אהבה בצל עץ החרוב

אהבתי את רינה עוד מבית הספר היסודי, במשך שנים אהבתי אליה הייתה אור של תקווה, שזהרה באותיות לבנות על תכלת השמיים במילים, ״אהבה יש בעולם״, חלמתי עליה בלילה, מה קרה לי שאותם החלומות שבו אליי?

התקרבתי לגיל חמישים, נשוי לגילה מעל עשרים שנה, ואת רינה שוורץ לא ראיתי מאז בית הספר היסודי. השנים חלפו ודברים נשתכחו, מלבד רינה, שדמותה נחרטה בראשי ומאז נותרה חקוקה. צבע שערה היה בלונדיני, הילוכה היה גמיש, ומבט עיניה תכול. זכרתי שהלכנו בחוף יחפים, לא ראיתי את גרגירי החול המבהיקים מסביב, עיניי לכדו את האצבע עם הציפורן העקומה שבאגודל כף רגלה, לעיתים השתעשעתי בזיכרונות, כמו בטעמה של אותה נשיקה בחוף.

מדי פעם רינה הייתה עולה במחשבתי, מעין סימן של פגם בחיי המשותפים שגרם לי לתחושת אשמה. בכל פעם שהלכתי במסלול הקבוע של החיים, עלו בי שאלות כמו, כמה רע יכול להיות לי? ומשכך, התחלתי לכתוב בשביל להדק את הכאב לדף, גשם של אותיות שמנעו ממני להמשיך ולומר לעצמי, מחר יהיה טוב. הכתיבה קירבה ביני לבין נכותי. ידעתי שעליי לשנות משהו, ואולי אדרש לשלם מחיר.

לא חסרתי דבר בחיים, נראיתי צעיר לגילי, עסקתי בספורט, גִזרתי רזה וגובהי קצת פחות ממטר ושמונים, שיער ראשי היה שחור וקצר, עיניים גדולות בצבע חום, אהבתי להתלבש בג׳ינס וטריקו בקיץ ובחורף. חברים בעבודה ואשתי הקפידו להעיר לי על סגנון הלבוש שאינו ראוי למעמדי, שמעתי ונשארתי בשלי. גרתי באחד מיישובי הלוויין היוקרתיים שהיו סביב באר שבע בבית פרטי. אך הרגשת החיסרון העיקה - לא הצלחתי להבין, משהו בתוכי לא מוגדר, נעלם ממני, צלל אי שם בחולות חיי. ההרגשה הופיעה אצלי בשעה שנוחה לה, והייתה מכווצת בגופי את הבטן והחזה, בלי שידעתי למה. הייתי חסר אונים. זמן רב התחמקתי ופחדתי להפוך בה ולחשוב, הייתי בציפייה לשינוי שיבוא עם הזמן. כשהתקווה שקעה עד כי לא ניתן היה לזהותה, הבנתי שלא אוכל עוד להתחמק.

התחלתי מהסוף, ושאלתי את עצמי, מה הטעם בחיי? קיבלתי הרבה תשובות, ומהן אפילו אחת לא הועילה לי.

ישבתי לבדי בגינה, תחת עצי התות והתאנה, שהטילו צל ענק על מחשבותיי. השקט ששרר בשבת ברחוב שלנו, חדר לתוך הבית, ארוז בנעימה משמימה. בדממה הבנתי שאין לי עוד לאן לברוח. להפתעתי, הרגשתי כמו לפני מסע מאתגר, הגיעה העת לגעת.

השקפתי לעבר ״גבעות גורל״ העגלגלות, שהזכירו לי חמוקיה של אישה. בעת שליטפתי במבטי את חמוקיה של גילה אשתי, הייתי אומר בחיבה, אני אוהב את ״הגורל״ שלי, רגע של בדיחות הדעת, עם הזמן נעלמה החיבה.

התאנה החביאה בכנפיה פירות מתוקים, בלילות הזמינה את עטלפי הפרי לזלול. אותם עטלפים מנעו ממני לשבת בגינה בשעות הזלילה, הם ירדו לכיוון הכיסא שבו ישבתי, במשק כנפיים שהחריד את החשכה, כמו מטוסי צלילה בשעת מלחמה, פחדתי לשבת בגינה בשעות הערב.

באותה השבת שהייתי לבדי המשכתי לתור אחר חיי, ניסיתי לקרוע את קורי העכביש, שהיו לי כערסל של נוחות, בו נרדמתי ונעלמה ממני חדוות היצירה.

התחלתי לסובב את גלגל הסרט לימי ילדותי, חיפשתי לדעת אימתי הפכתי משועבד לסביבה ולמעמד, מה הייתה התמורה שבגינה ויתרתי על התפתחותי הנפשית.

***

נכנסתי חזרה הביתה, אל אותו הבית שהשתתפתי בכל שלביו, הרגשתי ששנינו זרים, חלקנו עבר משותף של אבנים בלי נשמה. נתקלתי בפרוזדור המקשר בין כל חלקי הבית, מבנה צר וארוך שחילק את חלל הדאגה. חשבתי, מה אכפת היה לקירות מהרגשת החיסרון ששקעתי בה? כלום.

קירבתי את אוזני אל הקיר לקלוט מילים מגרגירי הסיד, בכל דומם גנוז ארון עם מילים, ושם נחבא לב אבן, בכל לב יש חלק שומע וחלק מדבר. לקחתי מברשת וצבע, מרחתי את הקיר בצבע לבן, העברתי את ידי לחוש את הכתמים והשריטות. הכתם, שהיה בצבע שחור דהוי עם חריץ עמוק בקיר, נוצר כשבדידותי הכאיבה לי עמוק, באותו הרגע זרקתי את הכוס על הקיר. רתחתי על הקלות שבה השעמום והנוחות קמו וסגרו עליי בקירותיהם.

לא הצלחתי להסיר את הכתם, הסדק הזועם היה לנגדי ולא יכולתי להתעלם מנוכחותו. בניסיון נוסף להעלימו, העברתי את המברשת על הקיר. כשהצבע הטרי נושק לצבע הדהוי, שערה, שערה, נשאה עימה שוב ושוב, צבע לבן בסימן של בקשת סליחה. צבעתי שתי וערב למעלה ולמטה, באיטיות תיקנתי את הקיר, וזה האחרון מחל לי על הכתמים ומחק אותם.

הכתם השחור סירב להיות שותף למחילה, הוא בלט על הרקע הלבן של הקיר, נותר כזיכרון למעשה בלתי נשכח, ואמר, ״אני הקיר היחידי בכל השכונה שלא זכיתי לראות אהבה בבית, אתה, גבריאל, האשם העיקרי.״

הבנתי את סיבת הכתם בקיר, לא הבנתי מה היה חטאי, מזגתי כוסית ודקה.

הצבע עם הזמן הפך לסמיך בקופסה, הוספתי לקופסת הצבע מעט ודקה, ולגמתי בשביל לדלל גם את הלחץ בחזה.

החזרתי מבטי אל הכתם, מרחתי עוד הרבה צבע בשביל לנסות ולכסות את הכתם, שוב העברתי בניסיון נואש מברשת נוטפת בצבע לבן, לא הצלחתי להעלים את הכתם. עשיתי הפסקה בניסיון לתת לצבע זמן להתייבש, ישבתי על הרצפה להביט בכתם, אך הוא סירב לעזוב את הקיר ולא הרפה מאחיזתו. הרגשתי כמו הקיר, לשנינו כתם שחור בלב שניסינו להעלים אותו, אפילו הודקה לא סייעה בידינו, הכתם לא ירד, ידעתי עתה היכן נמצא הקיר, אצלי בלב.

הכוסית עזרה לי להרגיש באופן זמני את תמונות חיי כנעימות יותר. את הדאגה העברתי בהרגל מגונה אל המחר.

בהתבוננות מעמיקה ראיתי שהכתם היה עשוי מחלקים שבורים של רצון, פעם הוא היה שלם. עליי ללמוד לחבר חלקים שבורים בי, עד היום ידעתי רק את מלאכת ההפרדה.

בעודי יושב על הרצפה, מנסה לחשוב איך לחבר את השברים, הבנתי כי רק רצון ונחישות יכולים לעבור כגשר מעל הכתם השחור, שהיה צרוב בקיר השיכור בעומק ליבי.

קמתי בקומה זקופה, החזרתי את המברשת והצבע למחסן, כשאני אומר לעצמי, "סיימתי עם ניסיונות הבריחה מעצמי."

כבר בתנ״ך מוזכר אלוף הבריחות, יונה הנביא, שפחד להתמודד עם פחדיו וברח באונייה לים, כל מסעותיו לא הועילו משום שלבסוף נאלץ לעמוד מול פחדיו.

חכמים אמרו על התנ״ך שהוא אוסף של סיפורים שבאו להעביר מסרים של תורת חיים, ולא סיפור היסטורי.

החזרתי את התמונה שהייתה תלויה על הקיר והסתירה את הכתם השחור. לגילה הייתה חיבה יתרה לתמונה ולמקומה על הקיר. בתמונה המשפחתית הצטלמנו ארבעתנו, אימא גילה ואבא גבריאל, כורעים בישיבה ומחייכים, ושני ילדינו עמדו לפנינו, מאחורינו היה ים כחול ולפנינו חול.

בחלוף השנים שכחתי להחזיר לתוך חיי את עקרונות האמונה שלמדתי, ״כל עוד אני מתמיד בהתפתחותי הנפשית, אני מנצח את החיים.״ הכוונה הייתה להתענג במאמץ, ולא להשתדל לחיות בסבל.

לפעמים, בגלל רגשי הנחיתות שהיו בי, שאפתי להיות כמו כולם, עד ששכחתי את הסיבה לחיים.

החשבתי את הקידום בעבודה כמטרה עיקרית, והתמורה התקבלה במעמד חברתי מכובד. בנוסף, קיבלתי כסף למימוש מנעמי החיים, חשבתי שהיה זה פיצוי הולם למאמציי, עוד לא הבנתי שהסבל היה איתי כל הזמן, אלא שפשוט נתתי לו שם אחר.