אהבה בחמש מערכות

אהבה בחמש מערכות

פאולה

היום שבו פאולה מבחינה שהיא מאושרת הוא אחד מימי ראשון בחודש מרס.

גשם יורד. עוד בלילה החל לרדת ומאז לא הפסיק. כשפאולה מתעוררת בסביבות שמונה וחצי, הטיפות נוקשות על החלון האלכסוני של חדר השינה. היא מתהפכת לצד השני ומושכת את השמיכה עד לסנטר. לאורך הלילה לא התעוררה אפילו פעם אחת. היא גם לא זוכרת שחלמה משהו.

פיה יבש, ולחץ קל בראשה מזכיר לה את ליל אמש. וֶנצֶל בישל ופתח בקבוק יין אדום צרפתי לכבוד הארוחה. אחר כך הם ישבו זה לצד זה על הספה והאזינו למוזיקה – "שיר על הארץ" של מאהלר, הסונטה האחרונה לפסנתר של בטהובן, לידר של שוברט, ברהמס ומנדלסון. הם חיפשו ביוטיוב מְבַצעים שונים, השוו ביניהם ושמחו כמו ילדים בכל פעם שהיו בתמימות דעים.

פאולה הייתה יכולה להישאר אצלו, הייתה יכולה להעביר איתו את הלילה, אך היא טענה ששכחה את התרופה שלה בבית. למעשה, ההידרוקורטיזון היה בתיק שלה. מה שחָסַר לה היו מברשת שיניים ונוזל לניקוי פנים. וֶנצֶל היה טוען שהדברים האלה אינם חשובים מספיק ומשכנע אותה להישאר.

בסביבות שתיים בלילה היא נכנסה למונית. וֶנצֶל עמד בכניסה לבניין עד שהמונית פנתה בקצה הרחוב.

 

היא שולחת את ידה לבקבוק המים שליד מיטתה, לוגמת ממנו ואז מדליקה את הנייד וקוראת את ההודעה שלו. בוקר טוב, אהובה. מחשבתי הראשונה, כמו תמיד, מוקדשת לך. בכל בוקר ובכל ערב ברכה. כבר עשרה חודשים ככה, ללא יוצא מן הכלל.

גם לֶני אוהבת את וֶנצֶל, וונצל אוהב את לני.

במפגש הראשון ביניהם הוא הרשים אותה עם דיוקן של פניה שצייר בתוך שניות. הדמיון היה מהמם, ולני רצתה עוד כאלה כדי שתוכל להשוויץ בבית הספר.

 

פאולה מביטה בשעון. עוד תשע שעות עד שלני חוזרת. היא תשליך מעליה את התיק ואת הנעליים, תמלמל שלום ותיסוג אל חדרה או אולי תדווח בהתרגשות, בלי לנשום בין מילה למילה, על סוף השבוע שלה, כולל תמונות של אחיה ואחיותיה למחצה ומחמאות חמות לבישולים של פיליפָּה.

בזמן שפאולה משיבה לברכת הבוקר שלו, היא מתגעגעת לוונצל.

בבקרים היא הכי משתוקקת אליו. בזמן שהיא שופתת קפה במטבח היא כותבת לו הודעה שאינה משתמעת לשתי פנים.

מאז שוונצל נכנס לחייה היא פחות מתגעגעת ללֶני בסופי השבוע. ומה היא יכולה לעשות בעניין? לני כבר אינה ילדה קטנה. בבקרים היא מְתַרְגלת חיוכים שונים מול המראה, עושה קרעים במכנסיים שלה, לובשת חולצות שמחליקות מכתפה כאילו במקרה, מורחת ליפגלוס ושולחת הודעות מסתוריות לצ'אט של כיתה ז'2, שלרוב מורכבות מאמוג'ים וקיצורים. לעיתים היא מדברת ללא הפסקה, ושוקעת בשתיקה אגרסיבית מייד לאחר מכן. עם סיוטי הלילה שלה היא מתמודדת לבד, וכבר מזמן פאולה לא ראתה את בתה עירומה. אפילו לא באותו בוקר שלני שאלה אותה אם כבר בגיל שלוש־עשרה השדיים יכולים להיות נפולים. היא בחנה את שדיה והבחינה שזו הצורה שלהם. ביד ימין היא שרטטה באוויר צורה מוגזמת עד כדי גיחוך, זרוע שמאל הייתה מוצמדת לפלג גופה העליון. עוד לפני שפאולה הספיקה להשיב לה, האשימה אותה לני בכך שהורישה לה רק את הדברים הגרועים ביותר, את הנמשים ואת העור הבהיר, את השיער האדום, את הברכיים הגרומות, את קוצר הראייה ואת קשיי התפיסה במקצועות פיזיקה וכימיה.

תורשה היא מקריות, לא החלטה, העירה פאולה ורצתה ללטף את שֹער בתה, אבל לני חמקה ממנה, רצה החוצה וטרקה אחריה את הדלת. כעבור שעה קלה היא שבה ונפלה לזרועותיה של פאולה כאילו רצתה להתמלא לקראת השלב הבא של ההיפרדות.

 

עדיין יורד גשם. פאולה סוחטת תפוזים ומקציפה חלב לקפה. על השולחן ניצב זר צבעונים.

שנה קודם לכן עוד היה היום המצפה לה מעורר בה חרדה. היא הייתה מתחילה לנקות או לכבס, הייתה יוצאת לג'וגינג או לקולנוע, הייתה מתקשרת ליודית כדי לנסוע איתה יחד אל הסוס שלה. לא היה משנה מה היא עושה, מה שחשוב היה שהיא עושה משהו. שכן אחרת השדים היו מופיעים וחוטפים אותה מעצמה.

***

אחרי הפרידה מלוּדגֶר היא שאלה את עצמה לעיתים קרובות מתי הייתה ההתחלה של הסוף. מתי יצאו הדברים משליטה?

מותה של יוֹהָנָה סימן את השבר. אבל עם הזמן תלתה את כישלונה באירועים אחרים, מוקדמים יותר, חזרה עוד ועוד אחורה בזמן, עד שכבר לא היה עוד אחורה בזמן.

הכול התחיל בחגיגה.

פאולה ויודית חלפו במקרה ליד חנות הטבע שבדיוק נפתחה בפרוור דרומי של העיר. לפני כן הן היו באגם, שכבו עירומות בשמש, מרחו זו את זו בקרם, אכלו גלידה ומשכו אליהן מבטים. מרוצות מעצמן ומקסמן הן דיוושו לבסוף בחזרה אל העיר וחצו את הפארק דרך חורשת האגם, שהאוויר בה עוד היה חם ודביק. עוד ממרחק ראו את הבלונים, את האדניות המלאות בפרחים ואת האנשים הרבים שהתגודדו לפני החנות. התחשק להן לשתות משהו קר ולכן עצרו.

לוּדגֶר עמד לא רחוק מהדלת כשהן נכנסו לחנות. פאולה מייד הבחינה בו. אחר כך הוא סיפר שגם הוא קלט אותה בזווית העין ועקב אחריה במבטו. פאולה לבשה שמלה נטולת כתפיות בצבע ירוק טחב וחבשה כובע רחב שוליים שתחתיו בצבצו תלתליה האדומים.

בחוץ יקדה השמש, ריח אגזוזים ופריחת תרזות עמד באוויר, וכל משב רוח הסיע את התמהיל הדביק־מתקתק אל תוך החנות. לודגר לבש חולצת פשתן. שערו היה בלונדיני, עיניו כחולות. הוא לא היה כובש.

זמן קצר לאחר מכן הם עזבו את החגיגה. הם דחפו את אופניהם זה לצד זה ופטפטו. שוב ושוב שלח לודגר את מבטו אליה, אך לא עמד במבטה. כאשר האריך בדיבור, נעמד מלכת.

כמו פאולה, גם הוא חיפש את הדרכים המוצלות.

על גדת הנהר ליטף באגביות את זרועה.

בדמדומי הערב נשקה לו על אחד הספסלים בפארק.

*

בשבועות הראשונים הם נפגשו מדי יום.

המפגשים היו מתחילים ליד עץ אלון בפארק קלרה. פאולה, שתמיד הקדימה לבוא, הייתה רואה אותו פונה אל השביל באופני המרוץ שלו ונפנפה לו עוד ממרחק. כל מפגש מחודש החל במבוכה קלה שנעלמה מייד אחרי הנשיקה הראשונה.

מהעץ הם היו יוצאים לטיולים בחלקי הפארק וברובעי העיר הסמוכים. פאולה אהבה את הדרך שבה הוא הסיט את ראשו הצידה וקרנה כאשר הביט בה. קולו העמוק ודיבורו השלו מצאו חן בעיניה. הצורך שלו בתנועה הדביק אותה, הידע שלו בנושאי בנייה אקולוגית, חיים אוטרקיים וצמחייה הרשים אותה.

 

תכופות ביקר אותה לודגר בחנות הספרים.

לפעמים הייתה רואה קודם את ראשו מגיח כאשר עלה במדרגות הנעות אל מחלקת הספרות היפה. לפעמים היה מפתיע אותה בזמן שהייתה עסוקה במיון או ערכה הזמנות. הוא היה נוגע חטופות בידה או בזרועה, והיא הייתה מסתובבת אליו ונמלאת שמחה חשאית על כך שעמיתותיה השגיחו מן הסתם עד כמה נאה הוא.

את הלילות המשותפים הם העבירו אצלו. רק פעם אחת הוא נשאר לישון אצלה בדירה, שאותה חלקה אז עם יודית. את הפיצה והיין האדום אכלו ושתו בשלושה. לודגר משך כל נושא שעלה בשיחתם לעבר התחום המקצועי שלו – העקבות האקולוגיים שהאדם משאיר אחריו וכיצד אפשר לצמצמם עד למינימום האפשרי. שוב ושוב קטע את יודית כדי להעמיק עוד יותר בנושא הנידון או כדי להעמיד דברים על דיוקם.

פאולה הבחינה ברגל הרועדת ובפה הקפוץ של חברתה. היא הבינה בדיוק.

יום למחרת נכנסה יודית לחדרה. עם ערימה של ספרי לימוד ברפואה בידיה הסבירה לפאולה שלקראת בחינות הגמר היא צריכה שקט בדירה ומוטב שלודגר לא יבוא יותר לעת עתה.

*

בלילות הם שכבו צמודים זה לזה.

תמיד היה מגע בין רגליהם או זרועותיהם. פאולה הייתה מלטפת לו את הגב, אגב כך הייתה סופרת את צלצולי השעון של מגדל הכנסייה שממול, ואם היה נותר מספיק זמן עד לבוקר, הייתה מניחה את ידה בין רגליו.

היא לא דאגה מהדרך שבה שכבו ומכך שלודגר תמיד קרא לכל מה שעשו ״זה״. את אוהבת את זה? את רוצה את זה? היא גם לא התפלאה כשנרתע בפעם הראשונה שחקרה בלשונה את האזורים המוצנעים בגופו. בסופו של דבר הוא הניח לה לעשות זאת. בדממה גמורה שכב שם, זרועותיו שלובות מעל פניו.

אחר כך הם נפתחו זה לזה.

לודגר סיפר על מות הוריו. כשדיווח כיצד נמחצו על ידי משאית בסופו של פקק, התקשה קולו. הם היו בדרכם אליו. ימים מעטים לפני כן הוא קיבל את תעודת האדריכל שלו.

פאולה נישקה את כתפיו ואת צווארו, והוא הניח את ראשו על חזהּ.

*

חודשים אחדים לאחר שהכירו ביקש ממנה לודגר לעבור אצלו במשרד. הוא נשמע נרגש אך סירב לחשוף את הסיבה. כשפאולה הופיעה ב'ברינקמן וקרוהן' הסתובבו בבת אחת האחים ברינקמן על כיסאותיהם וחייכו. לודגר הרכין את ראשו, לקח את ידה של פאולה ומשך אותה אל חדר הישיבות.

על השולחן היה מונח מתווה של דירה. זה היה לופט עם תקרה בגובה ארבעה מטרים ושטח מגורים של שלוש מאות מטר מרובע. בלי להשתהות הסביר לה באילו מקומות יונחו הגבהות לעיצוב החלל, היכן גרם מדרגות יוביל לגלריה פתוחה ומדוע אפשר לתכנן מגורים ללא חדרים נפרדים ואפילו ללא קירות הפרדה. נסחף מהתפעלותו שלו הכריז לבסוף כאילו באגביות: שם אנחנו נגור.

פאולה לא אמרה דבר. היא נזקקה לכמה רגעים כדי לקלוט.

היא נזכרה באיזו תכיפות נהג לומר שהכנסייה מול ביתו מדכאת אותו. לודגר לא היה מעוניין בתזכורת יומיומית למבנים מלאי חרדת הקודש שאנשי כריסטוס, כפי שנהג לכנותם, הקימו לכבוד האל שלהם.

מה את אומרת על זה? הוא שאל. את שמחה?

 

למחרת הם רכבו לשם על אופניהם כדי לראות את המקום. הם נפגשו ליד עץ האלון בפארק. בכובעים, צעיפים וכפפות דיוושו אל אותו רובע שפאולה לא הרבתה לשוטט בו אך לודגר חזה לו שגשוג בעתיד הקרוב. הלופט שכן ברחוב מרוצף אבן ומוקף בעצים, השקיף על התעלה והיה גדול כמו תחנת רכבת. לא היו כנסיות בקרבתו, ולמעשה גם לא היו הרבה דברים אחרים. הקירות ניצבו מולה לא מטויחים, היה קר בפנים, והדחף הראשון שלה היה להסתלק משם מהר ככל האפשר.

לודגר פרש את המתווה על הרצפה. הוא מדד את שטח הדירה בצעדיו, בחן את הקירות והחלונות והחל לתאר את רשמיו. פאולה כבר ראתה את ארונות המטבח שלה ניצבים על הגבהת עץ, היא כבר הרגישה את לוחות הפרקט תחת רגליה, עלתה במדרגות לאזור השינה והביטה מלמעלה, שעונה על מעקה הגלריה, על חלל הלופט כולו.

*

הפרידה מיודית הייתה קשה.

הן גרו יחד יותר מחמש שנים. אף אחד אחר לא היה קרוב אליה כל כך. כשהיו תינוקות הן נדחפו זו לצד זו בעגלות זהות כמעט על ידי אימהותיהן, הן היו באותו פעוטון, באותו גן ילדים, באותו בית ספר. הן עברו יחד את טקס הקונפירמציה בכנסייה, קיבלו מחזור באותו חודש של אותה שנה, ושתיהן עזבו את נאומבורג בגיל שמונה־עשרה. יודית הלכה ללמוד רפואה בלייפציג, פאולה פנתה להתמחות כמוכרת ספרים ברגנסבּוּרג.

במהלך מעבר הדירה הסתובבה להם יודית בין הרגליים ולא הביאה תועלת. בדממה האזינה לשבחים שכולם חלקו לדירה, ועוד לפני שהועלה הארגז האחרון ממשאית ההובלה נפרדה מפאולה.

*

בחודשים הראשונים לחייהם המשותפים העסיק את לודגר נושא אחד ויחיד – פרויקט שימור במרכז העיר של בית מהמאה השבע־עשרה. למרות עבודות שימור שנעשו בו ניזוק הבית שוב ושוב מלחות ועובש. האדריכלים המקוריים של הפרויקט פוטרו. תחשיב העלויות החדש שלהם חרג בהרבה מהרף העליון שהוצע בתחילה, ולודגר ניצל את ההזדמנות. הוא כתב הצעה שאיש לא היה מסוגל להתחרות בה. ההצעה שלו הייתה כל כך משתלמת, עד שזה עורר חשד, והפתרון שלו נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. השיטה של טמפרציה על בסיס עקרון חלוקת החום נוסתה בהצלחה על ידי ממציאהּ, הרסטורטור הניג גרוסשמידט, בטירות ובמוזיאונים רבים. לודגר היה תלמיד שלו. הוא הלך לסמינרים רבים של גרוסשמידט.

במקום גופי חימום רגילים הונחו בקירות החיצוניים צינורות חימום מתחת לטיח, והחימום האחיד בכל המקומות שם קץ לבעיית הלחות והעובש. האקלים הפנימי של המבנה השתפר, איכות האוויר השתפרה, צריכת האנרגיה ועלויות האחזקה פחתו.

אפילו במהלך ארוחת הערב הוא תכנן תוכניות והסביר לפאולה באיזה עומק יונחו הצינורות מתחת לטיח, מאיזה חומר הם יהיו עשויים, באילו מבנים כבר נוסתה השיטה הזו בהצלחה. את המילה טמפרציה הוא הגה כמעט בחרדת קודש, ואפילו פעם אחת לא קרה שהתוכניות לחתונה המתקרבת עוררו בו התרגשות דומה.

 

לודגר פסל נישואים בכנסייה, ופאולה לא התווכחה. לתחושתה היה נכון לייצר הרמוניה באמצעות הסכמה, ורוב האורחים יהיו מהצד שלה. לודגר הזמין את האחים ברינקמן עם נשותיהם ואת הנבחרת שכבר השתתפה במעבר הדירה. מבין קרובי המשפחה שלו לא בא אף אחד. רשת הקשרים שלו הייתה מוגבלת לעמיתים לעבודה, ללקוחות ולבעלי מלאכה.

פאולה לקחה על עצמה את בחירת המנות שיוגשו, וכן את בחירת המשקאות, את עיצוב ההזמנות ואת קישוט הדירה. רק בבחירת המוזיקה ביקש לודגר להיות מעורב.

במשך מחצית הלילה הם ישבו יחד. לודגר עבר על תקליטי ג'אז בחיפוש אחר היצירות הכי טובות, עישן תוך כדי, מדי פעם זמזם בשקט לפי המנגינה, וכשפאולה החלה לרקוד בספונטניות אחרי כוס היין השנייה, הוא התבונן בה. הוא עשה זאת במבוכה אופיינית, שפאולה כבר הכירה.

בראש שמוט ובכתפיים משוכות, בקבוק הבירה צמוד לפה, הוא ישב שם והתבונן. מבטו עקב אחריה.

כשפאולה צנחה בחיקו, הוא הניח את הבירה בצד, כרך את זרועותיו סביב מותניה ונשק לה. מייד אחר כך הדף אותה מעליו וקם על רגליו. גופו היה מתוח, מבטו הקיף את החדר, והוא הכריז בהתרגשות שגם בדירה הזאת טמפרציה היא הפתרון הטוב ביותר.

 

אף אחד אינו מה שרצינו שיהיה.

פאולה קיוותה שעם הזמן יצטמצם הפער שבין משאלות ליבה למציאות.

***

כותונת הלילה עדיין לגופה כאשר היא יוצאת למרפסת אחרי ארוחת הבוקר ומביטה על הגינה שלמטה. זו הדירה החמישית של פאולה בעיר הזאת; סוף־סוף היא מרגישה בבית.

כרכומים ושַלגיות פורחים בגינה המשותפת שגדר אבנים גבוהה מפרידה אותה מגינות הבניינים השכנים. מתחת לפאולה ולני גרה משפחה עם שני ילדים קטנים יותר, ובקומה הראשונה גר זוג נשוי מבוגר יותר. על פי רוב הם חיים בשלום זה לצד זה. רק הגינה המשותפת מובילה מדי פעם לוויכוחים. חיבתו של הזוג המבוגר לסדר מתנגשת עם הנטיעות הספונטניות, שרק לעיתים רחוקות מוכתרות בהצלחה, של המשפחה מקומת הביניים. אבל בסך הכול שורר כבוד הדדי בין כולם, ומדי שנה מתקיימת מסיבת קיץ משותפת.

פאולה פוסעת באיטיות מקצה אחד לקצה השני של המרפסת, הנמתחת לרוחבם של שלושה חדרים, שמכל אחד מהם יש יציאה אליה. הגשם שוכך בהדרגה, ועדיין אין תשובה מוונצל. אולי הוא עובד בסטודיו, אולי עדיין לא קרא את ההודעה שלה, אולי הוא בדרך אליה. הוא יבוא, בזאת אין לה ספק.

היא מסיעה את ידיה על מעקה העץ של המרפסת, עוקבת אחר תנועת הזרועות, הידיים, בוחנת את נשימתה ונותנת את דעתה למאמץ שנדרש ממנה כדי לחוש את גופה. הוא אינו כופה את עצמו עליה באמצעות כאבים, חוסר תנועה או תשישות מוגזמת. היא כבר מזמן חדלה להתייחס כמובן מאליו לדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם.

במהלך נישואיה ללודגר היה מבטה שלוח אל עתיד מעורפל, לאחר מות יוהנה הוא נשלח אל עבר חד מדי. בהווה היא שומעת את פעמון הדירה ורצה לדלת הכניסה.

ונצל מגיע עם פרחים גנובים. הוא מוצא אותם בחולפו דרך פארק רוזנטל, אחר כך הם יועברו לאגרטלים קטנים שמפוזרים בדירתה של פאולה.

הוא קיצץ את שערו ההולך ומקליש. ונצל הוא הגבר הראשון שאינו מנסה לעצב אותה. הראשון שלפעמים טורח אך ורק סביב העונג שלה. הראשון שהיא אינה מציגה בפני הוריה.

היא אוחזת בידו ולוקחת אותו לחדר השינה.

בזמן שהוא מפשיט אותה באיטיות, פוקד עליה לשכב על בטנה ומעסה אותה בקצות אצבעותיו מהצוואר מטה עד אל השוקיים, שאותן הוא מפריד זו מזו, היא מדמה לרגע שפעולותיו הן תזכורת לכל מה שהיא כולאת בתוך תוכה. היא מספרת לו על הגברים. מספרת לו עד לאן הרחיקה לכת, אילו דברים הרשתה להם רק כדי להרגיש צורה אחרת של כאב. כאב שישלוט באבל שמשתולל בה כמו שד פרוע. בדמעות היא מספרת מה גרם לה להתבייש בעצמה, מה מצא חן בעיניה אפילו שהתביישה בעצמה, וכיצד הכניעות אפשרה לה לשכוח לכמה שעות את מות בתה. וכשהיא מפסיקה לדבר הוא מנשק אותה, שפתיו עוברות שוב במסלול שהתוו קצות אצבעותיו.

***

בבוקר יום כלולותיהם העיר אותם רעש. אחד החלונות נותר פתוח במהלך הלילה. ציפור התעופפה פנימה. היא פרכסה באמוק בין המנורות והרהיטים, נחבטה בשמשות החלון ונפלה ארצה, ניסתה לצאת שוב והחטיאה פעם אחר פעם את הדרך החוצה.

פאולה זינקה מהמיטה. היא פתחה את כל החלונות. ליבה הלם בפראות. בכל פעם שהציפור נתקלה בשמשה, היא נבהלה. לודגר עזר לה. ביחד דלקו אחריה ברחבי החלל הגדול, במטרה להניסה דרך החלון, אך לשווא. היא לא מצאה את דרכה החוצה. עוד היה מוקדם בבוקר; השחר הפציע באור דמדומים ורדרד. הציפור נעצרה במקומה על הרצפה, והם החליטו להמתין.

מששבו למיטה התקרב אליה לודגר עד שנצמד אליה בגופו. הוא כרך את זרועו סביבה וטמן את ראשו בשערה. קצות אצבעותיו ליטפו את בטנה. כשרעד חלף בגופה, קפאה תנועת זרועו. זמן קצר לאחר מכן נרדם שוב. פאולה האזינה לחבטת הכנפיים ולצווחות הקצרות והצורמניות של הציפור בזמן שאצבעותיה התנועעו בין רגליה המרווחות. בזהירות היא נחלצה מחיבוקו. היא שכבה על בטנה וטמנה את פניה בכרית.

מאוחר יותר התעוררה בבהלה למשמע צלצול השעון המעורר. היא קמה מייד מהמיטה וסרקה את חלל הדירה. הציפור נעלמה.

*

מירח הדבש שלהם, מסע בהרי הווז', שבה פאולה עייפה ומרוצה. מסנט אוֹדיל הם צעדו דרך קוֹל דוּ קרויצוֶוג אל קייזרזברג ואז פנו דרומה לשמורת הטבע, במזג אוויר הפכפך ועם עליות ומורדות שהיו – לדעתה של פאולה – סכנת מוות. לפרקים צעדו במשך שעות אחד אחרי השני בלי להחליף מילה, כי השבילים היו צרים מדי והדיבור דרש מאמץ רב מדי. ואז הם שוב צעדו זה לצד זה ודמיינו ביחד את עתידם המשותף.

לאורך קילומטרים רבים לא פגשו איש בדרכם. הם ערכו פיקניקים על סלעים שהשמש חיממה, בחורבות של טירות עתיקות ובביצורי מלחמה ישנים.

ברגע שהיו מתיישבים היה לודגר שולף את המפות. היו לו כל מיני מפות בקני מידה שונים, והוא תמיד הראה לפאולה היכן בדיוק הם נמצאים. בזמן שאכלו לחם, גבינה ותפוחים, הסביר לה את המסלול לשעות הקרובות. התפעלותו מרמת הדיוק של המפות, שכללו גם את השביל הקטן ביותר, לא ידעה גבולות.

בבתי ההארחה הכפריים שבהם לנו בלילות, הם חלקו את אולם השינה עם מטיילים אחרים. רק בלילה הראשון והאחרון במסעם בן עשרת הימים לנו בבית מלון, עם חדר אמבטיה משלהם ומיטה זוגית נוחה, ורק בשני הלילות האלה שכבו זה עם זה. לודגר סיגל לעצמו מנהג להשתבלל לאחר מעשה ולהטמין את ראשו בחזה של פאולה. כך הכי אהב להירדם. אם פאולה הייתה פונה ממנו בזהירות, שכן בתנוחה זו לא הייתה מסוגלת להירדם, הוא היה מתקרב ונצמד אליה שוב. אפילו מתוך שינה עמוקה הוא שב ונצמד אליה ברגע שניתק המגע בין גופיהם. פאולה הייתה קמה מהמיטה בצד אחד, רק כדי לשוב ולהישכב בצידה האחר. אף על פי כן, היא שמחה על האישור הגופני הזה של אהבתו.

*

ביום העבודה הראשון אחרי הטיול בירכו אותה עמיתיה של פאולה בעבודה לשלום בשם משפחתה החדש – פאולה קרוהן. וכשמריון, שעבדה איתה במחלקת ספרות יפה, קראה לעברה בסופו של אותו יום פאולה, בעלך כאן! היא הזדקפה וחייכה.

זה היה אחד מאותם רגעים שגם מאוחר יותר לא איבדו מערכם.

בג'ינס וחולצת פשתן עמד לודגר לפני שולחן הכותרים החדשים ונופף לה. היא לא ידעה מה פשר הגאווה שהדבר עורר בה.

*

מסך ההורמונים עלה.

ערבים רבים העבירה פאולה לבדה בלופט. כשהייתה פותחת את החלון המשקיף לתעלה חלחל לדירה ריחם המעופש של המים המטונפים. כאשר סגרה את החלון השתררה דממה מסתורית. קולה שלה הדהד בחלל הענקי. לא היו בו חדרים נפרדים, רק קובייה באמצע, שבה היה חדר האמבטיה.

בכל ערב היא המתינה לשובו של לודגר. פרויקט הטמפרציה תבע את זמנו יותר מכל פרויקט אחר, ותכופות שב הביתה מאוחר. בשעות ההמתנה היא בישלה או קראה, שוחחה בטלפון או עמדה ליד החלון, בלי לשכוח לרגע שכל מעשיה אינם אלא דרך להעביר את הזמן. הציפייה הדרוכה הסתיימה רק בהישמע קרקוש המפתח במנעול, ופאולה שאלה את עצמה אם זו באמת רק הדירה והריק שבה.

ציפורים התעופפו אל תוך הלופט שוב ושוב. לא כולן מצאו את הדרך החוצה. באחד הימים מצאה יונה שבורת כנף רובצת על הרצפה ליד שולחן האוכל. ביום אחר מצאה דרור מת מוטל מתחת לחלון שדרכו נכנס.

מאותו רגע ואילך נותרו החלונות סגורים.

*

בכל יום ראשון הם אכלו ארוחת בוקר בקפה טלגרף.

לודגר קרא את ה'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג' ואת ה'נויה ציריכר צייטונג', פאולה את ה'שפיגל' ואת ה'צייט'.

הם רכבו על שבילי אופניים לאורך נהרות הזאלה והמולדה, ביקרו בתערוכות, הלכו לקולנוע והתווכחו על בחירת הסרט. לודגר העדיף סרטים דוקומנטריים ופאולה העדיפה ביוגרפיות של אמנים. לודגר לגלג על כך שפאולה למעשה לא הייתה יכולה לשאת אפילו יום אחד בחייו של מישהו כמו גיאורג טראקל ואפילו לא שבוע בחייה של קאמי קלודל. היא טענה כלפיו שהוא מתייחס לכל דבר ברצינות רבה מדי, שהוא כבד וחסר הומור, והוא השיב על כך שהקלילות והשאננות הן בדיוק מה שמדרדר את העולם לתהום.

הם רבו על דברים שהם מעולם לא האמינו שאפשר לריב עליהם. ברכיבה על אופניים הוא רכב מהר יותר ממנה. הוא לא הפנה את ראשו לאחור אליה. הוא שעט עם אופניו לעבר רמזורים שעמדו להתחלף לאדום, חצה את הכביש והמשיך לנסוע בזמן שפאולה נשארה לחכות שהרמזור יתחלף לירוק שוב. הוא גם תמיד קבע את המסלול. הוא הכיר את המסלול הטוב ביותר מכל נקודה בעיר לכל יעד. התנגדותה של פאולה נשברה לכל המאוחר כאשר זרק מבט על המפה שתמיד נשא עימו.

לפעמים נותרה מאחור בכוונה ורכבה במסלול משלה. היא ידעה כמה זה מכעיס אותו והיא ידעה שההתפייסות קורית לפעמים במיטה.

כשלודגר זעם, הוא לא ריסן את כוחו הגופני. הסקס היה חופשי יותר מבדרך כלל. ואלה היו הלילות שמילאו את פאולה בתקווה. בלילות אחרים היא שכבה ערה, נחלצה מהחיבוק שלו ולא ידעה לאן להוליך את תשוקתה.

*

עזיבת הלופט הייתה ההחלטה הראשונה שפאולה הצליחה לממש.

זה לא היה צעד נבון. מחירי השכירות היו בשמיים, ולודגר היה בעיצומו של משבר.

למרות ההצלחה לא הגיעו חוזי טמפרציה נוספים. היעד שלו נראה לו במרחק נגיעה. כאילו בקרוב מאוד יתפרסם 'ברינקמן וקרוהן' בתור משרד האדריכלים הטוב ביותר בתחום הבנייה האקולוגית. הוא דחה פרויקטים יוקרתיים אחרים ונקלע למריבה עם האחים ברינקמן.

באותו זמן היה העובר ברחמה בגודל שמונה סנטימטרים. הוא היה מסוגל לתחוב את האגודלים לפה, להחזיק את חבל הטבור בין האצבעות, והוא התנועע במרץ.

תמונת האולטרסאונד הייתה מונחת ביניהם על השולחן. פאולה בכתה. היא דיברה והתחננה. קירות וחדרים! לודגר חזר על דבריה ונענע את ראשו. המיטה גדולה מספיק לשלושה, והלופט אידיאלי לתינוק. אפשר לשחק בכל סוגי המשחקים. לרכוב על אופניים, לקפוץ על טרמפולינה, להתנדנד – מה עוד היא רוצה?

פאולה קמה מהשולחן ומחתה את הדמעות מפניה, נטלה את תצלום האולטרסאונד ותחבה אותו לתיקה.

 

בחודשים הבאים היא תרה את העיר באופניה לכל אורכה ורוחבה. היא התקשרה למתווכים ולמשכירים פרטיים, בחנה כל מיני דירות והחליטה על מבחר מסוים שאותו הציגה בפני לודגר בערבים.

הדירות, כך התברר, נמצאו באזורים שלודגר לא היה מוכן להביא בחשבון, ברחובות נטולי עצים ועל כן בלתי מתקבלים על הדעת, במצבי תחזוקה שהוא לא היה יכול לחיות עימם, עם שכנים שלא מצאו חן בעיניו רק על בסיס מה שידע מפי השמועה. הוא התנגד למגורים בסמיכות לעורכי דין, יועצי מס או סוכני נדל"ן. הוא תיעב את רכבי הארבע על ארבע שלהם שמהם הביטו על האחרים מלמעלה, זלזלו בחוקי התנועה וחנו בחניה כפולה. הוא התחלחל מסמלי הסטטוס שלהם, תביעתם לכריתת עצים לטובת מקומות חניה חדשים, חוסר המודעות שלהם לחיים הנכונים.

באחד הימים הם עמדו על מרפסת דירת ארבעה חדרים משופצת למחצה והשקיפו על חלקו הדרומי של היער ולודגר הסכים סוף־סוף, אך פאולה לא חשה שמחה. ריחו המעופש־לחלוחי של שום הבר העלה בה קבס. היא נשענה על מעקה המרפסת ועצמה את עיניה.

הדירה הייתה בבניין עורפי. שאון מכוניות לא חדר אליה, גם לא טרטור החשמליות, רק צמרות העצים הירוקות וציוץ הציפורים. המרחק למרכז העיר היה עשר דקות באופניים, מקומות העבודה של שניהם היו קרובים באותה מידה. בחדר המדרגות ניצבו המון זוגות אופניים, ומכל חלון שהשקיפו דרכו לא נראתה אף מכונית. זה היה מושלם.

 

ביום המעבר פאולה יכלה רק להשגיח ולחלק הוראות למובילים. נותרו לה רק ארבעה שבועות עד ללידה. הרגליים כאבו לה והנעליים לחצו על כפות הרגליים הנפוחות. היא סבלה מצרבת והייתה עייפה להחריד. יותר מכול רצתה לשוב אל תוך הקונכייה שלה כמו חילזון.

אבל בסופו של אותו יום, בתוך הבלגן של ארגזים, מזוודות ורהיטים מפורקים, רק המיטה ניצבה במקומה. וכאשר נשכבה סוף־סוף חשבה פאולה על הלילות שהעבירה בה ללא שינה ועל העובר חסר השם שבבטנה.

 

הלידה התרחשה שבועיים לפני המועד, במיטה הזאת. הלידה הביתית הייתה רעיון של לודגר. את יודית, שעבדה בהנובר כרופאה מתמחה, היא לא שיתפה בכוונה הזו. פאולה ידעה מה דעתה של חברתה בנושא. ימי־ביניימי, היא הייתה אומרת, מטומטם לגמרי.

את החרדות שלה עצמה הרגיעה בידיעה שבמקרה הצורך, רופא יגיע אליה בתוך דקות. גם עמיתיה לעבודה חיזקו אותה בהחלטה ללדת בבית. הסתובבו סיפורים על חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. בית החולים לא היה מקום בטוח יותר מהמיטה הפרטית.

כעת היא כרעה לפניה והביטה מעלה. נורה עירומה השתלשלה על חוט. מנורות ומדפים עדיין לא הותקנו. עשרים דקות חלפו מאז שהתקשרה. קח מונית, אמרה בלי הרבה תקוות. אבל לודגר, כצפוי, רכב הביתה באופניים. היא שמעה את המפתח במנעול, את צעדיו במסדרון ואת חבטת התיק המוטל ארצה, ואז לא שמעה עוד דבר. ציר לידה פקד אותה, ההכרה שלה הצטמצמה לגב ולבטן התחתונה. בתשע השעות הבאות הוא יצא וחזר פעמים רבות. הוא כרע על ברכיו לצידה, נשכב לידה, החזיק לה את היד ומחה זיעה ממצחה.

גומי לשיער! היא צעקה. תכבה את המוזיקה! היא ציוותה וגם תסגור את החלון! ועד שהמיילדת אישרה להם סוף־סוף להתחיל עם הלחיצות, כבר מזמן לא נותרו בה כוחות למילים.

אבל כמה מהר החווירו הפרטים, כמה מהר נשכחו הכאבים. המיילדת הניחה את התינוק בחיקה של פאולה, וכשפאולה ראתה שזו בת, צנחה מחויכת בחזרה לכרית. לודגר גזר את חבל הטבור, ורגע לאחר מכן ינקה לני אנטוניה קרוהן מחזהּ של פאולה.

*

שלושה שבועות נשאר לודגר בבית.

בשלושת השבועות האלה היו הוא והיא ולני העולם. גם במהלך ההנקה הוא שכב לצידן. את הגיחות ההכרחיות החוצה הוא השלים במהירות המרבית. הם היו כמו שדה כוח שאבד לו כוחו בכל עת שאחד מהם נטש את המעגל הסגור.

לעיתים נדירות יצא לה ללוות משפחה שבה הכול מתנהל בהרמוניה כזו, אמרה להם המיילדת בביקורה האחרון.

ביומם המשותף האחרון הם התעוררו עם עלות השחר. פאולה הייתה שמחה להמשיך לשכב. במהלך הלילה הניקה את לני כל שעתיים. היא הייתה כל כך מותשת שאפילו ההליכה לשירותים הייתה מעל לכוחותיה.

הפארק היה ריק מאנשים. ערפילי בוקר כיסו את המדשאות. צינת סתיו שררה באוויר. כשהם הגיעו לעץ האלון, שבראשית הקשר שלהם נהגו להיפגש לידו תמיד, הניח לודגר את התרמיל על הארץ, שלף מתוכו את חפירה ומכוש והחל לחפור בור. כאשר נתקל המכוש בשורש, ניתר הכלי בחזרה וכמעט פגע לו בראש. הוא חיפש מקום אחר.

לני התחילה לבכות. היא שכבה בעגלה, מכוסה בשכבות רבות כמומיה. זרועותיה חתרו באוויר וצרחותיה קרעו את הדממה. פאולה נדנדה את העגלה. רוכב אופניים חלף על פניהם ביעף. עוד מעט יתמלאו השבילים ברוכבי אופניים, ברצי ג'וגינג ובבעלי כלבים. באיטיות היא התרחקה מלודגר מטרים אחדים. העמידה פנים שאינה קשורה אליו, כאילו היא עצמה עוברת אורח בלבד.

כעבור כעשר דקות הגיע הבור לעומק של כשלושים סנטימטרים. הוא שוב שלח את ידו אל התרמיל. שלף משקית ניילון את השליה המופשרת, החזיק אותה למשך זמן־מה בידיו ולבסוף הכניס אותה לבור. אחר כך הושיט את זרועו לעבר פאולה.

היד שלו הייתה לחה, ופאולה הבחינה בטעם מתקתק בפיה.

כשהבור כוסה שוב, לני עדיין צרחה. פאולה פנתה אחורה ודחפה את העגלה במהירות על הדשא עד לשביל. רק פעם אחת שלחה מבט לאחור. כלב גדול שעט בנחישות לעבר המקום שבו אדמה לחה התגבהה מעל הדשא הירוק.

לפני שהוא הגיע לקבר השליה היא הסתובבה.

*

להיות לבד עם הילדה היה שונה בכל היבט.

מקצב חייה הותאם לצורכי היניקה והשינה של התינוקת. גופה היה לה זר. השדיים השתייכו ללני, הגפיים היו כבדות, השיער יבש כמו קש, ורק באיטיות שבה בטנה לצורתה הקודמת.

בשובו הביתה היו מעייניו של לודגר נתונים לבתו בלבד. אם הייתה בזרועות פאולה, היה שולח מייד את ידיו ולוקח אותה ממנה בלי לבקש רשות. פאפא היה באתר בנייה, היה אומר לה, או פאפא קיבל חוזה עבודה חדש. הוא הסביר ללני מדוע בתים חסכניים באנרגיה הם רגישים לעובש, מהם יתרונותיהם של לוחות טיט, כיצד הוא מתכוון לשכנע את הלקוח לבחור בטמפרציה, ואילו סוגי דשא וצמחים מתאימים לשתילה על גגות מכוסים באדמה.

בשעות הערב עשה כל מיני עבודות בדירה. כל דבר שהוא נגע בו, נהיה יפה. הכוננית במחסן הקטן שבנה בעצמו וסידר לה תאורה, מתלי הבגדים בפרוזדור שעיצב בעצמו, המנורות המהודרות – הכול עוצב ברישול מסוגנן ונראה מושלם.

כשמשהו היה מוכן הוא קרא לה, והיא הייתה באה ומחמיאה לו, וידו גיששה אחר ידה.

רק אחר כך, במיטה, כשלני שכבה ביניהם והוא התבונן בה בעיניים פעורות מהתפעלות, עלתה בפאולה מבוכה. הרוך במבטו היה שמור לילדה בלבד. כל אחד מהרחשים הקטנים שלה ריגש אותו.

היא התביישה ברגשותיה אלה, אבל ההתפעלות שלו עוררה בה גועל.

*

בכל הזדמנות שהייתה לה נפגשה כעת עם יודית, ששבה לגור בלייפציג והחלה בהתמחות הרפואית שלה.

פאולה אהבה את השעות האלה. עם יודית היא הייתה שנונה, אירונית, בטוחה בעצמה. אבל ככל שבילתה איתה זמן ממושך יותר, כך התקשתה יותר להסתגל שוב למה שציפה לה אחרי המפגש עם חברתה. וכך גם התקשתה יותר להסתיר מחברתה את האמת.

על הלילות שבהם התעוררה כי ליבה הלם מהר מדי היא לא סיפרה דבר. וגם לא על הרגעים שבהם הכול נראה לה שגוי, כמו טעות שאין ממנה חזרה. והיא לא סיפרה שלודגר לא שכב איתה כבר חודשים. לפני הלידה זה היה התינוקת שבבטן, אחרי הלידה זה היה התינוקת שבמיטה. נשיקה חטופה בבוקר, חיבוק קצר בערב. בין לבין כלום.

 

באותם שבועות הרבה לודגר לציין עד כמה הוא מאושר. פאולה הרגישה שאת מחיר האושר הזה משלמת היא. כאילו הוא ניזון ממנה. ככל שהיה לו יותר מרץ, כך חשה היא חלשה יותר. ככל שרקם הוא תוכניות בלהט רב יותר, כך הלכה ופחתה המוטיבציה שלה.

באותה עת הוא החל לגדל זקן והפסיק לאכול בשר ולהרוג חרקים. הוא התקין מסנן מים וקנה מכשיר ביתי להכנת דגני בוקר. הוא גם החל להקצות חלק נכבד ממשכורתו לארגונים למען בעלי חיים ולאגודות למען זכויות אדם והעביר את חשבון הבנק שלהם לבנק חברתי. הוא נימק את מעשיו באמת פשוטה: עשיית הדבר הנכון היא לעולם אינה טעות.

 

לעיתים קרובות בערבים חשב בקול רם על הדרך והצורה שעליהם לחיות בה. כיצד להותיר אחריהם עקבות מעטים ככל האפשר. פאולה הייתה יושבת איתו לשולחן. מאזינה אילמת שמדי פעם מהנהנת בהסכמה.

במקביל גבר סבלו מן העולם ומבני האדם. לביקוריהם בבית הקפה הביא עימו אטמי אוזניים. הוא לא היה מסוגל לשאת קרעי שיחות של אחרים, את המעורבות הכפויה בחייהם האישיים של זרים. פאולה זיהתה את הגועל בארשת פניו המתוחה.

ביסודו של דבר היא הייתה שותפה לעמדותיו. עוד בהתחלה התפעלה מיושרתו של לודגר ומנכונותו להקרבה עצמית. בניגוד לרוב האחרים הוא פעל כמתבקש מאמונותיו והיה מוכן לשאת את הוויתורים הכרוכים בכך. היא גם הבינה את הרגישות. ובדיוק כמוהו גם היא רצתה שלני תגדל בעולם טוב יותר. והאם אותה הרמוניה ערכית לא הייתה האהבה שעליה לודגר דיבר?

אלא שכל הדברים הללו לא היו קשורים אליה אישית. אליה – פאולה.

***

פאולה, הוא לוחש ומסיט את שערה מהפנים שטופות הבכי.

וֶנצֶל מבין. נראה שהוא מבין הכול. הוא אינו בז לה, אינו שופט אותה, הוא אפילו לא מקמט את מצחו.

לפני ששכבה איתו בפעם הראשונה, היא הלכה לרופא. היא הייתה בטוחה שהיא חולה. בתוך שנה אחת שכבה פאולה עם חמישה־עשר גברים. לפי המידע באתר הבגידות הם היו נשואים. פאולה הכירה את שמם הפרטי וידעה מה גילם, מלבד זאת כלום. כשטענו בפניה שהם בריאים, האמינה להם.

וגם הגברים לא רצו לדעת כלום.

כשהגיעו התוצאות היה הקשר בינה לבין ונצל בן שמונה שבועות. הם האזינו לסימפוניה של ברהמס ולקונצ׳רטו לפסנתר של רחמנינוב, הלכו לתיאטרון, עשו טיולים ארוכים ברגל והתנשקו על ספסלים בפארק. פעם היו הקשרים שלה מתחילים, נמשכים ומסתיימים בתוך שמונה שבועות. את וֶנצֶל היא עדיין לא ראתה עירום.

בתחילה חששה שהוא יסתלק אם יבין עד כמה חבולה היא. אבל אחרי ששוב ושוב הופיע בזמן במקומות שקבעו להיפגש בהם, נמוגו חששותיה לאט־לאט.

כשעמדה מול הדלפק במרפאה ניסתה פאולה לשווא לקרוא את התוצאה בארשת פניה של המזכירה הרפואית. עיני האישה רפרפו על פני דף הנייר, פניה נותרו נטולות הבעה. הטלפון צלצל, היא הרימה את השפופרת, קבעה תור ואז שבה והביטה בדף. הכול בסדר, גברת קרוהן, אמרה בלי להרים את מבטה.

 

פאולה רכבה על אופניה. הרוח בפניה הייתה חמימה.

בשוק היא קנתה דגים, עגבניות, פלפל, מלפפונים, צנוניות, חסה, בצלים, שום, עשבי תיבול טריים, לימונים וזעפרן. עם סלי אופניים מלאים עצרה גם בחנות היינות, טעמה יין פינו גרי, פינו בלאן וסוביניון בלאן, חשה בהשפעתו הנעימה של האלכוהול ועזבה את החנות עם בקבוק סילבנר פרנקוני.

בבית כרכה למותניה סינר, שמה במערכת דיסק עם בלדות של שופן והחלה לבשל.

באותו יום הגיעו סיסי החומות. כמו בכל שנה הם הופיעו בפתאומיות. הם הגיעו במעוף מדרום לקו המשווה, בשבוע הראשון של חודש מאי. במהירות עוצרת נשימה הם טסו ברחובות, קריאותיהם הצווחניות הדהדו באוויר הערב ונשמעו גם מאחורי חלונות סגורים.

פאולה מיהרה לסלון והתיישבה על אדן החלון. במשך דקות אחדות השתקפה השמש השוקעת בשמשת אחד החלונות שממול. צדודיתה נראתה כמו מגזרת נייר על גבי הווילון שחצה את החדר, וצללי הסיסים חלפו מעליה ביעף.

 

באותו לילה הם שכבו. וֶנצֶל לא עשה דבר שפאולה לא הכירה, ובכל זאת היה משהו שונה במעשה האהבה שלו. זה היה כמו מוזיקה מורכבת – אחרי ההאזנה הראשונית הופיעו צלילים אחרים, עדינים יותר, היופי התגלה בגוונים החרישיים ביותר ואפילו בהפוגות. וכאשר פקחה את עיניה בבוקר למחרת, וֶנצֶל עדיין היה איתה.

***

כשלודגר הפסיק לקרוא לה בשמה, היא החלה במפגיע לעשות דברים מנוגדים בתכלית להשקפת עולמו.

בבוקר יום ראשון אחד התקלחה פאולה חמש־עשרה דקות שלמות.

ביום רביעי אחד בערב זרקה לנגד עיניו תפוח מעוך לפח.

היא קנתה בגדים ונעליים, אף על פי שהיו ברשותה די והותר בגדים ונעליים. אבל את שמה שמעה שוב רק כאשר צלתה סטייק בקר באחד הערבים.

באותה נקודת זמן היה לודגר צמחוני שבועות מעטים בלבד. ההחלטה שלו הייתה נושא השיחה בכל ערב. הוא ציין סטטיסטיקות של צריכת בשר עולמית, של גידול חיות תעשייתי, של צריכת מספוא ומים. היכולת שלו לזכור עובדות הייתה מרשימה, וההשלכה ההכרחית של הידע הזה הייתה הוויתור.

כשנכנס לדירה וקרא היי, יקירה! פאולה בדיוק נטלה את הסטייק המוכן מהמחבת והניחה אותו על צלחתה. היא בזקה עליו פלפל ומלח אטלנטי והניחה סלט חסה לצידו. בסכין חדה חתכה את הבשר. נוזלי צלייה ניגרו על הצלחת. בפנים היה הבשר נא. זרם דם דקיק פילס את דרכו בין עלי החסה הירוקים.

ליבה של פאולה הלם עד לגרונה. היא כבר לא הייתה רעבה. לרגע שקלה להעלים את הבשר בפח האשפה, אלא שלודגר כבר נעמד לצידה.

מה את עושה, אהובה? הוא שאל.

היא רק הביטה בו בשתיקה והוא אמר: פאולה! ומלבד זאת כלום.

 

אחרי שרכשה מכונית לא החליף איתה מילה במשך שבועות.

זו הייתה מכונית גדולה מעבר לנדרש – וולבו שחורה ישנה, כמעט חמישה מטרים אורכה.

כמו חיה פצועה הוא התרוצץ ברחבי הדירה, שפוף, מובס.

פאולה לא התנצלה. שתיקתו ייסרה אותה, אך מששבו לדבר סוף־סוף הגנה על מעשהּ בטענה שהוא ממילא לא היה מסכים. בעודה שוטפת את רצפת חדר האמבטיה אמרה לו שהוא רק בעלה ולא האדון שלה. לודגר השיב לה שלפעמים היא דווקא כן מייחלת לשליט, וכאשר קלטה למה הוא התכוון, צחקה. גם על שפתיו ריחף חיוך, והיא לא נתנה לרגע הזה להתמסמס. היא נשקה לו. אחר כך רכנה מעל מכונת הכביסה, ולודגר עוד זעם מספיק כדי לא להירתע.

 

השלום נשמר לזמן קצר.

בצהרי יום ראשון אחד טרטר פעמון הדלת. יודית נכנסה בסערה, ניגשה מייד למטבח ובשתיקה הניחה על השולחן תצלומים של סוסה מסוג קווטר בצבע חום כהה עם פס לבן על המצח. כמה ימים לפני כן עברה בהצלחה את המבחן באנדוקרינולוגיה ובדיאבטולוגיה. הסוסה הייתה המתנה שהעניקה לעצמה.

עם לני בזרועותיו בהה לודגר בתצלומים בזמן שיודית דיווחה בהתלהבות על דרגת ההכשרה של הסוסה, על אצילותה, גמישותה ויכולת הלמידה שלה. משסיימה אמר לה בסלידה גלויה שאנשים בעלי תודעה מוסרית אינם רשאים לרכוב על חיות ולא לאלף אותן, שכל זה מחולל סבל מיותר.

יודית הניחה את ידיה על מותניה, זרקה מבט על לני וזקרה את ראשה בהתרסה. אם אתה רוצה למנוע סבל מיותר, השיבה לו, אל תביא ילדים לעולם. כי הילד הזה, כמו כל בן אנוש אחר, יחווה סבל בחייו.

היא אספה את תצלומיה, תחבה אותם לתיק והביטה בפאולה. ביום אחר אולי הייתה פאולה מתייצבת לצד חברתה. ביום אחר אולי הייתה אומרת ללודגר שהוא לא צריך לכפות את דעתו על כולם ולא לשפוט כל אדם שחי בצורה שונה ממנו.

 

זמן רב לא שבה יודית לבקר אותה.

היא לא התקשרה, ולהודעות של פאולה השיבה בלקוניות ובחוסר עניין. לטקס חנוכת המרפאה שיודית קיבלה מידי ידיד של אימה, שלחה לפאולה אותה הזמנה רגילה ששלחה לכל האחרים. בלי אף מילה אישית, בלי שום סימן לחברות שנמשכה חיים שלמים.

פאולה תלתה את האשמה בלודגר.

היא חשבה על פרידה.

אבל היא לא נפרדה.

 

בתקופה הבאה הם התכנסו יותר ויותר אל תוך עצמם, סירבו להזמנות, אורחים מיעטו להגיע. הם שוב שכבו לעיתים קרובות. במעגל הפנימי של האהבה הם הוסיפו לתפקד.

*

בתחילת ההיריון השני נאמרו מילים של מחילה ופיוס והובטחו הבטחות. פאולה הודתה שלפעמים היא פועלת מתוך רצון למחות, לודגר הודה שהוא מנסה לחנך אותה. השיחות האלה נטעו בהם את התחושה כי יישרו את ההדורים ביניהם, והעדנה שביחסו אליה הייתה אישור להשערתה שבעיות העבר לא ימלאו עוד כל תפקיד בעתיד.

מאות תמונות צולמו. לודגר ולני בסירת גומי באגם, פאולה ולני יושבות בתוך פריחת שום הבר, לני ולודגר מול עצלן בגן החיות, שלושתם יחד שרועים בדשא על גדת המולדה, וזרי חינניות בשערם.

זה היה טוב כמו שזה היה.

וזה היה שברירי כמו שזה היה.

רק כשלודגר היה במחיצתה הרגישה רגועה באמת. אם לא היה מגיע בזמן שנקבע, שיערה את הגרוע מכול – נפילה מפיגום באתר בנייה, תאונת אופניים, מפרצת מוחית.

אך שום דבר לא התרחש.

 

בעיני העולם החיצוני הם היו פשוט זוג יפה. כאשר הלכו ליום פתוח בגן ילדים בטבע ששקלו לשלוח אליו את לני חשה פאולה במבטי ההורים האחרים. הם ישבו במעגל גדול בקרחת יער, ואילו הייתה יכולה להתבונן בעצמה מבחוץ הייתה רואה אישה הרה ובטוחה בעצמה, ובחיקה ילדה אדומת תלתלים, וגבר חתיך בעל מבט מהורהר כורך סביבה את זרועו.

באותו ערב הם עשו אהבה. למרות ההיריון שתתה פאולה כוס שלמה של יין אדום, וכשלודגר עלה אליה למיטה, הוא שלח את ידיו ללא היסוס. תשוקתו התעוררה שוב פתאום. הוא נישק אותה בחופזה, אצבעותיו מחפשות בין רגליה את הלחות החמימה שציפה לפגוש שם.

כשזה נגמר, הם נלפתו בחוזקה זה בזה.

 

בימים אחרים היה הכול טוב ויפה. כשלודגר אסף את לני מהמעון ובא איתה לחנות הספרים כדי לשמח את פאולה; כשהם רכבו בפארק למגרש השעשועים, חלפו על פני פריחת היסמין ועצרו בקרון הגלידה שבגשר זכסן; כשהגיעו לרובע שלהם, הזרוי עצי תרזה חדשים ולאורכו בתים מסוידים בצבע טרי בוהק; כשלני נדחקה ביניהם בבקרים ונרדמה שוב בזמן שהציפורים בחוץ צייצו; כשהם רקמו תוכניות והעתיד זהר; כשלודגר הניח את ידיו על בטנה של פאולה כדי להרגיש את תזוזות העובר.

 

עם זאת, מדי פעם היה ספק אם הילדה הזאת תזכה לשם. כל הצעותיו של לודגר הביאו להרמת גבות אצל פאולה. פְרָיה ורוּנה עוד היו סבירים יחסית. בתגובה לזוֹנהִילְד היא נאנחה בעצבים, והשם הֶדוויג גרם לה לפרץ צחוק.

ההסכמה על השם יוהנה הגיעה רק ארבע שעות לאחר הלידה. במהלך השעות הללו כונתה התינוקת ״היא״ ותו לא. בשתיקה הם שבו מהמרפאה לביתם. לודגר החזיק את שקית הניילון ובתוכה השליה, פאולה החזיקה את יוהנה.

היא בעצמה לא ידעה מדוע נטש אותה האומץ ללידה ביתית נוספת. הלידה הראשונה עברה עליהם ללא קשיים. האם היו אלה סיפוריה של יודית על סיבוכי לידה, על מקרים של התלפפות חבל הטבור סביב הצוואר, על מחסור בחמצן, נכות ומוות? או שהיה זה כדי שלודגר לא יקבל את מבוקשו?

משהגיעו הביתה ניגש לפני הכול למקרר ושם את השליה במקפיא. אחר כך הלך לאסוף את לני מהשכנים. היא הסתערה לעבר יוהנה ששכבה בסלקל וישנה. נפעמת נגעה בידיה, בראשה ובאפה של אחותה הקטנה, עד שלודגר נאלץ לקחת אותה משם לבסוף כדי לא להפריע את שנתה של יוהנה.

פאולה נשכבה מייד במיטתה. די היה לה להביט בלודגר כדי להרגיש מותשת. כשהם הגיעו למכוניתם בחניון בית החולים הוא קשר את הסלקל למושב האחורי והתיישב במושב שליד הנהג. הוא לא מצא שום סיבה לחסוך ממנה את הנהיגה. זו לא המכונית שלו, אמר, הוא מעדיף להיות כמה שפחות קשור אליה.

 

למעשה ,לודגר נהג בוולבו השחורה בדיוק פעמיים לאורך כל שנות נישואיהם. הפעם הראשונה הייתה בדרך לבית החולים שבו יוהנה באה לעולם, והפעם השנייה הייתה לקבורתה של יוהנה.

זה היה ביוני. השמש זרחה בעוצמה מסנוורת, בכל רחבי העיר התנוססו דגלי גרמניה, אוהדי הכדורגל חגגו את הניצחון באליפות העולם, והמזגן בוולבו היה מקולקל. לודגר פתח את כל החלונות בשתיקה, רוח קיצית חמימה ליטפה את ראשיהם ונשאה אל תוך המכונית את ריחן המתקתק של התרזות. האוטו היה מכוסה בטל דבש. הידיות היו דביקות, השמשות היו עכורות, אך לודגר לא עשה דבר בעניין. הוא נהג בלי להפעיל את המגבים.

בחלקה הדרומית של בית הקברות התעופפו דבורים ופרפרים, ומאות שיחי רודודנדרון כיסו את צידי השבילים והקיפו את הקברים. פרחיהם קמלו מזמן, ובגלל היובש המתמשך היו עליהם המצהיבים שמוטים ברפיון. זה היה היום הארוך ביותר בשנה. נקודת ההיפוך הקיצית. יום לפני יום נישואיהם החמישי.

פאולה הבחינה בכל משב רוח, בכל עלה מרשרש, בכל חרק. רק באנשים בהתה כאילו היו אוויר. לודגר החזיק את ידה של לני. פניו היו כבויות.

*

יומיים לפני מותה קיבלה יוהנה חיסון.

היום אנחנו הולכות לרופא, אמרה פאולה בלי לקטוע את עבודתה. האני מקבלת חיסון. יוהנה ישבה בחיקו וטפחה בידיה על הצלחת שלו. הניתור הרועש של הצלחת שימח אותה. היא צחקה וצהלה, וגופה הקטן והעגלגל החל להתנועע בקצב הולך וגובר. זרועו השמאלית של לודגר הייתה מהודקת היטב סביב גופה, ובזרוע ימין ניסה לקרב את ספל הקפה אל פיו בלי שיישפך. הוא שמע את דבריה וצמצם את עיניו. פאולה הכירה את הבעת פניו והתעלמה ממנה. בזמן שחתכה ירקות ופירות בשביל לני והכינה לה פרוסות לחם לגן, הסביר לודגר בקולו השלֵו שלא החיסונים אלא ההיגיינה והשיפור בתנאי החיים הם שהביאו לצמצומן או למיגורן של מרבית המחלות. וכשהיא לקחה ממנו את יוהנה כדי להלביש אותה, הוא אמר ששמע על מקרים של נזק מוחי ושיתוק בעקבות מתן חיסונים. אתה רוצה להתחיל ללכת במקומי לרופא? היא שאלה מרוגזת. מעכשיו תישאר אתה בבית כשהילדות חולות? אתה תטפל בהן כשיהיו להן שעלת או חצבת?

בחיפזון, בלי להמתין לתשובה, הניחה פאולה את יוהנה במנשא ועזבה את הדירה. שמלת הקיץ הצבעונית שלה, שהגיעה עד לקרסוליה, התנפנפה בלכתה. ברחוב הסירה את הכובע מראשה וסוככה איתו על יוהנה. הן הגיעו למרפאה בזמן.

אחר כך הוא טען שהוא התנגד.

וכעבור זמן נוסף הוא היה בטוח שבכלל לא עדכנו אותו בעניין.

*

גם ביום מותה של יוהנה לבשה פאולה את השמלה הקיצית עם הפרחים הגדולים. הדירה התמלאה אנשים פתאום. הרופא המשפטי התורן סרק את המרפסת, זירת המוות, בדקדקנות, כדי לוודא שלא בוצע פשע. פסיכולוגית ישבה ליד פאולה. רופא טיפול נמרץ שקבע את מותה של התינוקת התיישב מולה. הוא שאל שאלות על מהלך היום שחלף והימים שקדמו לו, ופאולה השיבה בקול רפה. היא רצתה לעשות הכול נכון. אם תשיב על כל השאלות, אולי תפקח התינוקת את עיניה. אם היא תישאר חזקה עכשיו אולי חלום הבלהות ייגמר.

אחרי החיסון יוהנה צרחה במשך שעות. היא בערה מחום, סירבה לשתות או לאכול ושום דבר לא הרגיע אותה. רק אחרי שפאולה נתנה לה סירופ להורדת חום ולשיכוך כאבים, היא נרדמה. כשהתעוררה היא שוב צרחה. ביום השני נעלם החום, אך הילדה שכבה במיטתה במצב של אפתיה. היא נראתה כאילו היא ישנה בעיניים פקוחות. היא בהתה בתקרה, נטולת הבעה, ולא הוציאה הגה. היא לא שיחקה ולא צחקה ולא חיפשה קשר עין עם פאולה. זרועה של התינוקת הייתה רפויה ונותרה שמוטה היכן שפאולה הניחה אותה. רופא הילדים הבטיח לה שאין זו אלא תשישות של אחרי החום.

ביום השלישי יוהנה מתה.

פאולה הניחה אותה במרפסת. היא נרדמה, עטופה בקן של שמיכות וכריות. כעבור שעתיים, משהוסיפה לשכב בחוסר תנועה, רכנה אליה פאולה, שעד עתה ישבה לצידה בכיסא נוח וקראה, וליטפה את לחייה. עורה היה צונן, אף על פי שהיה נעים בחוץ, עשרים וחמש מעלות.

פאולה הבינה מייד.

היא לקחה את בתה בידיה והרימה אותה באוויר. הצמידה אותה לגופה וצרחה. השכיבה אותה שוב והחלה להנשים אותה בפיה. רצה לטלפון כדי להזמין רופא. היא התקשרה ללודגר בעודה כורעת על ברכיה לצד יוהנה, ורעדה כל כך עד שהטלפון החליק מידיה.

*

לא הייתה אסטרטגיה לאבל.

הוא היה בלתי נשלט, בלתי צפוי, חסר גבולות. לכל רגש אחר בחייה מצאה פאולה נתיב גישה. לרגש הזה לא. הקיפאון בשבועות הראשונים עוד היה החלק הטוב ביותר. במהלכם עוד התקיימה ההבנה רק בראש ולא בלב, היא עוד לא הכאיבה, עוד הייתה מופשטת. הגוף הקטן כבר נקבר, המיטה עמדה ריקה, שעון הצעצוע נותר דמום, הכאב התמהמה. אלא שבליבה היא ידעה שהוא מצטבר, שהוא מתעצם ותופח.

*

לודגר התנהל לצידה כמעט בדממה.

הוא היה נוכח־נפקד. את מרבית הזמן העביר בקריאה. המדפסת ירקה דפים חדשים ללא הרף. ערימות של ספרים וחוברות מפורקות היו מפוזרות על שולחן הכתיבה, ולודגר ישב ביניהן. הוא בקושי ישן, אכל מעט. לרגע אחד לא האמין לממצאי החקירה של הרופא המשפטי. תסמונת מוות בעריסה. לכאורה לא נמצאו במוחה של יוהנה סימנים הקושרים את מותה לחיסון שקיבלה. לכאורה היה מדובר בצירוף מקרים. חסר סיבה. נטול אשמה. וככזה גם חסר פשר.

אבל זה לא ייתכן. תינוקת בת שמונה חודשים לא מתה ללא סיבה, ללא אשמה וללא פשר. ובאחד הימים סיים לקרוא את כל מה שהיה לקרוא. את חוסר הוודאות המייסר החליפה אמונה טהורה. החיפוש אחר האמת הסתיים. האשמה התבררה.

כעת עבד לעיתים רחוקות בלבד ובקושי הרוויח כסף. סלידתו מכל דבר בלתי נחוץ, בלתי מועיל ובלתי מוסרי החריפה, ונכונותו לשאת בהשלכות גברה. הוא הפסיק לקחת פרויקטים שלא התיישבו עם עקרונותיו. הוא דיבר בבוז על עמיתיו למשרד. הטיעונים שלהם לא עניינו אותו. הוא לא רצה לשמוע על ילדיהם, נשותיהם והצרכים החומריים שחייבים לספק.

משרד האדריכלים 'ברינקמן וקרוהן' התפרק. השלט בכניסה הוחלף. השם קרוהן נמחק מכל ניירות המשרד.

 

בהתחלה חיפשה פאולה את קרבתו, הניחה את ראשה בחיקו ומצאה שם מרגוע. אבל לודגר לא הגיב לנגיעותיה. הוא נותר נוקשה למגעה עד שהחלה לשמור מרחק.

העליזות של לני הותירה אותה אילמת ואובדת עצות. היא נשארה אטומה לכל החיוכים של ילדתה, לכל סימן שמחה בעיניה.

כשהכאב הופיע, הוא היה פראי. לפעמים בכייה בקושי נשמע אנושי. הצלילים שפרצו מתוכה הבהילו אותה, ובפני בעלה וילדתה הייתה חרדה.

בכל בוקר התעוררה בזעזוע. בכל בוקר ייחלה שיהיה כבר ערב – שהיום יחלוף, כדור השינה ייבלע, הווילון הכבד יוגף. היא לא רצתה למות, אבל לחיות לא הייתה מסוגלת. היא רצתה לשכוח, אך זה לא היה אפשרי. וכשלודגר אמר את המשפט שהביא לסיום נישואיהם היא הופתעה לגלות שהשחור שהקיף אותה עוד לא היה הקודר ביותר.

יוהנה היא על המצפון שלך, אמר לה באחד הימים. הוא עמד על מפתן דלת המטבח, אמר את המילים, הסתובב והלך משם.

***

במשך זמן־מה הם שכבו בדממה זה לצד זה.

יש לי מזל, אומר וֶנצֶל, רק עכשיו פגשתי אותך.

היא אוחזת בידו ומניחה אותה על בטנה.

 

אחר כך הם מתלבשים והולכים למטבח.

הוא שוטף ירקות, היא מניחה לידו את הסכין, היא מנקה את הבשר ומנערת אותו מהמים, הוא חותך אותו לרצועות. הוא עורך את השולחן בזמן שהיא צולה את הבשר ומאדה את הירקות. הם לא מפריעים אחד לשני. כשהוא חולף על פניה, ידו מלטפת את זרועה.

הם אוכלים.

הם שותים יין ומים.

הם מכניסים את הכלים למדיח.

הם שותים קפה.

הם שוכבים על הספה וקוראים.

הם מניחים את הספרים בצד.

עוד שלוש שעות עד שלני חוזרת –

הם מתפשטים מהר, ידיו מחליקות על שערה, על צווארה, במורד גבה. הוא תמיד רוצה לראות הכול. הוא תמיד לוקח את הזמן.

גופה מגיב מייד למגע ידיו, שפתיו, לשונו. היא אינה חוששת לבטא את משאלותיה.

***

שנה וחמישה חודשים אחרי מותה של יוהנה ושבועות ספורים אחרי הגירושים נסע לודגר לקופנהגן. הוא התגורר אצל מכרים. השהות בחוץ לארץ נועדה להבהיר דברים, להתארגן מחדש. ששת השבועות שתכנן להיות שם הפכו לשנתיים.

הוא החמיץ את יום הולדתה השישי והשביעי של לני, את נפילתה מעץ שגרמה לשבר בידה הימנית, את כניסתה לבית הספר, את המילים הראשונות שכתבה בכתב ידה אימה ני אואבת תך, מספר שיניים שנפלו וכמה שצמחו, את הדהירה הראשונה שלה על הסוסה של יודית.

בערך אחת לשבוע הוא התקשר כדי לדבר עם לני. השיחות הסתיימו כעבור דקות ספורות. היה נראה שללני אין מה לומר לאביה מלבד כן, לא, טוב. פאולה לא עשתה דבר כדי לשנות זאת. שירגיש כמה מהר הניכור מופיע, כמה הוא לא חשוב.

בהתחלה סייעו לה הוריה. בסופי שבוע הם לקחו את לני אליהם לנאומבורג, עשו איתה טיולים לגן החיות, נסיעות קצרות לרכס הרי ההרץ ולשווייץ הסקסונית. אימה של פאולה עשתה את מה שהיה צריך לעשות, והיא עשתה זאת באותה צורה שבה גידלה את פאולה ואת אַחֶיה. בתודעת חובה, ללא תלונות, ללא מעורבות רגשית נראית לעין. אביה התייחס אליה בחביבות אובדת עצות.

השבר קרה בפסחא, כמעט שנתיים אחרי מותה של יוהנה.

בדרך לנאומבורג צלפה הרוח, גשם־שלג ניתך על חלונות הרכבת, ובדרך מהרכבת לבית הוריה ראתה פאולה את הקתדרלה מבעד למעטה כבד של סופת שלג. זמן קצר לפני שהגיעו ליעדן אמר לה אביה שלא תיבהל, יש אורחים נוספים.

 

בסלון ישבו על השטיח שתי ילדות עם צמות שחורות וארוכות. הן דיברו ערבית ושיחקו בבובות הישנות של פאולה. הטלוויזיה הייתה דלוקה, וגבר ואישה במטפחת לראשה ישבו על הספה זקופים כנרות ובהו בטלוויזיה. לשולחן האוכל ישב נער. אלפון פתוח היה מונח לפניו, והוא התבונן בו במבט רציני.

אביה נעלם מאחורי ספר על כורסת הקריאה שלו.

מאז ומתמיד נהגה אימא של פאולה להתנדב. בכל דקה פנויה סייעה לכומר, שרה במקהלת הכנסייה וביקרה בבתי אבות. בזמן שפאולה ואחיה התכתשו בבית, לא החמיצה שום הזדמנות לדאוג לענייניהם של אחרים.

לפאולה לא היה דבר נגד הזרים מעיראק ואפגניסטן. גם האוכל שלהם היה טעים. במקום הצלי המסורתי הוגשו לשולחן חומוס וחצילים אפויים, רוטב יוגורט עם שום, קוסקוס וקציצות כבש.

הם אכלו כולם יחד סביב השולחן. החדר היה מוסק מדי, תנור האריחים להט, ובחוץ ירד שלג.

פאולה! אמרה אימה פתאום. הגורל שלך אינו יחיד במינו. האנשים האלה, ובאומרה זאת פשטה את זרועותיה, חוו דברים מזעזעים. אני מציעה לך להתנדב למשהו בעצמך, ואז תראי באיזו מהירות מצבך ישתפר.

פאולה הביטה בפניהן של האישה העיראקית ושל בנותיה. היא הביטה בעיניו של הנער האפגני, שמייד השפיל את מבטו, היא מדדה במבטה את הגבר, שהעמיד פנים שאינו מבחין בכך.

ואז היא קמה על רגליה, תפסה את ידה של לני והלכה משם.

אביה רצה לקום מהכורסה, אך התאבן במקומו לנוכח מבטה של האם.

*

פאולה הסתדרה.

היא התעוררה, צחצחה שיניים, הכינה ארוחת בוקר, צבעה את שפתיה באדום, הלכה לעבודה ומכרה ספרים. אחר הצהריים עזרה ללני להכין שיעורי בית, הביאה אותה לחברים ולשיעורי חליל, הקריאה לה סיפור לפני השינה, וזמן קצר אחר כך הלכה לישון בעצמה. היא התעוררה שוב, צחצחה שיניים, הכינה ארוחת בוקר וצבעה את שפתיה באדום, הלכה לעבודה ומכרה ספרים. היא למדה לשלוט בבכי ומעולם לא עשתה זאת לפני הילדה. היא הזמינה אורחים לביתה דרך קבע כדי להכניס בו חיים. שמרה על סדר וניקיון בבית, גיהצה את הבגדים, העציצים במרפסת צמחו ולבלבו.

בערבים ישבה כבויה לשולחן האוכל, ומבטה מונח על מרקם הסיבים של העץ.

מהחברים נותרו רק מעטים. מסביבה אנשים התחתנו, ילדים באו לעולם, בתים נבנו, אך היא לא הייתה מסוגלת לשמוח באושרם של אחרים. רק את יודית הייתה מסוגלת לשאת. אבל גם היא לא באמת הבינה מה זה אומר לאבד ילד. ילד שמעולם לא נולד מכאיב פחות מילד מת.

פאולה נשרה מהקשרים המקובלים. מות התינוקת שלה הרחיק אותה מהממוצע. כאבה נשאר מוחלט. כמו עוגה אינסופית שאוכלים ממנה ואוכלים ממנה, והיא נותרת שלמה. כולם נמדדו ביחס לכאב שלה. כמעט אף אחד לא עמד במבחן. אז מה אם לא ישנתם כמה לילות כי לילד צומחות שיניים? הוא בחיים. אסור לכם להתלונן.

אף אחד לא היה מסוגל להתחרות במוות. ידו תמיד הייתה על העליונה.

פאולה החלה להתגעגע ללודגר.

כעת כבר היה רחוק ממנה די זמן כדי שאפשר יהיה לראותו במבט אחר. פגמיו דהו, היפה בו התבלט מאוד. חיוך העלם שלו, מבטו המתלכסן מעלה, זרועותיו המגוננות. איש לא שמר עליה. איש לא שאל איך עבר עליה היום. איש לא עשה קניות. איש לא שכב לצידה בלילות. לא היה אף אדם שישמש לה נקודת ייחוס.

בקנאה התבוננה באחרים. בלחץ הנסיבות החיצוניות שוב הרגישה קרבה ללודגר. אפילו נישואים גרועים הם משהו שאפשר לסמוך עליו.

מצד אחד ציפתה בקוצר רוח לשיחות הטלפון של לודגר עם לני, מצד שני נרתעה מהן. כשהיה מצלצל הטלפון בשישי בערב היה ליבה הולם בכזו עוצמה עד שהתקשתה לנשום. מילה לא נכונה מצידו הייתה שמה קץ לכמיהותיה. אך זה זמן רב לא היה עוד שום דבר אחר שעורר בה חיים כמו הכמיהות האלה. במהלך היום כולו העבירה בראשה את המשפטים שרצתה לומר לו. אפילו במהלך העבודה ליטשה ניסוחים, ומדי פעם נאלצו עמיתיה להסב את תשומת ליבה לכך שהיא ממלמלת מול מדפי הספרים, והלקוחות מתלחשים.

בדמיונה הביאו מילותיה לחזרתו. הוא יתנצל. הוא ירפא את כל מה שעוד פוצע אותה. הוא יחזור בו מההאשמה שהטיח בה את אחראית למות בתנו, ואחר כך היא תשכח שהוא אי־פעם אמר זאת. אבל ברגע ששמעה את קולו, כשלה.

הלו, זה לודגר, את יכולה להעביר לי את לני? אלו תמיד היו מילותיו. והיא הייתה מניחה את השפופרת ליד המכשיר וקוראת ללני.

 

השיחה ששמה קץ לגעגועים התקיימה בערב יום ראשון. בימי ראשון פאולה אהבה להישאר בבית. רק הביקורים שלה ושל לני במגרשי השעשועים כפו עליה לצאת מהבית. היא הייתה יושבת במרחק מכל האחרים, עם משקפי שמש גדולים גם בימים מעוננים, ומתבוננת בנעשה סביבה. קבוצות גדולות של מבוגרים התגודדו סביב ילדים אחדים, רוב הילדים הקטנים היו מלווים בזוג הורים, מעטים היו שם רק עם אימא או אבא. עוצמתו של הקשר המשפחתי ריחפה באוויר, ופאולה דמיינה לפעמים איך היא יורה שם בכולם.

גם באותו יום היא ישבה שעתיים תמימות על ספסל בקצה הגינה. בזמן שלני תרגלה גלגולים על המתח פאולה קראה את 'התחייה' של טולסטוי. כשחזרו לדירה הרשתה ללני לצפות בארבעה פרקים שלמים של 'היידי', הסתגרה בחדר האמבטיה והשתטחה על הרצפה. דבר אינו מתיש יותר מהצגת פסאדה שאין מאחוריה דבר. אחר כך היא בישלה ספגטי קרבונרה ושתתה כוס יין אדום. בזמן האוכל צלצל הטלפון.

אני צריך לדבר איתך, אמר לודגר.

קוראים לה פיליפָה. הם מכירים כבר יותר משנה.

*

המחלה נדמתה לה כהמשך הגיוני.

כשהתעוררה בבית החולים הבחינה בוונפלון מוצמד לגב כף ידה ובעמוד האינפוזיה לצד המיטה והאמינה עוד שחטפה דלקת ריאות.

היא נזכרה: רופא המשפחה שלה בדק אותה, הסביר כי ייתכן שמדובר בדלקת ריאות וביקש ממנה לגשת ללא שיהוי למרפאה הרדיולוגית הקרובה כדי לעשות צילום רנטגן. היא ניסתה להפנים את מה שאמר לה, ובה בעת התפלאה על הזמן הממושך שנדרש לה לכפתר בחזרה את החולצה, ללבוש את עליונית הצמר ולקשור לצווארה את המטפחת. היא עמדה ליד הדלפק, והאחות הושיטה לה את ההפניה. היא לקחה אותה ונעצרה באחת. זיעה קרה כיסתה את כל גופה, ואז הכול נעשה שחור.

היא הייתה לבד בחדר. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק, מהמסדרון נשמעו צעדים ורחש מיטה מתגלגלת. היא ניסתה להסיר מעליה את השמיכה, אבל לא הצליחה. היא הייתה חלשה מדי. חלשה מכדי להזיז שמיכה, חלשה מכדי להרים את היד, חלשה מכדי לדבר. במשך דקות ארוכות רעדה ובכתה. ואז הדלת נפתחה ונכנסו רופא ופמליית מתמחים.

בעוד הביקור נמשך, סידרה לעצמה את מחשבותיה.

לני אצל יודית. שלומה טוב.

כל השאר נראה הגיוני סוף־סוף – השינויים המוזרים בחודשים האחרונים, מבטיה המודאגים של יודית והפצרותיה העיקשות לגבי כל מיני בדיקות.

פאולה סירבה והתרחקה מיודית.

עמיתיה הבחינו לבסוף עד כמה השחימה. גם היא כמובן הבחינה בכך. בתחילה ראתה זאת בידיה. רק קצות האצבעות נותרו בהירים. כתמים נראו גם על עור פניה. הם התפשטו מהאף אל הלחיים והמצח.

אבל היא לא עשתה דבר בעניין. לא היה לה אכפת מזה, מה שזה לא היה. את התשישות שהלכה וגברה היא ייחסה לאבל. וכשלא הייתה מסוגלת עוד לעבוד היא שיערה שמדובר בדיכאון. וכשחלתה במחלות זיהומיות בזו אחר זו, האמינה שגופה דוחה מעליו את החיים.

במידה מסוימת היא צדקה.

מחלת אדיסון שלה כמעט עלתה לה בחייה. ההתמוטטות אצל רופא המשפחה קרתה בעקבות צניחה חדה ברמת ההורמונים. במשך יומיים שכבה בתרדמת. בלוטת יותרת הכליה שלה הפסיקה לייצר קורטיזול. כל זיהום היה עלול לקטול אותה. מעולם לא הייתה כה קרובה לגאולה.

*

כשלודגר חזר כבר היה מותה של יוהנה ממושך פי כמה מחייה. ארבעים ואחד חודשי מוות לעומת שמונה חודשי חיים. אילו הוטלו אל כפות המאזניים היה המוות מעיף את קמצוץ החיים הזה מעלה באוויר.

ביום קר במיוחד בדצמבר הוא הופיע עם פיליפָה כדי לאסוף את לני, ופאולה הביטה במבט סתום בפנים העגולות והחברותיות של האישה הזרה, בשערה הבלונדיני הסתור, בשמלה הקצרה בצבע פטל, בנעלי ההליכה הכבדות ובגרבוני הצמר, בצעיף הענק, הצבעוני, מעשה ידיה, ושוב בפנים המוארות באופן משונה ובלחיים הוורדרדות.

במבט שני כמעט נעתקה נשימתה של פאולה. מתחת לשמלתה של פיליפָה התעגלה בטנה בבירור. היא דחפה את לני אל חדר המדרגות, הסתובבה בלי להיפרד לשלום וטרקה אחריה את הדלת.

שעה ארוכה שכבה במיטה והשקיפה מבעד לחלון. התרמומטר החיצוני הראה מינוס אחת־עשרה מעלות. היום הזה לפחות ייחקק בזיכרונה בניגוד לכל ימות השנה האחרים. הם התמזגו זה בזה לבלי הפרד, באחידות שהופרה רק על ידי שעות מעטות של שינה טרופה. בדממה מילאה פאולה את חובותיה עד שהייתה רשאית סוף־סוף לישון שוב. כשלני הייתה אצל חברים שקעה פאולה בקיהיון חושים שממנו ניעורה רק לקראת שובה. ימים שלמים העבירה על הספה בלא תנועה, צופה בסדרות אמריקניות ומניחה לפטפוטי השפה הזרה לערסל ולהרדים אותה. שוב ושוב אבדו לה תחושת הזמן והקשב לצרכיה הגופניים. היא שתתה ואכלה את המינימום בשביל להישאר בחיים. גם באותו יום התפתתה מאוד להישאר בבית ולנמנם. מיטלטלת בין ערות לשינה, דמדמה כאילו הייתה תחת הרדמה קלה.

היא עצמה את עיניה והמתינה לתחושת הגאולה של הכאב המתעמעם. הרוח שרקה סביב הגג, צלפה בגמלון וסחררה מול החלון את שאריות העלים היבשים מעלה אל תוך הרקיע הדהוי.

אך ליבה של פאולה הלם בפראות.

בחופזה קמה על רגליה שוב, נעלה את מגפי עור הכבש שלה ולבשה את המעיל, כרכה מטפחת לראשה וירדה במדרגות.

רוח מקפיאה נשבה והמדרכה הייתה מכוסה שכבת קרח חלקלקה. בזהירות, כדי לא ליפול, צעדה לעבר המכולת. היא קנתה חלב וחמאה, פפריקה וביצים. באיטיות מרגיזה דלתה מטבעות מארנקה, תחבה את המצרכים לשקית בד, מבטה של המוכרת מונח עליה. היא שמעה את קול הנחרה של הגבר מאחוריה, הוא רקע ברגליו, רצה שתורו יגיע, שהיא תסתלק כבר, אך היא לא הייתה מסוגלת להחיש את פעולותיה, ידיה לא נשמעו לה. כאילו השתבש הקשר ביניהן למוח, כאילו הגיעו ממנו כעת רק שברי מידע. קדימה צעד, רגליים, היא חשבה והשתוממה על כך שהן באמת עשו זאת.

ושוב הרוח החורפית הקפואה. היא צמצמה את עיניה. קדימה, צעד־צעד, לאט אבל בהתמדה. מולה השתרע הרחוב הסואן. מכוניות חלפו על פניה, מתגלגלות בטורים אינסופיים. בקושי היה מרווח בין מכונית אחת לשנייה. היא נצמדה לשפת המדרכה, קצות רגליה כבר ריחפו מעט מעליה. אורות, שאון, רוח. היא הרימה את ראשה, הסבה אותו מעט שמאלה וראתה את המשאית. היא נסעה מהר, היא לא תספיק לעצור. צעד אחד וזהו, חשבה לעצמה –

האורות, הרוח, והנה ילדה בגיל של לני. קרובה אליה מאוד. היא רוכנת מעט קדימה, מביטה הנה והנה, ולרגע נדמה היה שהיא מתכוונת פשוט להתפרץ לכביש. פאולה תפסה אותה בשתי ידיה. היא משכה את הילדה אחורה בחוזקה ותפסה אותה בשתי כתפיה. את לא יכולה פשוט לרוץ ככה לכביש! היית יכולה למות! היא גערה בה. אבל הילדה השתחררה מאחיזתה. בכלל לא התכוונתי, אמרה, רק הסתכלתי.

המשאית כבר מזמן חלפה. רגליה של פאולה רעדו.

באיטיות צעדה בחזרה, עד לרמזור הולכי הרגל, צעד אחר צעד על המדרכה המכוסה כפור, בזהירות כדי לא ליפול.

 

בבית היא הדליקה את הרדיו.

בתקווה לשמוע דיווחים על דברים גרועים יותר מחייה כעת, האזינה לחדשות. כל אימת שהאמינה שלעולם לא תהיה מסוגלת לחוות שוב רגע של שמחה, הייתה מוצאת מזור בקורבנות רחוקים של מלחמות או אסונות טבע, של רעב, עוני או מחלות. אבל באותו יום התנהל העולם על מי מנוחות.

בשעה שש בדיוק צלצל לודגר בפעמון הדלת והחזיר את לני. פניה של לני קרנו. אני יכול להיכנס? הוא שאל. היא הנהנה מותשת.

בעצם היה להם הרבה על מה לדבר בעודם יושבים זה מול זה ארבעים ואחד חודשים אחרי מותה של יוהנה. אך מבטה של פאולה היה נעוץ בשולחן.

לודגר בנה אותו.

זה היה שולחן גדול, יפה ויציב. שולחן לנצח נצחים, אמר אז, מסביבו הילדים שלנו יאכלו וישחקו.

על זה חשבה בעודה יושבת ומתבוננת במרקם העץ וחשה במבטו של לודגר עליה. והיא חשבה גם על כמה שרצתה שהגבר ההוא ישתמש בגופה. היא לא רצתה להחליט כלום, לא הייתה מוכרחה לומר כלום, רק לציית להוראות ולהרגיש את עצמה.

לני הייתה בגן הילדים, ופאולה פתחה את הדלת לגבר, הראשון בין רבים. הם בירכו זה את זה בשלום פשוט, והיא ניגשה לשולחן. היא לבשה כותונת לילה לבנה ושום דבר מתחתיה. היא לא רצתה לדבר. היא לא הכינה קפה, לא מזגה יין, נתנה את עצמה בלבד.

הוא דחף אותה אל קרבת השולחן וליטף בידיו את קו המותניים שלה. הייתה בפעולתו מידה של הוקרה שכבר זמן רב חסרה לפאולה.

אם לודגר היה יודע –

אבל הוא לא ידע כלום.

בעצם היה להם הרבה על מה לדבר כאשר הם ישבו סוף־סוף זה מול זה. אבל הדבר היחיד שהתרחש באותו יום היה שפאולה הרימה את מבטה, הביטה בלודגר ואמרה לו שהוא יוכל לראות את לני באופן קבוע אם הוא רוצה. שישאיר את הכתובת ואת מספר הטלפון שלו, היא תיצור קשר.

זה כל מה שיש לך להגיד לי? הוא שאל, ופאולה הנהנה. היא השפילה את מבטה והאזינה לשתיקתו ברוב קשב.

***

וֶנצֶל תמיד מחזיר אותה.

השיחה הראשונה שלהם התקיימה ביער. הם עמדו על מרפסתו של מגדל תצפית, מתחתיהם העיר ורצועות ירוקות רחבות שהשתרעו לכל הכיוונים. במשך שבועות הוא נתקל בה במהלך ריצת הבוקר שלהם. תמיד באותו מקום. מתישהו החל לברכה בהינף יד חטוף, בכל פעם שדרכיהם הצטלבו, מעט אחר כך החל למלמל בוקר טוב בחיוך, עד שבאחד הימים לא רץ עוד מולה אלא הופיע לצידה ושאל אם הוא רשאי לרוץ לצידה חלק מהדרך.

מבטה של פאולה נעשה מדויק יותר, כאילו התמקדה בקרוב במקום ברחוק. היא תפסה את הסביבה שלה אחרת, הבחינה בדקויות שפעם, בציפייה תמידית לדברים הגדולים, נהגה לפספס, בריצתה חשה בקשיות הקרקע, בהתמתחותו של כל שריר ושריר, בקצב נשימותיה, והפסיקה להרכיב אוזניות שיחצצו בינה לעולם החיצון. ברגע כזה של התחדדות החושים חלחל אליה וֶנצֶל במלוא מובן המילה.

והם רצו יחדיו. ורגליהם נגעו בקרקע במקביל, בקצב אחיד. הם דיברו על הריצה, על האושר לחיות בעיר הזו וּוֶנצֶל התגלה כמי שמזהה כמעט כל ציפור לפי ציוצה. כאשר שמע זמיר תפס אותה בזרועה, והם נעצרו במקומם. הזמיר סלסל ושרק, בלי לחזור על אותה מנגינה, ופאולה לא מצאה שום דבר משונה בהאזנה לציפור עם גבר זר באמצע היער.

אחר כך, במגדל התצפית, פאולה הסכימה לרוץ איתו גם בימים הבאים.

שבוע לאחר מכן הוא הזמין אותה לכוס תה.

היא דמיינה את הדירה שלו בדיוק כך – רצפת פרקט, ספרים, תמונות, מטבח פשוט ופונקציונלי עם מכשור איכותי. הסטודיו היה החדר הגדול ביותר בדירה, ומבין התצלומים הרבים שהיו תלויים בו אחד בלט מייד לעיניה: אישה בסביבות גיל חמישים, שיער ארוך כהה, פנים צרות ורציניות, עיניים גדולות.

מאיה, אמר וֶנצֶל, אשתי.

 

בקושי מאה מטר הפרידו בין הקברים.

בהתחלה הם עלו לקברה של אשתו.

אחר כך המשיכו הלאה, חלפו על פני שיחי הרודודנדרון, אבני חצץ חרקו תחת סוליותיהם.

האדמוניות לבלבו, עשבים שוטים נוכשו, האדמה תוחחה.

פאולה לא בכתה. היא רק ניקתה אבק מהקבר, הזדקפה וגיששה אחר ידו של וֶנצֶל.

אחר כך הם עזבו את המקום.