אדריכלות למופת

שרני עמדה לסעוד צהריים בבית קפה אופנתי מאוד בסידני כשבעלה המת נכנס פנימה!

ידיה רעדו כשלפתו את התפריט, לבה השתולל כשנעצה בריי מבט בעיניים מזועזעות.

השכל הישר נכנס לבסוף לפעולה, וייצב את פעימות הלב ואת ראשה המסוחרר.

כמובן שזה לא היה ריי. רק מישהו שדמה לו.

לא, זו הייתה לשון המעטה. האיש הזה לא רק דמה לריי, הוא היה העתק מדויק שלו. לולא זיהתה בעצמה את גופתו של בעלה לפני חמש שנים, שרני הייתה מדמיינת שאיכשהו זה לא היה הוא שנהרג בתאונת הרכבת האיומה ההיא.

אלוהים אדירים, הוא אפילו הלך כמו ריי!

מבטה ההמום של שרני היה מרותק אל הגבר ועקב אחריו כשהובל לשולחן ליד החלון, לא רחוק במיוחד משולחנה. היא המשיכה לנסות למצוא משהו שונה, משהו שלא התאים לזיכרון שהיה לה מהבעל שאהבה ואיבדה.

לא היה דבר.

אולי הגבר הזה היה קצת גבוה יותר. ולבוש קצת יותר טוב. הוא לבש את מקטורן הזמש בצבע חום חלודה שנראה יקר מאוד. כך נראו גם חולצת המשי בצבע בז' והמכנסיים החומים והאלגנטיים.

חוץ מזה, הכול היה זהה. אותו גוף. אותם פנים. אותו שיער, מבחינת הצבע והסגנון.

לריי היה שיער מקסים: סמיך וגלי, בצבע חום עמוק עם רמז לאדום. הוא גידל אותו ארוך יחסית, מעבר לצווארון החולצה שלו. היא אהבה להעביר את ידיה בשערו. גם הוא אהב זאת.

לכפיל של ריי היה בדיוק אותו שיער.

פיה של שרני התייבש כשחיכתה שהוא יתיישב, חיכתה לראות אם הוא יסיט את השיער מעל מצחו כפי שריי עשה בכל פעם שהתיישב.

כשעשה זאת, שרני בקושי עצרה את עצמה מלצעוק.

איזו תחבולת גורל מוזרה הייתה זו?

לאחרונה מצבה השתפר, הרגישה לבסוף שהיא מסוגלת להמשיך בחייה. היא עבדה שוב. בסדר, רק במשרה חלקית, אבל זה היה יותר טוב מלשבת בבית כל היום.

הנסיעה לסידני הייתה עוד צעד ענק בשבילה. כשאחותה נתנה לה חבילת חופשה בסידני כמתנה ליום הולדתה השלושים לפני חודשיים, שרני נבהלה בהתחלה מהרעיון.

"אני לא יכולה לעזוב את מוצארט לשבוע שלם, ג'ניס," היא אמרה מיד, אף על פי שידעה שזה היה רק תירוץ.

יש להודות, מוצארט לא היה הכלב הנוח ביותר לטיפול. הוא עדיין התגעגע לריי והיה עלול לנשוך אנשים אחרים. מכל מקום, ג'ון, הווטרינר המקומי והמעסיק של שרני, ידע איך להסתדר עם הטרייר הקטן והעצוב ושמח להשגיח עליו בשבילה.

ג'ניס ראתה מה עמד מאחורי התירוץ שלה ועבדה עליו בעקיבות. כך עשתה גם הפסיכולוגית של שרני, גברת נחמדה מאוד שטיפלה בה מאז שאובחנה לפני שנה כסובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית.

לבסוף, שרני הסכימה לנסוע.

הנסיעה ברכבת הארורה הייתה קשה, אבל היא הסתדרה, אם כי היא שלפה את הטלפון הנייד שלה מיד כשהרכבת עזבה את התחנה מחשש להתקף פניקה. ג'ניס הרגיעה אותה בשיחה אוהדת אבל הגיונית, ועד שהרכבת הגיעה לסידני, שרני הרגישה קצת דומה לעצמי הקודם והבטוח בעצמו שלה. מכל מקום, היא הייתה בטוחה בעצמה מספיק על מנת לסדר את שערה, דבר ראשון על הבוקר, בסלון היופי של המלון, לפני שיצאה אל החנויות לרכוש בגדים חדשים. בגדי יומיום בלבד, אבל יקרים יותר מאלו שקנתה בדרך כלל.

כסף לא היה בעיה לשרני. היא בקושי נגעה בתשלום הפיצויים בסך שלושה מיליוני דולרים שקיבלה לפני שמונה עשר חודש.

כשנכנסה אל בית הקפה הזה קצת אחרי אחת, לבושה באחת התלבושות החדשות שלה, מצב רוחה היה הרבה יותר אופטימי, ובטנה חפה מחרדה.

עכשיו, לפתע, כל עולמה שוב יצא מאיזון.

היא לא יכלה להפסיק לבהות בזר הנאה, עם תווי הפנים המוכרים בצורה עוצרת נשימה.

שרני קראה איפשהו שלכל אדם יש כפיל בעולמנו, אבל זה היה הרבה יותר מכפיל. לולא הייתה יודעת אחרת, היא הייתה חושבת שזהו אחיו התאום של ריי.

פיה נפער לרווחה למחשבה. אולי הוא היה! אחרי הכול, ריי היה מאומץ ומעולם לא גילה את הנסיבות שמאחורי לידתו, אמר שהוא לא רוצה לדעת.

כבר קרה שתאומים הופרדו בלידתם ואומצו על ידי משפחות נפרדות. האם זו יכולה להיות התשובה לתופעה המפתיעה שמול עיניה?

היא חייבת לגלות.

חייבת.