אגודת בנדיקט הסודית 2, המסע המסוכן

מכתבי מיץ לימון וילדת מפתח

בבוקר בהיר של חודש ספטמבר, כשרוב הילדים בגילו נמצאו בבית ספר וטרחו על שברים ונקודות עשרוניות, פסע נער בשם רייני מאלדוּן בדרך מאובקת. הוא היה נער ממוצע למראה — עם שיער חום ועיניים חומות ממוצעים למראה, רגליים באורך ממוצע, אף במרחק ממוצע מהאוזניים, וכן הלאה — והוא היה לגמרי לבדו. מלבד בז שהמריא גבוה מעל הדרך וכמה עפרונים ששמרו על פרופיל נמוך בשדות משני הצדדים, רייני היה היצור החי היחיד בסביבה.

לצופה מהצד, רייני עשוי היה להיראות כמי שהלך לאיבוד ונמצא רחוק מהבית, ולמען האמת, צופה שכזה היה צודק למחצה. לפחות רייני מצא שזה משעשע לחשוב כך, מפני שהוא בדיוק החליט שאת המצב הנוכחי שלו ניתן לתאר בכללותו במונחים של חצי: הוא היה במרחק חצי יום נסיעה מפרברי סטוֹנטאוּן, שם הוא גר; חצי קילומטר מהעיירה הקטנה הכי סמוכה; ועל פי האיש שנתן לו הנחיות, נשאר לו עוד חצי קילומטר הליכה לפני שיגיע ליעד שלו. אלא שהדבר הכי חשוב היה שעברה חצי שנה מאז שראה את שלושת חבריו הקרובים ביותר.

רייני מיצמץ מול השמש. לא הרחק, מלפניו, הוביל שביל העפר אל גבעה תלולה, בדיוק כפי שאמר הגבר בעיירה. מאחורי הגבעה הוא ימצא את החווה. ובחווה הוא ימצא את קייט וֶתֶרוֹל.

רייני החיש את צעדיו, ונעליו יצרו עננות אבק. לחשוב שיראה את קייט בכל רגע! ואת סטיקי וושינגטון — סטיקי יגיע לשם עד הערב! ומחר ייסעו כולם לסטונטאון לראות... טוב, כדי לראות את קונסטנס קוֹנְטְרֶר, אבל גם זה בסדר. אפילו המחשבה על קונסטנס שמעליבה אותו בחרוזים שימחה את רייני. אולי היא גאונה קטנה וחצופה שעוד לא הבשילה, אבל קונסטנס היא אחד מהאנשים היחידים בעולם שרייני החשיב כחברה אמיתית. קונסטנס, קייט וסטיקי, היו עבורו כמו משפחה. זה לא משנה שרק לפני שנה פגש אותם לראשונה; החברוּת שלהם התגבשה בנסיבות יוצאות דופן.

רייני התחיל לרוץ.

כמה דקות אחרי זה הוא עמד על ראש הגבעה כשידיו על הברכיים, מתנשף כמו כלבלב, כי ההתלהבות שלו גרמה לו להגזים. הוא צחק על עצמו. אחרי הכול הוא לא קייט, שבטח מסוגלת לרוץ כל הדרך מהעיירה בלי להזיע. (למעשה, היא בטח מסוגלת לרוץ את זה על הידיים). הכישרונות של רייני לא היו מהסוג הגופני — הוא היה ממוצע גם מהבחינה הזאת — והוא נותר לנגב את המצח ולהתנשם בזמן שסקר את החווה שהשתרעה לפניו.

אז זה הבית של קייט: בית חווה צנוע ואסם, ששניהם נצבעו לא מזמן, עם טנדר ישן בחצר; לול תרנגולות זעיר ולבן; מכלאה עם כבשים ועיזים שהתרוצצו בה; ומאחורי המכלאה שדה מרעה. מול השביל של הבניין היה בוסתן, שחלק קטן מעציו קושטו בתפוחים אדומים, אם כי רוב הפירות לא היו בשלים ובקושי נראו לעין. החווה עדיין נזקקה לעבודה רבה, כתבה קייט באחד ממכתביה. וזה היה כמעט הדבר היחיד שאמרה. המכתבים שלה מעולם לא היו מה שנקרא קשקשניים, אם כי תמיד היו שמחים. האמת שקצת יותר מדי שמחים — לפעמים הם גרמו לרייני להרגיש כאילו הוא היחיד שמתגעגע לחברים שלו.

בדיוק כשרייני התחיל לרדת בגבעה, צלצל פעמון בבית החווה למטה. הוא סרק את האזור בתקווה לראות את קייט, אבל כל מה שהוא ראה זה כמה עיזים וכבשים יוצאים בטור מהמכלאה, שכנראה הושארה פתוחה כדי שיוכלו לרעות בשדה. רייני עצר על מקומו בהפתעה. הוא יכול היה להישבע שראה את העז האחרונה יוצאת מהמכלאה, מסתובבת וסוגרת בדחיפה את השער.

מצחו של רייני התקמט. הכבשה הקפדנית הזאת לא הייתה הדבר המוזר היחיד שרייני ראה הבוקר. זה הזכיר לו משהו אחר — משהו משונה, שמרוב התרגשות הוא לא הקדיש לו מספיק מחשבה עד עכשיו. רייני הצל על עיניו וסקר את הרקיע. שם, חג נמוך למדי מעליו הבז שהבחין בו קודם. הוא הצליח רק בקושי לראות את סימני הפנים שלו, שדמו לכיפה שחורה ופאות לחיים שחורות ארוכות. רייני לא התיימר לדעת הרבה על ציפורים (אם כי למעשה הוא ידע יותר מרוב האנשים), אבל הוא הרגיש בטוח שמדובר בבז נודד — ובעונה הזאת, באזור הזה, הבזים הנודדים מאוד נדירים.

רייני חייך ומיהר לרדת בגבעה לכיוון חצר החווה. משהו משונה מתרחש, והוא לא יכול היה להתאפק מלגלות מה.

האסם היה קרוב יותר מהבית, אז רייני התקרב ושירבב את ראשו מבעד לדלתות הפתוחות, רק למקרה שקייט שם. עברו כמה רגעים עד שעיניו הסתגלו למעבר מהאור הבהיר בחוץ לאפלה היחסית שבתוך האסם, אבל אז הן גילו מראה שליותר מבורך ממנו לא יכול היה לקוות.

היו שם הקוקו הבלונדיני המוכר, הכתפיים הרחבות, הדלי האדום ככבאית. הוא מצא את קייט, אין ספק. היא עמדה בגבה אליו, עם הידיים על המותניים, מביטה בקיר המרוחק. רייני שקל להתגנב מאחוריה, אך מיהר לחזור בו. מן הסתם, זה רעיון ממש לא טוב להתגנב אל קייט מאחורה. בכל מקרה, הוא לא אהב את הרעיון שיפריע לה. היא הביטה ישר קדימה, ככל הנראה שקועה בריכוז. רייני, שלא יכול היה לראות דבר על קיר האסם, חשד שהיא מתרכזת במשהו בתוכה. אולי היא מהרהרת באיזה כלי יעיל חדש להכניס לדלי.

לפתע קייט אחזה את בטנה והחלה להשתעל. ואז לירוק. ואז להשמיע קולות כחכוח מחרידים בהחלט. האם היא נחנקת? רייני בדיוק עמד לרוץ קדימה ולעזור לה, כשקייט קראה בתסכול ורקעה ברגלה. "לא עוד פעם!" היא נאנחה והזדקפה. אז היא הסתובבה וראתה את רייני מביט מהכניסה של האסם.

"אין לי מושג מה זה בדיוק היה," אמר רייני, "אבל יש לי הרגשה שאני אחשוב שזה מצחיק."

"רייני!"

קייט רצה אליו, עיניה הכחולות הבהירות בורקות מעונג. רייני פרש את זרועותיו לרווחה, ומיד התחרט על זה. ברכת השלום של קייט, שהוענקה במלוא התנופה, הזכירה יותר בלימה במשחק פוטבול מאשר חיבוק, וכששניהם נפלו בחבטה עזה על הקרקע, רייני הרגיש שכל האוויר יוצא ממנו.

"רק עכשיו הגעת לפה?" אמרה קייט בהתרגשות והתרוממה על הברכיים. "איפה מיס פרומל ואמא שלה? ומה לקח לך כל כך הרבה זמן? היית אמור להגיע לפה אתמול. בדקתי ווידאתי שוב במכתב ששלחת, כדי להיות בטוחה."

רייני, שסבל מהתחושה אחוזת הפאניקה שתמיד מלווה את הרגע שמוציאים לך את כל האוויר מהריאות, ניסה בכל זאת לחייך — למעשה, להעלות על פניו כל הבעה מלבד של דג שנתקע על החוף — אבל הוא רק היה מסוגל להזיז את השפתיים, ולא להוציא קול.

"מה זה, רייני, אין לך מילים!" אמרה קייט בצחוק. היא הרימה אותו על רגליו והתחילה לנקות ממנו אבק בחבטות חדות ומכאיבות. "אני יודעת, גם אני מתרגשת. ולא רק בגלל ההפתעה הגדולה של מר בנדיקט. אני פשוט מתלהבת לראות את שניכם שוב! אתה יכול לדמיין לעצמך כמה מאוכזבת הייתי כשלא הגעת אתמול בלילה."

רייני, שנשימתו חזרה אליו, יצא מטווח החבטות של קייט ואמר, "את לא היחידה. המכונית שלנו התקלקלה, והיינו צריכים לגרור אותה לעיירה. העברנו את הלילה במוטל."

"במוטל?" קראה קייט. "אם רק היינו יודעים! היינו יכולים לבוא לקחת אותך בטנדר."

"מצטער, הייתי מתקשר, אבל מאחר שאין לכם טלפון..."

קייט גנחה. "חוויאר והחוקים שלו! אתה יודע שאני אוהבת אותו, אבל באמת, חלק מהדברים שהוא מתעקש עליהם..."

"בכל אופן," אמר רייני בצחוק, "לא יכולתי לחכות שיתקנו את המכונית, אז קיבלתי רשות מאַמַה" — כך קרא רייני לגברת פֶּרוּמָל, המורה הפרטית שלו לשעבר, שלאחרונה אימצה אותו — "והוראות הגעה מהמוסכניק, והנה אני. אַמה ופּאטי יגיעו ברגע שהמכונית תתוקן."

קייט אחזה בזרועו של רייני, פניה מקומטות בדאגה (הבעה לא רגילה אצל קייט, שלא הייתה מהדאגנים). "המכונית מספיק גדולה ששלושתנו ניסע בה ביחד? אני מתכוונת יחד עם מיס פרומל ואמא שלה וכל המטען? גם ההורים של סטיקי באים, אתה יודע, והמכונית שלהם קטנטונת. אני לא יכולה לדמיין אחד מאיתנו מבלה שש שעות בנפרד משני האחרים — לא אחרי שנפרדנו לשישה חודשים!"

"שכרנו מכונית משפחתית. יהיה מספיק מקום. עכשיו תקשיבי," אמר רייני והרים את ידו כדי לעצור את קייט, שהתחילה לדבר שוב, "לפני שנתרחק מדי מהנושא, למה לא תספרי לי מה זה מה שעשית עכשיו? פעם אחרונה ששמעתי צליל כזה היה כשחתול של בית היתומים פלט כדור פרווה."

"אה, זה?" אמרה קייט במשיכת כתפיים. "אני מאמנת את עצמי להעלות גירה, אבל זה הרבה יותר קשה ממה שהיית מאמין." כשראתה את הבעת הפנים המבועתת של רייני, היא מיהרה להסביר, "זה טריק ישן של אמני היחלצות. הודיני ודומיו יכלו לעשות את זה. הם היו בולעים מפתח של מנעול או משהו כזה, ואחרי זה היו משתמשים בשרירי הגרון כדי להעלות אותו בחזרה. אתה אמור להתאמן עם חוט קשור למה שאתה מנסה לבלוע, ולהיעזר בו כשאתה מעלה את זה בחזרה. עשיתי את זה בהתחלה, אבל אז חשבתי שאני אצליח להסתדר בלי החוט. אלא שעוד לא הצלחתי."

"אז צדקתי," אמר רייני. "זה מצחיק. אבל זה לא מסוכן?"

קייט קפצה את שפתיה ושקלה את הנושא. נראה היה שזה מעולם לא עלה על דעתה. היא לא נהגה לתת לסכנות להדאיג אותה יותר מדי. "אני מניחה שזה לא הדבר הכי בטוח בעולם," הודתה, ובמבט רציני אמרה, "עדיף שלא תנסה את זה."

רייני צחק (מפני שלא היה דבר בעולם שהיה גורם לו לנסות טריק שכזה בעצמו), ואז עטה הבעה רצינית באותה מידה ואמר, "בסדר, קייט, אני מבטיח שאני לעולם לא אבלע... טוב, מה זה בכלל היה שבלעת?"

קייט גילגלה עיניים וביטלה את השאלה בנפנוף יד. "אני לא רוצה לדבר על זה."

"הי, תגידי, מה יקרה לזה עכשיו?" התעקש רייני, ששוב נראה מבועת. "אני מתכוון, מאחר שלא יכולת...?"

"אני לא," אמרה קייט בתקיפות, "רוצה לדבר על זה."

בכל מקרה, היו להם המון דברים אחרים לדבר עליהם. קייט לא רק רצתה להראות לרייני את החווה, אלא גם מאוד רצתה לדעת מה הוא חושב על ההפתעה הגדולה שמר בנדיקט מתכנן להם. בדיוק שנה חלפה מאז שמר בנדיקט גייס את ארבעתם למשימה בהולה — משימה שרק הילדים המיוחדים ביותר יכולים היו להצליח בה — ועכשיו, ביום השנה לפגישה הראשונה שלהם, הוא אירגן איחוד בבית שלו בסטונטאון. באחד המכתבים שלו הוא הסביר, "כאן תיתקלו בהפתעה שכולי תקווה שתשמח את כולכם — מתנה שאמנם לא מבטאת עד הסוף את הכרת התודה שלי, שלא לדבר על החיבה העזה והנצחית שאני חש כלפי כולכם, ויחד עם זאת נראית לי הולמת..." והוא המשיך בסגנון הזה, פירט אודות ההערכה שהוא חש לאיכויות הייחודיות של הילדים והלהיטות שלו לראות שוב את כולם. קייט ריפרפה במכתב בשמחה ושמה אותו בצד. רייני קרא את המכתב כמה פעמים ולמד אותו בעל פה.

"שיננת את הכול?" שאלה קייט כשהובילה אותו במעלה סולם להראות לו את המתבן. "אתה מתחיל להישמע כמו סטיקי."

"סטיקי היה צריך לקרוא את זה רק פעם אחת," אמר רייני, מה שהיה נכון לחלוטין, אבל רייני הזכיר את סטיקי בעיקר כדי להסיט את תשומת הלב ממנו עצמו. העובדה הייתה שהוא שינן כל מכתב שקיבל בששת החודשים האחרונים — לא רק ממר בנדיקט, אלא גם את הפתקים הקלילים שקייט שלחה, את הדיווחים המפורטים גם אם מעט משעממים של סטיקי, ואפילו את השירה המשונה שקונסטנס שיגרה אליו, יחד עם כל כפתור מוזר, מוך או פיסת נייר שמצאה חן בעיניה בדרכה למצוא בול. רייני הרגיש נבוך למדי מהאופן בו נתלה בכל מילה שכתבו לו האחרים, שאיש מהם מעולם לא ציין שהוא מתגעגע אליו.

"אם כבר מדברים על סטיקי," אמרה קייט, שמשכה את רייני דרך דלת הרצפה למתבן, "שמעת ממנו הרבה לאחרונה? הוא אומר ששניכם כותבים לעתים יותר קרובות מאיתנו. הוא אומר שאתה טורח לענות לו על שאלות, שלא כמו חברים אחרים שהוא מכיר. אני לא חושבת שהוא מבין את המצב שלי כמו שצריך. זה המתבן, דרך אגב."

רייני הביט סביבו. המתבן הזה דמה לכל מתבן אחר שראה מעודו, אם כי יש להודות שראה אותם רק בתמונות ובסרטים, אבל נראָה שקייט מאוד גאה בו, אז הוא הינהן באישור לפני שאמר, "מה סטיקי לא מבין? על המצב שלך, אני מתכוון."

"טוב, בתור התחלה," אמרה קייט ופתחה את הדלת החיצונית של המתבן, שהשקיפה על מכלאת החיות, "הייתי מאוד עסוקה, עם כל זה שהלכתי לבית ספר וניסיתי להביא את החווה למצב שתתפקד. חוויאר יוצא למשימות לעתים קרובות, כפי שאתה יודע, ואני צריכה לעזור."

רייני ידע את זה. חוויאר הוא אביה של קייט. נוסף לזה הוא סוכן חשאי. אלא שאף אחת מהעובדות האלה לא היו ידועות עד לזמן האחרון, אפילו לא לקייט. היא הייתה זאטוטה כשחוויאר נשבה במהלך משימה, איבד את הזיכרון ולא חזר. מאחר שאמהּ מתה ואביה נטש אותה (או לפחות כך האמינו כולם), קייט נשלחה לבית יתומים, שאותו עזבה בסופו של דבר לטובת הקרקס. חוויאר, מצדו, ברח מהשובים שלו והלך לעבוד אצל מר בנדיקט. רק כאשר מר בנדיקט איחד את כולם, לפני כשנה, נודעה האמת לקייט ולחוויאר.

"החווה ממש התפוררה במרוצת השנים," אמרה קייט. "הייתה מספיק עבודה להעסיק אותי מסביב לשעון. לא שאכפת לי לעבוד, כמובן. מה שכן קשה לי זה לשבת מספיק זמן בלי לזוז כדי לכתוב מכתב. סטיקי אמור לדעת את זה, לא?"

"סביר להניח שהוא צריך לדעת," הודה רייני. הוא הלך אל הדלת, שם עמדה קייט והוציאה משהו מהדלי (רייני הבחין שעכשיו יש לדלי מכסה קפיצי) ושמה אותו בין שפתיה. זאת הייתה משרוקית כלשהי. היא שוב הכניסה יד לדלי.

"אבל הבעיה האמיתית בכתיבת מכתבים," המשיכה קייט, שדיברה עם המשרוקית בפה בזמן שחבשה כפפת עור עבה על ידה, "זה שהממשלה קוראת את כל הדואר שלי. בת של סוכן בכיר, אתה יודע. הם חייבים לוודא שאני לא חושפת סודות. מספיק גרוע שכל מה שקשור במשימה שלנו נעשה סודי ביותר — בעולם מתוקן היינו מפורסמים בזכות מה שעשינו — אבל אני אפילו לא יכולה לשלוח מכתבים פרטיים לחברים הכי טובים שלי? זאת שערורייה!"

כמו כדי להדגים את הכעס שלה, קייט ניפחה את לחייה ונשפה בעוצמה במשרוקית, שהשמיעה צפצוף דקיק כמו של קומקום.

"זה מה שאני חושב שזה?" שאל רייני.

"סביר להניח," אמרה קייט, "מאחר שלרוב אתה צודק בנוגע לכול. אבל באמת, אתה לא חושב שזה לא הוגן שסטיקי מאשים אותי שאני כותבת כל כך מעט?"

רייני החליט להיות ישיר. "אני חייב להודות שגם אני הרגשתי ככה, פחות או יותר, ולא רק בנוגע למכתבים שלך, אלא של כולם. אף אחד לא אמר הרבה על... על... טוב, התחלתי לחשוב שאני היחיד ש... את יודעת, ש..."

קייט הביטה בו על העוקם. "רייני מלדון! בחיים לא הייתי חושבת שאתה, מכל האנשים..." היא נדה בראשה. "לא לכולם יש את היכולת שלך להתבטא, רייני. אין לך מושג עד כמה התגעגעתי לכולכם. אפילו לקונסטנס אני מתגעגעת, למען השם!"

רייני חייך. בדיוק לזה הוא קיווה. הוא הגיע רק לפני חמש דקות, וכבר הרגיש פי מאה יותר טוב.

"אה, הנה היא!" אמרה קייט והרימה את הזרוע שלה. רגע אחרי זה התפקע האוויר שלפניהם בסופה של כנפיים וטפרים. רייני ניתר לאחור. הבז נחת במדויק על כפפת העור העבה של קייט, שהגיעה עד הרבה מעבר למפרק כף היד שלה, ועכשיו הקפיץ את הראש שלו מצד לצד, והביט בהם. "רייני, תכיר את רומי."

"רומי?"

"קיצור של רוממותה. למעשה, השם המלא שלה הוא 'הוד רוממותה המלכה'. מפני שאתה יודע, היא מלכת העופות."

"אני מבין," אמר רייני. "ברור מאליו. מלכת העופות."

"אל תתקע בי את המבט הזה! זה שם מצוין בין שאתה אוהב אותו ובין שלא. נכון שזה שם מעולה, רומי?" קייט נתנה לבז רצועת בשר שהוציאה מנרתיק אטום בתוך הדלי. היא דחקה ברייני ללטף את הנוצות של הציפור (רייני נענה בעצבנות) ואז שילחה אותה שוב לדרכה. "חוויאר נתן לי אותה ליום הולדת — זה בסך הכול הצריך תריסר רמיזות וחודש של נדנודים — ואני אילפתי אותה. היא מאוד חכמה." קייט הנמיכה את הקול, כאילו רומי, שכבר הייתה רחוקה מהם, עשויה לשמוע. "ובינינו, זה די נדיר אצל עופות דורסים. כמובן שאני לא אומרת לה את זה."

רייני הביט בבז, שחגה וריחפה מעל החווה. מתאים לקייט להראות לך משהו כל כך דרמטי ואז להתנהג כאילו אתה לא אמור להיות מופתע. "חשבתי שצריך רישיון כדי להחזיק בז," אמר, "ולעבור שנים של הכשרה מיוחדת."

"נכון, צריך," אמרה קייט והכניסה את כפפת העור בחזרה לדלי. "עשיתי את כל זה כשהייתי בקרקס. אחד ממאלפי החיות היה בַּזְיָר, והוא הרשה לי להיות שוליה שלו. למדתי כל מיני דברים מהבחור ההוא... אבל נוכל לדבר על זה אחר כך," אמרה וביטלה את הנושא בנפנוף חסר סבלנות של היד. "עמדת לספר לי על סטיקי. שמעת ממנו משהו לאחרונה?"

רייני הוציא צרור ניירות מקופלים מהכיס. "למעשה, הוא שלח לי את זה לפני כמה ימים. זה סיכום המשימה שלנו — למען הדורות הבאים, הוא אמר, בהנחה שהמשימה אי־פעם תותר לפרסום. הוא אמר שאני יכול להראות לך את זה. הוא ביקש שנגיד מה דעתנו."

"אתה מתכוון שהוא כתב על כל מה שקרה? כמו סיפור?"

"אה... משהו כזה." רייני פתח את הניירות והגיש אותם לקייט, שמיד התיישבה על החציר לקרוא אותם. היו שם חמישה עמודים, מכוסים משני הצדדים בכתב קטן וצפוף, ורק הכותרת הייתה ארוכה כמעט כמו אחד מהמכתבים של קייט:

ניצחונה של אגודת בנדיקט הסודית על מכונת ניקוי המוח האיומה שנקראה "הלוחש" (וגם על ממציאה, לדרופטה קרטן, שהתגלה כי הוא אינו אלא אחיו התאום האובד של מר ניקולס בנדיקט, שעל שמו קרויה האגודה): דו"ח אישי

"לא ייאמן," אמרה קייט.

"מה, הכותרת?"

קייט הינהנה והמשיכה לקרוא:

היה ואתה, הקורא, אינך מודע לתוכנית המסוכלת של מר קרטן להפוך לשליט עולמי רב־עוצמה באמצעות טכניקות שינוי המחשבה של הלוחש שלו, דו"ח זה יעדכן אותך בפרטים. הדו"ח פותח בהיווצרותה של אגודת בנדיקט הסודית. באמצעות סדרת מבחנים נקבע כי ג'ורג' "סטיקי" וושינגטון (מחבר הדו"ח הנוכחי), ריינארד מלדון (ששמו המלא נכון להיום הוא ריינארד מלדון פרומל, שכן הוא אומץ), קייט ותרול וקונסטנס קונטרר, היו מוכשרים דיים להיכנס למכון הלימודים לנאורים במיוחד, ולשמש כסוכנים חשאיים מטעם מר בנדיקט. במכון הנזכר לעיל גילו הילדים עובדות מטרידות רבות. לאחר מכן הם ניטרלו את הלוחש, למרות שמר קרטן והעוזרים הקרובים אליו ביותר (המנהלים שלו, כפי שהם נקראו), נמלטו ממעצר, למרבה הצער. אבל אני רואה שקפצתי לסוף. הרשו לי לחזור לאחור ולהציג את מהלך האירועים באופן נאות...

הדוח המשיך בצורה הזאת, כשהוא נע הצידה ואחורה ובמעגלים מתוך המאמצים של סטיקי לספק סיכום מדויק של ההרפתקאות שלהם. לדוגמה, פסקה שלמה הוקדשה למקור המילה "מבועת", אחרת לתחושת הבידוד המשונה שעשויה להיווצר על איים (וזאת בניגוד לחצאי־איים), ועוד אחת שדנה בסוגיית עונשים אכזריים בבתי ספר. עד שקייט הגיעה לעמוד השני, הכתפיים שלה נשמטו. היא עברה באנחה לעמוד האחרון וקראה את המשפט האחרון: וזהו סוף הדיווח. היא הרימה מבט אל רייני. "כל מה שהוא כתב... אה, בסגנון הזה?"

"אני חושש שכן."

"אבל איך הוא הצליח להפוך את האירוע הכי מרגש, הכי חשוב והכי מסוכן בחייו — בחיים של כולם — לכל כך... כל כך..."

"כל כך משעמם?" השלים רייני.

קייט נשמטה לאחור על החציר והתחילה לצחקק. "אוי, אני כבר מתה לראות אותו."

"אל תרדי עליו יותר מדי. הוא אמנם יוצא מהקונכייה שלו, אבל הוא עדיין רגיש, כמו שאת יודעת."

"אני מבטיחה לחבק אותו לפני שאקניט אותו," אמרה קייט.

רייני התכווץ. החיבוק של קייט בטח יכאיב לסטיקי הרבה יותר מההקנטות שלה.

"טוב, מספיק לשכב," אמרה קייט, ששכבה אולי שלוש שניות. היא ניתרה על רגליה. "אתה לא הולך להגיד כלום על הדלי שלי?"

"עמדתי להגיד," אמר רייני. "אני רואה שעשית כמה שיפורים."

קייט מיהרה אליו להראות לו. המכסה החדש והמחוכם של הדלי נפתח בקלות אבל נסגר היטב, מה שמנע מהדברים שלה להישפך החוצה, כפי שקרה לפעמים בעבר. יתרה מכך, קייט התקינה בדלי כמה נרתיקי עור שנסגרו עם תפסים, רצועות ורוכסנים, כך שלכל דבר היה מקום מיועד ונוח משלו. החבל שלה נח מגולגל בתחתית כמו תמיד, מהודק היטב מתחת לנרתיקים.

"מרשים," אמר רייני, שבחן את המנגנון הקפיצי הנסתר ששיחרר את המכסה.

קייט קרנה. "חוויאר תיכנן את המכסה. הוא ציין שחגורת כלים תהיה הרבה פחות מסורבלת מדלי, אבל הזכרתי לו שעל חגורת כלים אי אפשר לעמוד כדי להגיע לדברים..."

"או למלא אותה במים ולהפיל על מי שרודף אחרייך," אמר רייני, שנזכר איך קייט עשתה בדיוק כך כדי להימלט מג'קסון וג'ילסון, המנהלים הכי אימתניים של מר קרטן, שהטרידו את ילדי המכון והטילו עליהם מורא.

"בדיוק! וחוויאר הבין את הרעיון, אז הוא הציע לעזור לשפר את הדלי במקום למצוא לו תחליף. תראה," אמרה ועלתה על המכסה הסגור. "כבר לא צריך לרוקן ולהפוך אותו, מה שחוסך זמן, אתה יודע."

קשה היה לדמיין את קייט עושה משהו מהר יותר ממה שעשתה כבר עכשיו, אבל רייני הכיר בשיפור. "ומה את מחזיקה בו בימינו? אני מתכוון חוץ מחטיפים לבזים ומשרוקיות."

קייט הראתה לרייני את תוכן הדלי, נרתיק אחרי נרתיק. למרבה המזל, היא אמרה, חוויאר הצליח להחזיר חלק מהחפצים שנאלצה להשאיר אחריה במכון — את הטלסקופ שלה (שאותו הסוותה כקלידוסקופ), האולר השוויצרי, המגנט בצורת פרסה, והפנס שלה — והיא גם החליפה חלק מהפריטים שאבדו או נהרסו, כמו הרוגטקה והגולות שלה, גליל חוט הדיג השקוף, הדבק החזק במיוחד ופנס העט. היא גם הוסיפה לאחרונה מברשת בגודל עיפרון ובקבוק מיץ לימון.

"הייתי צריכה לחכות כדי להגיד לך את זה בארבע עיניים," אמרה קייט במבט שובב. "אתה מכיר את הטריק עם מיץ הלימון, נכון? מעתה ואילך אני אכתוב עם המברשת דברים סודיים במכתבים שלי, והחטטנים הממשלתיים לא יוכלו לראות אותם. כל מה שאתה תצטרך לעשות זה להחזיק את הנייר מעל נר, והמילים יופיעו."

רייני ציחקק. הוא הכיר את הטריק עם מיץ הלימון, אבל מעולם לא הייתה לו הזדמנות לעשות בו שימוש. "ומה בנרתיק האחרון?" שאל והצביע על אותו אחד שנותר סגור.

"אה, רק אלה," אמרה קייט, במידה של שעמום, ושלפה משם מחזיק עם לפחות עשרים מפתחות בגדלים ומסוגים שונים. "מפתחות לבית. מפתחות לטנדר. מפתחות למנעול התלייה של האסם, המנעול של הלול, כל השערים והארונות והסככות, מה שתרצה. חוויאר מאמין בנעילה." היא נאנחה ותחבה את המפתחות בחזרה לנרתיק.

"מה קרה?" שאל רייני.

"שום דבר, האמת," אמרה קייט. "לא משהו חשוב, לפחות, ואני חושבת שזאת הבעיה. אני אוהבת את החווה, אתה יודע, ואני שמחה להיות פה. פשוט שלפעמים זה קצת משעמם. אחרי כל הדברים המלהיבים שעברנו, הדברים החשובים שעשינו... מאז הכול נראה קצת שגרתי מדי. היינו סוכנים חשאיים, רייני!" תוך שדיברה האירו עיניה של קייט באופן מוכר מאוד. אז היא צחקה על עצמה. "קצת קשה להתרגש מנעילת מרתף הירקות. לזה אני מתכוונת."

"טוב, את לא לבד," אמר רייני. "מאז שמיס פרומל אימצה אותי, הכול יופי, אבל אני עדיין מרגיש חסר מנוחה כל הזמן — כאילו אני אמור לעשות משהו דחוף, אבל לא יודע מה."

"באמת?" אמרה קייט, ולרגע הביטו שני החברים אחד בשני בדממה. זה היה מבט שהעביר את כל מה שחלקו: הסכנות, הקשיים, הניצחונות של המשימה, כמובן, אבל גם את הידיעה — שגרמה תחושת בדידות בזמן שהיו לבד, בדיוק באותה מידה שהייתה מרגשת כשנמצאו יחד — שהם מבינים דברים על העולם שאף אחד אחר לא מבין, דברים שאולי לעולם לא יוכלו לדבר עליהם, אלא רק בינם לבין עצמם.

"אני מניחה שזה טבעי, בשקט שאחרי הסערה," אמרה קייט בסוף. היא הלכה לפינת המתבן. "בכל מקרה, זה לא כזה גרוע. ואני עושה מה שאני יכולה כדי לעשות את הדברים מעניינים."

ולאחר הדברים האלה היא ניתרה גבוה באוויר ומשכה בחבל קצר שהיה תלוי מהקורה שמעליה. דלת רצפה נפתחה תחתיה, ובנפנוף משועשע נפלה קייט דרך החור ונעלמה. רייני שמע אותה צונחת בחבטה על רצפת העפר מתחת. "קדימה!" קראה כלפי מעלה. "בוא נלך לקטוף קצת תפוחים."

רייני טילטל את ראשו והתכוון להשתמש בסולם. קייט באמת יוצרת עניין, אחרי הכול, ולא היה טעם להתרפק על הרפתקאות העבר. אם כבר, על רייני להיות אסיר תודה — הוא היה אסיר תודה — על כך שזה שהוא נמצא עם חבריו כבר לא אומר בהכרח שהם מצויים בסכנה. מי בכלל צריך סכנה? בהחלט לא רייני!

אבל בין שרייני נזקק לה ובין שלא — ולמרות שלא הייתה לו דרך לדעת זאת — סכנה בהחלט ציפתה לו ולחבריו.

והיא לא תמשיך לחכות זמן רב.