אבן ירח

פרק שני: משהו אחר 1

מקום אחר: אוּריה

"שב, פינקלשטיין, שב," אמר האיש המזוקן היושב מאחורי השולחן לצעיר האדמוני שעמד בפתח משרדו והעביר משקל מרגל לרגל בחוסר ביטחון. המשרד היה אפלולי משהו – רק מנורת שולחן יחידה האירה אותו – ועמד בו ריח לימוני של חומר להברקת רהיטים שנאבק בריחם היבש והמאובק של ספרים ישנים. הספרייה שמאחורי השולחן הייתה עמוסה לעייפה ומסודרת למשעי.

"כבוד הרב." אוריה הניד בראשו והתיישב. הוא לא הרגיש בנוח להימצא בדל"ת אמותיו של הרב פרלמוטר. שמועות רבות נפוצו על הישיבה שלו – שהייתה ראויה יותר לכינוי "חצר" מאשר "ישיבה," על פי השמועה – אבל לא משהו מוצק. ועבודה זו עבודה.

הרב הניד גם הוא בראשו לאות אישור ושאל, "תשתה דבר־מה? קפה, תה, משהו קר?" הרב דיבר בנימה כבדה שהקנתה נופך הרה־גורל אפילו למשפט פשוט ויומיומי שכזה.

הצעיר הרים יד לשלילה ולאחר מכן הוריד אותה במבוכה, כחש שתנועתו גסת רוח. "לא, תודה, כבוד הרב." הוא כחכח בגרונו כמבקש להוסיף משהו, אבל לא אמר דבר.

הרב תופף לרגע בקצות אצבעותיו על השולחן ולאחר מכן הסיט את משקפיו לאחור. "פינקלשטיין, יש לי עניין רגיש אליך."

פינקלשטיין הטה את ראשו לצד אחד אבל לא השיב. כל העניינים שטיפל בהם היו רגישים, אבל הוא חש שלא יהיה מכובד לומר זאת לרב.

"יש לנו עניין... בעייתי. שאי אפשר לערב בו את ה...משטרה."

פינקלשטיין הזדקף מעט בכיסאו. "משטרה? אני..."

הפעם הרב הוא זה שהרים יד בולמת לפניו. "ידוע לי, ידוע לי, פינקלשטיין. אתה לא עוסק בפלילים, רק חקירות משפחתיות פשוטות וכיוצא באלה. אבל יש בפנינו בעיה שעדיין אינה עניין של פלילים. אחד מהתלמידים שלנו נעלם. הוא החל להתנהג מוזר בימים האחרונים, היה מסתגר ועוסק בעניינים שאיש לא ידע מה הם, והיום נעלם. אנחנו חוששים שיצא לתרבות רעה, אולי... ענייני אישות?" הרב אמר את המילים במידה של ארסיות שנשמעה צורמת במיוחד על רקע דיבורו החדגוני, ופינקלשטיין הרים אליו מבט מופתע. הרב הניד בראשו. "ובכן, אתה מבין את התמונה, וגם מדוע אי אפשר לערב בו איש. אין פה פלילים, ויש פה חשש לשמו הטוב של הבחור. אם יתברר בסופו של דבר שהסיבה להיעלמו כשרה, הרי שפגענו בשמו הטוב לשווא." הוא משך בכתפיו בהשלמה. "וגם אם לא... גם אם מעד, לא היינו רוצים להרוס את חייו על מעידת נעורים. אנו רוצים להשיבו לתלם בלי לפגוע בו."

פינקלשטיין הניד בראשו בהבנה. "בסדר, כבוד הרב. אני מבין."

הרב הושיט יד יציבה אל תיקיית מסמכים שנחה על השולחן. מלבדה ומלבד המנורה השולחן היה ריק. הוא הסיט את התיקייה אל פינקלשטיין שפתח אותה. "שמו של הבחור היה... שמו של הבחור יואב נֹח." אוריה הניד בראשו בהפתעה. האם הרב חושב שהבחור מת? הרב המשיך במהירות בדבריו, כמנסה להעלים את הרושם שהותירה פליטת הפה שלו. "מנחם אסף את מה שידוע לנו. כל הפרטים בפנים. דבר איתו לפני שתלך אם יש לך שאלות כלשהן. וכמובן, אחרי שתעיין בתכולת התיק, אשמח לענות על כל שאלה." הרב הישיר אליו מבט ופינקלשטיין קיבל תחושה ברורה שהרב יעריך אותו פחות אם יזדקק לשאלות נוספות. הוא הניד בראשו וחש שפיו יבש.

"טוב," הניח הרב את שתי כפות ידיו שטוחות על השולחן. "נדבר שוב אחרי שתגלה דבר־מה."

פינקלשטיין נשאר לשבת עוד רגע קצר, מבולבל מהפגישה הקצרה וההחלטית להפליא, ואז קם בחיפזון ודפק את ברכיו בשולחן. הוא בלע את הכאב, אסף את תיקיית המסמכים ונסוג לאחור כשפיו ממלמל דברי פרידה. הוא נתקל בגבו בדלת, הושיט יד ופתח אותה ולאחר מכן יצא. בחוץ פגש בו מנחם, עוזרו של הרב, בגבות מורמות בשאלה.

"אני אקרא את החומר ואדבר איתך אחרי כן," אמר פינקלשטיין. מנחם הניד בראשו. לפינקלשטיין הייתה תחושה שמנחם מוסיף להסתכל בו לכל אורך המסדרון עד הדלת. הוא יצא החוצה, ממצמץ לנוכח אור השמש הבהיר, ונשם בהקלה. הוא ניסה להניח את האצבע על מה שכל־כך הטריד אותו, ולא הצליח. ה'ישיבה' הזאת, הרב עם דיבורו הבומבסטי והמיושן, העוזר השתקני... שום דבר שם לא היה נכון, ועם זאת, לא משהו שהוא יכול להניח עליו את האצבע. הוא הניד בראשו והתרחק כשהוא נושא את תיק המסמכים.

מקום אחר, זמן אחר: יואב

יואב הניח את כפות ידיו על ירכיו במאמץ להשקיט את הרעד הקל שאחז בהן. טיפשי להיות לחוץ כל־כך רק כי עוזרו של הרב ביקש לדבר איתו – ובלי לתת שום סימן שמשהו לא בסדר. ועם זאת, הוא עדיין לא היה מסוגל להאמין שהתקבל למתי־המעט הנבחרים, וחשש כל־כך לאבד את הדרך אל הייעוד שחש בכל רמ"ח ושס"ה שממתין לו, שבשבילו נטש את הישיבה הקודמת שבה למד, את ביתו ואת... הוא סילק במהירות ממחשבותיו את פני הוריו. הוא נמנע בכוח מלתופף באצבעותיו על ירכו והתאמץ להרפות את כל שריריו. ועם זאת, כשהדלת נפתחה, הוא כמעט קפץ מתוך עורו והפנה את ראשו בחדות אל הדלת.

נקיפה קלה של אכזבה חלפה בו כשראה את הנכנס. לא היה זה מנחם, עוזרו של הרב, שהיה מוכר לכל חסידיו של הרב הרבה יותר מאשר הרב עצמו. היה זה אחד משני המוזרים ההם... מה שמם? הוא ידע שהיחס אליהם בישיבה הוא של חשדנות מסוימת – הם לא נחשבו חלק של ממש מהמקורבים של הרב, והיה לו הרושם שהיחס אליהם הוא כאל מאבטחים שכירים או שרירים להשכיר, הכרחיים אבל לא מקובלים.

משהו במראהו של הנכנס הטריד אותו. כלומר, יותר מהרגיל. הוא היה... מתוח. עיניו מתרוצצות בחוריהן, פיו קפוץ בכוח כאילו הוא מונע ממנו בכוונה רבה להיפער בצעקה אילמת, או לא אילמת. אגרופיו היו קפוצים לצדי גופו, ופרקי אצבעותיו היו לבנים ממתח.

"מה..." יואב כחכח. "מה הבעיה?"

עיניו של האיש התמקדו בו במבט מרוכז, בלי למצמץ. יואב חשב שעיניו נראות כעיני נחש הנועץ מבט בטרפו, וכבש דחף לא רצוני להירתע לאחור, להתרחק. שערותיו סמרו בעדינות על עורפו.

האיש התקרב אליו. הוא רחרח בצורה משונה באוויר ועצם לרגע את עיניו. "כן..." אמר לעצמו בקול חרישי, רעב, כמעט חושני. שערותיו של יואב סמרו עוד יותר כעת. "כן כן כן..." היה משהו מוזר בקולו, שפתות שעשה גם את המילה הקצרה האחת פחות ברורה.

יואב נדבק אל הקיר שמאחוריו וחש שפיו יבש, שלבו הולם. הוא חש כחיה הלכודה מול עיניה הלא־אנושיות של קוברה.

" צעיר כזה. רענן כזה..." לחש האיש וסגר את המרחק ביניהם. הוא הרים יד רועדת והעביר אצבע על לחיו של יואב, ויואב חש במתח האצור מאחורי האצבע האחת הזאת, גורם לה לרעוד מול עורו. "כן..."

פעימות לבו של יואב החרישו את אוזניו כשהאיש סילק את ידו בחטף ורכן באחת אל צווארו. "מה..." הספיק לומר – אף לא הספיק להרים את ידיו כדי להדוף את הזר הפולש כך אל גופו – והכאב פילח את צווארו, קריעה מפלחת אל העורק. הוא צווח צווחה חנוקה ועיניו התגלגלו בחוריהן כשהאיש אחז בו בכוח, משך אותו אליו בתאוותנות וינק בקולות רמים ורטובים מגרונו הקרוע.

רק במעומעם חש בדלת נפרצת בכוח, במישהו פורץ, בקול קורא בדחיפות, בבעתה, "לוי!" באצבעות הפלדה של האיש האוחז בו נעקרות בכאב מעל זרועו ומשהו נקרע בחדות רבה עוד יותר בצווארו. בעיניים עמומות ראה את האיש מרים פנים מוכתמים בדם ונוהם אל זה שתפס בו – השני, זה השני מביניהם – ולאחר רגע נרגע, והבעת הלם מתפשטת על פניו באחת. "אני..." הוא מלמל. "אני לא יודע... הרעב..." וצנח המום על הרצפה, כובש את פניו בידיו. השני – המגודל, זה היה, הפחות חכם מבין השניים – הניח את כף ידו על ראשו ונדנד אותו בעדינות.

מישהו ניגש אל יואב, הסיט את ראשו – הפצע הקרוע בצד צווארו צרח אליו – ובחן אותו בעיניים אומדות. הרב! הוא ניסה לומר לו משהו, לקדם את פניו כיאה, אבל לא הצליח לפלוט מילה. ראשו נשמט לאחור ועיניו לא הצליחו להתמקד. ידיו רעדו ללא שליטה כעת. "מאוחר מדי," שמע את הרב אומר. "הקצוות כבר מתאחים לאטם. הוא בדרכו למוות או לשינוי, לא נוכל להטות כעת את כיוון השינוי."

"מה עושים, הרב?" שמע קול אומר. "יכול להיות שהוא יצטרך... להיעלם?"

"לא, לא," אמר לו הרב בשקט. "הוא נועד להיות משלנו. לא נוכל לוותר עליו כך בקלות."

האיש פלט נשיפה ממושכת. לוי, היושב על הרצפה, השמיע יבבה קלה. "אני מצטער," לחש. "אני מצטער."

"בסדר, בסדר," אמר הרב, לא בחוסר סבלנות כי אם בקול לא מרוכז, כמי ששקוע במחשבות ומנסה לפתור בעיה. "קחו אותו לחדר הבידוד." לוי הרים את עצמו מהרצפה, ושניהם הסתכלו ברב לרגע לפני שניגשו אל יואב השמוט בכיסא והרימו אותו כל אחד מצד אחר. "עלינו להאיץ את הקצב. לוי... לא, לא – זומר," אמר הרב בקול חד, "לקק את זה."

יואב חשב שלא שמע נכון, אבל האיש המגודל רכן עליו, ולאחר רגע הוא חש משהו חם ולח עובר על הקרע בצווארו בחטף, ונעלם מיד. הוא כמעט צרח כשתחושת הצריבה גברה לרגע, אבל מיד חש הקלה פושטת בפצע הקרוע בצווארו. הכאב פחת. זרזיף הדם המרטיב את צווארונו חדל לדגדג אותו. משהו בצווארו, סביב הפצע, החל להתקהות.

"הוא יצטרך לעבור את זה. הוא יצטרך למצוא את ייעודו מחדש," אמר הרב, במידה מסוימת של צער, אבל גם השלמה הייתה בקולו. "גם זו לטובה."

"אמן," אמר זומר. לוי השמיע רק גניחה, ושניהם נשאו את יואב משם.

מקום אחר, הווה: הרב פרלמוטר

מנחם נכנס אל חדרו של הרב. "הוא האמין?"

הרב הניע בראשו בעייפות ולאחר מכן התנער ומתח את כתפיו. "מבחינתו מדובר בבחור שהתחמק מלימודיו וברח בגלל אישה." הוא אמר. "גם אם הוא חושד שמדובר במשהו אחר, לכל היותר יחשוב שמדובר בבחור שהתעוררו בו ספקות. לנוכח עברו..." הוא הניד בראשו. "יכול להיות שזה יהיה ההסבר שיחשוב עליו. זה בסדר."

"כן..." אמר מנחם בפקפוק. "אבל אם יעלה על הנתיב הנכון, הרי שייתקל בדרכו ב..."

"המשרכת דרכיה וחבר מרעיה?" שאל הרב בקול משועשע ומנחם הביט בו בחדות. "אוי אוי, מנחם, הרי אני יודע איך אתם קוראים להם כשנדמה לכם שאיני שומע. כן, אם אכן יואב בידיהם אפשר שייתקל בהם. כבר נתקלנו בהם בעבר, אנו יודעים שגם הם שומרים על סודם, ואינם נוטים להרוג. ניתן להאמין שהוא יֵצא מזה חי ובוּר כפי שנכנס."

"אם יואב חי. אם הם באמת אינם הורגים. הם גם מעולם לא חטפו איש קודם. משהו השתנה."

"כן..." אמר הרב בהרהור. "משהו השתנה, לא רק אצלנו. אחרית הימים, מנחם, נוגעת גם בחייהן של הרוכלות במרכולתן בחוצות העיר."

מנחם שאף אוויר בחדות. אחרי כל הזמן הזה, הוא עדיין התקשה להתרגל לצורת הדיבור של הרב בחדרי חדרים. או לזעם שניתז מקולו במילותיו האחרונות. "ואם יגיע אליהם ויגלה שיואב אינו בחיים עוד? או ש..."

"הם לא יניחו לו לחשוף אותם, כך או כך."

"הם עלולים להרוג אותו."

"הוא רק בן תמותה, מנחם."

"הוא..." מנחם חכך בדעתו. "הוא אדם."

"ובביאת המשיח יזכה לעולם הבא כמו כל הזכאים שבהם," אמר הרב. "הוא לא ייאלץ לחכות הרבה."

מנחם הניד בראשו במבוכה ובחוסר אונים. עיניו היו מושפלות במקצת.

"הירגע, מנחם. הכול יהיה בסדר," אמר הרב. "הפגישה הבאה."

"כן. לוי וזומר מחכים כבר. וגם שני השווארצעס. שאכניס את כולם ביחד?"

"לא, לא, מנחם. תכניס את לוי וזומר ואחרי חמש דקות בערך את השניים האחרים. יש לי כמה מילים להחליף איתם קודם."

מנחם הניד בראשו באי־רצון קל. הוא עדיין לא היה שבע רצון מדברי ההרגעה של הרב. אבל הרב אמר את דברו, ואין לערער עליו.

לוי וזומר כבר היו חסרי סבלנות. הוא הכיר היטב את האש הבוערת בעיניהם. הם היו מאנשי המעשה של הרב, ולא תמיד בדרכים שמצאו חן בעיניו של מנחם. היו להם גם... תכונות אחרות שלא אהב. שאיש מהמקורבים לרב לא אהב, כמדומה. כמו המוות שתמיד נלווה אליהם כשניזונו. הם מעולם לא השאירו את מזונם בחיים. היה בכך הכרח שהתקבל באי־רצון, אבל התקבל. הרב ניסה תמיד לשלוח אותם אל יישובי הגויים כשהתעורר הצורך, אבל לא תמיד ניתן היה לצפות אותם מראש, ולאחרונה הרב היה עסוק מדי ב... אותו דבר שהעסיק אותו בלשכתו בתקופה האחרונה, ולא תמיד היה מי שיורה על יציאה בשעת הצורך. כמו בפעם שבה לוי איבד את השליטה עם יואב נֹח הצעיר, שהמתין להצטרף ללגיון מוצלח יותר מאשר הקבוצה הקטנה והלא־מובחרת של לוי וזומר. יואב, שידע את ייעודו, קיבל עליו את הדין ונותר בתענית מאז התאונה הקטנה ועד... עד שאיבד שליטה. ונעלם.

אבל ללוי וזומר לא הייתה האמונה העמוקה שיש באנשים כמו יואב, ולא הלהט הרוחני שהניע אותו. והם היו קצת... בלתי נשלטים. הרב היה היחיד שבכוחו להשתלט עליהם לגמרי, אבל הרב היה עסוק.

מנחם הכניס אותם אל הרב בניד ראש, והם לא הסתירו את התרגשותם, גם אם שמרו על שקט מכובד בנוכחות הרב. הוא סגר את הדלת מאחוריהם בהקלה ונעמד להמתין. בעוד כמה רגעים יצטרך לקרוא לאורחים הנוספים.

"רבותיי, אנחנו מתחילים לשנות את קצב הפעולות שלנו," אמר הרב בחגיגיות.

"הרב פרלמוטר," אמר לוי וקולו הצורמני רעד מעט, "חיכינו לזה הרבה." זומר רק הניד בראשו העטור תלתלים אפורים שמנוניים למראה ושתק.

"אני יודע, קינדערלאך, אני יודע," אמר הרב בחביבות ושניהם התנועעו במושבם באי־נוחות. הם ידעו שהרב הוא הזקן שבכולם, אבל רוב הזמן נהנו מתחושת העדיפות שלהם על אחרים, מזיכרונותיהם שהגיעו רחוק יותר אחורנית מכפי שיגיעו זיכרונותיהם של בני אדם פשוטים שלא באמצעות ספרי היסטוריה. בכל פעם הרב הפשיט אותם מתחושה זו.

"הזמנתי אתכם כי אני רוצה להראות לכם משהו. אות."

"אות?" שניהם שנו אחריו כהד. "אות?" חזר לוי וקולו נשמע נלהב עוד יותר.

הרב קם ממקומו וניגש אל ארון שניצב ליד הקיר הצדדי. הוא הסיט במסילתו חלון ויטרינה והוציא מאחוריו חפץ שאותו הניח על השולחן לפניהם.

הם הסתכלו אליו במבטים לא מבינים. "אבן?" שאל לוי. זומר הסתכל בו בעיניים תוהות. האבן הייתה פשוטה, אפורה ולא גדולה במיוחד. היא לא נראתה כבעלת חשיבות.

הרב הסתכל בחלל האוויר ונראה שמחשבותיו מרוחקות משם מאוד. "זו אינה סתם אבן. האבן הזאת שכנה עד לפני כארבעים שנה על קרקע הלבנה. היא הובאה לכדור הארץ באחת החלליות של האמריקאים."

הם הסתכלו בו במבט שאינו מבין.

"אחד מאנשינו שבאו אחריכם ירש אותה מאביו. הפרטים אינם משנים. הוא מסר אותה לידיי כשהצטרף אל שורותינו."

"אבל..." לוי פתח אבל הרב הרים יד והשתיק אותו.

"גם אני לא ידעתי את משמעותה זמן רב. גם לאחר שידעתי נדרש לי זמן רב להבין. אבל לבסוף..." הוא הניד בראשו ונראה שעיניו חורגות מאותו עולם מרוחק שמחשבותיו היו שקועות בו וחוזרות אל ההווה. הוא קרא, בקול רק מעט רם יותר מדבריו הקודמים, "מנחם."

הדלת נפתחה מיד. הוא הניד בראשו לעבר מנחם וזה נעלם מיד ולאחר רגע חזר עם שני אנשים נוספים, הכניס אותם וסגר את הדלת מאחוריהם. הם דמו מאוד זה לזה, ונראו כמו אחים. לשניהם היה עור זיתי כהה ושיער שחור ומקורזל, והם הרכיבו משקפי שמש. הוא הופתע – לא היו רבים כאלה בקרבת הרב. וגם המעטים שהסתופפו בחצרו, נטו לרוב להסתגר בחדרים שבקומת המקלט של המבנה, לפחות בשעות היום.

"היכנסו, היכנסו," אמר להם הרב בחביבות. "התקרבו בבקשה."

שניהם התקרבו אל השולחן ונעמדו משני עבריהם של לוי וזומר היושבים. זומר ולוי החליפו מבטים ביניהם אבל נמנעו מלומר דבר.

"הזמנתי אתכם כי אנו זקוקים ל – " הוא קטע את עצמו. האיש שלצד לוי התנועע באי־נוחות. האיש שלצד זומר לא זז, אבל כל שריר בגופו אמר מתיחות. "משהו לא בסדר?"

"אני..." אמר זה שלצד לוי. הוא התנשם כעת, בכבדות, הבחין לוי בהפתעה. "זה..."

"דבר, דבר, אל חשש," אמר לו הרב.

האיש נרתע צעד לאחור בתנועה מהירה, כמי שאינו יכול לעצור בעצמו. "שורף! מה זה? מה זה?"

לוי הפנה אליו את ראשו ונדהם לראות שפניו הכהים ממילא של האיש לבשו גוון אדום כהה עוד יותר, ואבעבועות החלו לעלות בהם. האיש הרים את ידיו אל פניו אך הותיר אותן במרחק קצר, בלי לגעת ממש. לוי הבחין בבעתה שגם גב ידיו של האיש האדים וכוסה אבעבועות. מבט מהיר אל החלון הקטן הקרוב לגג גילה לו שכמו שחשב, החלון עדיין מכוסה בווילון הכבד המסתיר אותו תמיד.

האיש שלצד זומר השמיע קריאה חנוקה ונסוג לאחור באחת, כאילו אינו מסוגל עוד לקיים את שליטתו העצמית.

"לכו," אמר להם הרב בקול שופע חסד, ושניהם נפנו כאיש אחד וזינקו אל הדלת, וקצת התנגשו זה בזה בדרכם לצאת. הדלת נטרקה מאחוריהם באחת.

לוי וזומר הביטו ברב בתדהמה.

הוא הנהן. "האבן."

שניהם החזירו אליה את מבטיהם כאיש אחד.

"ישעיהו ל' כ"ו. 'והיה אור הלבנה כאור החמה'," אמר הרב.

הם הוסיפו להסתכל בו בלי להבין.

הוא הרים את האבן בידו. "אבן זו היא פיסה מהלבנה," אמר. "היא נחה תמיד על אותו מדף," הוא הניד בראשו לעבר המדף שממנו הוציא אותה. "השווארצעס, ילדי החשכה, כבר ביקרו כאן בעבר, ולא אונה להם כל רע. אבל לאחרונה..." הוא הניח את האבן בזהירות על השולחן, שם נראתה כמעט זורחת באור המנורה הדלוקה מעליה. "גם לי נדרש זמן עד שמשמעות הפסוק התבררה לי. הנביא מדבר על ימות המשיח, רבותיי. עד מהרה נזכה להם." ידו התהדקה על האבן המונחת על השולחן ועיניו בערו. "זה כוחה של אבן הלבנה, זה כוחם של ימי האחרית! הלבנה מאירה כמו השמש. וחישבו – אין זו אלא פיסה קטנה מהלבנה, וילדי החשכה כבר בוערים בחומה גם אם אנו לא חשים בו. עד מה יגבר אורה כשתקרב ביאתו של משיח?"

"אמן," מלמל זומר מוכנית, ולוי נעץ בו מרפק.

"אחיי, ילדיי," אמר להם הרב ברצינות רבה ונעץ מבטו תחילה בעיניו של זומר, לאחר מכן בעיניו של לוי. "אחרית הימים קרבה. שֹרפי הקדוש ברוך הוא זקוקים לצבא. זמנכם הגיע סוף־סוף."

לוי הביט בו בפה פעור. "זמננו הגיע?" אמר בפליאה. "צבא? באמת?"

"זמנכם הגיע," אישר הרב. "התחילו במלאכתכם. בנו לי את צבא השם. לכו!"

לוי קם ממקומו בבהילות ומשך בזרועו של זומר שנותר יושב. גם זומר קם והם פנו אל הדלת.

"אל תשכחו," אמר הרב בגבם ולוי הסתובב אליו מבויש. "בחרו את השֹרפים הבאים בקפידה. לכו, ואל תהרגו עוד." הוא הוסיף, "שלחו אליי את מנחם."

הם יצאו.

הרב התבונן בכף ידו הנחה על האבן, הרים אותה והניח את האבן בחזרה במקומה על המדף. לאחר מכן חזר אל המנורה והעביר תחתה את כף ידו פעם, פעמיים, שלוש... הוא התבונן בעור כף ידו, המואר ואיננו אֻכָּל בלובן אורה של המנורה, בלי לראותו ממש. "ריבונו של עולם," מלמל, "יודע אתה שזה נחוץ."

הוא הניד בראשו. תמיד ידע את הצורך, לא תמיד ידע מה עליו לעשות כדי לממש אותו. כעת זכר את האדם שהיה פעם, לפני שהפך להיות הוא.

הוא יושב על ספסל העגלה, המום. זכרותו, עודה זקופה־למחצה, מבצבצת מבין קפלי מכנסיו, אבל מתרככת במהירות, והוא משפיל את עיניו שעקבו אחר הנערה המתרחקת בריצה כשחצאיתה מורמת בידיה וחושפת את נעליה החומות, מסתכל בה ותוהה אם הזכרות הנימולה היא שהבריחה כך את הנערה. העניינים הרי התקדמו היטב עד לאותו רגע.

היא זו שביקשה לנסוע איתו. עיניה נצצו אליו. קרא אליו החזה המתנשם מאחורי כפתורי החולצה הסגורים היטב. היא ישבה על הספסל לצדו, לא נרתעה, צחקה כשהראה לה את הפרחים לצד הדרך, כשאמר לה שהיום יפה כמו עיניה. לא החזירה את ידיה אליה כשנטל אותן והציע לתת בהן את המושכות, להניח לה לנהוג מעט בעגלה. נערה גויה, נו. הרי ידוע שהן מופקרות.

ועם זאת, ברחה לה כך כשרק פתח את מכנסיו. צרחה עליו, ירקה לעבר העגלה וברחה. עצרה רק לרגע מריצתה המטורפת כדי להרים אבן מצד הדרך ולהשליך אותה על העגלה. האבן פגעה בגלגל בקול חבטה עמום וצנחה לקרקע לידו.

כך, באמצע הדרך נטשה את מחסה העגלה והעדיפה לרוץ בדרך הארוכה אל ביתה.

הוא הניד בראשו וחפן את פניו בכפות ידיו, מנסה לשווא להבין.

הוא נותר כך על דוכן עגלתו עת ארוכה.

הצללים התארכו והוא לא הבחין בכך. הכאב הצורב בלבו חיפש מענה, והוא לא ידע לענות לו. אולי בהגייתו הלא מלומדת האשם. מעולם לא למד יותר מאשר כמה אותיות שלימד אותו אביו, באותם ערבים שבהם לא היה עייף עד מוות מישיבה על ספסל העגלה כל היום, ומצא את הזמן לשבת איתו ולהראות לו צורת אות. אבל גם אביו לא היה אדם מלומד – הוא לימד אותו את המעט שידע, והלא די היה בכך לבנו של עגלון, שלעד יישאר בנו של עגלון ותו לא. הוא אהב יותר לשמוע את הסיפורים שסיפר אביו כשהתגנב לשבת איתו על ספסל העגלה בימיו האינסופיים בדרכים, סיפורים ששמע מאביו לפניו, על יצורים מסתוריים שמסתובבים בין עצי היער ועגלונים עשויים להיתקל בהם, ועל ילדים שובבים שבורחים מהבית והדברים שעלולים לקרות להם, ולעתים – כשכבר חזרו הביתה, בערב, כשהשעה התאחרה ואמו עדיין לא הבחינה בכך שהגיע זמנו ללכת לישון – סיפורים נוראים, שאותם סיפר אביו בלחש ותוך אנחות עמוקות, על בתים בוערים ואנשים נמלטים, עד שאמו הייתה מבחינה מה הוא מספר ומגרשת את הילד במהירות למיטתו, תוך שהיא נוזפת באביו על הסיפורים שהוא מספר לו. אם כי היום הוא חושב שאולי לא נזפה בו על תוכן הסיפורים, אלא על כך שסיפר לו סיפורים במקום להתעקש שילמד, על כך שהרשה לו להתגנב אל מושב העגלה במקום שילך ללמוד בחדר עם הילדים האחרים, על כך שהועיד לו במעשיו עתיד של עגלון, כמותו. אמו לא רצתה שבנה היחיד יהיה גם הוא עגלון, כמו אביו.

רק שנים רבות לאחר מכן עלה על דעתו שאביו סיפר לו את סיפור ימיו האחרונים של אביו שלו.

הוא אינו אדם מלומד. הוא יודע זאת. עגלון יהודי שבקושי מכיר צורת אות, שכעת, כשהוא מצטער על כל הלימודים שלא רכש בילדותו, כשעוד יכול, כבר אין בידו הזמן ללמוד אותם, כבר אין איש שירצה ללמדו. הוא חש בבוז שרוחשים לו כולם – גם הילדים היהודים הקטנים, שיודעים כבר לקרוא טוב יותר ממנו, גם נערות הגויים, שנמלטות...

הוא הליט את פניו בידיו.

הצללים התמזגו זה בזה עד שהפכו ללילה. הצינה חדרה לעצמותיו הקפואות מישיבה ממושכת, והוא עדיין ישב במקומו, לא מוכן לזוז. אם יזוז, אם יחזור אל חייו, כל הדברים שצפו במחשבותיו בשעות האחרונות יישפכו אל תוך חייו. הוא לא יצליח לבלום אותם, לא יצליח להחזיק אותם פקוקים בתוכו. הוא לא היה מסוגל לתת לזה לקרות. הוא הוסיף לשבת על ספסל העגלה, בצינת הלילה, בוהה באבן הלבנה המושלכת על הדרך.

כך ישב, עד שחייו תמו.

כשהיצור הפיל אותו מעל הספסל הוא לא הבין כלל שקרה משהו עד ששיניו של זה כבר היו נעוצות בצווארו. רגע אחד הוא ישב ופניו טמונים בכפות ידיו. ברגע הבא שכב מעוקם על הקרקע, כאב חריף עובר בזרועו שעליה נחת, ותחושת רטיבות חמימה מתפשטת בקדמת מכנסיו, מהשלפוחית שלא רוקן כל השעות האלה. וצריבה מלובנת פילחה את צווארו ומשכה מתוכו את חייו במשיכות מתמידות, ארוכות.

עיניו התגלגלו בראשו והוא אף לא ידע שמלמל "שמע ישרואל..." הוא לא ידע את כל המילים, והן היו בין מילות הקודש היחידות שידע, אבל הן נותרו צרובות בזיכרונו מסיפורי אביו, וברגע זה עלו בו אף בלי שיחשוב עליהן. "שמע ישרואל..." המילים נחנקו בגרונו היבש, כמעט נטולות כוח לבקוע החוצה מריאותיו.

והיצור ניתק ממנו.

היצור התרומם מעליו, הסתכל בו ושאל, "יִיד?"

פניו של היצור היו מוסתרים בצללים, אבל צלליתו אל מול אור הירח הקלוש הייתה אנושית. הוא הניד בראשו בחולשה, כמעט בלי שיהיה לו אכפת. כן, ייד. ייד בור שאינו יודע לעשות דבר אלא לנהוג בעגלה, כמו אביו לפניו. ייד נימול שמופקרות גויות צעירות נמלטות ממנו.

היצור רכן אליו בתנועה חדה, ולרגע חשב שהוא עומד להשלים את המלאכה שהחל בה, אבל זה רק נעץ מבט בעיניו. כעת ראה פנים, חיוורים באור הירח. זקן. שיער מדובלל. עיניים נוצצות. הוא ראה את השתקפותו שלו בעיניים, לא שונה בהרבה.

היצור הניד בראשו. "ייד. לא ידעתי. לא התכוונתי. אני תוקף רק גויים," הוא העווה את פניו בסלידה. רק לאחר רגע של ניסיון לאסוף את מחשבותיו אליו הבין שהמילים נאמרו ביידיש.

לא היה לו אכפת. הוא חש שמחשבותיו עמומות וקלושות וכמו מהדהדות בתוך חבית גדולה וריקה. הוא עצם את עיניו.

הוא חש שתי אצבעות על צווארו, ממששות, מגששות, ושוב חשב לרגע שהיצור ינשוך אותו שוב, אך לא, רק האצבעות נותרו שם וחיפשו משהו. היצור קילל בקול נמוך. "אני לא יכול לתת לך למות. אני לא הורג יהודים."

מחשבותיו צפו להן משם, קהויות יותר, מאפירות יותר ויותר בתוך השחור שאפף אותו.

במעורפל שמע שהיצור מקלל שוב, ולאחר מכן משמיע אנקת כאב. אז נצמד משהו אל פיו, משהו רטוב, והוא נרתע, אבל המשהו רדף אחריו ונוזל זרזף אל תוך פיו.

אילו היה בו די כוח, היה יורק את הטעם המתכתי מפיו. הוא הכיר את הטעם. כל אחד מכיר טעמו של דם. אבל לא היה ביכולתו לירוק, והנוזל חלחל אל תוך גרונו עד שנאלץ ללעלע ולבלוע אותו.

הוא התעורר לבדו בין העצים, מקופל במסתור שיצר גזע נפול. היצור נעלם. הוא מישש את גופו – כל בגדיו היו עליו. הוא העווה את פניו לריח השתן העולה מהם. זרועו כאבה כאב עמום, אבל לא חד כפי שהיה אתמול. כנראה לא נשברה כפי שחשב. אם חשב. הוא לא היה בטוח, זיכרונותיו מליל אמש היו עמומים מאוד. היום הוא כבר יודע שלא היה זה באמת ליל אמש, שעברו לפחות יומיים, שבהם עבר גופו שינוי שעד היום אינו בטוח שהוא מבין – אבל אז חש כאילו נרדם בלילה והקיץ בבוקר.

הוא קם על רגליו – הוא חש נמרץ מאוד, ורעב – ומיהר אל הכיוון שבו נראה היער דליל יותר. שם צריכה להיות הדרך.

ואכן, שם הייתה הדרך, וחריצי הגלגלים בקרקע, אבל העגלה נעלמה. הוא היה בטוח שזה המקום שבו עצר – הנה, במרכז הדרך, האבן הלבנה־אפרפרה שהשליכה הנערה אל העגלה כשנמלטה. ושם, הדבר הלבן המתנפנף ההוא חייב להיות קרע מחצאיותיה של הנערה...

מחשבותיו נתקעו.

הוא הסתובב לאחור. העגלה לא הייתה שם. הוא הסתכל לפנים וגם שם לא הייתה. העגלה נעלמה. האם היצור גנב אותה? האם מישהו אחר הופיע במשך הלילה וגנב אותה? הוא צמצם את עיניו אל השמיים בניסיון להעריך את השעה, אבל השמש הסתתרה מאחורי שמיים מעוננים. הוא ליקק את שפתיו היבשות.

ונעצר.

לשונו גיששה בזהירות בפיו. אחריה הגיעה אצבעו, בהיסוס. הוא נגע בחוד החדש שצץ בפיו. ועוד אחד, בצד השני.

ניבים? למה בשם שמים... הוא הרים את ידו אל צווארו וחש שם בשתי בליטות עדינות, שבלילה ודאי היו נקבים פעורים. הוא הסתכל בשמים שוב, הסתכל לרגע בעננים השטים בהם במבט לא באמת רואה, אך פתאום הבין ורץ אל מחסה העצים. אולי לא יהיה רעיון טוב להישאר בחוץ אם השמש תצא מבין העננים. הסיפורים האפלוליים ששמע על יצורי הלילה הותירו בו היטב את חותמם. יצורי הלילה, ועכשיו הוא, בקרבם.

הוא נשאר בין העצים כל היום, מעביר שוב ושוב את לשונו – ומדי פעם את אצבעו – על חודי ניביו החדשים, על הצלקות ההולכות ומתפוגגות שבצווארו. הכאב בזרועו כבר כמעט נעלם.

נתזי שמש הציצו מדי פעם מבין ענפי העצים, ובתחילה הוא התכווץ בחשש, אבל או שהם היו חלשים מכדי להזיק לו, או שהשמש לא באמת... הוא לא העז לבדוק את הרעיון. הוא היה רעב, כל־כך רעב, אבל לא מספיק כדי להסתכן בבדיקת העניין עם השמש.

פעם אחת תפס ארנב שחלף לידו – ידו פשוט נשלחה ולכדה אותו. הוא הסתכל בו לרגע ולבסוף החזיר אותו לקרקע היער. הארנב שכב לרגע המום, קפוא לחלוטין, ובתחילה חשב שהרג אותו מבלי משים. אבל לאחר רגע הארנב זקף את חוטמו, רחרח, ונעלם בן רגע.

הוא לא לכד עוד חיות, אם כי כמה מהן עברו לידו. הוא יחכה.

לבסוף נמוגה השמש, שוב. הוא הגיח מבין העצים בחשש, הביט סביבו ואז היישר לפניו, בשביל המוביל אל העיירה. הוא הרים את האבן והצניח אותה לכיסו. הוא התקדם כמה צעדים, אל קרע הבד הלבן השמוט מקצהו של ענף. ידו משכה אותו מעל הענף, בעדינות, והוא רחרח אותו. נותר בו רק שמץ קלוש מריחה של הנערה, לא מספיק כדי שיוכל לזהות משהו ממה שלמדו חושיו הקהים אמש, אבל הוא היה בטוח שהוא היה חלק מבגדיה. הוא תחב אותו למכנסיו, העיף עוד מבט לפניו לאורך הדרך עד המקום שבו חריצי הגלגלים התמזגו באופק, והחל לרוץ.

הוא לא הרג אותה. זאת זכר כעת, ללא גאווה, ללא בושה. האדם שהיה אז לא היה באמת הוא. הוא היה יצור בּוּר, אבוד, בראשית דרכו. הוא מצא את החדר בו ישנה, התגנב לתוכו, חסם את פיה בכף ידו ונשא אותה החוצה, בלי שאחותה הישנה תתעורר. בחוץ הצמיד אותה אל קיר הבית, ידו האחת עוד מכסה את פיה, והביט בה במבט רעב. היא ניסתה להימלט מידיו, מבועתת, ידיה מנסות להצמיד את חצאיותיה אל גופה. הוא גיחך, וגיחוכו חשף את ניביו החדשים, החדים. גרונה נע ביבבה קלושה שלולא ידו החוסמת ודאי הייתה צרחה קולנית, והוא מיהר לנעוץ את ניביו בצווארה, כפי שעשה לו היצור. הוא לא היה מורגל עדיין בתנועה, במציאת העורק, בפילוחו לעומק הנכון, אבל הצליח לאחר ניסיון או שניים להשיג זרזיף מספק למדי של דם, ובלע אותו ברעבתנות. גופו נצמד אל גופה, והוא היה בטוח שהיא חשה בזכרותו הנוקשה הנצמדת אל גופה, באיברו הנימול שמפניו נמלטה... והנה, צחוק הגורל, כעת, כשהייתה נתונה בידיו, לא היה לו כל עניין בגופה הצעיר והרענן, רק בדם שינק מתוכו בלהיטות. הוא המשיך עד שהרגיש שאינו יכול עוד. כשניתק את ניביו מצווארה הנערה רפסה בידיו.

הוא ראה את אגלי הדם שנקוו בחורי צווארה וליקק אותם, ממשיך בתנועה לאורך צווארה עד אוזנה, טועם את ריחה שלא הניחה לו לטעום קודם. כשהסתכל שוב, ראה שהחורים בצווארה החלו להיסתם – לא נקווה בהם דם חדש. הוא הסתכל בתופעה בעניין.

כעת הצמיד את אוזנו לחזה הנערה. הוא שמע את לִבה הולם, הלמות קלושה אך מפרפרת, כלִבה של ארנבת. טוב, היא חיה. הוא משך בכתפיו, הרים אותה ונשא אותה שוב פנימה דרך החלון. הוא השכיב אותה לצד אחותה שוב, כפי ששכבה קודם. האחות התנועעה מעט והוא תהה אם תתעורר, אך לא, היא חזרה לישון.

הוא יצא שוב החוצה. גם אם הנערה תתעורר, גם אם תהיה בריאה, גם אם תזכור מה קרה בלילה, גם אם מישהו יאמין לה – היא תהיה מבולבלת מדי. שום סכנה לא תישקף לו.

ועם זאת, הוא לא רצה להישאר בסביבה. עולם גדול מחכה לו עכשיו, דברים רבים כל־כך ללמוד, הוא לא רוצה להישאר בעיירה שבה היה העגלון הבור, וכעת הוא גם לא חייב. הוא לא צריך דבר מלבד גוי עסיסי פה ושם – ומאלה ברא בורא עולם די והותר, ברוך השם. הוא חש שמוחו צלול יותר, שעיניו חדות יותר, שאוזניו שומעות יותר. דברים רבים יוכל לעשות, דברים שמעולם לא עשה בעבר.

הרב הנהן, פעם, פעמיים ושלוש, מתנער מקור הזיכרון באיבריו. אלה היו חיים אחרים, של אדם אחר. של אדם. חיי הבל, חיי בורות וחולשה, עת ידע לא יותר מהאותיות המעטות שהוריש לו אביו האנושי, העגלון.

האדם ההוא מת. הוא עצמו אמר קדיש על עצמו, כפי שיאמר מאוחר יותר על כל שרפיו. פטורים מעול המצוות של יהודים חיים, חופשיים לשאת את להט החרב המתהפכת.

החיים ההם אינם חייו עוד. כעת יש לו ייעוד. יש לו משימה קדושה. ואם כדי למלא אותה הוא צריך... הוא הושיט את ידו אל המתג וכיבה את המנורה. היא אינה נחוצה עוד. כשמנחם נכנס לחדר, החדר כבר היה מואר כראוי, באור הנורה התלויה מהתקרה.