אהבה בדוגווד ליין 3: צרות

פרק 1

פן

"עד כמה זה קשה, פן?" צרור המפתחות של דיין צונח על השולחן, מחליק ופוגע במלחייה שחגה על מקומה כמה פעמים. במעין אזהרה, הוא מביט לכיווני בגבה מורמת בטרם הוא פונה ומסמן שהוא רוצה קפה.

"טוב," אני משיב בזמן שקלייר מתקרבת אלינו, "כנראה כדאי שלא אענה על השאלה כי בסופו של דבר אני ג'נטלמן."

"אתה לא." קלייר מביטה בי מהצד בעודה מניחה ספל מול דיין. "אסור להשתמש בשם שלך ובמילה 'ג'נטלמן' באותו משפט."

"אבל כרגע עשית את זה."

היא מגלגלת עיניים. "אתה רוצה שאשפוך עליך בטעות מעושה את הנוזל הרותח הזה?"

"כבר ניסית בעבר, והייתי מהיר מדי."

קלייר פולטת נחרת בוז, שפתיה מתעוותות לכדי חיוך משועשע. "שמעתי שזה מה שאומרים."

לסתי נשמטת באימה מדומה.

"אתם מוכנים להפסיק עם זה, שניכם? אתם רבים כמו אח ואחות," אומר דיין.

"זה היה הופך את החלומות של קלייר למביכים."

מבטה עובר בחטף אליי, והיא מביטה בי בעיניים מצומצמות, תשובת מחץ על לשונה. אני רוכן קדימה, כממתין לתשובתה, ובמקום זאת היא צוחקת.

"אני שונאת אותך," היא אומרת ואז פונה לדיין, "רוצה משהו לאכול?"

"לא, תודה. אני פשוט מנסה למצוא את החמור הזה כל הבוקר." הוא מחווה באצבעו לכיווני.

"כן, טוב. בהצלחה כעת, כשמצאת אותו. הוא ישב פה שעות ושיגע לי את המוח," אומרת קלייר. "אם אתה צריך משהו נוסף, תגיד לי."

קלייר מתרחקת מאיתנו, מעכסת מעט עבורי, ואני מעריך את זה. הייתי מעדיף הרבה יותר לחשוב על ירכיה המתנועעות מאשר על מה שדיין מתכנן להפיל עליי.

החקלאים שיושבים סביב השולחן הסמוך לדלת בטח חושבים שאנחנו סתם עובדים של 'מאדן נגרות' שאוכלים ארוחת בוקר לפני העבודה, ודיין לוגם מהקפה שלו כאילו זה רק עוד בוקר ב'קפה דוגווד' ותיכף נצא לחפש את מאט, חברי הטוב ביותר ואחיו הצעיר של דיין.

אבל זה לא.

משהו מתבשל, ואין לי מושג מה. מה שאני כן יודע הוא שדיין לא מתחיל להפציץ את הטלפון שלי בהודעות בשעה שש בבוקר ביום עבודה, שלא לדבר על במהלך החופשה הראשונה שלי זה שנתיים.

כן. משהו קורה, ואני לא עומד לאהוב את זה.

"אז?" דיין שואל לבסוף, "איבדת את הטלפון אתמול בלילה או משהו?"

אני מושך אותו מכיסי ומחליק אותו לצידו האחר של השולחן. "לא. הוא פה."

הרוגז על פניו מעורר סיפוק.

"אז למה אתה לא עונה?" הוא שואל.

"אתה עונה לשיחות כשאתה לא רוצה לדבר עם מישהו? לא. המצאת השיחה המזוהה מאפשרת להתעלם מאנשים בקלי קלות."

הוא נאנח. "פן."

"דיין," אני מחקה אותו, מותח את רגליי לפניי. "תגיד לי מה אתה רוצה כדי שאוכל להמשיך בשגרת היום שלי."

"אני רוצה לדבר איתך."

"אז דבר."

ככל שלוקח לו זמן רב יותר להסביר מה הדבר שעומד להרוס את היום שלי, כך בטני מתכווצת יותר ויותר ותוכניות של דיג ושל מנוחת צהריים בעת צפייה בתוכנית הטלוויזיה העוסקת בשיפוץ בתים הולכות ומתפוגגות.

תורי להיאנח. "אני לא עומד ליהנות מהחופש שלי היום, נכון?"

"תלוי איך אתה מגדיר 'ליהנות'."

אני מזדקף ומשלב את זרועותיי על השולחן, הקעקועים שלי מתכווצים ונמתחים. הקעקוע האחרון שקעקעתי על עורי, משולש קטן ולא הכי ישר כי הבחור שעשה אותו הסריח מוודקה, מתנוסס על זרועי כתזכורת לכל החרא המטומטם שעשיתי אי פעם בימי חיי, ובדיוק כמוהו כך גם רוב הסיכויים שיהיה עם מה שאני עומד להסכים לעשות.

זה יהיה נורא, אחרת הוא לא היה טורח ללכת סחור־סחור אלא פשוט אומר כי דיין הוא לא אחד שמנסה להמתיק את המילים שלו.

"יש לי תור עוד עשר דקות," אני אומר, מביט במכונית הפונה לחניון של המספרה שממול לבית הקפה. "מה שהיה חשוב לך עד כדי כך שלכדת אותי כאן בזמן שאני אוכל ארוחת בוקר — "

"לא אכלת ארוחת בוקר. פלרטטת עם קלייר."

"לידיעתך, אכלתי ארוחת בוקר, ולא פלרטטתי עם קלייר."

"לגמרי פלרטטת איתי," אומרת קלייר כשהיא עוברת לידי.

דיין מנפנף בידו מול פניי, חוסם את מראה ישבנה של קלייר. "בוא נחזיר את תשומת הלב שלך לפה."

"אני יכול לחשוב על זה?"

"לא." מילותיו רוויות בתסכול וברוגז. "תראה, עד כמה שכואב לי להודות בזה, אני זקוק לעזרה שלך."

ידעתי.

אני מושך את הארנק מכיסי ומניח על השולחן שטר של חמישה דולרים עבור קלייר. ההימנעות ממבטו של דיין לא פשוטה, אבל אני מקצוען.

"פן?" הוא שואל.

"נדבר מאוחר יותר, דיין." אני מרים את הנייד שלי וקם על רגליי שלוש שניות לפני שהוא עושה כמוני, וכשאני מכוון את צעדיי אל דלת בית הקפה, הוא במרחק של חצי צעד מאחוריי.

אור השמש החמה מכה בפניי כשאני עושה את דרכי החוצה. הרוח הקלה, שמוקדם יותר צפנה בתוכה הבטחות רבות כל־כך, כעת רק מתגרה בי.

"פשוט תקשיב למה שיש לי לומר," הוא מתעקש כשהוא מצמצם את המרחק בינינו.

אני נעצר בקצה מרפסת החזית של בית הקפה ומרים את סנטרי לעבר השמש. "אני ממש צריך להיות איפשהו עכשיו."

"היא יכולה לחכות."

"זו לא 'היא'."

"בטח."

אני משפיל את מבטי אליו ומחייך חיוך רחב. "על אף שאני ממש אוהב את העובדה שאתה בטוח שיש שורה של בחורות לוהטות שעומדות בשורה ומחכות לי בשעה תשע בבוקר, זו לא 'היא'. באמת. הדבר היחיד ברשימת המטלות שלי היום הוא להסתפר אצל הארפר."

"בסדר. מה שתגיד. אני אדבר מהר."

"אתה תעשה את זה," אני אומר, קצות מגפיי כבר מציצים מעל קצה המדרכה.

דיין נועץ בי מבט רציני, כזה שאומר לי שזה לא עומד להיות כיף, וגם לא מהיר. הוא מתכווץ. "מרידית' קלי היא — "

"אוי, לא," אני מניד בראשי במרץ. "אני לא בעניין."

"פן..."

אני מביט בו ברצינות התהומית ביותר שאני מסוגל לגייס. "האישה הזאת מטורפת."

"היא לא מטורפת."

אני ממצמץ באיטיות מכוונת. "היא בעלת ספא לכלבים."

"אז היא... מוזרה," הוא אומר, מנופף בידו כממוסס את הטיעון שלי. "זה לא אומר שהיא מטורפת."

"אני לא יודע מה הכוונה ב'מוזרה', אבל אם זה לא 'מטורפת', אתה טועה." בהינד נוסף של ראשי, אני מתחיל ללכת במורד המדרכה.

זיכרונות מבניית ביתה של מרידית', וביניהם קריאת הוראותיה מנייר בניחוח פרחים ושינוי הגוון הוורוד בחדרים שונים, חולפים בראשי שוב ושוב. היא הייתה מתוקה כמו הבושם שלה, והייתה שולחת לנו עוגיות מאיזו קונדיטוריה יוקרתית בנאשוויל, אבל עדיין. אם דיין חושב שאני רוצה להירתם מרצוני החופשי לעשיית כל דבר נוסף עבור האישה הזאת, הוא יצא מדעתו.

אם היא הייתה רווקה, זה היה סיפור אחר, אבל היא ממש נשואה, כך שאני ממש לא בעניין.

"מדובר בקייטנה לילדים," הוא מגמגם את המילים.

"אה, 'קייטנה לילדים'. אני יודע בדיוק מה זה אומר."

אני נעצר ומותח את זרועותיי אל מעל לראשי, ואז מוסיף פיהוק כדי להדגיש את הנקודה, מקווה שאולי דיין ירחם עליי וישחרר אותי מהעניין הזה, איזה עניין שלא יהיה.

הוא מקדיר את פניו.

אולי לא.

"אני יודע שמרידית' קצת משונה, שזה הכוונה ב'מוזרה'," הוא אומר כאילו אכפת לי. "אבל גם יש לה לב ממש טוב והרבה מאוד כסף."

"יופי לה. לי אין אף לא אחד מהדברים האלה."

צחוקו של דיין מתגלגל. "יש לך את הלב. החוש הפיננסי שלך הוא כמו של קוף."

"אל תספר לאף אחד, טוב?"

"מה? שאתה לא יודע להתנהל כלכלית?"

"לא," אני מעווה את פניי, "את זה כולם יודעים. אל תפיץ את הידיעה שאני בחור נחמד כי זה יגרום לאנשים לפתח ציפיות וכל החרא הזה."

הוא מנסה לא לחייך. "טוב. עכשיו בחזרה לענייננו — "

"אני אפילו לא אוהב ילדים," אני מוחה. "הם קולניים ולא מקשיבים, והם הורסים דברים. הילדה שלך היא היחידה שאני סובל..."

שיט. עיניו של דיין נפקחות למשמע הפתח שכרגע הענקתי לו על מגש כסף.

"ואם לא תעזור לי פה," הוא פונה אליי כאל ילד קטן, "לא אוכל לקחת את מיה המתוקה שלי לארץ העכברים הענקיים והנסיכות. תחשוב כמה מאוכזבת היא תהיה אם אומר לה שהחבר שלה פן לא עוזר לי, ובכך הורס את החופשה שלה."

"מכה מתחת לחגורה, דיין. מתחת לחגורה."

"אז תעשה את זה?"

אני משרבב את שפתי התחתונה. "אני לא רוצה. גם אני אמור להיות בחופש. לאף אחד לא אכפת ממני?"

הניסיון שלי לזכות באמפטיה נופל על אוזניים ערלות. במקום לוותר, הוא נע במקומו, מתכונן לזנק על הטרף.

"הפעילות הזאת תזכה לכיסוי תקשורתי נרחב, ואנחנו נקבל כסף בלי שנצטרך לרדוף אחרי אף אחד." הוא תוחב את ידיו לכיסים ושואף שאיפה עמוקה. "משפחת קלי עומדת להשקיע אלפי דולרים בדוגווד ליין, פן. יש לנו פה הזדמנות נהדרת להבטיח שתהיה לנו עבודה רבה. הם כבר נותנים בנו אמון, ואנחנו יודעים שהם ישלמו היטב, ולמען האמת אנחנו צריכים להכניס כסף לבנק כבר עכשיו כדי שכשהחורף יגיע וקצב הפרויקטים החדשים שייכנסו ירד..."

אני משחק באבן בקצה מגפי ומנסה להגן על עמדתי, אולם ככל שהוא ממשיך לעמוד לידי, כך אני מרגיש כיצד אני הולך ומוותר.

החורפים קשים לקבלנים כמונו. העבודה פוחתת, אבל עדיין צריך לשלם את החשבונות. זה לא נורא כל־כך עבורי ועבור מאט, משום שאנחנו רווקים ויש לנו לשלם רק עבור שכר הדירה והטנדרים שלנו, אולם לדיין יש משפחה שהוא צריך לדאוג לה, וזה קשה יותר.

אני נאנח. "למה מאט לא יכול לעשות את זה? הוא לא מחויב להיות יד ימינך מכוח קשר הדם שקיים ביניכם?"

"הוא היה עושה את זה, אבל הרופא עדיין לא מאשר לו. יש לו עוד איזה שבוע או משהו."

"הוא נפל מסולם," אני אומר ברצינות.

"עד שתוציא תואר ברפואה ותוכל לתת לו אישור עבודה, אין הרבה שאני יכול לעשות בעניין." דיין נושף בחדות, הקמטים שסביב עיניו נעשים בולטים, והלחץ הנפשי לנוכח האפשרות שייאלץ לסרב להצעת העבודה ניכר בפניו. "זה רק לשבוע. שבועיים לכל היותר. בניית מסגרות ותשתית בסיסית בשלב זה. אם מיה לא הייתה משתוקקת בכל ליבה לצאת לטיול הזה, הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני לא יכול לשבור את ליבה."

"אל תשתמש במיה נגדי."

הוא מחייך חיוך רחב. "היא כבר ארזה את התיקים. אני בטוח שהיא תבכה על הכרית כל לילה במשך שבועיים אם — "

"בסדר," אני אומר לפני שאוכל להתחרט, "אבל תדע שאתה זין כי השתמשת בילדה שלך. מי עושה דבר כזה? זה מלוכלך, דיין. מלוכלך ממש."

כתפיו צונחות בהקלה. "פשוט תתחיל ואני כבר אשתלט על העניינים כשאשוב. ונילי אמרה לי לומר לך תודה ברגע שתיכנע."

"כן, כן, כן." אני מביט בשעוני. "אתה תגיד לארוסה שלך שזה יעלה לה בתבנית לזניה. ורק לשם הפרוטוקול, אם מרידית' תעז להוציא מהפה את המילה 'ספא', אני חותך."

פניו קורנות. "תודה, חבר."

"חבר בתחת שלי." אני מתחיל לחצות את הכביש. "תתקשר אליי מאוחר יותר."

"אתה תענה?"

אני מביט בו מעבר לכתפי בעודי חוצה את אי־התנועה שבמרכז הכביש. "יש להניח שלא," אני אומר, ולהשלמת הרושם מחווה לעברו באצבע משולשת.

שנתיים. ברגע זה עשו ממני פראייר כי ויתרתי על החופש שלמענו עבדתי שנתיים ארורות. בפעם הבאה אני אהיה זה שעוזב את העיירה.

מוקדם.