אבק השטן 3: הפחד שמפריד בינינו

1 בובי

שש שנים לאחר מכן

עיניי נפקחות כשהשמש חודרת לחדר ונוחתת ישירות על פניי, מסנוורת אותי. אני נאנח ומתיישב, גופי כואב מההתעללות של ליל אמש.

אני משפשף את קורי השינה מעיניי ומרגיש משהו שנצמד בעדינות לרגלי. מתוך רפלקס אני מסובב את ראשי הצידה ומייד חוטף כאב ראש נוראי.

לצידי אני מוצא בלונדינית צעירה. היא ישנה עמוק, שמיכה ורודה עוטפת את גופה העירום.

פאק, לא שוב. אני נאנח ומעביר את ידיי על פניי. אני שונא להתעורר במקומות לא מוכרים, וזה קורה לעיתים קרובות.

אני מביט סביבי. הווילונות ורודים ומקושטים, הקירות ורודים, המדפים מלאים שטויות בצבע ורוד. נראה כאילו ברבי הקיאה פה. אני קם מהמיטה לאט, מנסה לא להעיר את... טרינה? שרה?

לעזאזל, אין לי מושג איך קוראים לה.

אני מרים את הבגדים שלי מהרצפה ויוצא מהחדר בשקט ככל האפשר.

אני יוצא למסדרון ומרגיש שטיח עבה תחת בהונותיי. אני סוקר את המסדרון ורואה דלתות משני הצדדים, עם שטויות של בנות שתלויות מהן.

אני מתלבש במהירות. אין לי מושג איפה אני. אני חייב להרגיע עם הסמים ועם האלכוהול. אני מהמר ופונה שמאלה, מגיע למדרגות שיש לבנות. אני מציץ מעבר למעקה ורואה למטה פסנתר כנף וחלונות זכוכית לאורך הקיר. אני יורד במדרגות שתיים בכל פעם בזמן שאני לובש את הווסט. אני כמעט מועד על המדרגה האחרונה ונעצר כדי לנעול את המגפיים.

"היי."

אני מרים את מבטי לאט וליבי מתחיל להאיץ כשאני רואה חבורה של נערות לבושות בקושי יושבות סביב שולחן ואוכלות ארוחת בוקר. על החולצות של שתיים מהן מודפסות האותיות A ו־O, ועכשיו אני מבין היכן אני נמצא. אני בבית אחווה של סטודנטיות.

שיט.

יש פה בלונדיניות, ברונטיות, ג'ינג'יות. מזנון של נשים צעירות ויפהפיות. אני נושף בהקלה. לא הייתי בטוח מה אראה כשארים את העיניים. אולי איזה אבא עצבני עם רובה ציד? זו לא תהיה הפעם הראשונה.

אני מנופף בידי ומחייך חיוך קליל. "היי, בנות." אני נעמד, מוציא את הנייד ומסתכל על השעה.

אני קפטן הדרכים של מועדון האופנועים 'אבק השטן', אך גם עם החופש לחיות לפי חוקי המועדון, הנשיא שלי, בול, לא יהסס לעשות לי את המוות אם אאחר לפגישה שלנו. אני מחייך לעבר הבחורות הסקסיות ועושה את דרכי לכיוון הדלתות הכפולות שממול, מקווה שהן יובילו אותי החוצה.

אני רואה את האופנוע חונה מקדימה. נעל עקב ורודה מונחת על החצץ לידו. אני עולה עליו ולא יכול שלא לצחוק כשאני בועט בנעל כדי להרחיק אותה.

אני נוסע דרך כביש עירוני לכיוון המועדון כדי להימנע מנסיעה בכביש המהיר. אף שאני יכול לזגזג בין המכוניות על האופנוע, הפקקים בשעה הזאת של הבוקר הם פשוט סיוט.

כשאני מגיע למועדון אני מחנה את האופנוע ליד האופנוע של שאדו. שאדו ואני מכירים שנים. הוא היה החבר הראשון האמיתי שלי כשהייתי ילד, ואני בטוח שאני הייתי שלו. כילד לא הצלחתי להתחבר בקלות לילדים אחרים ולא היו לי חברים אמיתיים.

לפי מה שאמרו החבר'ה שקרעו אותי במכות הייתי חנון. ככה קראו לי. זה הספיק כדי לגרום לילדים להתעלל בי לעיתים קרובות. היו לי גם משקפיים ואני חכם – קל להבין למה הייתי מטרה. אבל אני חשבתי שאני מגניב בטירוף וזה לא השתנה. תמיד הייתי מרותק לדרך שבה דברים עובדים, איך החלקים מתחברים לתמונה גדולה יותר.

זו הסיבה ששאדו ריתק אותי כשפגשתי אותו לראשונה. הוא היה שונה מילדים אחרים. הוא לא רצה לרכוש חברים, לא הזיז לו מה אחרים עשו, והוא היה גרוע בכל מה שהיה קשור ללימודים. כשדיברתי איתו בפעם הראשונה הבנתי שיש לנו דבר אחד במשותף, וזה להסתבך בצרות.

הוא היה פאזל שרציתי להרכיב. הוא הראה לי מה זו נאמנות ונעשה המשפחה שלי. הוא היה כל מה שנשאר לי מפני שאימי ואבי נהרגו על ידי נהג שיכור.

אני מוכן לסכן את חיי למען שאדו, ואכן עשיתי זאת. הוא יהיה מוכן לסכן את חייו למעני. לאורך השנים, הוא הראה לי מה זו חברות אמיתית.

יש רק עוד אדם אחד בעולם הזה שהשפיע עליי ככה, שאת התמונה הגדולה יותר שלו אני לא מצליח להרכיב.

מדובר בג'סיקה, או דוק, כפי שכולם קוראים לה במועדון. נתתי לה את מספר הטלפון שלי לפני שנים, זמן קצר לאחר שחזרה למועדון, כדי לעזור לנו בתמורה לכך שהגנו עליה. היא אמרה לי את אותן מילים שאני נהגתי לומר לבחורות שלא הייתה לי שום כוונה להתקשר אליהן. "כן, בטח." היא נמנעה מקשר עין איתי כשדחפה את הפתק עם מספר הטלפון שלי לכיסה האחורי.

שכבתי איתה כמה פעמים לאורך השנים, אבל לא הרבה. בפעמים שבהן שכבנו התעוררתי מוקדם מאוד כדי להתגנב החוצה בשקט, וזאת כדי לא לסבך את העניינים, אבל תמיד גיליתי שהיא הקדימה אותי ונעלמה.

היא מגיעה למועדון מדי פעם למסיבות, ואז נעלמת לשבועות בכל פעם. הרבה פעמים ניסיתי להבין מה מתרחש במוח היפה הזה שלה, אך זה רק גרם לה להתרחק ממני יותר.

זה כנראה דבר טוב. אני מרוצה מהדרך שבה דברים מתקדמים מבחינתי. אני חופשי ומאושר ללא מגבלות. אם אכיר את ג'סיקה לעומק, אחצה את גבולות החופש למשהו מסובך. ראיתי ממקור ראשון מה זה עושה לגבר, מספיק לי להסתכל על שאדו ועל דני. הם התקרבו יותר מדי זה לזה, נעשו חסרי אחריות וכתוצאה מכך אני חטפתי שני כדורים.

אני נכנס למועדון, חולף על פני כל האנשים בבר ונכנס למטבח כדי לקחת משהו להרטיב את הפה. כנראה עישנתי הרבה מאוד גראס אתמול בלילה. הזבל הזה תמיד משאיר לי טעם נורא בפה.

אני לוקח את מיץ התפוזים מהמקרר, ושותה ישירות מהמכל. אני מחזיר את המכל, מנגב את הפה, סוגר את המקרר ויוצא מהמטבח.

שקט, שקט מדי. אני צועד למרחב המשותף ורואה את כולם מצטופפים על הבר וצופים בטלוויזיה בעלת המסך השטוח התלויה על הקיר.

"למה כולם –"

"ששש!" שורטי אומרת בכעס, שערה החום מתנופף מעל כתפה כשהיא מסיטה את ראשה אליי. כשהיא גוערת בי אני מחייך. הנשים החוקיות הביאו את שורטי כמה חודשים לאחר שבאבז נפטרה. באבז הייתה האימא של המועדון ואף אחת לא תוכל לתפוס את מקומה, אך נחמד שיש את שורטי לנקות ולסדר פה.

אני לא לגמרי בטוח מה הסיפור שלה. שמעתי שמועות שאבא שלה התעלל בה, אך אני לא בטוח שזה נכון. היא עוזרת בבר, ואף שהאוכל שלה נוראי, היא מנסה לבשל.

אני מחזיר את מבטי לטלוויזיה ומבחין בכתב שמנסה להידחף בין המון מתקהל.

"תאונה הרסנית על הכביש המהיר," שאדו לוחש, מסתכל על הטלוויזיה בדריכות, זרועותיו משולבות על החזה.

"לעזאזל, אני שמח שהגעתי דרך הכביש העירוני."

"הכביש העירוני? מאיפה הגעת?" שאדו שואל בסקרנות.

אני מרים את הגבות ומחייך. "מהקמפוס."

שאדו מגחך ומניד בראשו.

ג'סיקה

זמזום קולני גורם לי להתהפך ולהנחית את היד על השעון המעורר. "לא, עוד לא," אני ממלמלת לתוך הכרית. הזמזום הקולני ממשיך. אני מרימה את הראש מהכרית כדי להסתכל על השעון. זה לא השעון המעורר שמצלצל, זה הנייד שלי. שיט, אני כוננית בבית החולים. אני ממהרת לצאת מהמיטה ומנתקת את הנייד שלי מהמטען. "ד"ר רן," אני עונה בקול צרוד משינה.

"סעי לצומת שבין כביש עשר לכביש ארבע מאות וחמש," מורה הבוסית שלי.

"למה?" מעולם לא התבקשתי להגיע לזירת אירוע.

"הייתה תאונת דרכים רבת נפגעים ואנחנו צריכים אותך שם עכשיו. אין מספיק אמבולנסים או פרמדיקים." קולה רועד.

"בסדר, אגיע לשם בהקדם." אני מפהקת לתוך השפופרת. אני מסיימת את השיחה ונאנחת. זה תמיד קורה בעבודה שלי. אני מתכננת דברים אך מקבלת שיחה ובעקבותיה נאלצת לשנות את התוכניות. היום היה אמור להיות היום שלי עם אדי ולא אוכל אפילו לקחת אותה לבית הספר.

אני לובשת את החלוק הלבן והולכת במורד המסדרון לדירה השכנה. נראה שברי תצטרך לקחת אותה. ברי היא השמרטפית של אדי. למזלי הרב היא מתגוררת במרחק של כמה דירות מאיתנו ומשוגעת על הבת שלי. היא נפלאה עם אדי, עוזרת לה עם השיעורים, אפילו נותנת לה לישון אצלה כשאני בכוננות או במשמרת לילה.

אני דופקת על הדלת ונשענת על המשקוף.

הדלת נפתחת וברי מושיטה לי כוס קפה בחיוך. שערה השחור אסוף לפקעת פרועה ומשקפי הראייה שמונחים על גשר אפה יוצרים עליו שקעים קטנים ואדומים. עיניה מעידות על כך שהיא נשארה ערה כל הלילה כדי ללמוד למבחנים.

פגשתי את ברי כשעברתי לגור פה. היא ננעלה מחוץ לדירה שלה אז הצעתי לה להישאר אצלי עד שבעל הבית יתקשר אליה. גיליתי שהיא לומדת בבית הספר לאחיות ונעזרת בשיעורים ברשת ובלימודי ערב, כשהיא מסוגלת להרשות לעצמה לשלם את שכר הלימוד.

נתתי לה טיפים בנוגע ללימודים ועצות לגבי המבחנים שתצטרך לעבור. עם הזמן תדירות הביקורים שלה אצלנו גדלה, תמיד היו לה שאלות בנוגע לשיעורי הבית, ובהפסקות היא שיחקה עם אדי.

"ראיתי את החדשות. תיארתי לעצמי שיקראו לך לבית החולים." היא מצביעה לאחור, לעבר הטלוויזיה.

"יותר נכון לזירת האירוע. אני מתארת לעצמי שהמצב גרוע. אני חייבת להגיע לשם במהירות. תוכלי להעיר את אדי ולקחת אותה לבית הספר?" אני שואלת, לוגמת מהקפה.

"בטח," היא אומרת וסוגרת את הדלת מאחוריה כדי לבוא אחריי לדירה שלי.

***

בדרך לזירת התאונה אני כבר מבינה שעומד להיות כאוס מוחלט. משאיות כיבוי אש חולפות על פניי, אמבולנסים דוהרים מכל עבר, וקילומטרים קדימה עשן מיתמר לשמיים.

אני מכינה את עצמי נפשית לקטל שאני עומדת לראות כשאני מחנה בשוליים. אני יוצאת ומוציאה את התיק שלי מהמושב האחורי. אני מכניסה את היד ושולפת ממנו כפפות.

ואז אני שומעת את זה. צרחות של פצועים, פרמדיקים שצועקים הוראות, סירנות של רכבי הצלה וחירום. אני נושמת עמוק וצועדת לכיוון.

כשאני עוקפת את הסרט הצהוב שמקיף את זירת האירוע ליבי נעצר. אני רואה מכוניות הפוכות וגופות תלויות מהן. משאיות בערמה ענקית זו על זו ודם מכתים את המדרכה.

אני מביטה בתיק שלי ומבינה שאזדקק להרבה יותר ציוד מכפי שיש איתי. אני מסתובבת ורצה לכיוון המכונית, מחטטת בתא הכפפות ומוצאת עוד תחבושות ומגבונים אנטי־בקטריאליים. אני לוקחת כל מה שאני מצליחה למצוא, כולל עטים. הם יכולים לשמש כלי מעולה כשאין לך משהו אחר.

אני מכניסה את הכול לתיק ורצה לזירת האירוע. לפתע, אני נמשכת לאחור במרחק של מטר מהסרט הצהוב וכמעט מועדת על ההריסות.

"גבירתי, תוכלי להגיד לנו מה את רואה שם? כמה פצועים את חושבת שיש? כמה הרוגים? את יכולה לספר לנו משהו?" עיתונאי חוקר אותי, מנופף במיקרופון מול פניי. אני מסתובבת כדי להסתיר את פניי מהמצלמה.

"דוקטור רן, לפה!" מישהו קורא לי. אני מתרחקת מהכתב ועושה את דרכי לכיוון דוקטור מלדון, שעומד לצד מישהו שלכוד תחת מכונית. דוקטור שיין מלדון עבר לאחרונה מניו יורק. אנו עובדים יחד לעיתים תכופות. הוא בסדר גמור, אך ממשיך להתעקש לנסות להזמין אותי לדייט. אמרתי לו שאני לא יוצאת עם קולגות, אך למען האמת זה מפני שכתוב לו 'תלותי כרוני' על כל המצח.