אהבה אחרת

הגר ואני עומדים זה מול זה. היא כועסת עלי. היא מסתכלת בי במבט רווי זעם, ואז מסתובבת ומתחילה להתרחק ממני בצעדים מהירים. אני מזנק לפנים ותופס את זרועה. היא נחלצת מיד מאחיזת ידי ומתחילה לרוץ. אני רוצה לרדוף אחריה, אבל הרגליים שלי נתקעות באדמה ולא זזות. אני פותח את הפה לצעוק לה לחכות לי, אבל פתאום אני אילם.

אני שוב מתאמץ לזוז, אך לשווא. גופי נשטף זיעה. הגר הולכת ומתרחקת עד שהופכת לנקודה קטנה באופק. לפתע נשמעת צהלת סוס. אני מאמץ את אוזני לזהות מאיזה כיוון היא מגיעה. צהלת הסוס נשמעת שוב ושוב, אבל בכל פעם נדמה לי שהיא בוקעת מכיוון אחר... מה קורה להגר? איך היא מסוגלת לעזוב את הסוסים ואותי?

פקחתי את עיני והתיישבתי במיטה. התאמצתי להפריד בין קורי החלום לחוטי המציאות. הפסים הלבנים של אור הירח, שחדר מבעד לשלבי התריס הפתוחים, יצרו מעבר חצייה על רצפת החדר החשוכה. מיקדתי בהם את מבטי. השאלה מהחלום המשיכה להדהד במוחי: איך היא מסוגלת לעזוב אותי ואת הסוסים? התפלאתי על כך שחלמתי חלום נאמן כל כך למציאות. בלי עיוותים ונפתולים, שכדי להבין אותם דרוש מפרש חלומות.

כעת שאלתי את עצמי בהקיץ, איך הגר היתה מסוגלת לעזוב אותי ואת הסוסים. "תפסיק להיות דרמטי כל כך, אני נוסעת רק לחודש וחצי," נזכרתי בדבריה. "אתה לא תרגיש איך הזמן עובר, וכבר אחזור." אבל היא טעתה. הזמן לא זז ונתקע כמו ענן בשמים כשאין רוח. עם כל יום שעבר גברו הגעגועים שחשתי אליה, והתעצמה הקנאה שכרסמה בלבי. לו לפחות היתה נוסעת לבדה, אמרתי לעצמי בפעם המי יודע כמה את מה שלא העזתי להגיד לה בפה מלא. לולא היתה נוסעת עם עידו. דווקא איתו. נכון, הם מכירים זה את זה מילדות, והם רק ידידים, אבל אל מי היא פנתה בשנה שעברה, כשהקשר ביני לבינה נקלע למשבר? אל עידו, כמובן. ומה פשר המבטים שהוא נועץ בה לפעמים? סתם מבטי ידידות? כשהרהבתי עוז יום אחד, ושאלתי את הגר מה לדעתה עידו מרגיש כלפיה, היא הסתכלה בי בתימהון. "מה הוא מרגיש? מה הוא צריך להרגיש? אנחנו כמו אחים. יחד מאז שנולדנו." ואז בחנה אותי בעיניה החומות הגדולות, וקראה בשביעות רצון זדונית, "אני לא מאמינה, אתה מקנא!"

מיהרתי להכחיש נמרצות. לא רציתי להיתפס בחולשתי. אבל עכשיו, כששניהם יחד בטקסס, צמודים זה לזה כבר חודש ימים, הקנאה שלי תופחת וגדלה ותופסת בתוכי יותר ויותר מקום.

לפעמים, כמו עכשיו, היא בוערת בי כל כך עד שאין לי אוויר בגוף. לשווא ניסיתי להסיח את דעתי ולסלק ממחשבתי את עידו שגר בבית שמול ביתנו. עידו השתקן. הלוחש לסוסים, כיניתי אותו בלבי. במשך שנים, מרוב אהבה אליהם, הוא לא הסכים לרתום אותם ולרכוב עליהם, אלא היה אורב למי שחוזר מרכיבה, לוקח ממנו את רצועות הראשייה ומטפל בסוס בסבלנות ובמסירות. אבל באמצע השנה שעברה חל אצלו מהפך. זה קרה אחרי שגנבו את הסוסות האינדיאניות — "רוח נושבת בהר" והבת שלה, "נוגעת באש". כולנו היינו עצובים ומיואשים וחששנו שלעולם לא נראה אותן שוב. אבל הסוף היה טוב. הן חזרו הביתה. בתקופה ההיא עבדתי בקטיף בחממת הפרחים של הורי, והלילה היה יורד לפני שהספקתי להגיע לאורווה. היחסים ביני ובין הגר היו מתוחים אז, וזה שלא רכבנו יחד העמיק את הקרע בינינו. יום אחד הצלחתי לסיים את הקטיף בשעה מוקדמת יותר, והגעתי לשם בשעת דמדומים. קיוויתי לנצל את האור האחרון ולצאת לרכיבה קצרה עם הגר, אבל הסוסות לא היו באורווה. כשהסתובבתי ראיתי אותן מתקרבות מכיוון הרחוב, רוח נשאה על גבה את הגר, ואילו אש — שביני לבין עצמי כיניתי אותה "הסוסה שלי" — נשאה על גבה את עידו. חשתי קנאה צורבת כשקלטתי שהגר מלמדת אותו לרכוב, כמו שלימדה אותי לפני שנה, זמן קצר אחרי שהגעתי לגור במושב. המראה שלה ושל עידו רוכבים יחד, דווקא בתקופה שתהום פעורה ביני לבינה, שיגע אותי. התרגזתי על עידו; פתאום זה בסדר לרתום סוסה ולרכוב עליה?

זיכרון הכעס ההוא הפך לפתיל לוהט והבעיר את הכעס שחשתי עכשיו. למה היא היתה מוכרחה לנסוע? אז מה אם הנסיעה הזאת תוכננה כבר לפני שנה וחצי, כשמשפחת מורן מהמושב יצאה לשליחות בארצות הברית? אז מה אם נתי הבן שלהם, עידו והגר היו כל השנים שלישייה בלתי־נפרדת? אז מה אם הוריו הבטיחו לו שיזמינו על חשבונם את הגר ואת עידו לביקור ממושך בחווה בטקסס בתקופת החופש הגדול? אז מה? הרי אז אני עוד לא הייתי בתמונה! דברים משתנים בשנה וחצי.

ניגשתי לחלון חדרי, שפונה לחלק האחורי של החצר, ופתחתי אותו. בחוץ שררה דומייה. הפניתי את ראשי לעבר האור שבקע מאורוות משפחתה של הגר.

צהלות הסוס מהחלום עדיין הדהדו בראשי. שאלתי את עצמי אם היה זה ברק, הסוס הזכר השחור, אך מיד פסלתי את האפשרות. ברק, סוס ההרבעה החסון, משמיע את קולו בצהלות ממושכות ונמוכות יותר מאלה שבחלום.

זה גם לא היה חמסין, הסוס הזכר המסורס, שצהלותיו קצרות ומתונות.

מי נשאר? רק הסוסות האינדיאניות, רוח ואש.

אולי המציאות חדרה לחלום שלי, ומשהו מטריד אחת משתיהן? קפצתי על ההזדמנות להסיח את דעתי מהגעגועים הנרגזים להגר. משכתי על עצמי מכנסיים וחולצה, ובתוך דקות אחדות חציתי את שורת הברושים המפרידים בין החצר שלי לחצר של הגר. מיהרתי לגשת אל האורווה שמאחורי ביתה. באור החיוור שהטיל הפנס היחיד התלוי על עמוד עץ, ראיתי את רוח ואת אש, סמוכות זו לזו, ישנות בעמידה. חמסין עמד שקט בפינה אחרת, וברק עמד גם הוא בלי נוע בתוך התא הנפרד שלו. ארבעת הסוסים נראו כאילו הוטל בהם כישוף. איך הם מסוגלים לישון בעמידה? מעניין אם גם הם מרגישים בחסרונה של הגר, חשבתי.

הגעגועים אליה ייסרו אותי כאן אף יותר. הרי היא לימדה אותי כל מה שאני יודע על סוסים. לולא הגר, עד היום השאיפה הכמוסה שלי לרכוב על סוס היתה נשארת בגדר הזיה לא ממומשת.

נשענתי על הגדר והתבוננתי בסוסים. בצווארם הארוך, ברעמה הרכה שמכסה את עורפם, בגופם השרירי וברגליהם, שלעתים הזכירו לי רגלי רקדנים. הסתכלתי בבטן של רוח, שמיום ליום הלכה ותפחה, ואחר כך העברתי את מבטי לבטן של אש, שנראתה גם היא כעומדת להתפקע. ניסיתי לדמיין את הסייחים שמנמנמים בתוכן. בפעם המאה שאלתי את עצמי אם שתיהן ימליטו סייחים, או דווקא סייחות; או אולי רוח תמליט סייח ואש סייחה, או להפך.

תעלומה זו תיפתר בקרוב מאוד, כמו גם התעלומה השנייה, איך ייראו הסייחים ומה יהיה צבעם. לרוח יש כתמים חומים־אדמדמים על רקע לבן, ולאש ההפך: כתמים לבנים על רקע חום־אדמדם. ברק, אבא של שני הסייחים הנעלמים, נראה כמו שד שחור. שוב השתעשעתי במחשבה על צבעם של הסייחים: לבנים לגמרי או שחורים משחור; חומים־אדמדמים עם כתמים כאלה ואחרים; אפורים חלקים או מנומרים; אפשרויות רבות מספור.

בלבי ייחלתי לכך שאחד משני הסייחים יהיה שלי. לא משנה מאיזה מין או צבע, העיקר שיהיה שלי.

צינת הלילה חדרה לעצמותי. העפתי מבט בשעון. שתיים אחר חצות. הגיע הזמן לחזור לישון, חשבתי, הסוסים רגועים ואינם זקוקים לי. ארבעתם שקטים לגמרי. גם אם אחכה פה עד מחר, הגר לא תופיע פתאום, כמו שקרה לפעמים בחודשים שקדמו לנסיעתה, כשהתגעגעתי אליה מאוד ובאתי לאורווה בשעה מאוחרת, ועמדתי שם שעה ארוכה, מביט לעבר חדרה וקורא לה בלבי לבוא. בפעם הראשונה זה הצליח. "איזה כיף שאתה פה!" אמרה אז, "לא יכולתי להירדם, ופתאום היתה לי הרגשה, שאם אבוא לאורווה אמצא אותך מחכה לי. חיכית לי, נכון?" ביררה ליתר ביטחון והצטנפה בזרועותי.

"קראתי לך, ובאת," מלמלתי לתוך שערה.

"באמת? אתה מאמין בטלפתיה?" שאלה.

"לא יודע, ואת?" החזרתי בשאלה.

"כשזה מצליח," צחקה.

בפעם הבאה זה לא הצליח. קראתי לה בלב שוב ושוב, אבל היא כנראה ישנה חזק ולא נענתה לקריאה הטלפתית שלי. כיוון שעוד לא גיבשתי דעה בקשר לנושא, המשכתי לנסות את כוח הטלפתיה, וזכיתי לעוד שתי הצלחות.

אבל עכשיו, גם אם אאמין בכך בכל מאודי, והקריאה הטלפתית שלי תהיה חודרת ללב, הגר לא תופיע פתאום באורווה.

ביום שישי בבוקר קמתי מוקדם מאוד, כמו בשלושת השבועות האחרונים מאז התחלתי לעבוד בצרכנייה. דממה שררה בבית ובחצר. עוד כחצי שעה יישמעו המולת הפטישים וחריקת המסורים שיימשכו עד אחר הצהריים. ככה זה כבר שבוע שלם, מאז הוחל בהסבת חממת הפרחים לאורווה. כשהתברר להורי שלא משתלם להם לגדל פרחים הם היו כל כך מאוכזבים, עד שכמעט התחרטו על כך שעברו שנה קודם לכן מהעיר אל הכפר. אבל אז קרה נס. אמא שלי, עובדת סוציאלית במקצועה, העלתה רעיון מפתיע: להקים חוות סוסים לרכיבה טיפולית.

חווה לרכיבה טיפולית, חשבתי כשמזגתי חלב על דגני הבוקר שערמתי בצלחת עמוקה, מי היה מאמין שהורי יבחרו בדרך הזאת? מי היה מאמין שבחצר שלנו תקום אורווה גדולה? החלומות שלי היו הרבה יותר צנועים: להישאר במושב ולגדל סייח משלי. את הסייח של אש או של רוח. את הזכר מביניהם, אם יהיה כזה. וכעת הורי בונים אורווה שלמה, שבה יקצו תא אחד מתאי האורווה לסייח שאגדל. כמובן, בתנאי שאשתתף במימון הקנייה שלו. לכן, מהיום הראשון של החופש הגדול התחלתי לעבוד ולחסוך כסף. מדי יום אחר הצהריים אספתי ביצים בלול של משפחת אברהמי, ובימי שישי בבוקר עבדתי בצרכנייה בסידור מוצרים על המדפים ובניקיון. בניתי מגדלי סבונים ומשחות שיניים, רחצתי ארגזי ירקות ריקים, ובדמיוני הדהרתי סייח יפהפה בשדה.