אהבה בערבה

שלי יצאה אל המדרכה בצעד מהיר וקליל שהפריך את העייפות שלה. היתה שעת אחר צהרים מאוחרת ביום שישי והיא עוד לא השלימה את רשימת המטלות שלה בעיר קומרה־קרוסינג. הפגישה הראשונה שלה, עם מנהל הבנק, לא היתה בבחינת כשלון גמור, אבל הפגישה עם פרקליטו של אביה — הפרקליט היחיד בעיר — לא היתה כל־כך טובה. ואז הזמינה אספקת מזון טריה מהחנות, שם תמיד עשו עבודה נפלאה. זה היה חשוב ביותר, הצורך הדוחק ביותר. האספקה חייבת להיות מוזמנת עכשיו כדי לענות על צרכיה של קבוצה של אורחים יפנים שיגיעו תוך חודש בדיוק. האספקה הזו תוטס אל התחנה לפני בוא התיירים.

היא הצטיידה בפריטים בלתי מתכלים ועכשיו התכוונה לקנות לעצמה כמה דברים קטנים, רק כדי לרומם את רוחה. בעיקר כלי רחצה. סבונים, שמפו, קרמים, קצת איפור ודברים כאלה. בדרך כלל בזבזה מעט מאוד כסף על עצמה, מעט מאוד על בגדים וקוסמטיקה, אבל היא טיפלה בשערה ופניה. אחרי־הכל, הנכסים היקרים האלה צריכים להספיק לה לכל חייה.

היא היתה עייפה ככלב גם יחסית לנערה אנרגטית מאוד, והיא אילצה את רגליה לצעוד את המרחק. היא יצאה מהבית, תחנת ווייברן, בשעות שלפני עלות השחר, חצתה את הכבישים במהירות יחסית — שלוש שעות בכבישי הערבה — לפני שהגיעה לקומרה־קרוסינג, המקום הקרוב ביותר למשהו תרבותי באזורים אלה של העולם.

אזור דרום־מערב קווינסלנד היה באמת סוף העולם, אבל היא אהבה את ביתה המדברי בכל לבה. שום מקום אחר בעולם לא יוכל להציע לה שלווה וחירות מעין אלה, כאלה מרחבים פתוחים. זה היה שטח ללא זמן, מקודש לאבוריג׳ינים. גם שלי חגגה את הסביבה הבלתי רגילה שלה — החיים במדבר, עם צבעי החימר החיוניים, החולות האדומים ופסלי האבן הסוריאליסטיים. לא היה מקום מיסטי כמו הערבה האוסטרלית. עוצמת העתיקות שלה לפתה את הנשמה.

היא גם החזיקה אותה קרובה אל שון, המלאך השומר עליה, אחיה התאום. שון טבע כאשר היה בן שש. גם עתה היא זכרה את קולו המתוק, הקורא אליה בזמן שרצה בגינה הסבוכה והרוחשת של בית החווה...

של... של... של...

שון תמיד רץ אליה, התאום שלה, לאהבה, לנוחם ועדנה, אליה ולא אל אחותם המבוגרת יותר, אמנדה, או אפילו אל אמם. וגם אחרי היום הנורא של התאונה, אותו שלי לא זכרה בבירור, וזכרה רק את המהומה ואת הקולות הצווחים והרמים, שון ליווה אותה תמיד להרפתקאות הילדות שלה. האם לא העיר אותה עם שחר כל בוקר בחייה, טפח על מצחה ומשך באוזנה? "של, תתעוררי. השמש תחורר בך חור."

שון! נועד להישאר לעד ילד קטן ויפהפה, תלתלי טיציאן כהילה סביב ראשו, שפתיים ורודות נעות באלם, עיניו כאבני חן נוצצות, זוהר לבן מרפרף עוטף אותו.

אלה חייהם של תאומים. הם חולקים קשר שפירושו שלעולם לא ייפרדו, גם לא במות אחד מהם. ובכל זאת, שברון הלב היה תמיד במרחק צעד אחד בלבד משלי. זכרונותיה מאחיה הצעיר היו מתוקים־מרירים, אבל הכוח והקסם שבאהבתם זה לזה הצליחו להחזיק אותה גם עכשיו.

היא המשיכה לצעוד במרץ, קראה דברי ברכה לפה ולשם. כמעט כל תושבי העיר הכירו אותה בדיוק כפי שהכירה אותם.

לא היתה לה שום כוונה לחזור עוד הערב לווייברן. היא לא תמצא בתוכה את האנרגיה לנהיגה הארוכה אחרי שהסתובבה בעיר במשך שעות, תמיד מנסה למצוא מחסה מתחת לגגות מפני השמש הקופחת והיבשה.

זו היתה תעלומה גדולה בעיניה ובעיני כל האחרים — ולפעמים חשבה שאחותה הגדולה אמנדה כועסת בסתר בשל עובדה זו — אבל לא היה לה אפילו נמש אחד. היא היתה אדמונית עם רעמת שיער בוערת וסתורה תמיד. עורה תואר לא אחת כעור "חרסינה". היא היתה צריכה להודות לסבתה היקרה והמנוחה מוירה, שנולדה במחוז קרי, אירלנד, על כך. היא היתה צריכה להודות לה גם על שערה, עיניה הירוקות ויש לומר, על מזגה האירי הסוער, כאשר התעורר.

היא התאכסנה בפאב היחיד בעיר, שנוהל על ידי מיק דונובן. האוכל היה בסדר והחדרים נוחים ונקיים ללא רבב. היא רצתה כבר למלא לעצמה אמבט מים — איזה מותרות — ופשוט לרבוץ בהם. אבל ראשית עליה לקנות את הסבון המתאים.

היא עמדה בבית־המרקחת של העיר וניסתה להחליט בין שני סבונים — ניחוח יסמין או גרדיניה — כאשר יד משכה באחד מתלתליה. ולא בעדינות יתרה, חשבה בהפתעה. היא היתה בטוחה במהלך היום שדיברה כמעט עם כל מי שהיה בעיר. מאחר שנולדה וגדלה בתחנה, היא ביקרה בקומרה־קרוסינג כל חייה.

היא מיהרה להסתובב וראתה בזווית עינה חיוך שטני על פה נאה.

התרגשות גאתה בה כל־כך מהר עד שהסתחררה. ברוק טייסן עמד שם, ממש שם, בשר ודם. עמידתו אמרה גאווה גברית עזה, ועל פניו היתה הבעה שראתה בדרך כלל על פניו של סוס מזנק לפנים. כגבר הוא היה עוצר נשימה, אבל ההבעה המהורהרת האפלה עוד לא נעלמה מפניו. היא חשה בה כאשר ניצבה לפניו. העיר, או הערבה כולה, לא שמעה ולא ראתה אותו מזה שנים, למרות שהוא היה אחד משלהם.

דניאל ברוקוויי טייסן היה אחד הגברים הצעירים הנועזים והפראים ביותר בדרום־מערב. ברוק מצא דרכים נפלאות ושונות לחיות על הקצה. לפעמים, כילד, הוא היה נעלם למדבר למשך ימים, לא מסביר לאיש היכן היה או מה עשה כאשר חזר לבסוף לבית במולגרי, שם הוא זכה להצלפות הצפויות. מולגרי היתה ספינת הדגל של רשת תחנות הבקר של קינגסלי. קינגסלי הזקן, סבו של ברוק, ניהל אותה כאילו היתה ממלכתו הפרטית. הוא היה זה שהצליף בילדים, אבל הוא מעולם לא הצליח לשבור את רוחו של ברוק.

"בחיי, הרי זו שלי לוגן המתוקה והקטנה," קרא ברוק ועיניו הבהירות והמרהיבות בחנו אותה. "לא השתנית בכלל."

"כן השתניתי!" היא הניחה לו למשוך אותה מהמעבר. "כל מה שצריך זה זמן!"

"תני לי דקה וזה יהיה ברור יותר." הוא הצטחק והמשיך לסקור אותה. "מה שלומך?"

שלי לוגן היתה רק ילדה כאשר הוא עזב. כל־כך יפה, כל־כך תמימה, כל־כך חבולה בידי הגורל. ברוק לא שכח את תאומי לוגן הקטנים והמקסימים ואת הטרגדיה שלהם. לא היתה נפש ברדיוס של אלפי מיילים מסביב שלא שמעה את הסיפור העצוב אודות שון לוגן הקטן וחייו הקטומים.

"אני בסדר, ברוק." שלי לא היתה ערוכה כלל לפרץ ההפתעה וההנאה שלה. "מאיפה צצת, בשם שמים? הייתי בעיר כל היום, אבל אף־אחד לא הזכיר אפילו שחזרת, קל וחומר שאתה נמצא בקומרה־קרוסינג."

תווי פניו, שכמו סותתו בידי פסל אומן, התהדקו. "זה לא היה הרעיון שלי, אלא של סבי האהוב. נראה שהוא לא מסוגל עוד לשאת את הניכור בינינו. האם אפשר לעמוד בפני טיעון כזה? הוא סילק אותי מהבית לפני כמעט חמש שנים; עכשיו הוא שלח תחינה כזו שפשוט לא יכולתי לדחותו."

"הוא חולה?" המחשבה עלתה במוחה מיד. "אנשים מתחילים לחשוב על פיוס במצבים כאלה."

"הוא גוסס כדרכם של בני תמותה רגילים," אמר לה ברוק בלי רגש. "מובן שהוא חשב תמיד שאינו בן תמותה. אני עוד לא מוציא את החתול מהשק, תוך יום הידיעה תופץ בכל העיר."

שלי הביטה בו. היא היתה צריכה לשם כך להטות את ראשה לאחור. ברוק היה מטר ותשעים, אם לא למעלה מזה. היא היתה נמוכה מאוד. "ברוק, אני לא יודעת מה להגיד. תמיד חשבת שסבך התנהג אליך באכזריות גדולה." כל תושבי הערבה היו מסכימים איתה.

"בוודאי," אמר בחוסר אכפתיות. "אבל תמיד החזרתי לו. היה לי תענוג נדיר להגיד לו מה דעתי עליו. אמי המסכנה לא זכתה לזה."

״מה שלומה?״ שאלה שלי, להוטה לשמוע חדשות.

הוא התבונן מעבר לה, אל הרחוב הלוהט ונחיריו הדקים התרחבו. ההבעה בעיניו היתה מורכבת וטורדת מנוחה. "היא לא חזרה איתי, של. קברתי אותה באירלנד — ארץ אבותיה. היא נפטרה מסרטן."

"ברוק!" שלי רכת הלב גילתה שעיניה צורבות. "אני כל־כך מצטערת. אני יודעת כמה קרוב היית לאמך. והיא אליך." מזועזעת, היא התנשמה עמוקות.

"אז אני לבדי בעולם," אמר בפשטות. "אבא שלי נעלם יום אחד כאשר הייתי בן שש, ואני לא יכול לסמוך על שאר בני המשפחה כעל משפחה. הם אויבים מושבעים יותר מכל דבר אחר — או קושרי קשר לכל הפחות. דודן פיליפ ואמו, פרנסס היקרה. היא תמיד שנאה אותי."

הבעתה של שלי התעננה. "אני בטוחה שעמוק בפנים היא מעריצה אותך."

"באמת? לא שמעתי על זה מעודי." עיניו, בצבע כסף מרהיב, בחנו אותה מתוך פניו הכהים.

היא הרגישה שכל גופה מסמיק. המשיכה המינית של ברוק טייסן היתה עצומה. פעם היא היתה מאוהבת בו עד מוות — הוא היה בן עשרים־ואחת כריזמטי ומנוסה בעוד שהיא היתה בתולה בת שש־עשרה. הוא אפילו נשק לה פעם אחת. לא שהוא זוכר את זה בוודאי. זה היה אחד הנשפים. הנשף הראשון שלה. הוא התחיל איתה בהתרוממות רוח, פלירטט, חסר זהירות, סחרר אותה בבת־צחוק. היא לא שכחה את ההתרגשות שהתקשתה להכיל של הנשיקה הראשונה שלה — שלמזלה הרע איש לא הצליח להתעלות עליה. ברוק תמיד אהב את הנערות וכולן אהבו אותו.

"במובנים רבים היית הגיבור של פיליפ," אמרה בהרהור. "הוא רצה להיות כמוך. אמיץ ונועז. ללא פחד מסבך. הייתם צריכים להיות חברים אמיצים."

"זה היה בלתי אפשרי, שלי." הוא נענע בראשו הכהה. "קינגסלי ודודה פרנסס היקרה הפכו אותנו לאויבים. מי יהיה היורש? זה שקורא תיגר או זה שהולך בתלם? האם פיל עדיין מאוהב בך?" הוא אמר את זה לפתע, כאילו הרעיון לא מצא חן בעיניו במיוחד.

"תירגע, אנחנו רק ידידים. אנחנו מכירים זה את זה מהילדות. הורי אוהבים אותו, וזה יתרון. נפלא לראות אותך, ברוק. אני נורא, נורא שמחה שחזרת."

הוא חייך אליה ונראה שהיה משועשע בשל קורת הרוח שהביעה. "תמיד היית מתוקה וחמודה." הוא התבונן בפיה הרחב והרגיש וחווה זכרון פתאום. "נדמה לי שאני נזכר שנשקתי לך פעם אחת, נכון?"

"נהגת לנשק את כל הבנות," אמרה בשקט.

"אני לא זוכר שנשקתי לאחותך. היא נשואה כבר?"

״לא. ואיך אתה יודע שאני לא?״ היא הרימה גבה בתרעומת מעושה.

"את עדיין נראית כמו ניצת הוורד." הוא חייך חיוך סקסי עצל. "אנשים סיפרו לי שאת מנהלת עסק תיירותי כלשהו בתחנת ווייברן."

"נכון, ואני מאוד גאה בו." נימת קולה היתה רגועה ושלווה, והפריכה את המראה הילדותי שלה. "זה לקח זמן, אבל אנחנו מתחילים לנסוק. חלק גדול מהתכנון הוטל עלי. הורי המסכנים לא התאוששו ממותו של שון. הוא גרם להם להתעייף מהחיים."

"אני יודע מה זה להתאבל. אני בטוח שאמנדה עוזרת לך," אמר ברוק בסרקזם, זכר טוב מאוד את אחותה היפה, הפלרטטנית והמרוכזת בעצמה של שלי.

"לא הייתי מסתדרת בלעדיה," אמרה שלי בנאמנות, כה רגילה לזה עד שזה הפך לטבע שני אצלה. "אמנדה מצטיינת בתחומים בהם אני לא טובה."

"למשל?" שאל בספקנות.

"היא מנגנת בפסנתר ויש לה קול מאוד מושך. היא שרה שירי קאנטרי ומערב — דברים כאלה. האורחים אוהבים את זה. חוץ מזה, היא מאוד יפה, כפי שאני בטוחה שאתה זוכר."

״ואת לא?״ הוא הגדיל את ההתרגשות במבט ממושך.

"ברוק טייסן, תפסיק להחמיא לי," אמרה בחומרת סבר מעושה. "אני לא יודעת איך להתמודד עם זה."

"אני בטוח שאת יודעת טוב מאוד. למעשה, את כבר כל־כך טובה בזה שאפשר היה לחשוב שאת עוד מעט בגיל העמידה," התבדח. "איך הצלחת להישמר מהנמשים?״

סקס־אפיל פשוט נטף מהגבר הזה. עם העיניים הנעוצות בה, שלי הרגישה צורך להתיז על עצמה מים קרים. "אני לא יכולה לקחת קרדיט על זה, ברוק. אלה גנים, אני מניחה. כמה זמן תישאר איתנו?"

"כמה זמן שאוכל לשאת את זה," אמר ולפתע מצב רוחו נפל, אבל הוא נותר כריזמטי עד שעצר את נשימתה. "קינגסלי, שעומד לפגוש את בוראו, חושב שהגיע הזמן ליישר את ההדורים. אמי היתה בתו היחידה. הוא היה צריך להעריץ אותה. בחיים לא ראיתי אות לאהבה או חיבה מסבי לאמי. הוא מצא דרכים להרגיז ולהשפיל אותה. ושלי, לא הכל זה כסף שלו. סבתא רוקוויי הביאה הון לא מבוטל לנישואים האלה. כספה של רוקוויי כלכל את אמי ואותי בתחילת הדרך. לאחר מכן הצלחתי לפרנס אותנו. קינגסלי שלח אותנו לדרכנו ללא אגורה. כפי שאמרת, הוא היה אדם אכזר. אלא שלי היה קל יותר לשאת את האכזריות שלו מאשר לאמי המסכנה."

"אין ספק שבהזמנתך חזרה הביתה הוא בעצם מבקש את מחילתך." הטעימה והרגישה את המרירות והכעס העולים ממנו בגלים.

"אז הוא יתאכזב," חתך. "יום הדין מתקרב בצעדי ענק לרקס קינגסלי."

"תתפלל לאלוהים שהוא ישלים עם זה," אמרה בשקט.

"מה עשית בזמן שנעדרת מכאן?" רקס קינגסלי לא הזכיר את בתו ונכדו מיום שעזבו.

"עבדתי." הוא משך בכתפיו. "לא היתה לי ברירה, מאחר שהיינו דלפונים למדי. עבדתי בגידול ואימון של סוסי מרוץ באורווה באירלנד. קשה לדמיין מקום שונה יותר מהערבה שלנו!"

"אירלנד!" אמרה אחריו. "אז לשם נסעתם! כל־כך רחוק. לעתים קרובות אני תוהה מה חשבו אבות־אבותינו על ארצם החדשה והמוזרה. אירלנד. כמה מסעיר! אני אסע לשם יום אחד. זו הבטחה שנתתי לעצמי. תמיד ידעת לטפל בסוסים, ברוק. עכשיו נוספה לקולך נעימה אירית קלה. אהבת את החיים שם?״

"מאוד." עיניו הכסופות הבליחו. "את יודעת איך אנחנו, בני הערבה, עם סוסים. האירים בדיוק אותו הדבר. הקשר המיידי השתלם. עשיתי עבודה טובה. הרווחתי כסף טוב, וזכיתי בהערכתם של אנשים שהערצתי. דאגתי לאמי עד שהיא נפטרה."

"אף־אחד כאן לא ידע לאן נעלמתם."

"קינגסלי מחק אותנו כליל. אני נהגתי כמוהו. יותר מכל דבר אחר אני מאשים אותו על שהפנה עורף לאמי. למה שארצה להודיע לו שנפטרה?"

"אני מופתעת שחזרת," אמרה. ברוק, תמיד חיוני, פיתח נוכחות מאוד כובשת, שלא להגיד, מאיימת, מעורבת בקסם מוכר.

"לעתים קרובות אני נזכר שאני קינגסלי מהצד של אמי. אם סבא היקר והזקן רוצה להחזיר אותי לצוואה שלו — ונראה שזה מה שהוא רוצה לעשות — אני לא אעצור בעדו. הוא חייב לאמי. הוא חייב לי." עיני הכסף נצצו כצור. "קוראים לזה כפרה."

"אז אתה מתגורר במולגרי? זה ודאי לא קל." היא זכרה כיצד פיליפ ופרנסס קינאו תמיד בברוק, בגלל האנרגיה והכישורים שלו, האופן בו ניצב בפני סבו השתלטן.

"הרי אני לא חייב להיפגש עם אף־אחד שאני לא רוצה לראות." הוא צחק קצרות. "אלוהים יודע שהאסם הישן מספיק גדול."

"פעם אהבת אותו," הזכירה לו ביבושת.

"ואני עדיין אוהב אותו, עיני ברקת."

שלי לוגן לא היתה עוד בת העשרה המתוקה והקטנה שזכר. היא בגרה. היא ניחנה ברגישות וחריפות אבחנה של אישה והיא לא פחדה להביע את דעתה. באותם ימים היא היתה עדיין מדי צעירה בשבילו, אבל בינתיים הניצן נפתח וחשף עלי כותרת קטיפתיים ומבושמים.

הוא המשיך להתבונן בה והחזיק את מבטה. למרות השליטה העצמית לקראתה לא היה מוכן, היא הסמיקה עתה. שערה האדום־זהוב היה פזור על כתפיה בפראות. עיניה היפהפיות היו גדולות ומבליחות ופיה רגיש וסנטרה מחודד להפליא. אלמלא היה חושש לסכן את הידידות הקלילה שפרחה ביניהם בעבר הוא היה אומר לה שהיא נראית נורא סקסית.

"אז מה גזר הדין?" שאלה ביבושת בהטיית סנטר קלה.

"רק בדקתי," לאט. "בסדר, של. השתנית. גדלת. אז מה את עושה עכשיו? בדרך הביתה, למשפחה?" הוא זכר את הקדרות של ווייבק, את אובדן שמחת החיים של בני משפחת לוגן.

"מחר. אני לא יכולה לעשות נסיעה הלוך וחזור באותו יום."

״אלוהים, את צודקת. תסתכלי עלייך! הרוח עלולה להרים אותך ולשאת אותך מכאן. הם עדיין עושים לך צרות?" למיטב ניסיונו, שום־דבר לא באמת השתנה.

היא נענעה בראשה וקולה לבש נימה נוזפת. "ברוק, אסור לך לדבר ככה. אני אוהבת את המשפחה שלי. שרדנו. אני מניחה שתמיד אשא את הכאב שבהישרדות, שעה ששון לא נשאר בחיים."

"היית צריכה לדבר על כאב האשמה. אבל, שלי, זו היתה תאונה איומה. את היית ילדה קטנה מאוד כאשר זה קרה."

"אני יודעת, אבל נראה שזה לא עוזר." היא הסיטה ממנו את מבטה.

"לא כאשר לא מרשים לך לשכוח. לעזאזל," התפרץ כאילו שהמרחק הקטן לא יוכל להכילו — ואכן, הוא לא הצליח. "בואי נצא מכאן." הוא היה מודע מרגע שבירך אותה לכך שכל הראשים הסתובבו לעברם, ושמכונת הרכילות המשומנת היטב כבר החלה לפעול.

"לאן? אני צריכה לקנות כאן משהו." היא הביטה בכיוון הדלפק.

"אז תקני," ציווה בחדות. "את בטח מתאכסנת בפאב."

"במקרה כן." ברוק היה עדיין לוהט. דבר שייתן לשלי הזהירה הזדמנות להיחרך.

"אז גם אני. התכוונתי לישון בטנדר שלי, אבל מיק יוכל למצוא לי חדר. מה דעתך שנאכל ארוחת ערב יחד? ראיתי שהארייט קרומפטון המורה הבלתי נלאית של קומרה־קרוסינג פתחה מסעדה. אין ספק ביחס למיס קרומפטון. היא תמיד היתה אישה בעלת כישורים רבים."

"ברוק, זה יהיה נחמד מאוד." אחרי העייפות המוקדמת שלה החלה ההתרגשות לסאון בתוכה.

״אנחנו צריכים להתעדכן. העובדה שפיל סיפר לי — אולי זו בעצם היתה אזהרה כבדה — שאת החברה שלו." עיניים כסופות ירקו גצים.

"אז למה הוא לא סיפר לי על כך?" שאלה בקלילות.

"שלי, את טובה מדי בשבילו." ההתנגדות של ברוק כלפי דודנו נשפכה החוצה.

היא בהתה בו לרגע לפני שענתה. נראה שעורו זכה למנת השמש שלו גם באירלנד הירוקה והערפילית. עורו השחום היה כמו ארד ממורק.

"זה לא קצת אכזרי? אני מרחמת על פיליפ. סבך מכביד עליו את ידו ולאמו יש כאלה ציפיות גדולות. פיליפ נלחץ מכל הכיוונים. לא שסכך מאפשר לו לקחת אחריות ממשית על עצמו."

"הוא רק מחזיק אותו קצר. זה בטח קשה לפיל. הוא היה ילד טמבל."

"בזמן שאתה היית תמיד הכי רע שאפשר." היא ריככה את ההאשמה בחיוך. "פיליפ, למזלו הרע, נמצא עדיין תחת השפעת אמו. עכשיו, אני אשלם תמורת אלה, ברוק, אם תוכל להמתין." היא שילמה במהירות תמורת ג׳ל האמבט בבושם הגרדיניה שקנתה.

"אני חושב שבחרת נכון." הוא נד לעבר הקניה שלה. "גרדיניה תתאים לעור שלך."

כמובן שלא היתה לה שמלה. היא היתה צריכה לחשוב על זה לפני כן. אבל ההזמנה הבלתי צפויה של ברוק לסעוד בחברתו סילקה כל מחשבה ממוחה. לראשונה מאז השתתפה בחתונה של חבריה כריסטין ומיטש קליידון, היתה לה תשוקה עזה להיראות יפה.

איך? היא שלחה מבט נוסף בבבואתה בראי המיושן והמרובב מעט. הוא עמד בפינת החדר הקטן, שם העלו סדיני כותנה נקיים, ציפיות ומגבות ריחות נעימים.

הכל היה מסודר ונקי. כך גם שלי היתה מתארת את עצמה. שלא כמו אחותה אמנדה, לא היתה לה מלתחה של שמלות יפות. בגדי היומיום שלה היו מדי עבודה מעשיים — ג׳ינס וחולצת כותנה. היא התבוננה בעצמה בחולמנות. ברוק טייסן היה תמיד חביב אליה, למרות מצבי רוחו המשתנים. בימים אלה הוא נראה כמו גבר שמסוגל להסתדר בכל מצב. קשוח. קצת דומה לרקס קינגסלי עצמו, שהיה קשה ובלתי מתפשר כמו האדמה של ממלכת המדבר שלו.

לבסוף החליטה לקפוץ לחנות הבגדים הקטנה של העיר שהיתה במרחק לא רב מהמלון, שם ראתה חולצה יפה מאוד בחלון הראווה. היא לא קנתה אותה קודם רק מפני שהיו לה פחות מדי הזדמנויות ללבוש משהו כה יפה וקליל. ג׳ינס היה הסצנה שלה. החולצה הזו היתה בעצם מלאכת טלאים של כותנה צהובה ותחרה, עם סרטים קטנים וורדים זעירים בשוליים. הבעלים של החנות אמרה לה שאפשר יהיה ללבוש את החולצה בהצלחה רבה עם הג׳ינס הלבנים שלה.

טרה שיק! היא תצטרך להאמין לה. לפחות היה לה קצת איפור ונעלי עור לבנות חדשות למדי.

שלי הרגישה נסערת מאוד, אבל היא ניסתה להחזיר את כל העניין למיקוד. בהזמינו אותה לארוחת ערב ברוק ודאי ניסה לפוגג מעט את המתח שבחזרה הביתה. חוץ מזה, היא תמיד קישרה את ברוק להתרגשויות ואם תהיה כנה עם עצמה, לסכנה. נראה שהסכנה הסתחררה סביבו כמו סלסלות עשן.

הוא היה גבר צעיר שספג לא מעט מהלומות פסיכולוגיות, גם אם הצלקות מהמלקות הממשיות הצליחו להחלים מזמן. ההתקפות של סבו האוטוקרטי נפסקו בקרב אגרופים כאשר ברוק היה בן חמש־עשרה וכבר התנשא לגובה מטר ושמונים. אחד מפועלי התחנה שהיה עד לכך, פעור פה ומאושר, סיפר על כך לחבר, שסיפר לחבר אחר בפאב של קומרה־קרוסינג. הרכילות התפשטה כמו דליקה בשדה קוצים וכל העיר ידעה על כך תוך עשרים וארבע שעות.

״קינגסלי הבן־זונה הזקן חטף מכות! הגיע הזמן. אני אומר לך, זה היה מחזה שלא רואים כל יום!" זאת יחד עם גיחוכים שלא ארכו זמן רב. המודיע פוטר מיד והתקשה להשיג עבודה בתחנה אחרת ברדיוס עצום.

ברוק זכה באות כבוד, אבל גילה שיש לו צד אפל. לא יזיק לשלי לזכור זאת עכשיו.

הדבר האחרון שהיה בדעתו של ברוק לעשות הערב היה לצאת לבלות. האמת היתה שהוא הרגיש זוועה מאז שקבר את אמו — כאילו מותה בטרם עת היה איכשהו באשמתו. אין ספק שהוא גרם לה צער רב כאשר נהג בחוסר כבוד בסבו. לא שהיא האשימה אותו אי־פעם או אפילו אמרה מילה על כך. אבל הפצע לא העלה ארוכה מעולם; הצער מעולם לא נקבר. הוא שנא את סבו, האיש ששילח אותם מהבית. שנא אותו ולא התכוון להתחנן בפני אלוהים שיסלח לו. פעם אפילו האשים את סבו בכך שגירש מהבית את אביו שלו, רורי, שלכאורה "ברח כמו פחדן" ונעלם בלי להשאיר עקבות. אבל גברים בערבה נעלמו כל הזמן.

האם זה מה שקרה לאביו? בהכירו את סבו, הוא ידע שהוא מסוגל לירות בכל אדם שאינו מוכן לקבל את מרותו. הוא היה טיפוס כזה. מגלומן. כל־כך הרבה עוצמה וכסף יכולים לחולל זאת לאדם שיש באופיו רשעות מולדת. סבו כעס בגלל נישואיה של בתו ללא הסכמתו. הוא ניסה לבטל את החתונה, אבל נכשל. אמו כבר היתה הרה עמו. רק אלוהים ידע למה הוריו הרשו לקינגסלי להכתיב להם מה לעשות, להחזיר אותם למולגרי, שם ברוק נולד בחדר השינה למעלה.

אביו נשאר למרות העוינות והיחס הקשה. למען אמו, שהרגישה חסרת אונים מכדי לדעת מה לעשות. אבל לאחר שש שנים רורי טייסן נעלם, השאיר פתק שסבו שרף אחרי שהציג אותו בפני קצין המשטרה בקומרה־קרוסינג, שנשלח לחקור את ההיעלמות.

לאחר מכן — כלום. ולא היו ידיעות כלשהן מרורי כל אותן שנים. ברוק חקר אבל העלה חרס בידו בנסותו לאתר את אביו. הוא יתנקם בסבו על זה. היה חשוב להתנקם.

ברוק קילל בקול כבוש וניסה להתנער מהמחשבות הקודרות שאיימו לבלוע אותו. הוא פנה כדי להמשיך להתלבש. שערו השחור היה לח עדיין מהמקלחת, אבל הוא כבר התחיל להתייבש בחום הגדול. הוא הרגיש שהוא מתולתל מדי, ארוך מדי, למרות שנשים אמרו לו תמיד עד כמה הן אוהבות את שערו. מניסיונו, נשים היו מוכנות תמיד להגיד משהו נחמד. גברים היו בני־זונות.

הוא לבש במהירות חולצה נקיה. מזל שהיתה לו חולצה כזו. מה הוא עושה, לכל הרוחות? בימים אלה הוא רצה להיות בגפו, ללקק את הפצעים שלו. אז למה הוא יוצא לבלות בעיר? העניין היה שתמיד מצא משהו מלבב בבת לוגן הקטנה, שצמחה והיתה לאישה אמיתית. תאומה, שון, היה תמונת ראי שלה. הטביעה היתה טרגדיה נוראה שגרמה להורי הילד להשתגע למחצה, העצב השפיע על כל העיר ועל התחנות מסביבה. האם, נאמר, שכבה עדיין במיטה ובכתה כל היום, והאב, פאדי לוגן, לא הרשה לאיש לשכוח את אותו יום מר ונמהר. ופחות מכל לבתם הצעירה ביותר.

הם היו יצורים קטנים ויפהפים, תאומי לוגן האלה. כולם חשבו שנפלא לראות איך ששלי טיפלה בשון כאילו היתה אם קטנה. זה לא היה בסדר איך שהתייחסו אליה אחרי מותו. היא ספגה ענישה קשה מדי מבני משפחתה. כמו ברוק. הדבר יצר ביניהם קשר. אם כבר מדברים על זה, הוא לא שכח באמת שנשק לה בנשף. היא היתה בת שש־עשרה, לא יותר, אבל הדבר לא מש מזכרונו, כמו נעימה. היתה לו תחושה ששלי לוגן, עם החיוך המלבב, השלווה והמאוזנת כלפי חוץ, מחזיקה בפנים המון תשוקה. אחרי־הכל, היא היתה ג׳ינג׳ית. אדום היה סמל האש של הטבע.

אבל איזה מין אדם היא אחותה, אמנדה? יושבת ליד הפסנתר ומנגנת ושרה בזמן ששלי ודאי עמלה במטבח, מכינה ארוחה למסיבות התיירים שלה. הוא פקפק באם זכתה לעזרה רבה מצד אמה האומללה. האנשים המעטים בעיר איתם דיבר על הלוגנים אמרו לו שהמצב גרוע שם כבעבר — זולת העסק החדש של שלי, שהחל לנסוק. כולם העריצו אותה. שלי לוגן היתה אישה צעירה מוכשרת ועמלנית עם המון אומץ. זה מה שאמרו בקומרה־קרוסינג.

ברוק ידע גם שיצורים נשיים קטנים ומתוקים כמו שלי לוגן יכולים להאיר נפש של גבר. ורק אלוהים ידע כמה צמא היה למעט שקט ושלווה. אבל רומן לא היה בקלפים בשבילו. אפילו לא רומן קצרצר. ודאי לא עם נערה שראה אותה מתבגרת. הוא לא יוכל לתכנן דבר. לא כאשר עתידו עדיין לא מוחלט.

הוא ידע שהוא לא ימצא שלוות נפש במולגרי. אבל עימות עם סבו היה בגדר נחיצות עליונה. מולגרי היתה המקום בו נולד, שם נולדו אמו ודודו ארון, אביו של פיליפ, לפניו. פיליפ, מנגד, נולד במחלקת יולדות פרטית בבית־חולים בבריסביין, מפני שפרנסס פחדה מפני לידה במקום מבודד כמו תחנה בערבה. דוד ארון, שאותו זכר כאדם טוב, נהרג בתחנה בטפלו בסוס פרא כאשר פיליפ היה ילד קטן בלבד. הסוס בעט בקרביו. ארון מת בלי להוציא הגה מפיו.

לאחר מכן הפכו החיים לגיהנום.

"וואו, איזו יפה את!" ברוק עמד בפתח והתבונן בשלי, בהופעתה המוקפדת. היא קלעה את שערה האדום היפהפה כך שהוא היה אסוף עתה ונצץ סביב ראשה הקטן כמו קשתות אש והחמיא לעורה החלק והמושלם, שהיה כעור תינוק. צבע זוהר נמשח על שפתיה ועיניה הירוקות היו כל־כך גדולות ומסתוריות עד ששלטו בפניה. היא נראתה כמי שיכלה להטיל כישוף כשמתחשק לה — אפילו עליו.

זהירות!

המחשבה גרמה לו לצחוק בקול. ׳״קלה היתה כפיה!׳״ אמר ברוק במבטא אירי מודגש. "איזו חולצה יפהפיה." שדיים יפהפים. הוא חש לפתע גל של תשוקה שגרם לבטנו להתהדק לקשר קשה. אבל הוא היה עסוק עתה בניסיון להחזיר לעצמו את המגיע לו מלידה, זוכר? האם לא החליט כבר שלא יוכל להתעסק עם שלי לוגן? עם זאת, בתוך חצי שעה הוא כבר גילה שיתקשה לעמוד בהחלטתו זו.

מבטו של ברוק סקר את שלי וגרם לה להרגיש סערת רוחות רוטטת. הוא השעין את זרועו בעצלתיים על המשקוף מעל לראשה והתבונן בה מכף רגל ועד ראש. הוא היה כל־כך גבוה.

"אני שמחה שהיא מוצאת חן בעיניך." היא התאמצה לדבר אבל קולה יצא רגיל. "לא היה לי שום־דבר מתאים, אז רצתי לחנות הבגדים המקומית. מצאתי אותה ממש ברגע האחרון."

"מזלי הטוב." הוא חייך. "נלך? הזמנתי מקום. אומרים לי שהתפריטים של הארייט כל־כך נפלאים שאנשים צריכים להזמין שולחן מראש."

״דיברת עם הארייט עצמה?״ היא רצתה לצאת מהבלבול הזה, מהכישוף הזה, פן לא תצליח לעצור את ההתרגשות הזו.

הוא נטל מבין אצבעותיה את מפתח החדר. "ככה הצלחנו למצוא שולחן. הארייט אמרה לי שהיא תדאג לנו. הארייט מעריצה גדולה שלך."

"זה עובד לשני הכיוונים." היא הביטה במוטת כתפיו בזמן שסגר את הדלת ולפתע כבש אותה זכרון הרגשות שהתעוררו בה כאשר היתה בזרועותיו. עם זאת, משהו בברוק טייסן, עם כל הדימוי המצ׳ואיסטי שלו, גרם ללבה להישבר. איזה משא כבד נאלצו הוא ואמו לשאת אחרי שאביו עזב אותם. זה היה כזה בית עצוב. כמו ביתה שלה.

"לא ביקרתי אצל הארייט מאז המסעדה נפתחה," הטעימה וניסתה לדבר בנימת שיחה רגילה. "הוזמנתי לערב הפתיחה, אבל אמנדה רצתה ללכת ולא רציתי להשאיר לבד את אמי. לא היית מאמין מאיזה מיגרנות היא סובלת."

הוא אחז בזרועה כאשר צעדו לאורך המסדרון, כה דקיקה, כה מעודנת, והוא הרגיש שיוכל להקיפה בידו. "איך אנחנו מקריבים את חיינו לאומללות."

"אמי פוחדת להיות מאושרת. היא מאמינה שזו תהיה הפגנה של חוסר נאמנות כלפי שון."

"זה נשמע כמו בזבוז נורא. זה דיכאון, אבל אני לא יכול להגיד שאני לא מבין," ענה ברצינות.

הם היו צריכים לחלוף ים של פרצופים מחייכים ומלאי עניין בדרכם מהפאב. דומה שכולם נראו מאושרים לראות שברוק חזר. ברוק היה רגוע למדי עם כל זה, החזיר קריאות ברכה לעבר הבר. שלי הסמיקה. מה היא עושה לצדו של ברוק טייסן? עצם ההימצאות לצדו היתה אירוע ענק.

הם פסעו בדממה מוטרדת עד שהגיעו אל הארייט, שם אורותיה של המסעדה נשפכו החוצה אל המדרכה. בפנים היה מלבב וצונן, העיצוב היה בצבעי ירוק ולבן, עם עמודי נצרים גבוהים בעציצים, קשתות נאות וצילומים מעברה של העיר על הקיר. מהלילה בו נפתחה היתה המסעדה של הארייט מקום פופולרי מאוד למקומיים כמו גם לאנשים מתחנות רחוקות יותר.

הארייט, שנראתה נפלא בצהוב מנדריני של בגד תאילנדי מסורתי שהשתפל סביב גופה הדקיק, ניגשה כדי לקדם את פניהם בשמחה.

"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים!" היא התכופפה כדי לנשק ללחיה של תלמידתה לשעבר, שלי. "איפה היית כל הזמן הזה, ברוק? חסרת לנו."

"באירלנד." הוא הביט בעיניה של הארייט ומצא שהן נדיבות ומאוד חריפות. הוא הזכיר שם של חוות סוסים מפורסמת.

היא הנהנה מאחר ששמעה עליה. "נראה שהחיים טובים אליך. אתה נראה נפלא. אבל מישהו אמר לי, כאשר הגעתי, שאיבדת את אמך היקרה."

לרגע הוא לא הצליח לענות, הצער והכעס טשטשו אותו. "היא נמצאת במקום בו רצתה להיות, הארייט. בית אבותיה. לא היה לה בית כאן." כאב ומרירות הניעו את פיו המסותת.

"לבי יוצא אליך, ברוק. ספגת מהלומה קשה." הארייט לחצה את זרועו והביטה בעיניו באהדה גדולה. "נדבר על זה שוב, אבל עכשיו ודאי תרצה למצוא לך שקט ושלווה. יש לי שולחן טוב בשבילכם בחצר. בואו. שלי, את נראית נהדר."

הארייט חייכה אליה בהתלהבות גדולה. שלי היתה אישה צעירה שהעריצה מאוד. שלי לוגן, אישה אמיצה ונבונה מאוד, יכלה לעבור לכל אחת מן הערים הגדולות, אבל היא נשארה עם המשפחה הבלתי מתפקדת והבלתי מעריכה שלה. כמה נורא להיות קשור למשהו בעבותות של נאמנות ואהבה! ותחושת אשמה בלתי ראויה, חשבה הארייט.

"ברוק, נהדר לראות אותך!"

ידו של ברוק נלפתה והוחזקה, האטה את מהלכם, אבל לבסוף הם הושבו ליד שולחן מבודד לשניים בחצר שעמדו בה שולחנות נצרים בעלי לוחות זכוכית מכוסים מפות לבנות, כסאות נצרים לבנים ועציצי ענק זהובים. הריפוד הנוח היה עשוי כותנה הודית לבנה עם הדפס של עלי במבוק ירוקים, בזמן שלידם החזיקו פילי קרמיקה לבנים גדולים עציצים של פרחים ססגוניים. הכל נראה מצודד מאוד.

המסעדה היתה פתוחה שלוש פעמים בשבוע בלבד — אחרי־הכל, הארייט היתה כבר בשנות השישים שלה והיא לא יכלה להסתכן ולכלות את האנרגיה שלה מהר מדי — בימי רביעי, שישי ושבת, לארוחת צהרים וערב. אבל הארייט נראתה צעירה בשנים רבות מגילה, חשבה שלי בחיבה, ונראתה מאושרת.

"מחכה לכם חוויה," אמרה הארייט בהתלהבות כאשר נתנה להם תפריטים שנראו מהודרים מדי למסעדה קטנה כזו. "בישול בסגנון אוריינטלי הוא ההתמחות של הבית, אבל אם תרצו משהו אחר, אני משוכנעת שנצליח להכין לכם אותו."

"מיס קרומפטון, את נפלאה," אמר ברוק ופניו הביעו הערכה אבל היתה בהם יותר מדי שטניות נועזת, זו שהבדילה אותו מכל האחרים כאשר היה ילד.

"תגיד לי את זה אחרי שתגמור לאכול." הארייט חייכה. "עכשיו, אני חייבת לחזור למטבח — אבל אחת הבנות תיגש אליכם מיד כדי לקבל את ההזמנות שלכם. רוצים לשתות משהו בינתיים?״

"שלי!" ברוק הביט בה מעבר לשולחן, כל־כך יפה עד שהוא לא רצה להביט לשום מקום אחר.

"אני יכולה לקבל כוס יין לבן?"

"בוודאי. למה שלא נגזים ונזמין שמפניה?" זה היה יום מחורבן. לא יזיק לו משקה מבעבע, ויכול להיות ששלי תאהב את זה. "בסדר?"

"מושלם," הסכימה שלי.

הארייט חייכה. "אני אשלח מישהו עם השמפניה."