אהבה וכאוס 3: אוגוסט

1

אוגוסט

הלמתי שוב באגרוף בדלת עץ האלון.

עדיין אין תשובה.

סובבתי את כובע המצחייה שלי לאחור והסתכלתי ישירות אל מצלמת האבטחה. הייתי מבוגר בחמש שנים, עם שרירים מנופחים יותר ועוד כמה קמטים סביב העיניים מאשר בפעם הקודמת שהיא ראתה אותי, אבל עדיין נראיתי אותו הדבר.

אם היא בבית, היא יודעת יפה מאוד שאני עומד בפתח הדלת שלה ומחזיק את הלב המזוין שלי ביד.

הרמתי את המבט אל החלונות הרחבים שהיו קבועים בערך מטר וחצי מעל האדמה. התרחקתי מהדלת וניגשתי אל החלון הקרוב. הנחתי את כפות ידיי סביב הפנים והצצתי פנימה. עיניי ננעצו באישה שניצבה במרכז החדר ובהתה במסך הטלפון שלה. היה לי ברור שהוא הציג את המיקום המדויק שלי.

סשה הרימה את הראש, נבהלה ושמטה את הטלפון. קלטתי הבזק של שיער בגוון בלונד־פלטינה כשהיא ניגשה לעמוד מול הדלת ופתחה אותה.

רק סדק צר.

״מה אתה עושה פה?״

מה לעזאזל נראה לה שאני עושה פה?

״היי סש, התגעגעת אליי?״ צחקתי כאילו כל המצב הזה משעשע אותי. ״שאלה טיפשית. לא בזבזת זמן לפני שהמשכת הלאה, נכון?״

״עברו חמש שנים,״ היא סיננה.

כאילו הייתי צריך תזכורת. דילגתי על השיחה הנימוסית וניגשתי ישר לעניין. ״סייג׳ בבית?״

היא נדה בראשה. האכזבה הייתה כמו אגרוף בבטן שלי. אבל אולי עדיף ככה. לסשה ולי היו עניינים לא סגורים. ״תפתחי את הדלת. אנחנו צריכים לדבר.״

״אתה בכלל לא צריך להיות פה. אין לנו על מה לדבר.״ למרות המילים, היא פתחה עוד קצת את הדלת, אבל הרימה את ידה כשהתכוונתי להיכנס. ״זאת לא הזמנה. אתה לא יכול פשוט להופיע כאן ככה. ביקשתי ממך לשמור מרחק.״

הלסת שלי נחשקה. צבטתי את גשר האף ונשמתי כמה נשימות עמוקות בניסיון להרגיע את הכעס שבעבע בתוכי. כשקיבלתי את המכתב האחרון מסשה, שברתי שני מפרקי אצבעות וסדקתי את מפרק כף היד מעוצמת האגרוף שתקעתי בקיר.

מיותר לציין שזה לא שינה שום דבר מחורבן.

פעם סשה הייתה מסתכלת עליי כאילו תליתי את הירח והכוכבים בשמיים.

אבל עכשיו היא הסתכלה עליי כאילו אני סתם עוד אידיוט שהיא רוצה לבעוט אל הרחוב. ״המכתב ההוא כמעט הרג אותי, סשה. אהבתי אותך. פאקינג אהבתי אותך.״ קולי נסדק כשביטאתי את המילים.

איך יכולת לנטוש אותי ככה?

עיניה נעצמו לרגע. ״אל תעשה לי את זה,״ היא לחשה. ״בבקשה אל תעשה את זה.״

הורדתי את המבט אל הטבעת שעל ידה השמאלית. האבן המזוינת נצצה כמו לפיד וכמעט עיוורה אותי. על אותה אצבע היא ענדה טבעת נישואים משובצת יהלומים.

הרבה שאלות עברו לי בראש, אבל היא דיברה לפני שהספקתי לשאול אותן.

״איך מצאת אותי?״

השענתי את הכתף על משקוף הדלת והצלבתי את כפות הרגליים. ״מישהו היה חייב לי טובה.״

היא צחקה צחוק מריר. ״כמובן. כי אתה מכיר את כל האנשים הנכונים, נכון?״ היא העבירה עליי את מבטה, על מגפי האופנוענים המהוהים, על הג׳ינס המשופשפים ועל הטי־שירט השחורה שהייתה צמודה יותר מבעבר סביב שרירי הזרועות. ״אתה לא שייך לכאן.״

ככה היא אמרה לי בעבר. יותר מפעם אחת.

מבטי עבר על רגליה השזופות ועל שמלת הכותנה הרפויה שתאמה לעיניה הכחולות כמו השמיים. היו לסשה פנים של מלאך, הילת שיער בלונדיני וגוף שיכול לעורר קנאה בכוכבות פורנו. אבל הבית המודרני המצוחצח בשכונה המגודרת הזאת מעולם לא היה הקטע שלה.

היא אהבה שוקי פשפשים וחנויות יד שנייה ותמיד גררה הביתה רהיטים שהיו זקוקים לתיקון, לליטוש ולצביעה. ברוב המוחלט של הפעמים היו חסרות להם רגל או ידיות של מגירות. היא עשתה את זה גם עם בעלי חיים. בשלב מסוים אימצנו כלב עם שלוש רגליים וחתול עיוור.

״הם רק צריכים קצת אהבה. בדיוק כמוני וכמוך, מותק.״

״ואת כן? את שייכת לכאן?״

מעבר לכתפה יכולתי לראות את החלונות שכיסו את כל הקיר, ומעבר להם את בריכת האין־סוף שהשתלבה עם האוקיינוס השקט. נדל״ן עילי של דרום קליפורניה. מרחק שנות אור מהדירה העלובה שלנו בלוס פֵליס. אבל היא תמיד אמרה שהיא אהבה את הדירה שלנו. ואותי. גם אותי היא אהבה פעם.

היא השפילה את מבטה. ״יש לי חיים חדשים עכשיו.״

״אני רואה.״ אפילו לא ניסיתי להסוות את המרירות בקולי. ״כמה זמן לקח לך לשכוח ממני ולהמשיך הלאה? ארבע שנים? שלוש? או אולי בכלל לא חיכית. אולי הזדיינת עם מניאקים עשירים מאחורי הגב שלי לאורך כל הזמן. מה עשית, סשה? פתחת את הרגליים לכל המרבה במחיר?״

״לך תזדיין. אף פעם לא בגדתי בך. אתה.״ היא נעצה את האצבע בחזה שלי. ״אתה עשית לנו את זה. אתה הרסת אותנו. אז אין לך שום זכות להופיע בבית שלי ולדבר אליי ככה.״ היא נתנה לי דחיפה וניסתה לסגור את הדלת בפנים שלי, אבל אני הטחתי את ידי בעץ ומנעתי ממנה להיסגר.

״חכי. אני פשוט —״ נשפתי בקול רם והייאוש חלחל אל כל מילה שלי. ״אני צריך לראות אותו.״

״אתה צריך ללכת,״ היא סיננה. ״אני לא מתכוונת לתת לך לחזור אל החיים שלו ולדפוק הכול. הוא מאושר, וגם אני. אז פשוט עזוב אותנו בשקט.״

״הוא הבן שלי.״ קולי נשמע חנוק. ״יש לי זכות להיפגש איתו.״

״ויתרת על הזכויות שלך לפני חמש שנים.״

חרקתי שיניים בניסיון להשתלט על הכעס. ויכוחים לא יביאו אותי לשום מקום. הייתי חייב לדעת מה שלום הבן שלי. ״מה איתו? הוא בסדר? הוא בריא?״

היא היססה לרגע. ״הוא בסדר. הוא... מצבו מצוין.״ תחושת הקלה שטפה אותי, פתחתי את הפה כדי לבקש עוד מידע, אבל היא עדיין לא סיימה לדבר. ״טרוויס מתייחס אליו כאילו הוא שלו, וסייג׳ מעריץ אותו. טרוויס הוא הגיבור שלו.״

המילים פצעו אותי עמוק כל כך עד שבקושי הצלחתי לדבר. מלקחיים אחזו לי בלב ולחצו. שפשפתי את החזה כאילו זה יקל את הכאב. זה לא.

ידעתי מי הוא. פאקינג טרוויס ג׳ונס. אלוף העולם בגלישה שש פעמים, יזם ופעיל למען הסביבה.

הגיבור של הבן שלי.

״אז בבקשה —״ עיניה הכחולות הסתכלו עליי בתחינה. ״אם אהבת אותי אי פעם, פשוט עזוב אותנו.״

הייתה תקופה שבה הייתי עושה הכול בשבילה — ובשביל סייג׳ — אבל את זה לא יכולתי לעשות. איבדתי את סשה והייתי חייב ללמוד לקבל את זה לאורך השנים האחרונות. אבל סייג׳ עדיין היה הבן שלי, ושום דבר לא ישנה את זה. ״אני לא יכול. את אמורה לדעת לא לבקש את זה ממני.״

״לא היית כאן הרבה זמן. דברים השתנו. המשכנו הלאה.״

״טוב, זה מעולה, סשה. אני פאקינג מאושר בשבילך. אבל אני לא המשכתי הלאה.״ הכיתי בחזה באגרופי. ״את לא יכולה לכתוב לי מכתב אחד עלוב ולקוות שאני איעלם מעל פני האדמה. המשכת הלאה. יופי לך. אבל לא באתי הנה בשבילך. באתי בשביל הבן שלי. ואני שם זין על בעלך הגולש והבית המפואר המזוין שלו. אני אבא של סייג׳. אני. לא האפס הזה שהחליט לשחק באבא.״ הפניתי אליה את המילים שלה ונעצתי בה מבט. ״אם אהבת אותי אי פעם, תני לי לראות את הבן שלי.״

״קיבלת את ההחלטות שלך. את כל ההחלטות הלא נכונות.״ היא שאפה שאיפה חדה ונשפה. ״ואני לעולם לא אסלח לך על מה שעשית לנו. בחיים לא.״

״עשיתי את זה בשבילך ובשביל סייג׳,״ אמרתי בשיניים חשוקות. אפילו אחרי חמש שנים התעקשתי להיאחז באמונה הזאת. רק ככה יכולתי להצדיק את המעשים שלי. כל מה שעשיתי היה בשבילם.

אבל לרוע המזל, עשיתי הכול בצורה שגויה.

״לא עשית את זה בשבילנו. עשית את זה בשביל הכסף. עשית את זה כדי שלא תאבד את המסעדה היקרה שלך. והגאווה הגברית המטופשת שלך... היית יכול לקחת הלוואה. היית יכול למצוא דרך אחרת. לא היית חייב לעשות את זה. היינו בסדר גמור.״

פלטתי צחוק קצר. אם סשה חשבה שהיינו בסדר גמור היא סבלה מהזיות. ״לא היינו בסדר גמור. ממש לא. אבל תמיד היית טובה בלהתעלם מהחשבונות והחובות, נכון? חשבת שהפיה הטובה תנופף בשרביט הקסם שלה ופוף, כל החשבונות ייעלמו? לא ככה זה עובד בעולם האמיתי, מותק.״ העיניים שלה נמלאו דמעות. נלחמתי באינסטינקט למחות אותן, תחבתי את הידיים בכיסים וריככתי את נימת הקול. ״ניסיתי להגן עלייך.״

״ותראה איך זה עבד,״ היא צעקה וטלטלה את הראש. ״אתה חייב ללכת. אני לא יכולה... אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו.״ היא הניחה את היד על בטנה ושפשפה אותה בתנועה מעגלית. אותה התנועה שעשתה תמיד כשהייתה בהיריון עם סייג׳.

בהיתי בבטן שלה ורק עכשיו הבחנתי בבליטה הקטנה מתחת לכותנה הדקה.

התרחקתי צעד אחד לאחור ומבטי עבר בין הבטן שלה ופניה כשההבנה הכתה בי. ״את בהיריון?״

היא נשכה את השפה ולא הסתכלה בעיניי. ״חודש רביעי.״

זה באמת היה אגרוף בבטן. הנחתי יד על העורף והרמתי את המבט אל השמיים האפורים. לא רק שסשה המשיכה הלאה, היא גם הקימה משפחה חדשה עם גבר אחר.

״בבקשה. פשוט לך.״

כן, הייתי צריך ללכת. קיבלתי מספיק מכות ליום אחד. ״אני אלך.״ הרמתי את ידיי בכניעה, אבל לא התכוונתי ללכת עד שאקבל את הדבר שבשבילו הגעתי. ״ברגע שתגידי לי מתי אני יכול לראות אותו.״

היא נשכה את שפתה התחתונה. ״אני צריכה זמן לחשוב על זה.״

זמן? כמה זמן היא עוד צריכה?

״הטלפון שלך עלייך? קחי את המספר שלי.״ כשהיא לא זזה להביא את הטלפון, התחננתי פעם נוספת, ״את לא יכולה להרחיק אותו ממני לנצח. הוא הילד שלי. אהבתי אותו מהרגע שהוא נולד. עוד לפני שהוא נולד. והבטחתי לו משהו. את זוכרת?״

״אה, אני זוכרת. אני זוכרת הכול. השאלה היא אם אתה זוכר.״ כעס הבזיק בעיניה. ״כי אתה הפרת את כל ההבטחות שלך.״

התעלמתי מהמילים והמשכתי ללחוץ. ״עוד לא מאוחר מדי. אני רק רוצה לבלות איתו קצת. תני לי עוד הזדמנות לתקן את המצב בבקשה, סשה.״ כמעט ירדתי על הברכיים והתחננתי.

הכתפיים שלה נשמטו. ״אני שונאת אותך,״ היא לחשה.

הרגשתי ממש כמוה. נשפתי בעייפות. ״אני יודע.״

היא נעלמה בתוך הבית וחזרה כעבור כמה שניות עם הטלפון בידה. ״מה המספר שלך?״

יריתי את המספר והסתכלתי עליה לוחצת על הספרות, אבל ידה רעדה והיא כל הזמן טעתה.

הושטתי את ידי ונופפתי באצבעות. ״תני לי אותו.״

היא הושיטה לי את המכשיר באנחת ויתור. אחרי שהקשתי את המספר שלי הושטתי לה אותו בחזרה. ״תתקשרי אליי.״

״רק תבטיח שתלך עכשיו, ושלא תעשה עוד ביקורי פתע, ואני אחשוב על זה.״ כשלא הגבתי היא הרימה את הגבות ודחקה בי לקבל את התנאים.

״אני מבטיח.״

״תישבע בחיים של הבן שלך.״

נאנחתי בכעס. פעם המילה שלי הספיקה, אבל כמו הרבה דברים אחרים גם זה כבר השתנה. ״אני נשבע בחיים של הבן שלי.״

״אם אני אראה אותך מתקרב אליו בלי הרשות שלי, אם אני אראה אותך ליד הבית הזה, אני אתקשר למשטרה ואוציא לך צו הרחקה. יום הולדת שמח, אוגוסט.״ הדלת נטרקה לי בפנים.

כן, פאקינג יום הולדת שמח לי. כמה מתאים שהתאריך היה אחד באפריל. שוב הבדיחה על חשבוני.

שמעתי את המנעולים מחליקים למקומם כשהתרחקתי מהבית. הרגשתי כאילו גל רצחני התרסק עליי ושטף אותי לחוף.

קפצתי מעל גדר האבטחה כי זין על זה, התיישבתי מאחורי ההגה בטנדר שלי והתפללתי בכל הכוח שהיא לא תנסה להרחיק ממני את הבן שלי. לרוע המזל, לא היה לי כסף להילחם בה בבית המשפט.

אבל אם יהיה לי מזל היא תזכור את הטוב, לא רק את כל הרע, והמאזניים ייטו לטובתי.

כך או כך, חזרתי לקוסטה דל ריי לתמיד.