אהבה בין הגלים

"הבחור הזה הוא כנראה הגולש הכי גרוע בעולם," מלמלה מדי וסטמור באי-אמון כשנרעדה בתוך אפוד ההצלה שלה. הגשם המעורב בשלג של חודש אוקטובר הקשה עליה להתמקד אך היא לא יכלה לגרוע את עיניה מהדמות האתלטית הגבוהה העטופה בחליפת צלילה שחורה במרחק ששים מטר לערך בתוך הים הסוער. היא צפתה בו במבט מרותק מלווה ברגשות אשם כשהוא השתופף על הגלשן שלו, ייצב את עצמו והתיישר. אחר-כך השתנקה כשהוא התנדנד ללא שליטה. הבחור המסכן גלש – או ליתר דיוק, ניסה לגלוש – כבר למעלה משעה, במזג האוויר המזופת של קורנוול שהעניק למפרץ ויילדווטר, שפירושו מים סוערים, את שמו במאה השבע-עשרה. היא עקבה אחריו במשך רוב הזמן הזה. השיטתיות שבה חתר לעומק הים, חיכה לגל הגדול ביותר וטיפס על הגלשן שלו. אך הוא טרם הצליח לגלוש על גל יחיד למשך יותר משניות אחדות. היא היתה מוכרחה להתפעל מכוח ההתמדה שלו אך החלה לפקפק בשפיותו. הוא בוודאי כבר היה קפוא עד לשד עצמותיו ועל סף תשישות – למרות מבנה הגוף השרירי שהציגה החליפה שלו – והזרמים התחתיים בחלקת החוף הזאת לא היו משחק ילדים. "לא 'דע," אמר לוק, עמיתה המציל, במבטאו האוסטרלי המודגש. "יש לו גוף טוב. הוא עולה יפה על הגלשן." נשימתה של מדי השתחררה בזרם כשהגולש הגרוע נפל אחורה מהגלשן שלו בוודאי בפעם המאה. "אבל אין לו שיווי משקל," סיים לוק את דבריו באוביקטיביות כשהזקיף את הצווארון שלו. "את רוצה להכריז על התקפלות?" הוסיף בתקווה. "החוף ממילא נסגר בעוד עשר דקות וחזית הסערה הזאת או-טו-טו עומדת להכות." מדי, שנשמה לרווחה כשהגולש טיפס במאמץ בחזרה על הגלשן שלו, סקרה את שאר החוף באפלוליות המתגברת. רק זוג גולשי בוגי חסונים נותרו בתחום הדגלים הצהובים שהם הציבו כדי לסמן את השטח המפוקח. פרט לכך היה החוף נטוש. ומסיבה טובה. לצפון קורנוול לא היה קיץ נהדר השנה, אבל מזג האוויר הידרדר במהירות כשהחורף הלך והתקרב. אפילו הגולשים המסורים ביותר התקפלו לפני שעות. כולם מלבד אחד. שהעניק למושג מסירות משמעות חדשה לגמרי. "בטח" – אמרה תוך הרמת קולה כדי להתגבר על הרוח המתחזקת – "בוא נגאל אותו מייסוריו." היא פסעה אל משאית המצילים שחנתה על החול בין הדגלים, הוציאה את המגפון מהקבינה וכבר החלה לפנטז על השוקו החם שתסחט מהבוס שלה, פיל, כשתתחיל את משמרת אחר-הצהריים שלה בוויילדווטר ביי קפה. קולה הרועם כשקראה לגולשי הבוגי הנותרים ולגולש הגלים הנישא עם הרוח, אך גולשי הבוגי הגיבו מיד. הם יצאו מהמים ברגליים כושלות ונחפזו לחצות את החול בדרכם אל בית-הקפה. הצמד נופף לשלום וצעק ברכה כשחלף על פניה – ללא ספק מפנטז על שוקו חם משלו. "לעזאזל, הוא עדיין ממשיך." לשמע הערתו ההמומה של לוק, מדי הבחינה בגלשן השחור של הגולש עם פס הברק הצהוב הייחודי שלו נע שוב מעלה ומטה תוך התקדמות לעבר הגל הגדול ביותר. "הוא משוגע. הוא מוכרח להיות," לחשה. או אולי היתה לו משאלת מוות. ענני הסערה התקדרו במרחק וריחפו מעל האופק כמו עורבים שחורים-מעורפלים והרוח הנגדית המצליפה צברה תאוצה וגרמה לגלים להתרומם ולזנק כמו סוסי ברונקו משתוללים. אפילו גולש גלים מיומן היה מתקשה לגלוש על גל כה סוער. למר חוסר שיווי משקל לא היה סיכוי. היא הרימה שוב את המגפון אל שפתיה. "תחנת ההצלה בחוף זה נסגרת עכשיו. אנחנו ממליצים לך בחום לצאת מיד מהמים." היא חזרה על ההוראה פעמיים נוספות, אך הגולש והגלשן שלו המשיכו להתקדם בכיוון הלא נכון. "אולי הוא לא שומע אותנו?" אמרה, מנסה לא לדאוג. "בואי נוציא את הדגלים," אמר לצדה לוק תוך שפשוף ידיו. "הוא ילד גדול. אם הוא רוצה להרוג את עצמו, אנחנו לא יכולים לעצור בעדו." הוא לקח את המגפון מאצבעותיה חסרות התחושה של מדי והטיל אותו לתוך המשאית. "חוץ מזה יש לי דייט לוהט עם ג'ק בעוד שעה. עם הבטחה לסקס לוהט לקינוח," סיים בהתייחסו לחברו החדש זה שלושה שבועות. הגולש התרומם על הגלשן שלו שוב, תנועותיו רפות. מדי קרעה את מבטה ממנו. "זה מה שאני אוהבת בך, לוק," אמרה תוך מאמץ לכבוש את הדאגה המכרסמת בה. גולשים עם נטיות אובדניות לא היו הבעיה שלה. "אתה כזה רומנטיקן." לוק גיחך כשגלל את הדגל הקרוב ביותר למשאית. "היי, סקס לוהט זה רומנטי, אם עושים את זה כמו שצריך." מדי הרימה את בסיס הדגל ועזרה ללוק להעמיס אותו על אחורי המשאית. "באמת?" היא פלטה חצי צחוק בלי שתצליח להסוות את נימת הערגה שלה. אחרי שנה שבילתה בשיפוץ הקוטג' של סבתה, נוסף על עבודתה כמצילה וכמלצרית כל הקיץ במפרץ, ורוב הערבים שהוקדשו ליצירת ציורי המשי שלה, לא היה לה זמן לרומנטיקה. והיא היתה משוכנעת למדי שמעולם לא התנסתה בסקס לוהט. גם פושר נחשב? מדי קימטה מצחה כשהתאמצו להכניס יחד את הדגל השני למשאית. הרוח חדרה דרך הז'קט שלה וגרמה לפטמותיה להתקשות בתגובה. בעצם כשחושבים על זה, זה קרוב לוודאי היה נס שהמבושים שלה לא התייבשו ומתו מחוסר שימוש. או אולי זה קרה. מאיפה לה לדעת? סטיב עזב בסערה בקיץ האחרון בטענה שהיא מגלה עניין רב יותר בעיצובי המשי שלה מאשר בו, והיא לא יכלה ממש להכחיש זאת. אפילו אחרי שבילתה כל שעה פנויה בסטודיו המאולתר שלה, עבודת המשי לא הצריכה תחזוקה רבה כמו סטיב. ובסדר, אולי העבודה לא יכלה להביא אותה לאורגזמה, אבל היא היתה קרובה לזה כשהשלימה את העיצוב הראשון שלה בהשראת הנוף בסמאגלרס פוינט. חוץ מזה, גם סטיב לא היה מהימן כל-כך בתחום האורגזמות. ומשום כך זה היה פתטי במיוחד שהיא נשארה איתו כל-כך הרבה זמן והתייסרה חודשים בגלל פרידתם. היא הצטמררה ותחבה את ידיה לכיסי הז'קט שלה, מתגבנת כנגד הרוח. אבל לפחות היא שמעה לשם שינוי בעצתו של אחיה קאלום וסירבה לחזור אל סטיב או להלוות לו את הכסף שהוא התחנן שתיתן לו, כסף שהיא ידעה היטב שלעולם לא תראה יותר. מותו של היצר המיני שלה וחסרונו של גוף חם שאפשר להתכרבל אליו בלילה – ולהתעורר איתו בבוקר – היו מחיר נמוך לשלם למען הערכתה העצמית. גם אם באותו הזמן זה לא נראה לה ככה. היא היתה צריכה להפסיק לאמץ בחורים מפסידנים ותועים, כפי שקאלום אהב לכנות אותם, מתוך שכנוע עצמי שהיא יכולה לתקן אותם. קאל אולי היה האדם האחרון שמתאים לספק עצות בנושא יחסים, בהתחשב בעובדה שלידיעתה מעולם לא היתה לו מערכת יחסים שנמשכה יותר מאלפית שנייה, אך הוא צדק בעניין הזה. בעוד שההתמוטטות הבלתי פוסקת של נישואי הוריהם הפכה את קאל לרודף שמלות עם בעיות מחויבות רציניות, אותה היא הפכה לתיקונצ'יקית קטנה. סטיב פשוט היה עוד אחד מתוך קבוצה קטנה אך עלובה של חברים – שהראשון שבהם היה אדי מאייר, שנישק אותה בדיסקוטק של בית-הספר ואז לקח ממנה במרמה את הכסף שנועד לארוחת הצהריים שלה – שלקחו את כל מה שהיה לה לתת ולא נתנו לה דבר בתמורה. היא החליטה במהלך חודשי החורף הארוכים שהשנה היא פותחת דף חדש. לפני שבועיים חגגה את יום-הולדתה העשרים וארבעה, ופירוש הדבר היה שהגיע הזמן להפסיק לחזור על אותה טעות שוב ושוב. השנה היא לא תהיה יותר סמרטוט. היא לא תהיה נחמדה. והיא לא תהיה תיקונצ'יקית. השנה היא תהיה זו שתתפוס פיקוד ותשיג את מה שהיא רוצה. היא זו שתהיה הנצלנית. לרוע המזל, כבר חלפו עשרה חודשים מהשנה הזאת, והיא טרם מצאה מועמד אחד שהסכים להיות מנוצל. "היי, זה מוזר. לאן הוא נעלם?" מדי קרעה את מחשבותיה מחיי האהבה הקטסטרופליים שלה והבחינה בהתקדרות פניו הנאות של לוק כשהשקיף על האופק. בטנה צללה והדאגה שכרסמה בירכתי מוחה כל אחר-הצהריים זינקה לעבר גרונה כמו כלב מוכה כלבת. "הוא עבר אותנו?" מלמל לוק בנונשלנטיות רבה מדי. מדי פתחה את הז'קט שלה, שמטה אותו על החול הרטוב ותפסה את גלשן ההצלה שנשען על המשאית. "לא," צעקה מעבר לכתפה בעת שרצה לעבר הים תוך סקירה פראית של הגלים. המים הקפואים ליחכו את הקרסוליים שחשפה חליפת הצלילה שלה כשהיא דשדשה בתוך המים הרדודים. "אני אדווח על זה," צעק לוק כשהופיע לצדה, הגלשן שלו תחת זרועו ומכשיר הקשר של משמר החופים צמוד לאוזנו. "נצטרך להזניק את המסוק." "לא, חכה. הנה הגלשן שלו." היא הצביעה כשהבחינה בהבזק הצהוב המבהיק בין הגלים הסוערים. בטנה צנחה כשהיא קלטה שהדמות הכהה ששרועה על הגלשן לא זזה. "אני יוצאת אליו." לוק צעק לה משהו, אך הקול הלך לאיבוד כשמדי עלתה על הגל המתקרב וצללה בתנועה נקייה לתוך המים. גלשן ההצלה העיף אותה לתוך הגל העולה כשהיא שקעה מתחת למים. בתוך רגעים תנועות המשיכה של הגאות רוקנו אותה מאנרגיה והיא התקדמה בגלישה על טייס אוטומטי. למרבה המזל, הגולש הפצוע לא היה רחוק מדי, והגלים נשאו אותו לעבר החוף, אך מי המלח שרפו את עיניה והיא התנשמה בכבדות כשניסתה לשמר את האנרגיה שלה. היא ראתה אותו מניע את ראשו. כתם אדום עז בלט על לחיו החיוורת. הוא מדמם. היא הכפילה את מאמציה תוך מאבק במים הסוערים, המרחק מתקצר כשזרועותיה וכתפיה החלו לכאוב ורגליה איבדו תחושה. לבסוף הגיעה אליו ודחפה את גלשן ההצלה מתחת לגופו. "תפסתי אותך; אל תדאג," צעקה. היא נאבקה ברצועת הצמדן שקשרה את הקרסול שלו לגלשן שלו כשגל בגובה מטר וחצי התקרב אליהם. היא שמעה גניחה כשדם זב מקו השיער של הגולש וזלג על עצם הלחי המסותתת שלו. תתרכזי. תשחררי את הרצועה. היא שחררה בדחיפה את הגלשן שלו וכרכה סביבו את זרועותיה בדיוק כשהגל התנפץ עליהם בשאגה מחרישת אוזניים. לשבריר שנייה הפחד הקפיא אותה כשהגל שאב אותם מטה. אך אז היא נזכרה בהכשרתה. היא אגרפה את אצבעותיה על הגלשן, הלחי שלה נלחצת אל גוו, ובעטה חזק ברגליה. הם עלו יחד אל פני המים, פורצים בחזרה אל הקול והזעם של הים הכעוס. נדרש למדי רגע כדי להתעשת, ואחר-כך היא חתרה בשצף קצף, רוכבת על הגל, מחזיקה בגופו השכוב של הזר. החוף נראה במרחק מיליון קילומטר. רגליה היו כה כבדות עד שהיא התקשתה להזיז אותן. חזה צרח מהמאמץ לנשום כראוי. היא כבשה את הפניקה והמשיכה להתקדם. אחרי מה שנראה כמו נצח, יד גדולה לפתה את זרועה ומשכה אותה לעמידה. היא כיווצה את עיניה נגד המלח הצורב וראתה את שערו הבלונדיני הכהה של לוק דבוק לראשו. "זה בסדר; תפסתי אותו," צעק. "תעמדי; מכאן את יכולה ללכת." רגליה רעדו ורטטו ללא שליטה כשהיא התאמצה לייצב את ברכיה. איך היא לא שמה לב שהם כמעט הגיעו לחוף? היא חיבקה את עצמה כשלוק משך את גלשן ההצלה עם הגולש אל החוף וכרע לצדו. היא התקרבה למקום באובך מטושטש של תשישות כשלוק – שהיה מוכשר הרבה יותר ממנה בשיטות הנשמה – בחן את המטופל שלהם. במקום למקם את הגולש בתנוחת התאוששות, לוק העביר אותו אל לוח הגב הממתין והידק את רצועות הצמדן על חזהו. "הוא נושם. אין צורך להנשים אותו." לוק שלח אליה מבט חטוף מעבר לכתפו. "הוא אמור להתאושש בכל רגע. הוא בטח חטף מכה בראש מהגלשן שלו." לוק נשען לאחור על עקביו. "הפרמדיקים יוכלו לבדוק אותו כראוי ברגע שהם יגיעו. תחזיקי אותו קשור ליתר ביטחון." הוא התיישר ונעמד. "אני אגש להביא לשניכם שמיכת הצלה כדי שתוכלו להתחמם עד שהם יגיעו לכאן." מדי הסיטה את קווצות השיער מעיניה כשלוק פסע לעבר המשאית. למרות הפניקה שעדיין חסמה את גרונה והצריבה הקשה של המלח בעיניה, חום התפשט בבטנה התחתונה כשהביטה בגבר שהצילה. היא הטתה את ראשה הצדה במבט מהופנט. אולי הוא לא היה נאה במובן הקלסי כמו לוק, אך הקו הדרמתי של הגבות הכהות, עצמות הלחיים השקועות הגבוהות והזיפים הגסים שהדגישו לסת חזקה שיוו לו יופי פגני מחוספס שהעתיק את נשימתה. מבטה שוטט מטה. כתפיים רחבות, קוביות מושלמות בבטן ומותניים שריריים היו עטופים בחליפת הצלילה השחורה המבריקה. החום התגבר. היא הצטמררה אף שכבר לא היה לה קר כלל, והיא שמה לב לגוון הכחול הקל של שפתיו החושניות. אנחה עמוקה רעמה בחזהו והוא התנועע ונאבק ברצועה. מדי קפצה. מה היא עושה? לוטשת בו עיניים כאילו הוא חשפן במסיבת רווקות. הבחור המסכן היה פצוע וקרוב לוודאי קפוא למוות. היא צנחה על ברכיה והניחה את ידה על לחיו. זיפים גסים שפשפו את כף ידה והעבירו בה זרם חום לא הולם נוסף. היא התעלמה מכך. "זה בסדר," אמרה בלחישה מתנשפת. היא השתתקה בחלחלה. אין ספק שחיי האהבה שלה זקוקים לדחיפה אם עכשיו היא מזילה ריר על זרים – ועוד חסרי הכרה. "אתה בסדר. אל תזוז," מלמלה ונגעה במצחו כדי להסיט את קווצות השיער הגליות הסמיכות. הדם שפרץ בים האט לזחילה איטית, מטפטף מחתך צר מתחת לקו שערו. היא לחצה באגודלה על החתך, ועיניו נפקחו בבת-אחת. הדופק דפק בצווארה כשהביטה בעיניים הכחולות ביותר שראתה מימיה. צבע הטורקיז העז של האישונים שלו היווה ניגוד ללובן העין שטוף הדם ונראה כה טהור ומסנוור עד שהזכיר לה גלויה ישנה משנות החמישים של הים הקריבי, הצבע עמוק מכדי להיות אמיתי. מצחו נחרש קמטים כשהוא ניסה להתרומם ונעצר בטלטלה בשל הרצועה. "מה זה...?" הקריאה יצאה כלחישה צרודה. "מי קשר אותי?" היא הניחה את כף ידה על החלק העליון של זרועו בתקווה להרגיע אותו. לרוע המזל, לתחושה של שריר הקיבורת הקשה שהתכווץ תחת קצות אצבעותיה היתה השפעה הפוכה עליה. "אני," פלטה. "זה לטובתך האישית." העיניים הכחולות המדהימות התכווצו. "מי את, לעזאזל?" עורה הסמיק מחום למרות הצינה והטפטוף של הגשם הסתווי. "אני אחת מהמצילים במפרץ ויילדווטר. נאלצנו לחלץ אותך מהים. אתה חטפת מכה בראש." הוא חדל להיאבק ושמט את ראשו לאחור תוך נשיפה רמה. "נהדר," מלמל. עיניו התקדרו במרירות אך נראה שזו לא כוונה כלפיה. "תודה." המילה הלקונית נעדרה שכנוע. "עכשיו, תשחררי את הרצועה." היא ניסתה לא להתעצבן מהטון המצווה. גסות רוח היתה מן הסתם מצופה אחרי מה שהוא עבר. "אני לא מתכוונת לעשות את זה," אמרה בקולה התקיף ביותר אך גם המזכיר ביותר אחות רחמנייה. "אתה חייב להישאר בשכיבה עד שהפרמדיקים יגיעו לכאן." לסתו התאבנה. "בלי פרמדיקים," אמר. "עכשיו, תני לי לקום." "אני ממש לא חושבת שזה רעיון טוב," השיבה, עדיין נעזרת באחות הרחמנייה. "טוב; אני אעשה את זה לבד." היא צפתה בו בתדהמה כשהטה את כתפו כלפי מטה, פיתל את גוו ושחרר את הרצועה ביד אחת. היא פינתה לו את הדרך כשנאבק להתרומם על מרפקיו והתיישב. הוא גנח ונגע במצחו. "מגיע לך." תשכחו מהאחות הרחמנייה. האחות מהגיהינום נראתה פתאום מתאימה יותר. "אתה צריך לשכב בשקט ולחכות שהפרמדיקים יבדקו אותך." הוא גידף חרש והרחיק את אצבעותיו ממצחו. הוא מיקד בה עיניים קפואות כמעט בלי להביט בכתם האדום המבריק. כשראתה בעיניו את כאב הראש שלו, היא בלעה את שאר התגובה שלה. הוא רכן קדימה מתוך כוונה לקום. היא לפתה את זרועו. "הפרמדיקים יגיעו בכל רגע. אתה צריך להמשיך לשכב." הוא העיף מבט באצבעותיה, והיא סילקה אינסטינקטיבית את ידה. "אני אחליט מה אני צריך," אמר בקול גס. מדי התאמצה למשול ברוחה. למה הוא עקשן כל-כך? "אבל יכול להיות שיש לך פציעות שאתה לא מודע אליהן." מבטו המטריד ירד אל שדיה, ופטמותיה בחרו ברגע הספציפי הזה כדי להידחק לעומת חליפתה כמו טילי טורפדו. "אני אקח את הסיכון." סרקזם נטף מדבריו כשעיניו התרוממו אל פניה, אך שפתיו רטטו כמעט כאילו התאמץ לא לחייך ועיניו כבר לא נראו קפואות כל-כך. חמימות התפשטה במעלה צווארה של מדי. לא ייאמן. האם המטופל הגרוע ביותר בעולם מתחיל איתה? אך באותו רגע הוא התכווץ ברתיעה, והיא היתה משוכנעת שבוודאי דמיינה הכול. "היי, חבר, לאן אתה ממהר?" קטע לוק את הדממה הטעונה, זרועותיו עמוסות בשמיכות החימום הכסופות. מדי תהתה אם הוא נאלץ לצעוד עד הונולולו כדי להביא אותן. "אני עוזב." הגולש קם במאמץ על רגליו. הוא התנודד, ולוק ייצב אותו. "אתה חושב שזה חכם? הנפילה שלך היתה רצינית." האיש העיף בלוק מבט קר. "אני יודע." מדי כעסה לשמע גסותו, אך לוק לא נראה מוטרד."לפחות קח לך שמיכה, חבר," אמר והושיט לו את אחד הסדינים הכסופים. "אתה בטח קופא." הזר השפיל מבט אל מנחתו של לוק, ואחרי היסוס קל לקח אותה. "תודה." הוא כרך את השמיכה ברישול סביב כתפיו בידיים רועדות. מדי ידעה איכשהו שאלמלא היה על סף היפותרמיה, הוא היה מסרב. "איפה אתה מתאכסן?" שאל לוק בזהירות כאילו דיבר אל חיית פרא שעלולה לנשוך את ידו בכל רגע. מדי הבינה ללבו. "אתה צריך טרמפ לאנשהו?" הוסיף לוק כשהאיש נעץ בו מבט חשדני. לרגע הקול היחידי שנשמע היה שריקת הרוח והחבטה של פעימות לבה של מדי באוזניה. לבסוף נענע הזר בראשו, הדם זולג ללא הפרעה בזרזיף במורד רקתו. "אני גר באחוזת טרוואן," אמר והחווה בראשו לעבר האחוזה המאיימת שניצבה בראש הצוקים והשקיפה על המפרץ. "אני יכול להגיע לשם דרך שביל המצוק." מדי הרימה מבטה אל הכף, נדהמת מעט לשמע החדשות. היא היתה סקרנית לגבי הבית הישן הענקי מהרגע שהתחילה לעבוד במפרץ ביוני הקודם. הגמלונים המתנשאים וצריחי האבן האפורים גרמו לה לחשוב על אנקת גבהים ומנדרלי ואחוזת ת'ורנפילד גם יחד. היא הניחה שהמקום ריק, ועם נטייתה האמנותית רקמה כל מיני סיפורים דמיוניים כדי להסביר את מראהו השומם. מבטה חזר אל הגולש. עם היופי הפראי שלו, האיש התאים בול ליופי הגותי המחוספס של האחוזה שלו. חבל שהוא היה חם מזג כמו הית'קליף, יהיר כמו מקסים דה וינטר ומתנשא כמו רוצ'סטר – כל התכונות שהרכיבו גיבורים ספרותיים משגעים אבל היה סיוט להתמודד איתן בעולם האמיתי. מדי פסעה קדימה כשהזר פנה ללכת. "חכה רגע. אתה לא יכול סתם..." לוק שלח את ידו כדי לעצור אותה. "תפסיקי, מדי. הוא לא רוצה בעזרתך." "אבל זה מגוחך. יכול להיות שהוא פצוע קשה," לחשה בפראות בלי להבין מדוע זה משנה לה. "את לא יכולה להציל את כולם." לוק חייך אליה בצער והזכיר לה את קאל, לפני שכרך סביבה את השמיכה הנותרת ושפשף את כתפיה בעידוד. "בואי נחזור לבית-הקפה. השוקו החם הראשון עלי." מדי אגרפה את ידיה על השמיכה והנהנה אך מבטה נדד בחזרה אל הזר שחצה את החוף. השמיכה הכסופה התבדרה ברוח כמו שכמייה. היא קימטה מצחה והבחינה לראשונה בגמגום הניכר בהליכתו. "הוא צולע," מלמלה. "הוא נפגע ברגל." דאגה לפתה שוב את גרונה. האיש עצר כדי לשפשף את ירכו ואחר המשיך להתקדם בהליכה מאומצת ועקומה, כתפיו נוקשות וזקופות ומתגוננות משהו. "עושה רושם שזו פציעה ישנה," אמר לוק. "זו בטח הסיבה שהוא לא הצליח להישאר על הגלשן." דאגה ובלבול יצרו קשרי כעס קטנים והדוקים בבטנה של מדי. איזה מין מאצ'ו טיפש מבלה אחר-צהריים שלם בניסיון לעשות משהו שגדול עליו? וכמעט הורג את עצמו תוך כדי כך? "אבל יש לו תחת חמוד," אמר לוק בחוצפה, ועיניה של מדי ירדו אל העיגולים השריריים המוצקים של אחוריו, שהוצגו באופן מגונה בחליפת הצלילה הצמודה. קצב לבה התגבר שוב, והפתיל של ריגוש לא רצוי התפתל בבטנה התחתונה. בעל כורחה היא נאלצה להודות שהיה משהו בדבריו של לוק. "לרוע המזל, אני לא חושבת שהוא הטיפוס שלך," הפטירה. לוק צחק. "לפי איך שהוא בדק את הציצים שלך, אני נאלץ להסכים איתך." מדי התעלמה מהערתו של לוק – ומהתלקחות החום המחודשת שעוררה בה – והכריחה את עצמה להפסיק להתפעל מנכסיו של הגולש החתיך. לאיש אולי היה ישבן מרשים, אבל אין ספק שהיה לו טסטוסטרון רב מכדי שאישה הגיונית תרצה להתעסק איתו. היא הצילה את חייו... ואף שלא ממש ציפתה ממנו להודות לה, הוא לפחות יכול היה להואיל בטובו להתייחס אליה בטיפת כבוד. אך שעה שמנדי טיפסה אל הקבינה ולוק הסיע אותם על פני החוף אל בית-הקפה, שדיה עקצצו וחום פעם בעיקשות בין ירכיה. היא התפתלה במושבה. נהדר. מתאים למבושים שלה להתעורר מתרדמת החורף שלהם ולרקוד בשביל בחור שכמו הסתובב מעל ראשו עם שלט ניאון שהכריז נשים – סכנת התקרבות. ריאן קינג גידף כשמשך את רגלו במעלה מדרגה נוספת. הוא השפיל את ראשו בין כתפיו, ספר עד עשר והתרכז בהתגברות על הבחילה שהפכה את בטנו. זה לא היה קל כשירכו פעמה בתיאום עם הכאב המפלח ברקתו וכל גופו היה קפוא כל-כך עד שהוא היה משוכנע למדי שהוא עומד לאבד כמה גפיים חיוניות בשל כוויית קור. "אידיוט מטומטם שכמותך. זו אשמתך," סינן. "מה לעזאזל ניסית להוכיח?" הוא התכווץ כשהמילים חזרו אליו מפני הסלע. נהדר, עכשיו אתה גם מדבר לעצמך. הגיבורים לא סתם נפלו, אלא צנחו ישר על הפרצוף, חשב ריי בקדרות כשלפת את ירכו בידיים שהיו מסורבלות מהקור כדי להכריח את רגלו לטפס על המדרגה האחרונה. כאב נורה בברכו וגרם לשריר מפשעתו להתכווץ. הוא התנשם בחדות והתנשף כשזיעה דביקה התערבבה במי המלח וגרמה לחתך שבמצחו לשרוף. הוא סינן קללה וחיכה ששיא הסבל יחלוף. למרבה הצער, זה השאיר לו זמן רב מדי כדי להרהר באידיוטיות שלו. הוא לא הפגין חוכמה רבה כשבמשך קרוב לשעתיים הוכיח שלעולם לא יוכל לגלוש שוב וכמעט חטף היפותרמיה. הטחת ראשו בגלשן שלו עצמו ואחר-כך הינצלות בידי מצילה – בידי בת – זרו שכבה עבה של מלח על הפצעים. אך כשהניח לעיני האזמרגד הלוהטות של הנערה, לדמותה הדקיקה אך השופעת להפליא, לגרום לו לחשוב שהוא מסוגל לעשות איתה משהו מעניין יותר מסתם לצאת מהכלים, זה בוודאי היה אחד מרגעי השפל של חייו. אולי לא שפל כמו אותם שבועות ראשונים בבית-החולים, כשהיה מסומם על כל הראש, נע בין כאב לאובדן הכרה ומרותק למיטה. ואולי לא שפל כמו אותו יום, כעבור שלושה חודשים, שבו גילה שלא רק הרגל והאגו שלו ספגו פגיעה בלתי הפיכה בתאונת האופנוע. אך למרות זאת בששת החודשים האחרונים החיים שלו היו בזבל. הוא הרגיש את פעימת הריגוש הלא מוכרת במפשעתו, והיה לו רק רגע כדי לשמוח על החום המתפרץ לפני שהמציאות הקרה כיבתה אותו – והשאירה אותו שוב כועס ומריר ומושפל. אחרי שהרופאים סיימו למשש אותו ולדקור אותו, הם הבטיחו לו שהאימפוטנציה שלו פסיכוסומטית וזמנית בלבד, שהיא נגרמה מהטראומה הגופנית והנפשית שעבר. והוא האמין להם. עד לערב הקיץ בפנטהאוז שלו בקנסינגטון, כשמבט החמלה ואי-האמון בפניה של מרתה לא אפשר לו עוד להתחמק מהאמת. דבר אחד היה בטוח: אם מרתה מיולר בעירום מלא עם גוף דוגמנית-העל היוקרתי שלה והתנהגות כוכבת-העל שלה המשדרת אני-שלך לא הצליחה לעורר אותו, שום נערה בעלת פני פיה ועיניים לוהטות שלבושה בחליפת צלילה לא תצליח לעשות זאת. ריי דחק את ההשפלה התמידית אל ירכתי מוחו, מעד קדימה והתמקד במקום זה במטרה להגיע לבית בריא ושלם. רגלו חסרת התועלת התכווצה לגמרי ואילצה אותו לגרור אותה על פני השטח הסלעי, כפות רגליו היחפות מחליקות בבוץ. כל מהמורה והחלקה גרמו לכאב לפלח את רגלו מתחת לפיקת הברך ולהתהדק סביב ירכו כמו מלחציים. הוא הקדיר פנים אל העננים הכהים. הגשם השוטף והרוח האכזרית היטיבו לשקף את מצב רוחו הקודר. הוא שחרר אנחה רועדת כשאצבעותיו לפתו את ידית הפליז הכבדה והוא פתח את דלת המזווה בכתפו. כשסגר בחוץ את מזג האוויר הכעוס והשתרך בכבדות לעבר סוויטת החדרים ששימשה אותו בביתו של סבו, משאיר שובל של בוץ ומים על אריחי השיש, הגיחוך הגס נטול ההומור שלו הדהד במסדרון האפל. אילו רק הזקן יכול היה לראות אותו עכשיו. באחת מהטפות המוסר הרבות שצ'רלס קינג השמיע באוזניו כנער מרדני, סבו הזהיר אותו שבסוף יהיה עליו לשלם על חטאיו. מי ידע שהזקן יהיה זה שיצחק אחרון מתוך הקבר?