אדוני הארץ

פתח דבר

במבט ממעוף המטוס הקל מעל שטחיה ההרריים והגבעיים של הגדה המערבית, מצפון השומרון הירוק, בואך דרומה אל עבר ירושלים ואל הרי יהודה המצהיבים והולכים ואל הגבעות המשתפלות מזרחה אל נהר הירדן ואל ים המלח, הנוף נע מן הטוסקני אל הים־תיכוני ואל המדברי, והמראה יפה, כמעט תמים. ארץ מעוטת אדם ועתירת נוף. מצבורי חיים קטנים כמו אשכולות או מעויני כוורות הכרוכים אלה בתוך אלה, מצטופפים בעמק או מטפסים על צלעות הר, מפוזרים זעיר פה זעיר שם בתוך שטחים ריקים עצומים. דרכים מלבינות או כבישי אספלט בוהקים החצובים בתוך הסלע הגירי, נמתחים מכוורת ישוב אחד למשנהו, ומפלחים את השטיח הגלי האפרפר־הירקרק שלמטה. כשהססנה מנמיך טוס מתחדדים מתארי היישובים. בתי עץ חומים, גגות אדומי רעפים, פה ושם כתם כחול של בריכה בתוך צמחייה עשירה, כמעט מתערבבים בקוביות האבן הקטנות, הבהירות והצפופות, שצריח של מסגד מזדקר מתוכן, הנטועות בתוך מרחבי שדות חיטה ומטעי זיתים. לפתע יישוב גדול יותר, עיר, ערב רב של מבנים ללא היגיון פנימי נראה לעין, מטפס ויורד על צלעות של הר, ומסביב אדמות טרשים או חלקות מטעים מעובדות. אבל מתחת לתמונה הצבעונית הנינוחה הנצפית מחלון הססנה המשייט בגובה, כמו מתוך ציור ישן ודהה ששכבות הצבע העמוקות שמתחתיו מבצבצות דרכו ומספרות את הסיפור שלהן, צפים ועולים הרשת האידיאולוגית, מתגלים קווי התוכנית הגדולה של הנוכחות היהודית בשטח, המדריכים את התצורות ואת ההתרחשויות שעל פני הקרקע.1 בהדרגה נחשף התת־טקסט של מדינת המתנחלים, של הכיבוש הישראלי, של הדרמה המתרחשת על פני האדמה הזאת, של מדיניות ההפרדה והאפליה, של ההרס והגזל, של פריעת החוק, המתבצעים בתוך הנוף המתעתע. הכתמים הכמו־מקריים של ההתנחלויות היהודיות מקבלים את משמעותם בתוך הדגם הגדול המתוכנן של ההיאחזות היהודית המחודשת ב״ארץ האבות״ על חשבון חייהם של מיליוני בני אדם אחרים, ושל קטיעת שלמותו של הגוף הלאומי הפלסטיני.

1 ראו, Lilian Hellman, Pentimento, Boston Toronto 1973, p.3. "צבע ישן על בד, נעשה לעתים, ברבות השנים, שקוף,״ כתבה הלמן. ״כאשר זה קורה, אפשר לעתים, בתמונות מסוימות, לראות את הקווים המקוריים... אפשר אולי לומר שהמושג הישן, שפינה מקומו למשהו אחר, הוא הדרך לראות, ואז לראות מחדש.״

עוד מעט ימלאו שלושים ושמונה שנים למלחמה שבעקבותיה החלו יהודים אזרחי ישראל להתנחל מעבר לגבולות מדינתם, בניגוד למשפט הבינלאומי האוסר על מדינה כובשת להעביר את אוכלוסייה אל שטח כבוש.2 שני שלישים בקירוב מן ההיסטוריה שלה, מתקופת הריבונות שלה, מדינת ישראל היא מדינה כובשת. רק תשע עשרה מתוך חמישים ושש שנות קיומה, היתה מדינת ישראל משוחררת ממארת הכיבוש. רובם הגדול של שישה מיליון וחצי הישראלים החיים בארצם, אינם מכירים מציאות אחרת. רובם הגדול של שלושה מיליון וחצי הפלסטינים המתגוררים בחבלי ארצם הכבושה, אינם מכירים מציאות אחרת. הכיבוש הצבאי הממושך וההתנחלויות המנציחות אותו הפילו ממשלות בישראל והביאו את הדמוקרטיה ואת התרבות הפוליטית של ישראל אל עברי פי תהום. הם שינו עד היסוד את החברה הישראלית, את הצבא, את הכלכלה, את השפה, את שפת הגוף הישראלית, את ההיסטוריה של ישראל, את דיוקנה המוסרי ואת מעמדה בעולם. מדינה שצמחה מתוך הקטסטרופה של חורבן יהודי אירופה, ושאבה ממנו את הלגיטימיות המוחלטת של אופן הקמתה ועצם קיומה, ושל הפרקטיקות הפוליטיות והצבאיות שלה בתחילת דרכה, נהפכה בעקבות הכיבוש הנמשך וההתנחלויות המונעות השתחררות מאחיזתו, למדינה מרוסקת מבפנים, שנויה במחלוקת, שנוח לשנוא אותה.

2 סעיף 49 לאמנת ז׳נבה הרביעית קובע כי ״המעצמה הכובשת לא תגרש ולא תעביר חלקים מאוכלוסייתה האזרחית לשטח שכבוש על ידה.״ ישראל הגישה את כתב האישור שלה לאמנה ביולי 1951, ונעשתה בכך מחויבת לה.

לכאורה תנועת ההתנחלות היהודית נראית הצלחה גיאו־פוליטית מרשימה. עשרות יישובים פזורים בכל פינה, בגושי ההתנחלויות הגדולים סביב ירושלים, בשיפולים המערביים והמזרחיים של הרי השומרון ועל פסגות הגבעות. התנחלויות ומאחזים זרועים בבקעת הירדן ובהר חברון, שכונות יהודיות פולשות אל לב העיר חברון ופרברים יהודיים נוגעים בשכם וברמאללה, ויוצרים בלילה אנושית ואורבנית סמיכה, שכל ניסיון למתוח גבול בקרביה, כדי להפריד בין שני העמים, יהיה כרוך במאבקים מרים ובייסורים קשים. כמאה ועשרים התנחלויות ״חוקיות״ ועוד ״מאחזים לא חוקיים״ לאין ספור הקימה ישראל בשנות הכיבוש. ישיבות, מכינות קדם־צבאיות, אזורי תעשיה, תחנות דלק ומחצבות קמו בשטחים הכבושים. גם מכללה גדולה צמחה בלב השומרון, ולומדים בה סטודנטים מתחומי הקו הירוק ואף ערבים ישראלים, בשל תנאי הפז שהיא מציעה.

ועם זאת, וגם זו פרספקטיבה אפשרית, בשלהי 2004 חיו בשטחים הללו פחות מרבע מיליון יהודים, רובם הגדול בריכוזים עירוניים גדולים, מעלה אדומים, אריאל, קרני שומרון. זה מיעוט מבוטל, פחות מעשרה אחוזים מן האוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטח, ופחות מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל. ככל שהדבר ייראה מפתיע נוכח העוצמה שמשדרים המתנחלים ונוכחותם האגרסיבית בסדר היום הישראלי, שלושים ושבע שנים של התיישבות יהודית בשטחים שמעבר לגבול, לא מילאו את הארץ הכבושה ביהודים. גם מנקודת התצפית של המטוס הקל, גם מחלון המכונית הנעה ברחבי הגדה, הרושם הוא של ארץ ריקה יחסית, וככל שמתרחקים מהתנחלויות־הטבעת בצפונה ובדרומה של הבירה, ומיישובי קו התפר של אזור השרון, הרושם הזה מתחזק יותר ויותר. מרבית ההתנחלויות, בהן יישובים ותיקים בני עשרות שנים או מאחזים בני חודשים אחדים, נראות שבריריות, אפילו מוזנחות, וחסרות כוח חיות משל עצמן, ככל שאנשיהן מנסים להקרין חוסן ונחישות. מערכות התשתית המחברות בין ההתנחלויות, רשתות הכבישים, החשמל, והמים, כוחות הביטחון האדירים הסובבים בשטח, הם סם החיים של ההתנחלויות, סוד עוצמתן. הוצא אותם מן המשוואה והמגדל הזה נהפך למגדל קלפים. ביום שבו תמצא החברה הישראלית בתוכה, אם תמצא, את תעצומות הנפש להחליט כי היא נפרדת מן השטחים שכבשה במלחמה, כדי להציל את עצמה, להחזיר את עצמה להיסטוריה ולבסס את קיומה ומקומה בקהילת האומות, ביום הזה ייפלו ההתנחלויות בזו אחר זו. ליום הזה מכינות את עצמן בימים אלה קבוצות של מתנחלים במקומות שונים בגדה, בעיקר במאחזים. זה המבחן שלקראתו מכשירים את עצמם מי שהכריזו זה כבר על חדלותן של מדינת ישראל ושל הדמוקרטיה הישראלית, ומי שמתוכם ומן הסביבה הרעיונית והאידיאולוגית שלהם יצאו אנשי המחתרת של שנות השמונים, יצא רוצחו של ראש הממשלה בשלהי 1995, וייצאו המהרסים שיחוללו את הקטסטרופה הבאה. כי אם מפעל ההתנחלויות הוא סיפורם המשותף של המתנחלים ושל מדינת ישראל, ההיפרדות מן ההתנחלויות תהיה סיפור המתנחלים נגד מדינת ישראל.

בינתיים, חרדה ואלימות הן לשון הדיבור ושפת השתיקה של המתנחלים, בשנות 2004-2003, השנים שבהן אנו כותבים את הספר, ומסתובבים בשטח לפגוש את אנשי השורה במקום חייהם. אלה ימים קשים למתנחלים. המלחמה האיומה שפרצה באוקטובר 2000 היא המלחמה על ההתנחלויות, והמחיר שגובה מלחמה זו מישראל וגם מהם הוא בלתי נסבל לאורך ימים, והם יודעים זאת. העולם הבוטח והצודק תמיד שהקימו להם אינו עוד כל כך צודק, ואינו בוטח כלל. מילים של חורבן הבית, של שבר קוסמי, של מלחמה ללא מצרים, עד טיפת הדם, שגורות בפי כול, נעשו יומיומיות, כמעט בנאליות. וככל שהחרדה עולה כך גואים גם הייאוש והאלימות, ותחושת הקורבן. אבל מאחורי כל זה יש גם חיים, בני אדם, דור שני ושלישי להתנחלויות, שיגרת יום יום, המיטלטלים כיום בין קיום לחידלון. שבי שומרון היא התנחלות לדוגמה, עשרים ושש שנים במקום הסמוך לעיר שומרון העתיקה, מאה וחמישים משפחות, מקצועות חופשיים, מלח הארץ. במרכז היישוב מסגד הרוס, ולא הרחק ממנו בית כנסת לא גמור. חבוקה מצד אחד על ידי מחנה צבאי השוכן ממש בתוך הבית פנימה, ומן הצד האחר על ידי ישיבת הסדר, ההתנחלות הקטנה אך הנחשבת הזאת תתמוטט ביום שבו ייצא הצבא מגבולה. בביתה המרווח של דינה ישורון זכוכית השידה שבחדר ההסבה זרועה סדקים, ובמרכזה חור שיצר קליע של נשק. במאי 2002 חדר מחבל בודד ליישוב באמצע היום, וירה אל עבר הבית ממרחק כמה עשרות מטרים. איש לא נפגע, אבל את הזגוגית אין מתקנים, שומרים למזכרת ולעדות לאיום התמיד על הבית של אויב חסר מעצורים. ילדיה הבוגרים של דינה ישורון, עובדת סוציאלית ובעלת תפקיד בכיר בשירותי הרווחה, פזורים בהתנחלויות באזור.

אחד מהם משרת כקצין בקבע בשריון. בעלה נחשון הוא מפקד היישוב במסגרת ההגנה המרחבית. משפחת ישורון יכולה לשמש דגם לא רק להסתמכות המתנחלים על משרות בשירות המדינה, אלא גם על האופן שבו הדור הבא כבר מעמיק שורשיו בהתנחלויות ובמנגנון הציבורי. בצהרי יום שישי היא מכינה קוסקוס לבני הבית, ומדברת על הצורך המובן מאליו להילחם בטרור, עד עולם אם צריך, ולא להתייאש. ב־1948 היה הרבה יותר קשה, היא אומרת. ״אנחנו לא נזוז מכאן. שהם יזוזו. הם לא עם. אין עם פלסטיני.״ מכאן, משבי שומרון יצאו כוחות צה״ל, בפסח 2002, למבצע העונשין הקרוי ״חומת מגן״ בשכם. לא היה להם כלום, לחיילים, היא מספרת. אלפיים מנות מזון בישלו להם נשות שבי שומרון עם עזרה של נשות קדומים, סימביוזה לתועלת שני הצדדים. ״כשהם יצאו מפה למלחמה, הם ידעו על מה הם נלחמים.״3

3 שיחה עם דינה ישורון, שבי שומרון, 13.6.2003.

החיבוק ההדדי צבא־מתנחלים, שאנו דנים בו באריכות בספר, הוא כל־נוכח בשטח, אף כי לעתים סמוי מעט מן העין. ארץ ההפרדה נחשפת בצמתים הכואבים ביותר שלה, במחסומים, הקבועים או הניידים, מאויישי חיילים עייפים, מרושלים, קהים. בעוד טורי המכוניות הפלסטיניות מתארכים משני צירי המחסום, אנחנו, במכונית הישראלית, חולפים ביעף תוך ניד שלום נבוך לחיילים. המתנחלים, אדוני הארץ, אינם נבוכים כלל לשייט ללא הפרעה בטורי רכב נבדלים או בכבישים נפרדים, כבישים יהודיים. חיילים ושוטרים אף אינם מרתיעים אותם מפני התנכלות לבני המקום, הפלסטינים. במעלה חלקת הטרשים שלמרגלות מאחז חוות מעון שבהר חברון, ביום אביב של שנת 2004, ניכרת תכונה של כלי רכב צבאיים. אנו נוסעים בעקבות ג׳יפ צבאי אל שדות המרעה והחיטה, שנהפכו לשדה מערכה בין בריונים יהודים המתקראים ״נערי הגבעות״, לבין יושבי מערות פלסטינים דלים, שהאזור היה מרחב חייהם וחיי אבותיהם זה מאות שנים. שעה קלה קודם בואנו, הבריחו מתנחלים ביריות ובאיומים את אנשי חירבת טוואנה שביקשו לרעות את עדרם. גבר מזוקן, כיפה סרוגה לראשו ורובה גדול לכתפו, הרב״ש — רכז ביטחון שוטף — מוריד לקצין משטרה הוראה לסלקנו מיד מהמקום. אם לא כן, מאיים האיש, הוא יזעיק את חבריו. הקצין מושך בכתפיו, מתנצל ומבקש שלא נכביד עליו ונקיים את צו המתנחל. נערים מדובללי זקן, שציציות משתרבבות מחולצותיהם, יושבים על הגדר ומצחקקים בהנאה. השוטר אומר שהם עצורים בחשד שתקפו את הרועים. כעבור ימים אחדים, נמסר מהמשטרה, שחרר בית המשפט את כולם.

לא הרחק משם, קריית ארבע. קריה נצורה. באים אליה ויוצאים ממנה רק בדרכים שמורות וזרועות מחסומים צבאיים. כיבוש ופחד משמשים בערבוביה. כנראה שאין כיבושים שמחים. גם אין כיבושים יפים. הנגע העמוק, הפנימי, עלה על פני העור, נראה בכל מקום בשטח. היהודים מקדשי האדמה, הנשבעים כי זו ורק זו ארץ חייהם וכי לעולם לא יזוזו ממנה, חיים בסוג של עזובה, הזנחה וחוסר אסתטיקה, כאילו הכול זמני, כאילו מחר־מחרתיים תפורק התפאורה. אפילו מצבת קברו של ברוך גולדשטיין, בקצה הגן הציבורי הנושא את שם הרב הנערץ על גולדשטיין וחבריו, מאיר כהנא, נראית נטושה. הקריה עצמה, על אף בנייני האבן הנישאים, המבצריים, שלה, משדרת חולשה, ריקוּת, אקראיות. רבים מיושביה בתחילת קיץ 2003 אף אינם חובשים כיפות, ונערות צעירות חשופות־טבור מסתובבות ברחובותיה. ״משפרי הדיור״ האלה יהיו ראשונים לעזוב בהזדמן מציאה מפתה יותר. כמטחווי רבע שעה משם, הרובע היהודי בלב חברון הערבית, מבצר אטום, בנוי בתוככי עיר הרוגה. שנאה, חשדנות ואלימות הן השפה שמדברים בה כאן. במרכז השכונה היהודית מוזיאון תרפ״ט, יד ושם של המתנחלים, זוועות הטבח הישן על הקירות בתערובת מעיקה, מניפולטיבית, של הנצחה ופוליטיקה של מוות.

צדי הדרכים של דרום הגדה זרועים שלטי מודעות הקוראות להתנחל בארץ ולאהבה. ״מדורגי חברון״, ״דירות גג בקריה״, ״פנטהאוזים באפרת״, ״דירות גן חצי שעה מירושלים״. דמיון הקבלנים ושפת המכירות שלהם דומים בכל מקום. העיר אפרת שב״כברת־הארץ לבוא אפרתה,״4 בדרך בית לחם, בורגנית ונהנתנית יותר מחברון. בתי המידות של אפרת מטופחים, מרכזה מגוּנָן. הכביש המהיר המחבר אותה עם דרום ירושלים הופך אותה למעשה לפרבר־שינה של הבירה. מחיר דירות גדולות ומרווחות באפרת אינו מגיע לכדי מחצית ממחירן של דירות דומות בירושלים. מחיר דירותיה הוא סוד הצלחתה של העיר אפרת, ואת הסבסוד הזה משלמים זה שנים כל אזרחי ישראל. קילומטרים רבים מאפרת, שוכנת גבעת הדגן, בת חורגת, שכונה, של העיר־האם, שאינה אלא מאחז זעיר התקוע כטריז בין צלעותיה של בית לחם. כל המאחז כולו, כעשר עד חמש־עשרה אשקוביות מוזנחות, הוא ישיבת הסדר קטנה, ותושביו תלמידי הישיבה ובני משפחותיהם. אל המאחז צמוד גם מוצב צבאי. האדמה הסלעית שעליה שוכנים המאחז והמוצב רוויה סולר, והמקום מעלה ריח רע. האם לכיבוש יש גם ריח? דגם ההשתרעות וההתפשטות של אפרת ובנותיה הרחוקות, גבעת הדגן וגבעת התמר, לא נועד אלא לגזול שטחי אדמה נרחבים ככל היותר מן הפלסטינים תושבי האזור, להגביל את התרחבותה של בית לחם, וליצור עתודות קרקע להתפתחות ה״טבעית״ של אפרת. לא הרחק משם מבתר את ההר הכביש המהיר מירושלים לאזור תקוע ונוקדים. זה אחד הכבישים היקרים בישראל אם לא היקר שבהם, בהתחשב במספר הנוסעים שישתמשו בו. ״בכל פעם שאני מגיע לשטח,״ אומר איש שלום עכשיו, דרור אטקס, ״אני רואה עוד שדה חרב, עוד כרם זיתים שנגדע.״5 השטח כולו, הנמתח בין ירושלים לחברון, נקרע בין מפלצת הגדר החותכת אותו לאורכו ולרוחבו, לבין מערכת הכבישים הנפרדים החורצת אותו.

4 בראשית, לה, טז; מח, ז.

5 שיחה עם דרור אטקס, 2.6.2003.

אנו מטפסים במכונית, באחד מימי הקיץ האחרון של שנת 2004, אל היישוב מעלה לבונה. בפנייה, מתחת לעץ זית, רכב צבאי גבה־אנטנה, מכוסה רשת הסוואה. מעלה לבונה היא התנחלות מבודדת על ראש הר החולש על כל סביבתו. הנוף מרהיב, האוויר צלול. מטעי זיתים, חלקם גדועים, קצתם נטועים מחדש, משתרעים משני עבריו של הכביש החוצה את השומרון ממערב למזרח. על ההר ממול, מן העבר האחר, הרחוק, של העמק הקרוע, מזדקרת התנחלות עלי, המתפצלת והולכת כמו אמבה כמעט לנגד עינינו. שיטת המאחזים הפורצים מתוך גדר היישוב המקורי, תוקעים גרורות וממשיכים הלאה, עובדת. שכונת היובל, נוף הרים, פלגי מים, גבעת אפיריון, הקרון, כולם היו בניה של התנחלות עלי.6 במעלה לבונה, לעומת זאת, הזמן עמד מלכת. הבתים רחבי הידיים והמוזנחים מעידים על תפארת עבר. הרחובות שוממים, מלוכלכים. הגינות בצדי הבתים אינן מטופחות. ההתנחלות ננטשת בשעות היום; רוב אנשיה עובדים במקומות אחרים. מצטרפת אלינו לנסיעה מתנחלת צעירה, מוריה עוזרי, בתם של משה ומרים, הנמנים עם דור המייסדים. לפני ארבע שנים אמרה עוזרי בראיון לעיתון ירושלמי כי אם יבואו לפנותה היא תכבול את עצמה לביתה, ותיפול איתו. היום היא חושבת ומדברת אחרת, היא מודה. אם תתקבל החלטה דמוקרטית של פינוי, זה יהיה קשה, זה יהיה נורא, אבל היא תתפנה בשקט. ככה יעשו הרוב הגדול של המתנחלים, היא מוסיפה.7

6 ראו נספח המאחזים בפרק הנספחים של הספר.

7 שיחה עם מוריה עוזרי, מעלה לבונה, 20.9.2004.

צפונה משם, מערבית לשכם, מתנשאת קדומים, עיר ואם בקרב ההתנחלויות. ההתנחלות הראשית וכל בנותיה, קדומים דרום, גבעת רש״י, מצפה קדומים, גבעת שלם, מצפה ישי ועוד, משתרעות על פני שטח עצום, קילומטרים על קילומטרים, והן מונות כ־6,000 נפש. אל קווי האוטובוס הרבים המחברים את קדומים עם מדינת ישראל, יש להוסיף קו אוטובוס מיוחד שיחבר את ההתנחלות הגדולה עם כל גרורותיה. בבית הקברות של קדומים לבדו, סמל בקהילת המתנחלים לאחיזת־נצח, כרויים כבר כארבעים קברים, התנחלות קטנה בפני עצמה. מרכז מחשבים, ישיבה תיכונית, מוזיאון, בתי כנסת, כמה מן המשפחות העשירות והגדולות בקרב המתנחלים המתגוררות במקום, והאישה החזקה המנהלת אותו, דניאלה וייס, עושים את קדומים ליישוב שוקק ושרירי, שיהיה קשה מאוד לפנות אותו. לעומת זאת, נדמה שההתנחלות אבני חפץ, המשתרשרת לאורך קילומטרים על פני הגבעות שממערב לטול כרם, בית אחר בית בשורה עורפית, תלויה על בלימה. אין לה תוחלת קיום זולת ההזיה הקולקטיבית שתקעה אותה באמצע השום־מקום. היישוב הקהילתי התורני הזה, שהוקם לפני חמש־עשרה שנה, מונה כמאה ושמונים משפחות, שמצאו כאן ״פתרונות דיור״ נוחים (דירת ארבעה חדרים במחיר של ארבעים אלף דולר), קהילה סגורה מפני רוחות הזמן, ואוויר צח. על לוחות עץ בצמתי הרחובות מודבקות מודעות מצהיבות של הישיבה התיכונית אור עציון בראשות חיים דרוקמן, המכשירה את ״דור מפקדי העתיד של צה״ל״, והמבטיחה לתלמידיה לימודי צבא וביטחון, קורס צניחה, אימוני שדה, ובעיקר פטור משכר לימוד. אבל המציאות נראית מבטיחה פחות. הרחובות הנושאים שמות פיוטיים כגון המור, כרמל, חרמון, גלעד, אגוז, איבי הנחל, נראים נטושים. סימן החיים היחיד הם אופני הילדים הרבים, הזרוקים בפתחי הבתים. בנייני דירות שהוקמו רק לפני עשר או שמונה שנים דומים לבתי רפאים, חלונותיהם אטומים או מנופצים, המרפסות ריקות. נסים, אינסטלטור שביקש שלא להזדהות בשמו המלא, הגיע לכאן מנתניה. משלם שכר דירה חודשי של 100 דולר. אם יקבל בית, עבודה וחינוך דתי כלבבו לילדיו במקום אחר, יעבור.8

8 שיחה עם נסים, אבני חפץ, 15.5.2003.

עפרה היא אופרה אחרת, התנחלות־דגל, מושב האצולה של המתנחלים, יישוב קהילתי אליטיסטי ומתהדר באיכויותיו האנושיות והאידיאולוגיות. אבל אפילו עפרה נראית בקיץ 2004 קצת מרוטה, וחבריה עייפים ונוגים נוכח הגילוי שהציבור הרחב בישראל כבר התנתק מהם. ישראל הראל, איש עפרה, וממנהיגי המתנחלים, שליווה אותנו בסיורנו ביישובו ובשכונות ובמאחזים — שבעה במספר — שהתפצלו ממנו, מכה על חטא ההתנתקות של המתנחלים עצמם מעם ישראל. ״למרות הצהרות ה׳כלל ישראליות׳, המעוגנות באמונה שאכן כל מה שאנו עושים — למען עם ישראל אנו עושים (והרי הדברים הם יסוד מוסד בתורתנו, תורת הרב קוק), בפועל אנו עושים בעיקר לעצמנו ולקהילותינו,״ כתב הראל לא מכבר בעיתון המתנחלים נקודה.9 למנהיגות המתנחלים, שהראל נמנה אתה, ושהוא מכנה ״קבוצת אינטרסים״ ש״חוללה נפלאות״ כדי לשרוד ב״גטאות שלה״, קורא הראל לזנוח את ״המתכון המשיחי״ לטובת ״המתכון הפוליטי״ ולעצב עם ״כלל הציבור בישראל״ את ״הקונצנזוס של המרכז.״10 הדרך אל "הקונצנזוס של המרכז״ מוליכה את המתנחלים, והוליכה תמיד, להתחברות אל תנועת העבודה ההיסטורית, ולהתרפקות על ערכיה. ״ערכים בשבילי זה יגאל אלון, ומעשיוּת זה שמעון פרס,״ אומר פנחס ולרשטיין, ראש המועצה האזורית מטה בנימין, ואחד האנשים החזקים והעיקשים בהנהגת המתנחלים. ״אני לא מסתדר עם הליכודניקים, כי הם אינם אנשי עבודה. כלפי אנשים כמו אלחנן ישי ומשה נצר חשתי קרבה רבה יותר מאשר כלפי אריאל ועומרי שרון. מהם למדנו את השיטה של עוד דונם ועוד עז ועוד אישור... לדפוק את הראש בקיר עד שהוא מתמוטט.״ ומה אם הדמוקרטיה הישראלית תחליט לפנות את ההתנחלויות? ״ניאבק עד הרגע האחרון, בכל הדרכים, כדי שזה לא יקרה,״ אומר ולרשטיין. ״בכל הדרכים החוקיות,״ הוא מוסיף אחרי השתהות קלה. ואחר כך הוא מספר כמעט בלחש על רב גדול שאמר למי שבאו אליו באישון לילה להיוועץ בשאלת הפינוי, ״רק אל תיגעו לי בילד.״ ה״ילד״ בשפת הרב הוא מדינת ישראל. ולרשטיין מתגורר בעפרה ועובד במשרדו בפסגות. ההתנחלות הקטנה שהוקמה ב־1981 משקיפה על רמאללה באדנות, מלמעלה, מבעד לחרכי חומת המגן ה״דקורטיבית״, כתיאור היצרן, המגוננת עליה. למעשה אין היא אלא פרבר יהודי קטן התקוע כעצם בגרונה של העיר הפלסטינית הגדולה, הנשמר על ידי כוחות צבא גדולים וצלפים המתצפתים יום ולילה על האויב. אבל ולרשטיין וחבריו תושבי פסגות אינם רואים בכך כל רע, וקוראים לזה ״בית במולדת.״11

9 שיחה עם ישראל הראל, 20.9.2004; ישראל הראל, ״תהליך ההתנתקות של מתנגדי ההתנתקות״, נקודה, מס׳ 274, ספטמבר 2004, עמ׳ 17.

10 הראל, ״תהליך ההתנתקות״, נקודה, מס׳ 274, ספטמבר 2004, עמ׳ 18, 19.

11 שיחה עם פנחס ולרשטיין, 20.9.04

ההיסטוריה של ההתנחלויות, כמו היסטוריית הקמתה של ישראל מתוך אפר השואה, כמו ההיסטוריה של התקיימותה ושל מלחמותיה, הן אמנם היסטוריה ישראלית, אבל הן היו מאז ומתמיד גם דרמה שהעסיקה את העולם כולו, שראה את עצמו גם שחקן שותף בה. ואף על פי כן, וככל שעניין ההתנחלויות מעסיק זה קרוב לארבעה עשורים ממשלות, כלי תקשורת וחוקרים בארץ ובעולם, וככל שהוא מסעיר את הלבבות ואת התודעות כאן ובכל מקום, עד היום לא נכתב ולו ספר אחד מקיף, לא בעברית ולא בשפה אחרת, על פרשת ההתנחלות היהודית. סיפורם של השטחים שכבשה ישראל ב־1967, שכבשו מצידם את ההיסטוריה הישראלית, טרם סופר במלואו. הספר הנוכחי מנסה, לראשונה, לעשות זאת. הוא נכתב בשנות האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, השנים הנוראות שחשפו את מחירי הזוועה שמשלמות שתי החברות, הכובשת והכבושה, הישראלית והפלסטינית, בגין הכיבוש הישראלי. הוא לא יכול שלא להיות מושפע מזמן כתיבתו. הפרספקטיבה של המבוי הסתום שאליו הגיעה מדינה מודרנית, מעצמה צבאית שלא השכילה להפוך ניצחון צבאי מרשים לשלום, ותחת זאת השקיעה את עצמה בסבך הבלתי נגמר, האנושי, המוסרי, החברתי, הצבאי והפוליטי, של כיבוש של עם אחר ושל שליטה עליו, אף היא מדריכה את הדיון של הספר. פרספקטיבה זאת מעניקה מן הסתם לכותביו חוכמה שבדיעבד, כזאת שלא עמדה לזכותם של עושי ההיסטוריה.

הספר עוקב אחר המהלך הכפול, של תנועת ההתנחלות, שהיתה חדורה מיומה הראשון תחושה של שליחות דתית לאומית קדושה מזה, ושל קריסתם של מוסדות המדינה, לפרקים מרצון פעמים מחוסר אונים, נוכח הכוח היהודי־המשיחי שפרץ אל לב המרחב הציבורי מזה. זהו אפוא סיפורם המשולב של המתנחלים ושל מדינת ישראל. התפתחותן של ההתנחלויות לא היתה אפשרית בלעדי הסיוע המסיבי שקיבלו ממנגנוני המדינה השונים, בלי ההכשר המשפטי שזכו לו, וללא קשרי החיבה והתכלית שנרקמו בין המתנחלים לבין צמרת הצבא. רוב מניינן ובניינן של ההתנחלויות נעשה לא רק בסמכות וברשות הרשויות לדורותיהן, אלא בעידודן ואף ביוזמתן. ראשיתן של ההתנחלויות המאושרות, ״החוקיות״, בעידן ממשלות המערך. שגשוגן בימי ממשלות הליכוד, ואחריתן בתקופת ממשלות העבודה, הליכוד והאחדות. בעשור שחלף מאז הסכם אוסלו בספטמבר 1993, ובמהלך המשא ומתן שהוליד אותו, ידעו ההתנחלויות תנופת בנייה חסרת תקדים. הממשלות מקפידות אמנם כביכול לאשר בנייה חדשה רק בגבולות ההתנחלויות הקיימות, אך כתמיד, מוסיפות לתמוך — במעשה הפוליטי והתקציבי ובמחדלי האכיפה וההרתעה — בהקמת התנחלויות חדשות במסווה של שכונות חדשות ומאחזים לא חוקיים המיועדים לפינוי. מנגד, מבקרי מדינה, יועצים משפטיים לממשלה, בתי משפט, פוליטיקאים, ארגונים לזכויות אדם, אקדמאים ואנשי תקשורת, הצביעו במשך שנים על שרים, קצינים ופקידים בכירים, שהשקיפו מן הצד על התרחבות ההתנחלויות, על גזל האדמות המתמשך, על עושק הפלסטינים המחמיר והולך, או ששיתפו איתם פעולה. אבל החשבון לא נעשה. איש לא נתן עד היום, ולו דין ציבורי, על מעורבותו בפרשת ההתנחלויות. שכן, זולת היותה של החברה הישראלית דמוקרטית פחות, אנושית פחות, רציונלית פחות ולעומת זאת גם ענייה יותר, מפולגת יותר, ורווייה יותר שנאה ומחלוקת בשל ההתנחלויות, חיי הרוב המכריע של הישראלים נמשכו באין מפריע בעוד ההתנחלויות כובשות את מדינת ישראל מזה והורסות את חיי הפלסטינים מזה.

סיפור ההתנחלויות והכיבוש הוא עצום; מורכב, סמוי וחמקמק בשנותיו הראשונות, פראי, טרגי, וכל־נוכח ככל שהשנים נקפו. הוא משתרע כאמור על פני קרוב לארבעה עשורים, ושותפות לו נפשות פועלות לאין מספר, בדרגה כזאת או אחרת של מעורבות, הן בצד של מדינת ישראל הן בצד המתנחלים. יש לו השיאים הרבים שלו, המתועדים בספר, אך הוא מורכב גם משגרת ההתנחלות השקטה, המורכבת מריבואות פרטים. הסיפור הזה טרם הסתיים, וסופו אינו ידוע. חלקו הוא אפוא היסטוריה, חלקו אקטואליה, וחלקו שרוי בעתיד לא ברור. כדי להקיף את ההיסטוריה המורכבת הזאת, מן הפרספקטיבות השונות שלה, עוצבה הארכיטקטורה המיוחדת של הספר, העושה הפרדה בין החלק הנראטיבי של הסיפור, ששלושת פרקיו הראשונים פותחים את הספר, לבין הדיון האנאליטי התמאטי של תופעת ההתנחלויות, שארבעת הפרקים שלו הם ליבת הספר. הפרק האחרון הנועל את הספר, מחבר את הסיפור הכרונולוגי עם הדיון התמאטי.

החלק הראשון של הספר מניח, כאמור, את התשתית האירועית הפוליטית של דרמת ההתנחלויות, מיומה הראשון ועד שלהי שנת אלפיים. הפרק הראשון בחלק זה סוקר את השנים שבין 1967 ל־1977, את ההתנחלויות הראשונות בגוש עציון ובחברון, את מבוכתן של הממשלות השונות נוכח התופעה, את חלקם של אישים כיגאל אלון, ישראל גלילי, משה דיין ושמעון פרס בפיתוח ההתנחלויות, ואת ראשית צמיחתו של גוש אמונים. הפרק השני, מ־1977 ל־1992, מכסה את השנים שבהן עמדו ממשלות ליכוד או ממשלות אחדות בהנהגת המדינה. אלה הן שנותיו של מנחם בגין, שהכזיב את המתנחלים, אך גם שנותיו של אריאל שרון, הכוח הדומיננטי בפיתוח ההתנחלויות ובפיזורן על פני הגדה, כדי למנוע אי פעם את פינויה ומסירתה לידי הפלסטינים. בפרק זה נדונה גם האלימות הגואה משני הצדדים ופרשת המחתרת היהודית. הפרק השלישי מכסה את שנות התשעים, על תנופת ההתרחבות והפיתוח של ההתנחלויות בחסות הסכמי אוסלו, ובצל הטבח במערת המכפלה, והרצח של ראש ממשלה בישראל. פרק זה דן, לראשונה, גם בקשר שהוליך מן הטבח בחברון אל הרצח בלב תל אביב.

הפרק הרביעי, ראשון הפרקים בחלק התמאטי של הספר, מוקדש לחקר שורשיו ההיסטוריים והאידיאולוגיים של גוש אמונים, ולאופני הפעולה הייחודיים שפיתח ארגון זה, שנהפך בשל אופיו, מורשתו, שיחו, ואנשיו, לתנועה הפוליטית המשוכללת והמשפיעה ביותר על החברה והדמוקרטיה שפעלה בישראל מאז הקמתה, ולמסוכנת שבהן. הפרק החמישי דן בתרבות המוות ובפולחן המוות בקרב קהילת המתנחלים, ובהפיכת המוות והמתים לכלי פוליטי רב־עוצמה בידיהם. הפרק השישי יורד אל עומק היחסים המיוחדים שנוצרו ברבות השנים בין המתנחלים לבין צמרת הצבא ומערכת הביטחון, ומנתח את החיבור האינטימי והפורה שנרקם בשטח בין הצדדים. הפרק השביעי, המסיים חלק זה, מוקדש לחקר הממד המשפטי של פרשת ההתנחלויות. הוא עוקב אחר האופן שבו הרשויות המשפטיות השונות, החל מן הפרקליט הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים ולאחריה, דרך יועצים משפטיים לממשלה, פרקליטות המדינה, אנשי אקדמיה ובתי המשפט, הכשירו את הכיבוש הישראלי ואת ההתנחלויות. הפרק מנתח את מהלך הלגליזציה של האי־לגליות הבסיסית של הנוכחות האזרחית היהודית בשטח הכבוש, שאפשרה את המצב המתמיד של פריעת החוק מצד המתנחלים היהודים, ואי אכיפת החוק עליהם. הוא מדגים את הנורמה של האי שוויון בפני החוק, כמאמרו של אמנון רובינשטיין בכנסת, כי בשטחים ״יש אזרחים ישראלים עם מלוא הזכויות, ויש לא־אזרחים לא־ישראלים עם לא־זכויות.״12 הפרק השמיני, הנועל את הספר, מספר את סיפור ארבע השנים האחרונות, השנים של מלחמת ההתנחלויות האכזרית, של גדר ההפרדה, תוך התמקדות בחלקו של שרון בהנצחת הכיבוש וההתנחלויות, ובאירועים שהביאו לפרוץ האינתיפאדה, ובמהלכי ה״התנתקות״ הראשוניים המתבצעים בעצם הימים האלה.

12 אמנון רובינשטיין, דברי הכנסת, כרך 98, ישיבה מיום 2.1.1984, עמ׳ 923.

פרק מרכזי וחיוני חסר בספר, זה הפרק על המחיר הכלכלי של ההתנחלויות, והמשתמע ממנו. הספר אמנם מביא אינפורמציה רבה על עלותו של שלב כזה או אחר במפעל ההתנחלויות, הפזורה בפרקים השונים, ואינפורמציה זאת מצויה למכביר, קבורה בספרי התקציבים, מתועדת לפרקים בשאילתות בכנסת, בעיתונות, בדו״חות של ארגונים חברתיים, בדו״חות מבקר המדינה ועוד.13 אולם משנה סדורה בעניין זה, ותג מחיר כולל, מקיף, של התופעה כולה, לאורך ארבעה עשורים, שיהיה מבוסס ומפורט דיו, לא הצלחנו להעמיד, וזאת אף שנעזרנו בכלכלנים ובתחקירנים שמשימתם היתה ליצור את התשתית האינפורמטיבית לפרק זה. המחיר הכלכלי של ההתנחלויות הוא המורכב והמסובך ביותר לאיתור ולהכלה, ולא במקרה. שכן באופן שיטתי הוזרמו כספי מדינה אדירים למפעל זה תחת שמות וכותרות שונים, באמצעות כל משרדי הממשלה וסוכנויות מדינה אחרות, וכן בסיוע ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, בצינורות רבים לאין ספור, במישרין ובעקיפין, ותוך הסוואה מכוונת של היעד הסופי של הכספים. גם שר אוצר דומיננטי, בשלוש ממשלות, אברהם (בייגה) שוחט, שניסה להציב סכר להזרמה הרב־ערוצית, הסמויה, של תקציבים להתנחלויות, יכול היה לומר בשיחה רק דברים כלליים ביותר על תקצובן והודה כי משאבים הופנו בלא ידיעה ובלא אישור.14 שקר, בושה, הסתרה, הכחשה, והדחקה מאפיינים את התנהגות המדינה לאורך התקופה כולה בכל הקשור להזרמת הכספים להתנחלויות. אפשר לומר שהתבצע כאן אחד ממעשי ההטעיה הציבוריים הגדולים בתולדות מדינת ישראל, ששותפות לו כל הממשלות בישראל מאז 1967. הונאה עצומה זו עדיין מצפה למחקר המעמיק שיחשוף את ממדיה. החברה הישראלית זכאית לדעת את מחירן הכלכלי המלא של ההתנחלויות. עוד במסגרת מה שלא הבאנו בספר יש לציין, כי בכוונת מכוון לא דנו בהתיישבות המסיבית של מתנחלי פתרונות הדיור, אלא בהתנחלויות האידיאולוגיות. הוצאנו גם מתחומי הדיון של הספר את המקרה הסבוך והעומד לעצמו של ירושלים, וכן את סיפור ההתנחלויות ברמת הגולן וברצועת עזה. התמקדנו בגדה המערבית, מושבן של מירב ההתנחלויות וערש הולדתן, ומרכז חייו של העם הפלסטיני והטרגדיה שלו.

13 לדוגמה, מחקר שנעשה לא מכבר באוניברסיטת תל אביב, העלה כי רשויות מקומיות בשטחים מקבלות מהמדינה מענק איזון הגדול פי 3 עד 4 לעומת רשויות מקומיות בדרום הארץ: ב־2003 קיבלו התנחלויות הר חברון תוספת תקציב בסך 6,110 שקלים לתושב, לעומת תוספת של 1,751 שקלים בלבד לכל תושב בשדרות. החוקרים טוענים כי היקף האפליה התקציבית על בסיס מיקום גיאוגרפי ולאום הסתכם ב־2002 במיליארד שקל, וב־2003 ב־844 מיליון שקל. ראו, תמר טרבלסי־חדד, ״בשדרות מקבלים פחות מבהתנחלויות״, ידיעות אחרונות, 20.10.2004.

14 שיחה עם אברהם (בייגה) שוחט, 5.5.2003.

אף שקיימנו, לצורך כתיבת הספר, עשרות ראיונות ושיחות עם אנשי מדינה, עם אנשי צבא, עם משפטנים, עם כלכלנים, ועם מתנחלים רבים, אחדים מופיעים בספר בשמם, אחרים ביקשו שלא להזדהות, עיקרו של הספר מבוסס על מקורות כתובים, תעודות ומסמכים רשמיים, גלויים וחסויים, פרוטוקולים של בתי משפט, דו״חות מבקר המדינה, דברי הכנסת, דו״חות ועבודות מחקר של ארגונים של זכויות אדם, ואתרי אינטרנט. מעבר לכך הסתמכנו על עבודת העיתונות הישראלית והעיתונות הזרה, שליוו מקרוב את מפעל ההתנחלויות על כל היבטיו מיומו הראשון. ארכיוני העיתונים השונים התגלו כמקור גדול ועשיר של ידע ושל תובנות בנוגע להתנחלויות, והשימוש במקורות עיתונאיים רבים, שונים ומנוגדי־השקפה, לדיון באירועים מסוימים ולניתוחם אפשרו את הפרספקטיבה המורכבת שספר זה מבקש להביא. עבודתם של עיתונאים מסוימים בסיקור ההתנחלויות לאורך השנים, כמו למשל עבודתו של נדב שרגאי בעיתון הארץ, סייעה לנו רבות בכתיבת הספר והיתה מקור בלתי נדלה של מידע, והדברים באים לביטוי בדפי הספר עצמם. הרבינו להסתמך גם על העיתונות הפנימית של חברת המתנחלים, קהילה אידיאולוגית מובהקת, בעלת תודעה של שליחות, המרבה בדיבור ובכתיבה הן בתוך הקהילה פנימה, הן כלפי החברה הסובבת. עיתוני המתנחלים עצמם, כמו נקודה, או בשבע, וכן ביטאונים מקומיים של התנחלויות כאלה ואחרות, משמשים מדיום קבוע לדיונים אידיאולוגיים ופוליטיים נוקבים, וכן כלי להפצת מידע שוטף על חיי המתנחלים, והסתמכנו גם עליהם. כן נעזרנו בספרות המשנה המחקרית הקיימת בנושא. עבודותיהם החלוציות של ג׳נט אודיי (אביעד), אהוד שפרינצק, צבי רענן, דני רובינשטיין, אמנון רובינשטיין, גדעון ארן ואביעזר רביצקי הנחו אותנו בכתיבת הפרק המוקדש לגוש אמונים. עבודתו של ראובן פדהצור, וספרי זיכרונות ותיעוד אישיים, כאלה של יחיאל אדמוני, שלמה גזית ואחרים הדריכו את העבודה על השנים הראשונות של פרשת ההתנחלויות. עבודותיהם של יגיל לוי, של איאן לוסטיק ואחרים סייעו בכתיבת הפרק הצבאי. מחקריהם של איל בנבנישתי ושל איל זמיר, של דויד קרצמר ושל משה נגבי, תרמו לידיעותינו בכתיבת הפרק המשפטי. עם זאת, פרקים אלה, כפרקים האחרים, מבוססים ברובם על מקורות ראשוניים, והאחריות על הכתוב בהם היא כולה שלנו.

לבסוף, ספר זה הוא כאמור ניסיון ראשון, מן הסתם לא מושלם, להקיף את פרשת ההתנחלויות כולה, שהיא גם ידועה מאוד וגם עלומה מאוד, על היבטיה המורכבים והפחות מובנים מאליהם. מטרתו בין השאר לחשוף את מה שניסו להסתיר מאיתנו, או שלא רצינו לראות, במשך שנים, ולהעלות את הנושא לדיון ציבורי מושכל יותר דווקא בעת הקריטית הזאת להתנחלויות, ויותר מכך, לישראל.