אהבה וכוונות טובות

כדי ליצור אינטימיות וכדי לבנות אהבה, יש צורך לקיים דו-שיח מיוחד, לחשוף את הרגשות העדינים ביותר ואת הנושאים האישיים ביותר בפני בן הזוג, באופן כזה שכל צד יחוש ביטחון לחלוק עם האחר את צפונות לבו, באופן שתישמר עדינות גם בשעות כעס ומחלוקת; כל צד יוכל לספר את סיפורו, כל צד יהיה שם למען האחר בדרך שתעניק לו ביטחון, בדרך שתאפשר לנהל דיאלוג.

התנאי הראשוני לקיומו של דיאלוג מוצלח הוא קבלת דבריו של האחר, ואין הכוונה דווקא להסכמה לדברי האחר, אלא להקשבה. זוהי הקשבה המוותרת מראש על הניסיונות להמיר את רגשותיו ומילותיו של האחר, לשכנעו בצדקתנו או לשפוט אותו. מודעות לרגשות האישיים שלנו ולאלו של האחר, יוצרת בהכרח העמקה ביחסי הגומלין בינינו. היא מעודדת התמודדות אמיתית וישירה עם העובדות של המציאות המשותפת, גם אם מדובר בעובדות המרות ביותר. השלב הבא יהיה חיפוש תשובות טובות ביחד, וכתוצאה מכך עריכת שינויים מתבקשים.

הפחד לשתף את בן הזוג ברגשות הוא שפוער את המרחק בין השניים. אם בן זוגך פוחד לדבר איתך, אין להאשים רק אותו על כך; אם הוא מתכנס בתוך עצמו, אם הוא "בורח" ממך בעקביות, עובד ללא סוף, ישן יותר מדי שעות, נמנע מיחסי מין או מאבד בהם עניין; אם הוא מתקשה להביט לתוך עיניך, שומר מפניך סודות או משקר לך דרך קבע - יש לנסות ללמוד ולהבין את הרתיעה והפחד המלווים אותו בחברתך. אם אתה הוא זה הנרתע מבן הזוג, אם אינך מאמין לו; אם אתה חש רחוק, או אם איבדת את הכוח להשקיע בקשר, או לא היה לך כוח רב מלכתחילה לקשר הזה; אם אתה חש שהוא אינו האדם הנכון עבורך, אם אינך חש אהבה; אם אינך שותף לחייו הפנימיים של בן הזוג - עליך ללמוד שיעור באינטימיות.

הסופרת, קיי גילי, שואלת "האם ייתכן שאנחנו פוחדים מלחיות חיים מלאי אהבה?" היא שואלת "שאלות מטרידות" נוספות, כמו "האם ייתכן שאנחנו פוחדים לאהוב את עצמנו מספיק?"1 על מנת שנוכל לחיות חיים מלאי אהבה, על כל אחד מאיתנו לאפשר לרעהו להרגיש טוב בקירבה הזאת. הזיכרונות הקולקטיביים הלא מודעים שלנו מן הסדנאות הפרה-היסטוריות "איש נגד ממותה", שבהן השתתפנו, לא מתאימים עוד לחיי זוגיות טובים, שם למדנו להתקיף או לברוח. כך התפתח מנגנון ההישרדות המנהל אותנו עד היום, לפיו, בסוף המפגש רק אחד מן השניים נותר בחיים.

כולנו עברנו בינקותנו "טירונות" בבית אבא, גם אם התרחשה בבתים "הכי טובים" ואצל הורים "מספיק טובים". זוהי השכלת הג'ונגל, החרותה בנימי נפשנו ובבית הורינו, והיא תקבע את מנהגי הזוגיות שלנו, את התרבות הזוגית, ובהמשך גם את ההתנהגות ההורית שלנו.

הצורך הראשוני והבסיסי של כל אחד מבני הזוג הוא להרגיש נאהב, להרגיש חלק מהשלם. כולנו רגישים באופן מיוחד בתוך המסגרת האינטימית של הזוגיות. הזוגיות מזמינה אותנו מלכתחילה למצבים רגרסיביים, ומאפשרת על כן חזרה ליחסים מוקדמים וחסרי בשלות בחיינו. כך, כל מילה וכל פעולה של בן הזוג, עשויה לעורר תגובות פחד קיצוניות ביותר ולגרום לנו להגיב בתוקפנות ובפעולה, שתגרום לאדם שמולנו לשחזר יחסים חסרי ביטחון מילדותו, ולהגיב בהתגוננות שהותנה לה, וגם הוא תוקף אוטומטית ממקום רבצו.

הכרה במנגנון ההגנה שלנו ושל האחר עשויה לסייע. השמירה, לא רק על עצמנו אלא גם על בן הזוג, ההבנה כי הוא הגיע לכאן מתחנות אחרות ואולי גם משדות קרב אחרים, הידיעה שאם שנינו נמצאים כאן יחד, באותו המקום, במשך כל הזמן הזה - מאפשרות לנו לקוות שאולי עוד יש משהו שניתן לעשות למען עצמנו, למען בן הזוג, למען הילדים שלנו.

האם ייתכן שאנחנו פוחדים מאהבה? האם ייתכן שלא? מה חשבנו לעצמנו, שנוכל לאחוז בפצעי הילדות וגם לחבק את האחר ושזה יהיה פשוט וקל? אבל השאלה האמיתית אינה אם אנחנו פוחדים מאוד, אלא האם ייתכן שבעזרת הניסיון שהבאנו איתנו לכאן וחרף הפחד הגדול, יש איזו תקווה? האם נוכל לתת לעצמנו הזדמנות נוספת ואחריה עוד אחת ועוד אחת? האם נוכל להיות האדם הנכון עבור האדם הנכון? האם נוכל יחד להעצים את החלקים האחרים במשפחה, וליצור תרבות של משמעת, חזקה מכל חלקיה?

התגובות האוטומטיות שאנו מייצרים כאשר מתרחש אירוע מאיים, או כזה הנדמה כמאיים, גוררות אותנו ואת הסובבים אותנו לחוסר ביטחון, לפחד. עודף האדרנלין השוצף בעורקינו מרחיק אותנו מכאן ומעכשיו, מפעיל את המוח הפרימיטיבי מכולם. אנו מגיבים בהתנגדות חסרת יעילות, באגרסיביות, בפוגענות בלתי נדלית; מתפתים להשתמש בסמי הרגעה, בסיגריות, במזון ובעבודה בכמויות מופרזות כדי להרגיש טוב, כדי להרגיע פחדים ומתחים. אנו חוזרים להשתמש במנגנוני ההישרדות ושבים ל"שם" ול"אז": אני בורח או נלחם. דווקא כאשר עומדת בפנינו משימה הדורשת מאיתנו להישאר, להעריך נכון את טבעו של האיום, לשוב ולהיות האדם הנכון למען האדם הנכון, משימה התובעת מאיתנו לספק אהבה - אנו מתקשים להעניק אותה. אנו מתנהגים כניצולי מלחמה מבוהלים, חסרי ביטחון, תלותיים, מתגוננים. רובדי הפחד שבתוכנו באים לידי ביטוי בחשיבה שטחית ומתחמקת, וכך ההיענות שלנו לאנשים החשובים בחיינו נתונה לחסדיו של חוסר ודאות קבוע. אנו מדאיגים אותם באשר לרמת חשיבותם בחיינו, מענים אותם בחוסר ביטחון, מעוררים אצלם תקוות כוזבות, ומאשימים אותם בחוסר יכולתנו להתקרב אליהם או לקרב אותם אלינו. משפטים כמו "אין לי זמן בשבילך עכשיו", או "אין לי כסף", מבטאים את הפחד של כולנו, שמאחוריו מסתתרות אמיתות קיומיות קשות: פחד מהיכחדות, מפולשנות, מהיעלמות, מהיבלעות, מנטישה, מבדידות, משינוי, מאובדן, מדחייה. הפחד מסכן את רווחתנו האישית ומצביע על קושי נפשי רב; ברגעים הקריטיים אנו מתקשים להבחין בין פחדים אמיתיים לבין פחדים מדומים, ונלכדים במרחב של איום הדדי. הפחדים גורמים לנו להגיב קודם שנבחין אם האירוע שמולנו הוא מסוכן או לא. ולכן התגובות שלנו לבני הזוג חריפות כל כך, ולעתים אף מגוחכות.

אומץ הלב הוא המאפשר לנו להתמודד עם המכשולים ואף לנצח; ליצור הזדמנות שבה נבחר מתוך מודעות ונהיה מוכנים לשאת את הסבל המתחייב ממנה, "סבל לגיטימי". אומץ הלב הוא הכוח האחד שעלינו להעצים בתוך עצמנו, להמריץ חזור והמרץ, עד כי נצעד אל מול האתגר ונוכל לו.

*

אנו זקוקים למשמעת עצמית מיוחדת בכדי להיות מסוגלים להתעמת עם המציאות, במיוחד ברגעים בהם היא משתקפת במלוא חומרתה, ולהמשיך להתפתח ולשמור על אופטימיות חרף הקושי. עלינו ללמוד לטפל בבעיות חסרות פתרון.

אסור לנו להסכים שכל שיבוש קטן ינתץ משהו בהווה, יפריע לרצף הקשב שלנו וליכולת לשמור על איזון וישבור את הדימוי העצמי שלנו או של ילדינו. אם נודה בקושי, נוכל לפלס דרך חדשה שקולה ומעשית לעצמנו, לזוגיות ולהורות שלנו; אם נחבק את הפחד, נדגיש את הממדים הספונטניים, הרגשיים והרוחניים שבנו. לא נאפשר לכל מכשול קטן להרוס את המסלול שבחרנו בו, ולהסיט אותנו מן העקרונות, המחשבות והאידיאלים שלנו.

יחידים, זוגות, הורים וגם ילדים, הנם יצורים חזקים ובנויים למאבקים ארוכים וקשים. אבל לשם כך עלינו להתגייס יחד ולא זה כנגד זה. כאשר מופיע גורם מתח כלשהו, בעיה שיש להתייצב מולה, אנו נוטים, מתוך בהלה וכחלק מתגובת-הנגד, להתנכר זה לזה, להתפרץ ולכעוס זה על זה, להאשים זה את זה, לשכוח את הבעיה עצמה ולהזניח את הטיפול בה. כך למשל, כאשר ילד מתמכר לאלכוהול, מרבית ההורים מאשימים זה את זה, רבים זה עם זה, כועסים על הילד וגוערים בו; אלא שהאלכוהוליזם הוא האויב שנגדו עלינו להתייצב, ולא בננו או בן הזוג. ברוב חופזה אנו נוטים להאשים את האחר, מפרידים בין ה"אני" ובין ה"הוא", מתקשים לחשוב, משום שכדי לחשוב יש צורך במידה מסוימת של הרגעה עצמית. הרגעה כזאת מתרחשת כאשר אנו מתקרבים לעצמנו, שומרים על מגע עם ה"אני" שלנו ואחר כך מחזקים את הקשר עם האחר ומרגיעים אותו. מול בעיה יש לזכור מהו העיקר וכנגדו לצאת לקרב, לאסוף כוחות משותפים ולתמוך בילד על מנת לסייע לו להשתחרר מן המחלה הזאת; להפוך לבן זוג ולהורה המסוגלים לעזור, להרגיע ולהדגים בפני הילד אפשרות של ויסות עצמי נכון. עלינו ללמוד לראות באסון שנופל על המשפחה הזדמנות לצמיחה משותפת, מבלי להטיל אשמה, ולהשתמש במידע המצטבר כדי לבנות משהו טוב יותר. אמר הפסיכולוג האקזיסטנציאליסט אברהם מאסלו, עלינו תמיד לראות בתחושות אי-הנוחות שלנו הזדמנות לבחור בצמיחה במקום בפחד. עלינו להעדיף צמיחה שוב ושוב.

אנו חזקים ומפעמת בתוכנו יכולת התמודדות עצומה. אנחנו עצמנו יוצרי הבעיות ופותרי הבעיות. הכוחות שבתוכנו לימדו אותנו את הדרך לשם, והם גם אלו שילמדו אותנו לצאת משם. אך דרושות מיומנויות רגשיות חדשות כדי להצליח לשלב בין הצד הגשמי לצד הרגשי - בין טבע החיה שבכל אחד מאיתנו ובין טבע האדם, המסוגל לפתח אחריות, להשקיע מאמצים מודעים, לספוג ולעבד תסכול מסוים כדי לאפשר את איחוד הניגודים שבתוכו.

ככל שאנו מורכבים יותר, אנו מסתבכים יותר בבניית הדו-קיום בין הרגש לבין השכל; וככל שאנו פשוטים יותר אנו מצליחים לפשט את חיינו ולפשט את המכשולים הניצבים בדרכנו. עלינו להבין, כי אנחנו בונים משפחה בכדי לחיות בקשר, בכדי לבנות יחידה שלמה שתאפשר לכל אחד מחבריה ליהנות מביטחון ומרגיעה. כל אחד מבני הבית יאפשר לאחרים להרגיש רצויים, נאהבים, מקובלים וראויים. תפקיד זה של העברת רגשות חיוביים יחל בהורים, והם ילמדו את ילדיהם את המשימה הזו.

1. ק. גילי, מאתגר לעוצמה (עמ' 189).