פרולוג
היום
גל זגורי
'אל תתעסקי איתי, אוראל, את לא יודעת מאיפה באתי ואת מי אני מכיר. לא יהיה לך זמן לנשום ביום שאני אחליט לגמור אותך'. רק האל יודע כמה שיחקתי עם המחשבה הזאת מהרגע שהבנתי שאוראל מעורבת במה שקרה לעילאי. עצרתי את עצמי כל כך הרבה פעמים באותן שעות מלהרים טלפון לבן־ציון ולבקש טובה שלא הייתי מעז לבקש בשביל עצמי או בשביל אף אחד בעולם, אבל לאוראל הגיע להיענש, מידה כנגד מידה. אף אחד לא היה יודע לאן היא נעלמה והיא הייתה מקבלת את מה שמגיע לה.
בטח ובטח אחרי התרגיל המסריח שעשתה לעילאי כשווידאה שכדורי השינה שלו יוחלפו ואז גרמה לטוהר לחשוב שהוא בגד בה. הנקמה הקטנה והמרושעת שלה הייתה אכזרית במיוחד כי עילאי נכנס לסחרור אחרי שטוהר נחטפה והיה קשה מאוד להתמודד איתו. ההרס שהוא זרע בדירה שלנו היה הסימן הראשון ששום דבר לא היה בסדר מאותו רגע.
שלושה ימים עברו מהחילוץ של טוהר. את הלילה הראשון אור, מעיין ואני העברנו עם עילאי בבית החולים. למרות העייפות המטורפת לא יכולתי להתרחק משם מכל כך הרבה סיבות.
הראשונה, חששתי להשאיר את עילאי לבד בבית החולים בשעות מורטות עצבים. החודש האחרון, והשבוע האחרון בפרט, היו מהקשים ביותר שהוא התמודד איתם. זאת הייתה הפעם הראשונה, מיום שהכרתי אותו לפני שמונה שנים בגיוס ליחידה, שהחוסן שאפיין אותו נסדק. ולא סתם נסדק, התרסק לאלפי רסיסים, ולא הייתי בטוח שתהיה לו היכולת לאסוף אותם בכוחות עצמו.
הסיבה השנייה, זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים שפחדתי. פחד משתק אחז בי ולראשונה בחיי המטורפים הייתי מבועת. טוהר אימצה אותי לחיים שלה מהר יותר ממה שנתנה לעילאי להיכנס אליהם. כל החיים רציתי משפחה, אחים ואחיות, והיקום לא נתן לי. את עילאי היקום שלח לי בדרך נס כשהתגייסתי ליחידה ואת טוהר קיבלתי לפני חצי שנה. האחות שלא הייתה לי והפכה להיות כל מה שרציתי ויותר. ההיעלמות שלה ואי־הוודאות סביב היכולת שלנו להגיע אליה הייתה קשה מנשוא. פחדתי שעד שהקארמה חייכה אליי סוף סוף וקיבלתי משפחה הקלפים שוב נטרפו וכמו תמיד אני, גל זגורי, שכל חיי קיבלתי כלום ושום דבר מהעולם, מקבל עוד קלף מסריח ומפסיד.
ידעתי שאם טוהר לא חוזרת אני מפסיד את שניהם. את המשפחה היחידה שהייתה לי. ידעתי שלא אוכל לחיות אם יקרה לה משהו ויותר מכך, ידעתי שעילאי לא יוכל להשתקם מזה לעולם. לא יכולתי לחיות עם זה. הייתי מוכן לעשות הכול בשביל שניהם כי הם הכול בשבילי. הכול. כולל לחזור למקומות שהנשמה שלי לא רוצה לחזור אליהם.
בלילה השני הלכתי לישון בדירה של טוהר, עילאי נשאר איתה בבית החולים, ובדירה שלנו עדיין שרר ההרס שעילאי זרע בו באותו בוקר. אני מודה לאלוהים על שנתן לי את התובנה לזהות את המצוקה של עילאי באותו רגע כי התגובה הראשונה שלי הייתה לדפוק לו מכות של החיים.
בשעות הבוקר המאוחרות הם הגיעו סוף סוף לדירה, אחרי שאספו את שקית הבוטנים הקטנה והצמרירית שטוהר מעיזה לקרוא לה כלב. קפאתי לרגע כשראיתי את שניהם, ואז חיבקתי את עילאי. טוהר עמדה בצד וחייכה. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה בזהירות והרמתי אותה. "אני לא יכול לאבד את המשפחה היחידה שיש לי, ברור?" זה הכי הרבה שיכולתי לומר בלי להתפרק.
אחרי שאכלנו יחד טוהר דחקה בנו לצאת לבסיס. היא הבינה לא פחות ממני שעילאי חייב להתאוורר, שהוא כבר מזמן עבר את הסף. ידעתי שאם לא נעשה את זה, הוא לא יצליח לשחרר. חזרנו שיכורים כל כך עד שעילאי הציע לה נישואים ליד כולנו כשהוא שיכור ושוכב על הרצפה. השארנו את עילאי וטוהר לבד, וכולנו התפרקנו ונרדמנו על הרצפה אצלה בדירה.
עכשיו, אני יושב על הכורסה בדירה שלי ושל עילאי בבסיס, הדירה חשוכה למעט אור שבוקע מהטלוויזיה, ביד אחת כוסית ויסקי ובשנייה סיגריה. מכנסי הג'ינס שלי מופשלים מטה, עם התחתונים, ובין הרגליים שלי הראש של הדייט שלי, עובדת במרץ על הזין שלי, מוצצת אותו במקצועיות. אני לוגם מהאלכוהול הזול, הצריבה שלו חזקה ולא נעימה. אני לוקח שאיפה מהסיגריה, מילים מתנגנות בראש שלי, מסיחות את דעתי מהמציצה הנמרצת שאני מקבל. 'עוד לילה ומיטה קרה רועדת, לילה שהזמן עצר מלכת'. אני נכנע לזיכרונות הקשים, עוצם עיניים, משעין את ראשי לאחור ונושף עיגולים.
משקה זול, דייט זול, וחיים מסריחים שמנגנים על התפר בין הזול לממוצע.
גל זגורי, ממזר בלי אבא, ילד שאיש לא רצה. לא יותר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.