ההכשרות המגויסות היו 'הקיבוץ המאוחד', 'הקיבוץ הארצי', 'חבר הקבוצות'; תנועות הנוער: 'הנוער העובד', 'המחנות העולים', 'השומר הצעיר', 'מכבי צעיר', 'הצופים' ו'התנועה המאוחדת'. פעיל, פלמ"ח - ייחודו הצבאי, עמוד 41.
28 אלון, מסך של חול, עמוד 320.
29 ב' ( שם מחתרתי), "יחיעם", עלון הפלמ"ח 44-43, יוני-יולי 1946, עמודים 17-16.
30 אלון, מערכות פלמ"ח, עמודים 49-48.
31 דרורי, אוטופיה במדים, עמודים 55-54, 59.
32 פיאלקוב־רבינוביץ (עורכים), יצחק טבנקין, עמוד 167.
33 בן־גוריון לא נענה לבקשתו של יערי, וגרס שיש לדאוג לקיבוץ הגלויות ולאופי החלוצי של צבא הקבע ולכן צה"ל וההכשרה החקלאית זקוקים לבני המשקים, ראו יומן דוד בן־גוריון, 10.1.1950.
34 דגן־יקיר, שמעון אבידן־גבעתי, האיש שהיה לחטיבה, עמודים 162, 164.
35 יומן דוד בן־גוריון, 14.9.49, 24.11.52.
36 שם, 15.9.49, 12.5.50, 28.2.51, 27.11.52, 28.11.52.
37 בר און, זיכרון בספר, עמוד 156.
38 יומן דוד בן־גוריון, 26.8.49.
39 מעמדו של הנח"ל בצבא ובמדינה, 13.1.49, לשכת הרמטכ"ל, נוער כללי, גדנ"ע, נח"ל, 442/1308/1950, א"צ.
40 שומרני, מגל וחרב - שיחות עם הנח"ל, עמוד 44.
41 פונדק, חמש משימות, עמוד 228.
42 סיכומי הפגישה בעניין שנתון 1931 ונח"ל, 24.3.49. "פרוטוכל הפגישה לגבי שנתון 1931 והנח"ל", 24.3.49. לשכת הרמטכ"ל, נוער כללי, גדנ"ע, נח"ל, 442/1308/1950, א"צ.
43 חוק שירות ביטחון תש"ט. תחולתו של סעיף זה בחוק שחייב את כל החיילים המגויסים בשירות של שנה במשקי התיישבות נדחתה כמה פעמים, מכיוון שביצועו היה עלול לפגוע ביחידות אחרות.
44 נאום דוד בן־גוריון בכנסת, 15.8.1948. בתוך: בן־גוריון, צבא וביטחון, עמודים 107-106.
45 הנח"ל בצבא הגנה לישראל, ככל הנראה 12.52. לשכת ראש אג"ם, נח"ל, 85/79/1954, א"צ.
46 691/702/1960 אכ"א , גיוסים, א"צ.
47 יומן בן־גוריון, 8.1.50, 26.1.50.
48 תאריכים ומאורעות בחיי הנח"ל, 17.6.53, משהב"ט אגף הנוער והנח"ל, נח"ל-כללי 18/1508/1993, א"צ; שומרני, מגל וחרב – שיחות עם הנח"ל, עמוד 142.
49 691/702/1960 אכ"א, גיוסים, א"צ.
50 דרורי, אוטופיה במדים, עמוד 36.
51 לאחר מלחמת העצמאות החלו להיערך קורסי מג"דים. מהר מאוד הובן שחניכי הקורס רכשו ידע מקצועי גדול יותר ממפקדיהם שלא הוכשרו בקורס מקצועי כלשהו. לכן חולקו הקורסים לשניים: קורס מתקדם שלב א' שהיה מעין המשך של קורס מג"דים, וקורס מתקדם שלב ב' שבו הוכשרו המפקדים הבכירים בשנים 1951-1950. קורס שלב ב' נערך בסך הכול בשני מחזורים, ולאחר השלמת ההשכלה לפיקוד הבכיר חדל מלהתקיים.
52 צ'ינוגרף - עפרונות צבעוניים לשרטוט על המפות; "תטלגתי" - מתוך המונח תטל"ג [תרגיל טקטי ללא גייסות].
53 באותה העת ראש ענף משטר ומשמעת בצה"ל.
54 טבת, משה דיין, עמודים 354-353.
55 שם, עמודים 350-349.
56 כנס ספ"כ 6.4.50, 206/385/1963, לשכת אלוף מרכז, חינוך ומורל בצה"ל, א"צ.
57 לשכת הרמטכ"ל-הרצאות ופקודות יום של הרמטכ"ל. 106/776/1958.
58 יומן דוד בן־גוריון, כרך 4, 12.9.49; ישיבת מטכ"ל, 28.10.49, א"צ.
59 התנדבות לצבא קבע לשם מה? 245/854/1952 מטכ"ל אה"ד - לשכת ראש אה"ד, פרסומים לתעמולה לצבא קבע, א"צ.
60 שלח, המגש והכסף, עמוד 93.
61 אביעד, הרמטכ"לים, עמודים 116-115.
62 אדליסט ויפה, מי שלח פרא חופשי, עמוד 145.
63 גולן, אלברט, עמודים 169-168.
64 יעלון, דרך ארוכה קצרה, עמוד 46.
65 פודקאסט אפרכסת, אמיר אורן מראיין את אלוף גיא צור.
66 קצינים צוערים בחט' חי"ר, 12.8.53, 22/63/1955, לשכת ראש אג"ם, פיקוח הדרכה, רמת אימונים, א"צ.
67 ולד, קללת הכלים השבורים, עמודים 19, 22, 59, 79, 95-94, 101, 104-103, 127-123, 137; ולד, הינשוף של מינרוה, עמודים 14-13, 38-36, 41-40.
68 וגמן, השירות בצה"ל – האומנם שליחות לאומית ולא משלח יד?, עמודים 15-8.
69 דוח צוות ערכים בלחימה.
70 אלמוג ואלמוג, דור ה־Y, דוח מחקר, "למה לי פוליטיקה עכשיו – אסקפיזם כתפישת עולם", עמוד 5.
71 מונח שטבע הסופר וחבר הכנסת ס. יזהר על צעירי שנות החמישים שנהגו לשבת בבתי קפה, ולגביו נתפסו לנהנתנות, לאגואיזם ולחומרנות. אלמוג ואלמוג, דור ה־Y, דוח מחקר, "בעד עצמנו – אנוכיות כטרנד", עמוד 3.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.