אדר

Adar_V2-4 1

שבועיים לפני כן

שלהי אוקטובר, הימים הולכים ומתקצרים במהירות, סתיו במלוא תפארתו.

אני עומד בחדרי, משקיף מבעד לחלון אל הרחוב. משבי רוח קרירים מעיפים ערמות של עלי שלכת צהובים וחומים, המסתחררים על האספלט המאובק בריקוד של סוף.

אני חייב למצוא עבודה. כבר חודשיים שאני בבית, לא עושה הרבה מלבד להרגיש איך שפיות דעתי נוזלת ממני ומתאדה אל החלל, טיפה אחר טיפה, יום אחרי יום. אני חייב למצוא מה לעשות עם עצמי לפני שאשתגע.

אני ניגש אל המיטה, מתיישב עליה ונועל נעלי ספורט ולאחר מכן מזדקף ומביט סביב על קירות חדר נעוריי, הסוגרים עליי עד מחנק. שום דבר בחדר הזה לא השתנה מאז עזבתי את הבית והתגייסתי לצבא. בחדר אותם פוסטרים על הקירות, בבית אותו אח קטן ומעצבן שנוגע לי תמיד בדברים.

בבית הכול נותר כשהיה, אבל בחודשים האחרונים דברים רבים התרחשו בחיי, דברים ששינו אותי לעד. אחרי מה שקרה, לעולם כבר לא אהיה אותו דבר, לא אחזור להיות אדר שהייתי. אני חושב על הוריי – הם לא מסוגלים להבין אותי ולא משנה כמה אסביר. כבר הפסקתי לנסות.

אני נחנק. אני חייב לצאת החוצה.

אני קם, לוקח את האייפוד ואת האוזניות, חוצה את הסלון לעבר דלת הכניסה. אימא צועקת אחריי, ״אדר, לאן אתה הולך?״

״לרוץ,״ אני צועק בתשובה.

הדלת הנטרקת אחריי אוטמת את תשובתה מאוזניי. אני שועט במורד המדרגות לעבר היציאה מהבניין.

בחוץ, ברחוב, השמש התלויה מעל כבר מזמן עברה את מרום גובהה ונמצאת עתה בזווית נמוכה לקראת שקיעה. היא איננה מסנוורת, אך אני בכל זאת מרכיב את משקפי השמש על עיניי הרגישות עדיין, תוחב את האוזניות באוזניי ומתחיל לרוץ במורד הרחוב עמוס המכוניות אל עבר פארק הירקון.

כשאני מגיע אל הפארק, אני מתחיל לרוץ במסלול הקבוע לכיוון הים, בון ג׳ובי רועמים באוזניי. אני מוצא את הקצב הפנימי שלי, מהיר וקבוע, נהנה מהכאב בשריריי הגורם לי להרגיש חי, ליבי שועט קצבי ומהיר, ריחות מדשאות הספורטק ונהר הירקון עולים בנחיריי.

מולי חולפות קבוצות של רצים ורוכבי אופניים. כמה ילדים רודפים אחרי כלב זאב קשור ברצועת עור אדומה. שתי בחורות שרצות מולי זורקות אליי מבטים מחויכים, אבל אני לא מתייחס.

אני מגביר את הקצב ומסיים כתמיד בשפך הירקון את ריצת חמשת הקילומטרים הקבועה אל הים.

כשאני מגיע אל השפך, אני מבצע כמה תרגילי מתיחות ורץ במקום, משחרר את כל הכיווצים, מתנשף, נשען על ברכיי ואז מתיישר ומתיישב על הספסל, מותח את רגליי קדימה.

כבר שבועיים, מאז השתחררתי, אני רץ כמעט מדי יום את המסלול הזה דרך נחל הירקון אל השפך, ועדיין אינני יודע מה לעשות עם עצמי. מדי יום אני ממתין לאיזו התגלות משמיים, לרעיון גאוני כלשהו, מחכה למשהו שיקרה. בינתיים, אני יושב על הספסל הקבוע מול הים, בוהה בגלים, בשקיעה הכתומה החיוורת מולי, במשך שעות מדי יום. כבר יש בספסל שקע בצורת הישבן שלי.

לפני כמעט חמישה חודשים, העתיד היה ברור לי, מונח לפניי, נהיר ובהיר כמו השמש. ידעתי שאני הולך לקראת קריירה צבאית ארוכה ומוצלחת, תכננתי את נישואיי לאהובת ליבי וחברת נעוריי סמדר, ואז הכול התמוטט עליי כמו מגדל קלפים.

אני נאנח בכבדות, מתנער בכוח מהזיכרונות המכאיבים והמעיקים וקם מהספסל, מתמתח ומתחבר שוב לאייפוד. השמש כבר מזמן שקעה בים. אני מתחיל לרוץ את המסלול בחזרה לביתי שברמת גן על גבול פארק הירקון.

אני נכנס הביתה, הוריי יושבים בסלון, מביטים בי בשתיקה. אני מסיט את עיניי וצועד היישר אל המקלחת. אני יודע שיש מיליון שאלות שהם רוצים לשאול, אני יודע שהם אוהבים אותי ורוצים לתמוך בי. אני יודע שהם היו רוצים שאדבר ואשתף אותם, שאספר להם מה עובר עליי. אבל אני רק רוצה שיניחו לי לנפשי. אני רוצה שזה יעבור כבר. אני רוצה להיות משוחרר. אבל באמת משוחרר.

"מה תרצה לארוחת ערב?" אימא צועקת מהמטבח כשאני בחדר, מתלבש.

"אני יוצא, אימא," אני צועק בתשובה, "אין צורך שתכיני עבורי כלום."

"לאן אתה שוב הולך?" היא ממהרת אחריי כשאני מתקרב אל דלת הבית, מפתחות הרכב שלה בידיי.

"קבעתי עם חברים, אימא." אני מתכופף לנשק אותה קלות על לחייה וממהר לפתוח את הדלת לפני שהיא תמטיר עליי שאלות נוספות. "אני הולך לשחק כדורסל עם החבר'ה."

אני ממהר לצאת, נוסע אל אולם הספורט שבו אנו נוהגים להיפגש, אני וחבריי מהתיכון. כדורסל הוא אחד הדברים היחידים שמאפשרים לי מפלט ובריחה מהמחשבות. פעילות גופנית שבה אני יכול לבלות עם חברים בלי להיכנס איתם למקומות כבדים של שיחות נפש על החיים ועל רגשות. מעט כדורסל, בירות והלצות הדדיות. זה בדיוק מה שאני צריך ובדיוק מה שחיפשתי מסביבתי. לא יותר מכך.

כל החבר׳ה הגיעו הערב לאולם – נוכחות מלאה ומפתיעה. מאז השתחררנו מהצבא אנו נפגשים פה בקביעות פעם בשבוע לשעה או שעתיים – דורון, נועם, גיל, משה, אסף ואני, בכל פעם בהרכב אחר. הפעמים שבהן אנו מצליחים למצוא זמן שבו כולנו פנויים, כמו הערב, נדירות מאוד.

פעם היינו משחקים במגרש הישן, שבשוליו ניצבו העמודים החלודים שמהם היינו נתלים כשהטבענו כדורים לתוך הטבעות הכתומות מחוסרות הרשתות. עתה המגרש נמצא בתוך אולם ספורט חדשני וממוזג, בתחומי בית ספרנו הישן, לא הרחק מביתי. האולם נבנה על חורבותיו של המגרש הוותיק ויש לו רצפת פרקט כתומה ומבריקה וטריבונות מהודרות לקהל. החדש מחליף את הישן, החיים מתקדמים הלאה, זורמים, אך החברים הם אותם חברים ונראה שגם אני מתחיל לנוע קדימה ולזרום.

״אדר, טוב שהחלטת להגיע,״ דורון רץ, מחבק אותי, טופח בחוזקה על כתפי ואז ממשיך לכדרר את הכדור, מקפיץ אותו על רצפת הפרקט. קולות הכדרור נשמעים היטב ברחבי האולם, מהדהדים מהקירות.

״והוא מתקדם,״ ממלמל דורון לעצמו בחיוך, מתחמק מידיו המושטות לצדדים של נועם שמנסה להפעיל עליו טקטיקות הגנה כדי למנוע ממנו להתקדם לעבר הסל, ״נועם מנסה לעשות לו גג,״ הוא מקריין, מתנשף תוך כדי, ממשיך לכדרר את הכדור בין רגליו. משה מסמן לו בידיו מאחורי גבו של נועם, שימסור לו את הכדור. אני מביט בחיוך במתרחש ובינתיים מניח את התיק בשולי המגרש, מסיר את החולצה ונותר בגופייה.

״האם הוא ימסור את הכדור?!״ דורון ממשיך, מנסה להתחמק לימין ולשמאל, מסובב את גבו אל נועם ונדחק אליו, הודף אותו לאחור, מכריז: ״או שמא ינסה ללכת אל הסל?! הכול או כלום!״ הוא דוחף את נועם ממנו ומסתובב אל הסל, מזנק מעלה וזורק את הכדור בקשת מושלמת היישר לתוך הרשת, זוכה למחיאות כפיים מאיתנו ולמבטים זועפים מנועם.

״אחת אפס, נועם.״ הוא מכריז בחיוך, מרים גבות בקנטור. ״תתאמץ מעט יותר בפעם הבאה.״

״שחצן,״ אני צוחק ונכנס אל המגרש, חוטף ממנו את הכדור ומכדרר אותו בין רגליי. ״תשמח שהגעתי. הגיע הזמן שמישהו ילמד אותך מעט צניעות.״

כולנו מתחילים לצחוק, מתפרשים לאורך הרחבה ושוקעים לתוך המשחק. לאחר שאנו מסיימים, אנו יורדים מהמגרש, מזיעים ומתנשמים בכבדות, אל הספסל שעליו הנחנו את החפצים שלנו.

״אז מה, אנשים?״ משה מעביר אצבעות בשערו הלח, מסרק אותו למקומו ואז פושט את הגופייה הספוגה בזיעה ומוציא חולצה נקייה מהתיק, מחליק אותה מעל לראשו. ״באים לבירה וסרט בדירה החדשה של גיל ושל נועם?״

״איזה יופי, שכרתם דירה יחד?״ אני שואל את גיל, ״בכלל לא ידעתי.״ אני מנגב במגבת את כתפיי ואת זרועותיי, כורך אותה סביב צווארי.

״הדירה צמודה למכללה,״ נועם מסביר, מתיישב על הספסל ושורך את שרוכי נעליו, ״שנינו מתחילים ללמוד בשבוע הבא וזה הרבה יותר הגיוני לגור עם שותפים. מחירי השכירות פשוט בשמיים. אפילו הכנסנו שותפה נוספת...״

הוא משתתק לפתע, קופא על מקומו, בפניו מבט מבוהל, כאילו אמר משהו לא במקום או לא ראוי. גם משה, גיל ודורון שקטים במידה מחשידה, ממשיכים להתלבש בשקט, מתעסקים בשלהם. אני מזעיף גבות, לא מבין מה לא בסדר.

״בהצלחה,״ אני אומר בהערכה, בוחן כל תגובה של נועם שעומד מולי, מנסה להבין מה, לעזאזל, קרה פה הרגע. ״כל הכבוד לכם. אני כבר מת לראות את הדירה החדשה. אז ניפגש אצלכם?״

אסף מכחכח בגרונו, נראה נבוך. אם לא הייתי מכיר אותו טוב יותר, הייתי חושב שהוא ממש מסמיק. מה קורה פה, לעזאזל?

״או־קיי...״ אני משלב את זרועותיי על החזה. ״מה קורה פה? מה אתם לא מספרים לי?״

״פשוט כדאי שתדע ש...״ אסף מתחיל, חוטף מרפק מגיל.

״מה?!״ אסף מתעצבן, הודף את גיל ממנו. ״בשלב מסוים הוא יגלה בכל מקרה, אז כדאי שהוא ידע, לא?!״

״מה כדאי שאדע?״ אני שואל בטון רציני, מביט בשניהם לחילופין.

החברים כולם נראים נבוכים מאוד, מעבירים משקל מרגל לרגל, מתמהמהים. דורון מכחכח בגרונו.

״דורון...״ אני מזהיר, ״קדימה.״

״לא רצינו להגיד שום דבר,״ דורון אומר בזהירות, ״מכיוון שהיית במצב מעט רגיש לאחרונה וכל זה ולא רצינו להעיק עליך...״

״מספיק עם השטויות, דורון,״ אני חותך אותו בחדות, ״אני לא עשוי מסוכר. מה הסיפור?״

״השותפה שהזכרתי קודם?״ נועם אומר במבוכה, מיישיר מבטו אל עיניי, ״השותפה השלישית בדירה שלי ושל גיל? זאת סמדי.״

אני שותק, מצמצם את עיניי, חושב.

״גם היא מתחילה ללמוד במכללה. עיצוב גרפי. היא חיפשה דירה, אנחנו היינו צריכים שותף שלישי, זה הכול,״ הוא מסביר. ״לא ידענו איך לספר לך את זה, פשוט כי עלולה להיות סיטואציה מעט מוזרה עבורכם אם תבוא אלינו לדירה לשתות בירה ולצפות בסרט, זה כל הסיפור.״

הסומק בלחייו מחמיר מרגע לרגע.

אני מהדק את שרירי הלסת כמה פעמים, ניגש אל התיק ודוחף פנימה את המגבת, שולף את מפתחות הרכב, מכתיף את התיק על כתפי ומסתובב לעבר היציאה.

״אל תהיה כזה, אדר.״ גיל רץ אחריי, מניח את ידו על אמת ידי, מונע את נסיגתי. ״לא ידענו איך תגיב, לכן לא סיפרנו לך קודם.״

״אין לי בעיה עם זה שסמדי שותפה שלכם,״ אני משיב לו בנחרצות, כועס. ״אבל כן יש לי בעיה עם זה שאתם מסתירים את זה ממני. יש לי בעיה עם זה שאתם חושבים שאנחנו לא יכולים לבלות יחד אצלכם בדירה בגללה. מעצבן אותי שאתם מניחים מראש שיהיה לי קשה עם הנוכחות שלה בסביבה ובגלל זה לא מזמינים אותי אליכם. אז מה עכשיו?! לא נהיה חברים יותר כי אתם גרים עם סמדר?״

גיל משתתק.

״ושלא תחשוב שאני לא יודע שנועם מאוהב בה כבר שנים. אז עכשיו יש לו הזדמנות להתחיל איתה. אנחנו כבר לא יחד, אז שילך על זה,״ אני מסנן בכעס, ״שיהיה לו בהצלחה.״

״אין לו סיכוי,״ גיל אומר בזהירות, בוחן את תגובותיי, ״כי יש לה מישהו. הוא ישן אצלה בכל לילה בשבועיים האחרונים. בגלל זה לא אמרנו שום דבר, בגלל זה לא הזמנו אותך, לא ידענו איך תגיב. לא רציתי שתבוא ככה פתאום לדירה ותראה אותה עם מישהו אחר.״

אני נושם נשימה עמוקה, סופג את העצב פנימה, את הכאב הדוקר. ״נפרדנו כבר לפני חצי שנה, גיל,״ אני אומר בעובדתיות, צועד לכיוון היציאה כשהוא מלווה אותי, ״סמדי יכולה לצאת עם מי שבא לה. לא אכפת לי.״

הוא מביט בי בחוסר הבנה.

״אז אתה בא לבירות אצלנו בדירה?״

״לא,״ אני מכריז, מתרחק לעבר רכבי החונה בחנייה. גיל נותר עומד בכניסה לאולם. אני מנופף בידי מעל לראשי לעברו בלי להסתובב לפרידה, נכנס לרכב ונוסע.