אהבה גורלית

1

הוא נכנס לחיי בפתאומיות.

מהר מדי וללא כל אזהרה.

שאב אותי לתוך עולמו.

אמרו עליי שהייתי עוד דוגמנית שטחית, שזיהיתי הזדמנות של פעם בחיים, שתפסתי מיליונר חתיך והלכתי על זה בלי לחשוב פעמיים.

אולי זה יישמע נאיבי, אבל האמנתי באהבה וחשבתי שאיתו זה יכול לקרות. שמצאתי את המקום שלי, שיהיו לי חיים נוחים ונטולי בעיות, רחוקים שנות אור מהחיים שהיו לי ולאימי. רחוקים מהשכונות המוזנחות, מהדירות המעופשות שהחלפנו לעיתים קרובות מדי ומהעבודות השחורות שהיא נאלצה לקחת כדי לפרנס אותנו.

זה לא תמיד היה ככה.

זיכרונות הילדות המוקדמים שלי היו מאושרים. אבא, אימא ואני, מטיילים על החוף, אוספים צדפים ומשחקים בחול, או בפעם אחרת רצים על הדשא בפארק, אוכלים גלידה וצוחקים.

זה לא נמשך זמן רב.

הזיכרון הבא לאחר מכן הוא מגיל חמש, כשעמדתי בפתח חדר השינה של הוריי ובהיתי בפליאה באבא דוחף באי־סדר בגדים לתוך תרמיל גדול. הוא חלף על פניי, ליטף את ראשי בעצב ויצא מהדירה בלי להביט לאחור.

אחרי שעזב, נעלמו איתו גם הצעקות, המריבות, רעשי שבירת החפצים וטריקות הדלת שהיו מקפיצים אותי בבהלה מהמיטה באמצע הלילה. אבל השקט לא היה טוב יותר. הוא הותיר בי חלל ריק של געגועים. בכל פעם שבכיתי ושאלתי מתי אבא יחזור, אימא ענתה בכעס שעדיף לנו בלעדיו, שהוא אפס שלא הצליח להתמודד עם האחריות. המשכתי לחכות לו במשך חודשים, יושבת בחדר המדרגות המוזנח בבניין בו גרנו ומחבקת את הבובה היחידה שלי.

לעיתים קרובות תהיתי איך היו נראים חיי אם היה נשאר, אילו הצליח להיות האבא שהייתי צריכה.

לאחר שהוריי התגרשו, כמעט שלא ראיתי אותו. במקום בו הוא היה, נותר חלל שכל־כך רציתי למלא, והזיכרונות השמחים שלי הוכתמו בדברים האיומים שאימא אמרה עליו, ושלא הייתה לי כל דרך לבטל.

רציתי להבין אותו, לגלות את האמת מאחורי הדמות הנוראה שהיא ציירה בעיניי. רציתי לדעת האם הוא באמת היה כל־כך רע? או שאולי היו סיבות להתנהגותו? באותם רגעי תהייה, התקשיתי להפריד בין האמת לבין האמירות של אימי. ובכל פעם שהמחשבות הללו עלו, מצאתי את עצמי מתמודדת עם שאלות לא פשוטות, מנסה להרכיב את הפאזל של חיי.

אבא נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת שבע, והתשובות שחיפשתי בקדחתנות נותרו ללא מענה. אימא סיפרה לי שהרכב שבו נהג התנגש בעץ בדרכו חזרה מהבר שבו היה מבלה בשעות הערב.

"הוא פשוט הרג את עצמו בצורה הכי פתטית שיש," היא סיננה בקרירות, "קיבל את מה שהגיע לו."

המילים נחקקו בזיכרוני, כמו כתם של כאב שלא ניתן להסיר. כאילו כל הסבל שהיה בחיינו התנקז לאותו הרגע, בו איבדתי את האפשרות להכיר אותו ולדעת מי הוא היה באמת.

באותו הזמן, התקשיתי להבין איך היא יכולה לדבר עליו ללא שום רגש, כאילו היה האויב הגדול ביותר שלה ולא אבא שלי, מישהו שפעם אהבה. כל מה שיכולתי לעשות היה להיאחז בכל אותם זיכרונות יפים שנותרו לי ממנו.

אימא לקחה אותי להלוויה ואמרה שזה רק כדי שאראה מה קורה בסוף לאנשים כמוהו.

היא משכה את ידי בחוזקה וגררה אותי לעבר הקבר הפתוח, הבטתי לתוך הבור האפל ופחדתי שתזרוק אותי פנימה. נצמדתי לרגלה, השמלה השחורה והגדולה שהיא הכריחה אותי ללבוש רק כדי שירחמו עליי הציקה לי. היא דקרה את עורפי וגירדה לי, עד שכל מה שרציתי היה לפשוט ולזרוק אותה מעליי יחד עם העצב והפחד.

הכומר נשא תפילה ואני נלכדתי במחשבותיי. רציתי להשתחרר, לא רק מאחיזתה של אימא ומהשמלה הנוראה, אלא גם מהעול הכבד של האבל והמבטים שננעצו בי.

הסתכלתי סביב ובחנתי את הנוכחים. מעטים הגיעו, כמה מחבריו ובני משפחתו, אך רובם היו זרים לי.

בקושי זיהיתי את הוריו של אבי, סבא וסבתא שלי, שנראו מרוחקים, מנוכרים ותלושים כאילו היו צללים של עצמם.

תמיד חלמתי שיהיו לי סבא וסבתא כמו לחבריי מהכיתה, כאלה שמביאים מתנות, ממתקים ולוקחים לגן השעשועים. וכיוון שהוריה של אימי מתו כשהייתה נערה, הוריו של אבי היו כל מה שנשאר לי, אבל כמעט שלא זכיתי לפגוש אותם כשהייתי פעוטה. זכורים לי רק קטעים דהויים מפגישות מקריות ומרוחקות.

מהרגע הראשון הם התנגדו לחתונה של הוריי, חשבו שהם צעירים מדי ושאימי לא הסכימה לעשות הפלה רק כדי לכבול את אבי ולהשיג מהם כסף. "הם כעסו עליי כי לא רציתי להיפטר ממך, את מבינה?" אימי חזרה ואמרה לכל אורך שנות ילדותי, "הם חשבו שנכנסתי להיריון בכוונה!"

במהלך הטקס היא שלחה לעבר סבי וסבתי מבטים חודרים וזועמים, אחיזתה המכאיבה התהדקה על ידי. רעדתי כשציפורניה ננעצו בבשרי, עד שלא הצלחתי עוד לעצור את הדמעות ופרצתי בבכי, מחכה לחיבוק מנחם שלא הגיע. אך הם התעלמו מאיתנו, כאילו לא היינו שם כלל.

רק כשהתכוונו ללכת, ראיתי את סבתי מביטה בי ברחמים, רגע לפני שהפנתה אליי את הגב בדממה, הלכה ונעלמה מחיי לתמיד.

מאותו הרגע המצב רק הלך והידרדר. המקרר תמיד היה ריק, לעיתים קרובות ניתקו לנו את החשמל או את המים. נדדנו בין דירות קטנות ומוזנחות. בכל כמה חודשים עברנו דירה כי אימא לא הצליחה לעמוד בתשלומים. לפעמים היא עבדה בשלוש עבודות, בקושי הגיעה הביתה ואני נשארתי לבד. ילדה קטנה ומפוחדת. ישבתי בפינה או מתחת לשולחן וחיכיתי לרגע בו היא תחזור. כל יללת סירנה הקפיצה אותי. כל צעקה ברחוב הרעידה אותי. לא היה אף אדם שיעניק לי את הביטחון שחיפשתי, שירגיע ויגיד לי שהכול יהיה בסדר.

בשלב הזה כבר הבנתי שלא תהיה לי עוד משפחה חוץ מאימי. היינו רק שתינו, שרדנו בעולם הקטן שלנו שבו לא היה פנאי לשום גילויי חיבה, בילויים משותפים או רגעים של תקווה. האווירה הייתה כבדה, ולכל פרט קטן בחיי היום־יום התווסף גוון של אי־ודאות. האם מחר יהיה לי מה לאכול בערב? האם נצטרך שוב לעבור דירה? והשאלה אם כדאי להתחבר עם הילדות בבית הספר, כי נראה ששוב נעזוב בקרוב לעיר אחרת.

לאימא לא היה זמן אליי, להקשיב ולהרגיע את החששות והפחדים. לרוב היא התעלמה ממני, או שכעסה וצעקה כאילו הייתי האשמה בכל הכאב והזעם שהצטברו בתוכה. הרגשתי שאני האדם היחיד בחייה שבפניו יכלה לתת פורקן לרגשות התסכול שלה, להתלונן על העבודות השוחקות, המחסור והקשיים. ועם זאת, חיפשתי את החום והקרבה שלא הצליחה להעניק לי.

השתדלתי להיות טובה ככל יכולתי, הכנתי לה כריך וקפה כשחזרה ממשמרת לילה. ניקיתי, סידרתי, כיבסתי, בישלתי לעצמי אוכל, קלעתי את שערי לבד והשתדלתי לא להתלונן, אבל כל המאמצים האלה זכו להתעלמות או זעם. לבסוף הפסקתי לנסות.

בתיכון התגליתי כתלמידה טובה. המורים העריכו את ההישגים שלי ואמרו שיש לי פוטנציאל. בעיקר אהבתי את שיעורי האומנות וחשבתי להמשיך בכיוון הזה וללמוד עיצוב. היו לי חברות נחמדות, אחרי שנים של בדידות חברתית, ובתחילת כיתה י' גבהתי, התמלאתי במקומות הנכונים והבנים החלו לשים לב אליי.

יום אחד, ניגש אליי אחד מהנערים המקובלים והחתיכים, שמעולם לא הסתכל לכיווני, ואמר לי בחיוך ידידותי, "היי אמרסון, את נראית יפה היום."

"תודה," מלמלתי במבט מושפל, ליבי דפק בחוזקה. חלפתי על פניו ומיהרתי לכיתה. אף אחד מעולם לא החמיא לי כך. הרגשתי תערובת חמימה של מבוכה והתרגשות.

כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדר השינה של אימא. לפעמים התגנבתי לשם כשהייתה בעבודה ומדדתי שמלה ישנה או תכשיט ששמרה היטב, שאריות מחיים אחרים.

הרגשתי כאילו אני בעולם אחר, אופטימי ומבטיח, בעיקר כיוון שתמיד ישנתי על הספה בסלון. היו לי מעט חפצים, ואף פעם לא היה לי חדר משלי.

הבטתי במראה האובלית היפה והמעוטרת שלה, שנסחבה איתנו לכל דירה, אחד מהפריטים המעטים שעליהם סירבה לוותר או למכור, ובחנתי את בבואתי. היה לי שיער בלונדיני, עיניים כחולות, ריסים ארוכים ושפתיים ורודות ומלאות. חייכתי, שיניי היו ישרות ומסודרות. צעדתי לאחור ובחנתי את החזה שלי ואת מותניי הצרים.

"אני יפה?" שאלתי את עצמי בהיסוס.

בארוחת הערב, שהייתה כמו תמיד טייק־אווי ממסעדת המזון המהיר שאימי עבדה בה, שאלתי אותה כמעט בלחש, "אימא, את חושבת שאני נראית יפה?"

היא גיחכה בבוז. "אז מה אם את יפה? גם אני הייתי יפה ותראי איך זה עזר לי."

"נער אחד בבית הספר אמר לי היום ש..."

"נער?" היא קטעה אותי ברוגז. "כל מה שהוא רוצה זה להיכנס לך לתחתונים. אל תדברי איתו ולא עם אף בחור אחר! הם יביאו לך רק צרות. זה מה שקרה כשנכנסתי להיריון בגיל שמונה־עשרה והתחתנתי עם האבא הזה שלך, את רוצה לגמור כמוני?"

השפלתי ראשי אל הצ'יפס השמנוני בקופסת הקרטון ולא עניתי.

מאותו היום, הקפדתי לשמור מרחק מבחורים ובניתי סביבי מגננות עם כללים ברורים.

כשהגעתי לגיל שש־עשרה, היא אמרה שהגיע הזמן שאצא לעבוד ואשתתף בפרנסה.

לקולג' כבר ידעתי שלא אלך, אימא הבהירה את זה ברגע שהתחלתי את התיכון.

"בזבוז זמן שאין לנו כסף בשבילו," אמרה. "מספיק שנים עשיתי הכול לבד, את צריכה לתרום את החלק שלך," הודיעה, מתעלמת מהפצרותיי לסיים את התיכון בזמן שאני עובדת אחרי הלימודים. "את לא תרוויחי מספיק בחצי משרה," קבעה בנחרצות, "אני הורגת את עצמי בשבילך, את לא מבינה? כמה שאת אנוכית!"

באותו שבוע מצאתי עבודה במלצרות והעתיד שלי לא נראה מבטיח, אבל הייתי נחושה שלא לחזור על הטעויות של אימי. נשבעתי לעצמי שאעשה הכול כדי לא להיות כמוה, שאחיה חיים אחרים. חיים שאינם מוגבלים על ידי פחדים או טעויות מהעבר.

סגרתי את עצמי לגמרי, סירבתי לכל הצעה רומנטית מבחורים שניסו להתקרב אליי והתמקדתי בלהרוויח כסף. אפילו הצלחתי להתקבל לעבודה במסעדה יוקרתית.

שם, בעיצומה של משמרת עמוסה במיוחד, גילתה אותי סילביה. היא ישבה עם כמה לקוחות חשובים בשולחן הכי טוב במסעדה. אישה כבת ארבעים שלבשה שמלת ערב מסוגננת, איפור מדויק על פניה ושערה אסוף בתסרוקת הדוקה. שמתי לב שהיא בחנה אותי, עקבה אחריי במבטה, בדקה את הליכתי וצעדיי.

כשיצאתי להפסקה של חמש דקות, רק כדי לשבת קצת ולנשום על מדרגות הכניסה האחורית, היא יצאה אחריי, הדליקה סיגריה והציעה לי. סירבתי בנימוס.

"היי, אני סילביה," היא חייכה בחביבות והתיישבה לידי. "אני ממש מצטערת שבהיתי בך ככה, אבל את מקסימה, אני חושבת שיש לך את זה."

"סליחה? אני לא מבינה," עניתי בהיסוס, כבר דחיתי לא מעט הצעות מפוקפקות מלקוחות במקום.

היא שלפה כרטיס ביקור מתיק המעצבים הקטן שלה והגישה לי. 'סוכנת דוגמניות', היה מודפס עליו באותיות מוזהבות.

"אני לא חושבת," מלמלתי במבוכה, בטוחה שהיא צוחקת עליי.

"אני בעסק הזה כבר הרבה זמן ותאמיני לי שאני יודעת לזהות פוטנציאל, יש לך את הנתונים, פרופורציות נפלאות, יופי טבעי," אמרה בקול רך, "את מטר שבעים וחמש בערך, נכון?"

הנהנתי.

"משקל?"

"שישים, אני חושבת."

היא סקרה אותי שוב, "יש לך רגליים ארוכות, מבנה צר. את מתאמנת?"

"רק ריצות בוקר וקצת תרגילי בטן," עניתי והבטתי לעבר הפתח, תהיתי אם אני צריכה לתרץ שמישהו קורא לי.

"כן, חייבים את זה כדי להתמודד עם כל השעות האלה על הרגליים בעקבים, נכון? זאת עבודה קשה," היא נאנחה בהבנה ועיניה פגשו בעיניי, "יש לך שיער מהמם. את בלונדינית טבעית?"

הנהנתי שוב.

"הפנים שלך ממש פוטוגניות, יצטלמו מצוין," הוסיפה והביטה בי מקרוב, "ריסים מודגשים, שפתיים מלאות, עצמות לחיים גבוהות." חיוך רחב התפשט על פניה, "יש בך משהו מיוחד מאוד, את יודעת?"

"תודה. סליחה, אבל אני ממש חייבת לחזור לעבודה," מלמלתי, בטוחה שהעניין הזה רק יסבך אותי. מאז מה שאימא אמרה על היופי שלי, ניסיתי להצניע את עצמי. קניתי ליפסטיק, עיפרון עיניים ונעלי עקב בפעם הראשונה בחיי רק כי העבודה במסעדה דרשה זאת. עדיין קשה היה לי לחייך ולהביט ללקוחות בעיניים. הייתי בטוחה שכולם בוהים בי רק כי אני לא טובה מספיק.

"תחשבי על זה, בסדר?" סילביה מעכה את הסיגריה תחת עקב נעלה ושלחה לעברי חיוך חביב, "את יכולה לעשות הרבה כסף."

חייכתי בנימוס ומיהרתי פנימה.

זרקתי את כרטיס הביקור שנתנה לי אל תחתית התיק וכמעט שכחתי ממנו, עד שערב אחד במסעדה חבורת בחורים עשירים ניסתה למשוך את תשומת ליבי בהערות סקסיסטיות ומעליבות. כשהתעלמתי הם התעצבנו, ואחד מהם הכשיל אותי ברגלו בכוונה.

מעדתי קדימה עם מגש של מנות יקרות, שעפו ישירות על חבריו. מיהרתי בבהלה לנקות את הכול, כשאני מנסה להסתיר את החיוך שנמתח על שפתיי, בזמן שהם צעקו שאני כלבה מטומטמת ושיעיפו אותי בעקבות זה.

ובאמת, בסוף המשמרת ניגש אליי המנהל עם הבעה רצינית על פניו, "מצטער, אני חייב לפטר אותך," אמר. "את עובדת טובה, אבל מדובר בלקוחות חשובים וזה מה שהם דרשו."

בטני התכווצה כאילו חטפתי אגרוף, תלשתי את תג השם מהחולצה הלבנה המחויטת והותרתי בה חור. זרקתי אותו על הדלפק ויצאתי יחפה, מחזיקה בנעלי העקב האיומות שהכאיבו לי בכל יום. נלחמתי בדחף לזרוק אותן לפח הזבל רק כי הוצאתי עליהן שלושים דולר.

ישבתי על שפת המדרכה וחיפשתי בתיק הגב שלי פיסת טישו לפני שהדמעות שהכאיבו בגרוני ישתחררו, כשראיתי את נצנוץ האותיות הזהובות על כרטיס הביקור של סילביה ונזכרתי בדבריה.

חזרתי הביתה ווידאתי שאימא כבר יצאה למשמרת הלילה. ידעתי כמה היא תכעס כשתגלה שפיטרו אותי, הייתי מוכרחה למצוא עבודה אחרת ומהר. השלכתי את נעלי העקב לפינה והוצאתי מהתיק את הנייד הסדוק והישן שלי, ליבי הלם במהירות כשחייגתי והקשבתי לצפצוף המתמשך.

"כן, הלו?" ענה לי הקול המוכר.

"היי, זאת אנה, המלצרית." עניתי בקול חלוש, בטוחה שהיא לא תזכור, "נפגשנו במסעדה לפני כמה ימים ו..."

"אה, כן!" היא קטעה אותי, "איזה יופי שהתקשרת, בדיוק חשבתי עלייך."

"באמת?" שאלתי בחוסר אמון, מתחרטת שהתקשרתי אליה. התכוונתי לנתק מייד ולחפש מחר עבודה במסעדה אחרת, אך היא המשיכה, "מה את עושה עכשיו?" שאלה כאילו אני חברה ותיקה. "אני בדיוק יוצאת לארוחה עם כמה חברים, רוצה לבוא?"

היססתי, ידעתי שאימא לא תחזור עד הבוקר, וזה היה בדיוק מסוג הדברים שהיא התנגדה להם בתוקף. לעולם לא הייתה מרשה שאלך. אולי זו אחת הסיבות שהסכמתי. החלפתי במהירות את החולצה הקרועה, נעלתי שוב את נעלי העקב ויצאתי.

נכנסתי לאחד המקומות הכי יוקרתיים בעיר, הרגשתי את כל העיניים ננעצות בי. ידעתי שהם קולטים שאני לא שייכת לכאן.

"אנה!" סילביה נופפה לעברי משולחן פינתי, שם ישבה עם שני גברים ואישה נוספת. היא פינתה לי מקום לצידה, הזמינה לי משקה ומשהו לאכול ואמרה שהיא כל־כך שמחה שהתקשרתי. ושעשיתי את ההחלטה הנכונה. היא הציגה בפניי את חבריה — צלם דוגמניות, עורכת במגזין אופנה ומעצב תיקים.

"אז, מה אתם אומרים עליה?" חייכה, "אנה, חמודה, קומי ותעשי כמה צעדים בשבילנו," ארבעתם בחנו אותי כשצעדתי סביב השולחן, חייכו והחמיאו לי.

"אני כבר רוצה להכין לה בוק," אמר הצלם.

"יש לה יופי קלסי, אבל טרנדי," אמרה העורכת, "בדיוק מה שהולך עכשיו."

לאחר מכן סילביה הקפיצה אותי הביתה במכונית היקרה שלה והביטה בזעזוע בהזנחה והעוני בשכונה שבה גרנו. "מתוקה שלי, בטח קשה לגור בתנאים כאלה," אמרה בעצב, מניחה את ידה על כתפי, "תקשיבי לי. אם תעשי כל מה שאני אומרת לך, את תצאי מפה בכלום זמן ויהיו לך חיים טובים יותר. נמאס לך מכל זה, נכון?"

הנהנתי ומחיתי את הדמעות שהציפו את עיניי.

"אוי, חמודה שלי," סילביה חיבקה אותי בחום והניחה לי לבכות על כתפה, "אני מבינה, גם אני הגעתי מלמטה. עבדתי קשה וזה גם מה שאת תצטרכי לעשות, אבל אני מאמינה בך."

למחרת, בזמן שאימא שלי חשבה שאני הולכת למשמרת בעבודה, יצאתי לשופינג עם סילביה. היא לקחה אותי לכל החנויות הכי מדהימות, מקומות שלא העזתי אפילו להביט בחלונות הראווה שלהן. הכול היה נוצץ, צבעוני ויקר. היא בחרה בשבילי בגדים, נעליים ואיפור, החמיאה והתלהבה מכל מראה.

"יש לי תחושה נהדרת לגבייך," אמרה, "אני משקיעה ככה רק במי שאני יודעת שתצליח בגדול, ואת הולכת להיות מדהימה!"

"את באמת חושבת שאני יכולה להצליח?" שאלתי בהיסוס, עדיין התקשיתי להאמין.

"אני בטוחה." היא שילבה את ידה בידי והוספנו להסתובב בין החנויות כשאנחנו מדברות וצוחקות.

באותו הערב, החבר הצלם שלה הכין לי בוק של תמונות, וכעבור כמה ימים היא סידרה לי את האודישן הראשון שלי.

רגליי רעדו כשנכנסתי לסטודיו, היו שם אנשים כה רבים וכולם הסתכלו עליי, בחנו כל תנועה, מבט ומחווה. אחזתי בחוזקה בידה של סילביה, בטוחה שמשהו נורא יקרה, שאפול מהעקבים, אקיא מרוב לחץ או אתעלף.

"ככה זה בפעם הראשונה," היא לחשה לי. "אני בטוחה שתהיי נפלאה."

הצטלמתי וצעדתי הלוך ושוב על המסלול עשרות פעמים. עם כל צעד, החשש פחת וגופי המתוח השתחרר.

לבסוף העמידו אותנו בשורה והודיעו מי הבנות שנבחרו. לא הייתי ביניהן, אבל סילביה חשבה שזה הלך נהדר. "אף אחת לא עוברת על ההתחלה," אמרה בנימה מנחמת, "הם צריכים עוד להכיר את הסגנון שאת מביאה, לראות את הייחוד שלך."

לבסוף, באודישן השישי, קיבלתי את עבודת הדוגמנות הראשונה שלי והחלטתי לספר לאימא. "דוגמנות?" היא צעקה. "השתגעת? הסוכנת הזאת רק מחפשת את מי לנצל!"

"לא נכון," עניתי במחאה. "זו עבודה עם תשלום טוב, באמת."

"תעזבי את הפנטזיות האלה ולכי תמצאי עבודה אמיתית!" ענתה.

"אני רוצה לנסות, רק הפעם," התחננתי.

"בסדר, תעשי מה שאת רוצה," היא גיחכה בבוז, "רק אל תבואי לבכות לי כשתיכשלי."

העבודה הראשונה שלי באמת הייתה כישלון צורם. אחרי כמה צעדים כבר עיקמתי את הרגל וצלעתי. סיימתי את התצוגה עם קרסול כואב ותחושת ייאוש צורבת.

"זה ישתפר," הבטיחה לי סילביה.

"מה אם אימא שלי צודקת?" בכיתי. "אני פשוט גרועה בזה."

"נראה שאימא שלך מעולם לא ראתה את מה שאני רואה בך," היא ענתה, מלטפת את לחיי. "ובסוף גם הם יראו את הפוטנציאל שלך, אני מבטיחה."

הייתה לי עוד דרך ארוכה. ללמוד הרבה ולהתאים את עצמי, לעשות את השינויים שנדרשו ממני.

סילביה אמרה שאני צריכה להסתפר קצר יותר, בדמעות הנחתי לספר לגזור את השיער הארוך שלי, שהפך לתסרוקת מדורגת אופנתית.

היא שלחה אותי לאימוני הליכה ויציבה בסטודיו למחול, והתאמנתי שעות בצעידה על עקבים גבוהים ודקים.

אימא שלי רק דרשה לדעת מתי אתחיל להרוויח כסף מכל זה.

התצוגה הבאה שלי הייתה מוצלחת יותר, ועל זו שאחריה קיבלתי פידבקים מצוינים.

בסופו של דבר סילביה צדקה, ובתוך שנה כבר נסעתי לתצוגות במילאנו, פריז ולונדון. צעדתי על המסלול עם הדוגמניות הכי נחשבות והחוויה הייתה מדהימה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני שווה.

כשהתחלתי להרוויח טוב, אימא שלי מייד שינתה את דעתה על עניין הדוגמנות ותמכה בי. היא התקשרה אליי כשהייתי בתצוגות, פיתחה קשר חברי עם סילביה, אמרה כמה שהיא שמחה בשבילי שאני מצליחה כך ושהדבר היחיד הטוב שאבא שלי הוריש לי זה את מבנה הגוף הרזה ואת הפנים היפות שלי.

הייתי מאושרת, בפעם הראשונה בחיי היא התגאתה בי. מה זה משנה אם זה קרה רק בגלל הכסף? הבאתי לה כמעט את כל המשכורות שלי והיא שכרה דירה בשכונה טובה.

הבטחתי לעצמי שאחרי שאדאג לה, אתחיל לדאוג גם לעצמי. טסתי בכל כמה שבועות לתצוגה במדינה שונה, כמעט תמיד הייתי עייפה או בג'ט־לג. היה עליי להתמודד עם דוגמניות מתנשאות שרצו להשפיל ולפגוע בי, עם צלמים שזרקו הערות לועגות על העמידה שלי או על צורת גופי, ועם שאר אנשי מקצוע שניסו לשלוח ידיים ולהציע הצעות מיניות בתמורה לפרסום או קידום.

זה היה קשה, וסילביה, למרות תמיכתה המסורה, לא תמיד הייתה שם. למדתי להגן על עצמי, להתכנס פנימה ולנתק את הרגש. להעלות על פניי ארשת קפואה שלא מסגירה דבר ולהמשיך קדימה. זה עבד, סללתי את דרכי להצלחה.

שלוש שנים לאחר התצוגה הראשונה שלי, הייתי בברצלונה בתצוגת האביב של אחד ממעצבי העל. התרגלתי מהר לתצוגות הגדולות והמתוקשרות הללו, עתירות השחקנים, המוזיקאים, כוכבי הריאליטי ומשפיעני הרשתות החברתיות. הייתי מקצוענית והתמקדתי בעבודה. לא נתתי לאורות הזרקורים ולצופים המפורסמים להסיח את דעתי.

כל מה שחשבתי עליו היה סגנון ההליכה המדויק שלי והצגת הבגד בדרך הטובה ביותר. הייתי מוצאת נקודה מסוימת בקצה המסלול ומתמקדת בה, מקשיבה רק למוזיקה ולא מביטה לצדדים, עוטה על עצמי שריון מדומיין שהגן עליי מהלחץ והציפיות.

מרגע שיצאתי לבמה, הרגשתי את המבטים בוחנים את גופי ולא הסתכלתי לעברם. ידעתי שסקרנותם רק גברה בעקבות כך, ואהבתי את זה. מכרתי להם משהו יפהפה, סקסי ובלתי מושג.

נתתי להם שואו, בו הייתי השחקנית הראשית.

וזה עבד לי מצוין.

עד התצוגה ההיא.