אהבה טרופית

מרתה הביטה בשעונה. עשרים לארבע. כמה זמן עוד תצטרך לחכות ללואיס מנספילד?

העוזרת האישית שלו התנצלה כשמרתה הופיעה בשלוש כמסוכם. "מר מנספילד עסוק מאוד," אמרה.

מרתה ידעה מה זה להיות עסוקה, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לעשות מעשה ולעזוב בכעס. לואיס מנספילד היה הסיכוי הטוב ביותר שלה — אוקיי, הסיכוי היחיד שלה כרגע — להגיע לסנט בונאוונצ׳ר, לכן היא פשוט תצטרך לחכות.

היא רק קיוותה שהוא יזדרז. נוח התעורר ונעשה חסר מנוחה. מרתה הוציאה אותו מהעגלה ולקחה אותו להביט בתמונות השחור לבן המוגדלות שקישטו את הקירות.

התצלומים לא היו מעניינים כל כך. כביש משתרע על פני מדבר. מסלול המראה. נמל. עוד כביש, הפעם עם מנהרה. גשר. דרמטיים בדרכם, אבל אישית מרתה העדיפה קצת חיים. אדם בתצלום היה נותן למבנים תחושת ממד מסוימת והופך את התמונות לאנושיות. אילו רק הייתה דוגמנית על מסלול ההמראה...

"אני חושבת כמו עורכת אופנה," אמרה מרתה לנוח. "כדאי שאפסיק, נכון? יש לי עכשיו קריירה חדשה."

האם עבודה כאומנת לשישה חודשים נחשבה לקריירה? זו בהחלט לא הייתה הקריירה שעליה חשבה כשעזבה את האוניברסיטה. מרתה חשבה על העבודה המלהיבה שהייתה לה בגליץ ונאנחה בינה לבינה. משום מה, עבודה כאומנת לא נשמעה בדיוק אותו הדבר.

נוח בן השמונה חודשים עדיין לא היה איש שיחה גדול, אבל הוא נגח בחיבה בלסתה של מרתה והיא חיבקה אותו. הוא היה שווה יותר מכל קריירה מרשימה.

הדלת אל משרדו של לואיס מנספילד נפתחה ומרתה הסתובבה בתקווה כשהעוזרת האישית שלו שבה והופיעה.

"לואיס ייפגש איתך עכשיו," אמרה. "מצטערת שנאלצת לחכות כל־כך הרבה." היא הביטה בנוח בספקנות קלה. "את רוצה להשאיר אותו איתי?"

"תודה, אבל מכיוון שהוא התעורר, עדיף שאקח אותו איתי," אמרה מרתה. ״אבל אני יכולה להשאיר כאן את העגלה?״

"בטח." העוזרת האישית הנמיכה את קולה והחוותה בראשה על הדלת הסגורה. "הוא לא במצב רוח טוב," הזהירה.

הו, נפלא, חשבה מרתה, אבל כבר היה מאוחר מכדי לחזור על עקבותיה. "אולי הוא יתעודד כשהוא יגלה שאני המענה לתפילותיו?" אמרה, אבל חיוך התגובה של העוזרת האישית הביע אהדה מדאיגה.

"בהצלחה," אמרה ולא יספה.

מאחורי הדלת הסגורה אסף לואיס בזעף את המסמכים שעל שולחנו וחיכה שמרתה שואו תופיע. הקביעה שהוא לא היה במצב רוח טוב הייתה לשון המעטה. עד כה עבר עליו יום מזוויע, שהתחיל השכם בבוקר כשסוואנה הופיעה בפתח ביתו במצב מחריד, מלווה בכתבים שצלצלו בפעמון, להוטים לגלות את הפרטים המלוכלכים מהפרק האחרון במלודרמה הממושכת של מערכת היחסים שלה עם ואן ואלריאן.

בסופו־של־דבר עלה בידו להרגיע את אחותו, והוא פילס דרכו בין להקת צלמי הפפראצי שבפתח וחרק שיניים בתסכול בגלל אינספור עיכובי תנועה, רק כדי להגיע לעבודה ולמצוא רצף של משברים, כולם דחופים. וכאילו לא די בכך, בצהריים הופיעה האומנת ואמרה שאימה הובהלה לבית־החולים והנחיתה עליו את ויולה עד לערב.

לפחות ויולה התנהגה יפה, חשב לואיס. בינתיים, בכל אופן. הוא בחן בפקפוק את הסל־קל שבפינה. היא ישנה בשלווה, אבל עם המזל שלו, זה לא יימשך זמן רב.

הוא יצטרך לנצל את הזמן שנותר לו. הוא הצטער שהסכים להיפגש עם מרתה שואו, אבל ג׳יל התעקשה כל־כך שחברתה היא בדיוק המטפלת המתאימה בשביל ויולה עד שלבסוף הוא נכנע רק כדי להשתיק אותה. "מרתה תהיה פשוט מושלמת בשבילך," התעקשה.

לואיס לא היה בטוח כל־כך. ג׳יל הייתה חברה של סוואנה והיא עבדה באיזה מגזין מבריק וזוהר. קשה היה לו לדמיין אותה מתחברת עם אומנת, ובוודאי שלא עם האומנת השלווה, ההגיונית והשקולה שהוא רצה.

הדלת נפתחה. "מרתה שואו," אמרה העוזרת האישית שלו בעליזות והובילה פנימה בדיוק אישה מהסוג שהוא לא רצה לראות באותו הרגע.

הוא היה צריך לדעת, חשב במרירות כשבחן את הזוהר הפרוע מעט ואת החיוך השברירי. היא הייתה מושכת, בעלת שיער חלק כהה ופה נדיב, אבל היא הייתה רזה מדי. לואיס העדיף נשים שלא נראות כאילו הן עלולות להתפרק ברגע שנוגעים בהן.

התפוגגה התקווה למצוא אומנת שלווה ושקולה. מרתה שואו הקרינה תשישות לחוצה. מסביב לעיניה הכהות הענקיות היו עיגולים שחורים, והיא החזיקה את עצמה חזק.

והיא לא החזיקה רק את עצמה.

"זה תינוק," אמר לואיס כשהתעלם מברכתה והישיר מבט מאשים אל ירכה.

מרתה עקבה אחרי מבטו אל נוח, שמצץ את אגודלו והביט סביבו בעיניים כחולות גדולות. לא היה שום פגם ביכולת ההבחנה של לואיס מנספילד, גם אם נימוסיו לקו בחסר.

"אלוהים אדירים, אתה צודק!" קראה בהפתעה מוגזמת. "איך הוא הגיע לשם?״

שנינותה נתקלה במבט זועף שגרם לה ליפול ברוחה. לא זו בלבד שלואיס היה חסר נימוס, אלא מסתבר שהוא גם לא התברך בחוש הומור. זו לא הייתה התחלה טובה לראיון שלה.

הגיע הזמן לנסות להפעיל את קסמיה. "זה נוח," אמרה בחיוך הזוהר ביותר שלה.

החיוך לא נענה. משום מה, היא ציפתה לכך. לואיס מנספילד היה התגלמות הולכת ומדברת של קדרות. הוא היה גבוה וקשוח למראה, בעל פנים זוויתיות וחמורות סבר ועיניים זהירות. קשה היה להאמין שהוא קשור בדרך כלשהי לסוואנה מנספילד הקורנת והזוהרת עם המזג ההפכפך המפורסם וסגנון החיים הסלבריטאי.

ג׳יל הייתה צריכה להזהיר אותה, חשבה מרתה בתרעומת קלה. יש להודות שג׳יל אמרה שלואיס מסוגל ׳להיות זעפני במקצת'. 'אבל בעצם הוא מתוק.' נחפזה להרגיע את מרתה. "אני בטוחה שתסתדרו טוב."

מרתה, שהייתה חשופה למבטו הזועם המבהיל, הטילה בכך ספק משום מה.

היא בחנה את לואיס בארשת מפקפקת כשחיכתה שיתנצל על שהניח לה לחכות, או לפחות שיבקש ממנה לשבת. גבות כהות מאוד ועבות מאוד התחברו מעל אפו הבולט במה שנראה באופן חשוד כמו הזעפת פנים קבועה, והיא חיפשה לשווא סימן לרכות או לרגישות בעיניים העוינות או בפה הקשוח. הוא נראה קודר ועצבני, וגם זעפני, אבל מתוק? ממש לא.

"הוא ממש ילד טוב," אמרה, פורעת את שערו של נוח כשהתברר לה ששום התנצלות לא תגיע. הם הרי לא יכולים לעמוד כאן כל היום ולהזעים פנים זה אל זה, כך שמישהו מהם צריך לשבור את השתיקה, ונראה שהתפקיד מוטל עליה. היא קיוותה שלואיס לא ראה את האצבעות ששילבה כשחשבה על לילות השימורים שלה. "הוא לא יעשה שום בעיות."

״הא!״ רטן לואיס כשקם משולחנו. ״את זה כבר שמעתי — בדרך כלל מנשים שמוסרות לך את התינוקות שלהן ועוזבות ומניחות לך לגלות בעצמך עד כמה הם עושים בעיות!"

אוי ואבוי, זה ממש לא הלך טוב. מרתה נאנחה בתוכה. היא קיבלה מג׳יל את הרושם שלואיס מנספילד הוא מהנדס תשוש שנאבק להקים חברה משלו ומתקשה להתמודד עם האחריות הלא צפויה של הטיפול בבת אחותו. אמנם ג׳יל לא אמרה שהוא תולש את שערותיו בתסכול ונואש לעזרה, אבל מרתה הייתה משוכנעת שהוא ייפול על צווארה ויודה לה על שהופיעה בדיוק כשהיה זקוק לה.

בחלומות הלילה, חשבה באירוניה. אחרי שנעצה בלואיס מנספילד מבט אחד, היה לה ברור שהוא לא הטיפוס שמפגין רגשות. הוא לא נראה נואש או כמי שמתקשה להתמודד, ובאשר לאסירות התודה שלו... טוב, לא היה טעם לחכות לה בנשימה עצורה.

תחת זאת, היא חשבה על סנט בונאוונצ׳ר ועטתה חיוך עליז. "זו הסיבה שאני כאן," ציינה והתיישבה על אחת מספות העור השחורות המפוארות.

לעזאזל עם ההזמנה לשבת, חשבה. נוח היה כבד והיא הייתה עייפה וכפות רגליה כאבו. אם לואיס מנספילד לא היה מנומס מספיק כדי להציע לה לשבת, היא תתיישב בכל זאת.

היא הניחה לצידה את נוח תוך התעלמות ממבט הבהלה של לואיס. מה הוא חשב שנוח יעשה לספה האופנתית שלו? תהתה ברוגז. יפרק אותה בפיו? הוא היה בסך הכול בן שמונה חודשים. לא היו לו שיניים או ידיים בשביל לזרוע הרס רציני.

עדיין.

"ג׳יל אמרה שאתה מופקד לכמה חודשים על הטיפול בתינוקת של אחותך," התעקשה. "אני מבינה שאתה נוסע לאוקיינוס ההודי ושאתה לוקח איתך את התינוקת, לכן אתה צריך מישהי שתעזור. ג׳יל אמרה שאני אוכל לוודא שהיא לא תפריע לך."

"זה נכון שאני זקוק לאומנת," אמר לואיס כאילו לא רצה להודות אפילו במעט הזה. ״סוואנה — אחותי — עוברת תקופה מאוד... לחוצה," אמר בזהירות, כאילו מרתה לא קראה את כל הפרטים על הרומן הסוער, על החתונה ועכשיו על הגירושין של אחותו בדפים של הלו!

"קשה לה להתמודד עם התינוקת ועם כל הדברים האחרים שמתרחשים כרגע," המשיך, "ועכשיו היא רוצה להתאשפז בקליניקה כדי להתאושש."

מרתה ידעה גם על כך. הלו! היה בגדר קריאת חובה במשרדי גליץ, והיא התקשתה להיפטר מההרגל. היא לא האשימה את לואיס מנספילד על התיעוב הקל שבקולו. סוואנה מנספילד הייתה יפהפייה מדהימה, אבל היא תמיד נראתה למרתה כפרחחית מפונקת שמתפרצת בזעם כשאינה משיגה את מבוקשה. נישואיה לכוכב הרוק המהורהר ואן ואלריאן, שגם הוא לא נודע במזגו הטוב, נידונו לכישלון מהרגע שבו הוכרזו אירוסיהם בלוויית סיקור תקשורתי מלא והתרברבות רבה בטבעות יהלום מגוחכות בגודלן.

עכשיו עמדה סוואנה להתאשפז בקליניקה שהתפרסמה בקליינטים הסלבריטאים שלה, אנשים שלדעת מרתה התמודדו אך ורק עם הלחץ של להיות עשירים מדי ורזים מדי. בינתיים נזנחה ויולה ואלריאן הקטנה והמסכנה על־ידי שני הוריה ונמסרה לדודה חמור הסבר.

מרתה ריחמה עליה. לואיס מנספילד אולי היה דמות אחראית, אבל הוא לא נראה כמו דמות עליזה או אוהבת.

וזה חבל. הוא לא נראה רע. עיניה הכהות בחנו אותו בביקורתיות. אם הוא יחייך, הוא קרוב לוודאי ייראה שונה מאוד, חשבה כשמבטה התמהמה על הפה הקשוח, אבל כשניסתה לדמיין אותו מחייך או אוהב, עקצצה בגבה הרגשה משונה והיא מיהרה להסב מבטה.

"מי מטפל בוויולה כרגע?" שאלה, רק כדי לומר משהו בעודה מתנערת מההרגשה המוזרה.

"האומנת שלה. היא מטפלת בוויולה מיום היוולדה, אבל היא מתחתנת בשנה הבאה והיא לא רוצה להיפרד מהארוס שלה לשישה חודשים."

זה נשמע למרתה מובן מאוד, אבל לואיס נשמע חסר סבלנות, כאילו האומנת המסכנה של ויולה הפגינה חוסר היגיון משווע ברצונה להישאר לצד הגבר שאהבה.

"אני מחפש מישהי בעלת ניסיון בטיפול בתינוקות ושמוכנה לבלות שישה חודשים בסנט בונאוונצ׳ר," המשיך, ומרתה זקפה את גבה, מרוצה שסוף־סוף הגיעו לנקודה.

"אני הבחורה שלך!" אמרה לו בעליזות. "אתה זקוק למישהי שיודעת לטפל בתינוקות. אני יודעת לטפל בתינוקות. אתה רוצה מישהי שלא יהיה לה אכפת לנסוע לסנט בונאוונצ׳ר לשישה חודשים. אני רוצה לנסוע לשם לשישה חודשים. הייתי אומרת שנועדנו זה לזה, לא?"

היא הייתה צריכה לדעת שאסור לה לנהוג בקלות דעת. לואיס בחן אותה בחשדנות עמוקה. "את לא נראית לי כמו אומנת," אמר לבסוף.

"טוב, בימינו אומנות לא נוטות להיות משרתות זקנות בעלות חזה שופע ולחיים ורודות," ציינה מרתה.

"כך אני מגלה," אמר לואיס בעגמומיות. הוא ללא ספק רצה אישה מבוגרת אפורת־שיער שליוותה את המשפחה במשך דורות ושתקרא לו האדון לואיס.

בעצם, למה לבני משפחת מנספילד לא הייתה מישהי כזאת? תהתה מרתה. היא לא ידעה עליהם הרבה, אבל הם תמיד נשמעו כמו משפחה עשירה, משפחה שעורכת מסיבות אגדיות ומפלרטטת עם סקנדלים ובדרך כלל מעבירה את הזמן בשעשוע בלי לעשות שום דבר מועיל.

לפחות כך חשבה עליהם עד שפגשה את לואיס. אולי הוא היה בעל תכונות תורשתיות קדומות?

"אולי אנחנו לא כל־כך יודעות להתחנף, אבל זה לא אומר שמטפלות מודרניות לא מבינות תינוקות," אמרה וחייכה בחיבה אל נוח, שהתרומם על יד שמנמנה אחת וטפח על ריפוד העור בארשת תוהה. הוא לא נתקל עד כה במשהו כה מרשים.

"אני מניח שזה נכון." לואיס לא נשמע משוכנע והוא עקב בחשדנות אחרי נוח שחקר את הספה שלו.

מרתה פשפשה בתיק הגדול שתמיד סחבה איתה והוציאה רעשן כדי להסיח את דעתו של נוח. הוא תפס את המשחק, ניער אותו במרץ וצווח באושר. הקול שהרעשן השמיע לא חדל לשעשע אותו, והחיוך שעלה על פניו הקטנות והעגולות לא חדל לצבוט את ליבה של מרתה.

הוא היה כל־כך מקסים. איך מישהו יכול היה לעמוד בפניו?

כשהעיפה מבט בלואיס, ראתה מרתה שהוא עומד בפני קסמו של נוח בלי שום בעיות. עם זאת, לפחות הוא עבר להתיישב בספה שמולה. גם זה משהו, חשבה מרתה בתקווה.

״זו האחריות הנוכחית שלך?״ שאל, כאילו נוח הוא מין נטל.

"הוא האחריות התמידית שלי," אמרה לו מרתה, גאווה מחלחלת לקולה. "נוח הוא הבן שלי," הוסיפה בסבלנות כשניכר היה שלואיס אינו מבין.

״הבן שלך?" הוא לא ממש נרתע, אבל באותה מידה הוא כבר יכול היה לעשות זאת. "ג׳יל לא סיפרה שיש לך תינוק."

ג׳יל לא סיפרה גם שהוא המקבילה האנושית להר אייגר, חשבה מרתה. היא כמעט לא הצליחה לשמוע את מחשבותיה בגלל הקול של האשליות הנפוצות לכל עבר.

לא שהיא האשימה את ג׳יל. ג׳יל החליפה אותה כעורכת אופנה בגליץ, והיא הייתה להוטה לשלוח את מרתה לאוקיינוס ההודי כדי שמרתה לא תוכל לנסות להחזיר לעצמה את עבודתה הישנה. מרתה יכלה לומר לג׳יל שהיא מוזמנת להישאר בעבודה, והיא בהחלט הייתה עושה זאת, אילו הדבר היה עוזר לה להתכונן טוב יותר למפגש עם לואיס מנספילד.

העניינים הלכו מדחי אל דחי. בקצב הזה, היא לעולם לא תגיע לסנט בונאוונצ׳ר.

"אני מצטערת," אמרה בזהירות. "הנחתי שג׳יל סיפרה לך על נוח."

"היא אמרה רק שיש לך ניסיון בטיפול בתינוקות, שאת פנויה לשישה חודשים ושאת יכולה לעזוב כמעט מייד," אמר לואיס כאילו לא רצה לחשוף אפילו את המעט הזה. "היא אמרה גם שאת להוטה מאוד לנסוע לסנט בונאוונצ׳ר."

תודה, ג׳יל, חשבה מרתה כששינתה את דעתה הקודמת והפחות חיובית על מחליפתה.

"כל זה נכון," אמרה ללואיס. "אני מאוד—"

היא השתתקה כשנוח זרק את הרעשן שלו על לואיס בקול צעקה. "ששש, מתוק," נזפה בו ושלחה יד אל הרעשן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. התינוקת הישנה בסל־קל התעוררה והשמיעה צווחות בכי מקוטעות שסימלו התפרצות משמעותית.

לואיס גלגל עיניים. "זה כל מה שאני צריך!"

מרתה זינקה על רגליה לפני שלואיס הספיק להתעצבן מדי וניגשה להרים את ויולה ולחבק אותה אליה עד שבכיותיה שככו ליפחות קטנות משהקות.

"עכשיו בואי נראה אותך," אמרה כשחזרה להתיישב על הספה וסובבה את ויולה על ברכה כדי שתוכל לבחון אותה. "הו, את משגעת, נכון?״

לדעת מרתה, כל התינוקות היו חמודים, אבל ויולה הייתה יפה במיוחד, עם תלתליה הזהובים, עיניה הכחולות והריסים המגוחכים באורכם שעליהם עדיין נצצו דמעות כמו אגלי טל. ויולה החזירה למרתה מבט ספקני, ומרתה חייכה אליה.

״בת כמה היא?״ שאלה מרתה את לואיס כשדגדגה את בטנה של ויולה והצחיקה אותה.

"מה?" לואיס נשמע פזור דעת.

"היא נראית בערך בגילו של נוח."

לואיס, שהתעצבן משום מה מהמתיקות הלא צפויה של חיוכה של מרתה, התאמץ להתעשת. בת כמה באמת הייתה ויולה?

"היא בערך בת שמונה חודשים," אמר אחרי שערך חישוב בראשו.

"הו, אז היא בגילו של נוח."

נוח התחיל לקנא מעט בכל תשומת הלב שהוקדשה לוויולה, לכן מרתה הניחה את שניהם על השטיח כדי שיוכלו לשבת ולנעוץ זה בזה את מבטיהם הלא ממצמצים. היא בחנה אותם רגע בחיבה.

״הם כמעט כמו תאומים, נכון?״

"חוץ מהעובדה שהיא בלונדינית והוא כהה?" השיב לואיס, נחוש בדעתו לא להיגרר לשום השתובבות.

"בסדר, לא תאומים זהים," אמרה מרתה בנועם. "מתי יום ההולדת של ויולה?״

"אה... תשעה במאי, אני חושב."

"באמת?" מרתה שכחה מהתנהגותו הנרגנת של לואיס וקרנה אליו בפליאה מאושרת. "זה גם יום ההולדת של נוח! נכון שזה צירוף מקרים מדהים? אתם באמת תאומים," אמרה לשני התינוקות שעל הרצפה, שעדיין בחנו זה את זה בהיסוס מסוים.

היא העיפה מבט בלואיס. "זה כנראה הגורל," אמרה בתקווה.

לואיס נראה מסויג, ומרתה לא הופתעה כל־כך. היא לא באמת ציפתה ממנו להיות הטיפוס שמייחס חשיבות רבה לאותות ולאמונות תפלות ולצירופי מקרים מסקרנים. אין טעם לטרוח לשאול אותו מה המזל שלו, חשבה בהשלמה. הוא רק יביט בה בשאט נפש ולא זו בלבד שלא יהיה אכפת לו מה המזל שלו, אלא הוא אפילו לא יידע את התשובה.

"לא אמרת לי למה את להוטה כל־כך לנסוע לסנט בונאוונצ׳ר," אמר, ממורמר מסיבה שאפילו לא הצליח להסביר לעצמו. היא הייתה קשורה במשהו לאופן שבו מרתה חיבקה את ויולה, לאופן שבו חייכה אל שני התינוקות שעל הרצפה, לאופן שבו פניה אורו מהפתעה. לא היה לו זמן לשים לב לדברים כאלה, הזכיר לעצמו ברוגז.

"אני צריכה סיבה כדי לרצות לבלות שישה חודשים באי טרופי?" מרתה החזירה אליו את השאלה. קולה היה קליל, אבל ללואיס הייתה הרגשה שהיא מסתירה משהו, והוא קימט מצח.

"הייתי רוצה להרגיש שהאומנת שתתלווה אלינו תדע בדיוק למה היא נכנסת," אמר בתקיפות. "סנט בונאוונצ׳ר הוא אי מבודד באמצע האוקיינוס ההודי, והמרחק אל העיר המרכזית הקרובה ביותר הוא מאות קילומטרים. האי קטן מאוד, וכשגומרים לסייר בו, אין לאן ללכת חוץ מאשר לקבוצה של איים קטנים עוד יותר שבהם יש אפילו פחות מה לראות."

בשלב זה שלחה ויולה יד מכוונת, אחרי שנתנה בנוח מבט ארוך ובוחן, ודחפה אותו. נוח המופתע פלט יללה, ולואיס נראה מרוגז.

אופס, אולי זה לא היה רעיון טוב כל־כך לשים את שני התינוקות יחד. מרתה הרימה את שניהם והושיבה אותם משני צדדיה, נותנת לנוח את הרעשן שלו ומוצאת בשביל ויולה צעצוע מרופט. ויולה מיהרה לתחוב אותו לפיה.

"מצטערת." מרתה הביטה בלואיס. "מה התחלת להגיד?" שאלה בנימוס.

לואיס ראה את אחייניתו מזעיפה פנים אל נוח ביהירות מעל חיקה של מרתה ונראית לרגע כה דומה לאימה עד שהוא כמעט צחק. הוא העיף במרתה מבט של הערכה מסויגת. הוא היה מוכרח להודות שהיא נראתה מוכשרת באופן מפתיע יחסית למישהי שבכלל לא נראתה כמו אומנת.

ויולה הייתה שובבה, כפי שהאומנת הנוכחית שלה אמרה לו תמיד, ואם היא תהיה דומה לאימה, דבר שכפי הנראה כבר החל לקרות, זו תהפוך ללשון המעטה. אך נראה שמרתה עמדה על טיבה במהירות ונהגה בה בשילוב של רכות וקשיחות.

לואיס קלט באיחור שמרתה שאלה אותו שאלה ומחכה בציפייה לתשובה. הוא הזעיף פנים בכעס על שהניח למחשבותיו לנדוד.

"התחלת לספר לי על התנאים בסנט בונאוונצ׳ר," דובבה אותו מרתה בחביבות.

לא שזה שיפר את הרגשתו של לואיס. הוא לא אהב להיראות מטופש, והוא חשד שכך בדיוק הוא נראה באותו רגע. הוא קם פתאום על רגליו כדי להתרחק מהמבט הכהה הזה והתהלך ברחבי החדר.

"האי נפגע מציקלון בשנה שעברה, והציקלון השמיד את רוב התשתית. זו הסיבה שאני נוסע לשם," סיפר לה. "הבנק העולמי מממן נמל חדש ושדה תעופה עם כבישי גישה, כך שזה יהיה פרוייקט רציני."

"אבל כל זה בטח ייקח יותר משישה חודשים," אמרה מרתה בהפתעה.

לואיס פלט צחוק חסר שמחה. ״בהחלט! אנחנו נהיה אחראים לעיצוב ונפקח על הבנייה, כך שיהיה לנו מהנדס שיגור שם עד שהפרוייקט יסתיים, אבל אני רוצה להיות שם לפחות בשלבים ההתחלתיים. זה פרוייקט יוקרתי וזו תקופה קריטית בשביל החברה. אנחנו זקוקים להצלחה."

"אז אתה תכשיר את הקרקע במשך שישה חודשים ואז תחזור ללונדון?״

״זו התוכנית כרגע. יכול להיות שבסוף אשאר שם יותר זמן — תלוי איך העניינים יתפתחו. נצטרך לבצע כל מיני מדידות, שאולי יחייבו אותנו להכניס כל מיני שינויים בתוכנית, וחשוב לבסס יחסי עבודה טובים עם כל הרשויות והספקים. הדברים האלה לוקחים זמן," אמר לואיס, מודע מאוד לעיניה של מרתה הנעוצות בו.

הוא רצה שהיא תפסיק להביט בו באותו מבט כהה ומטריד, תפסיק לשבת עם תינוק בכל יד, תפסיק להיות כה... מבלבלת.

"בכל מקרה, אני מאמין שבעוד שישה חודשים סוואנה כבר תהיה מסוגלת לטפל בוויולה בעצמה," סיכם לקונית, מודע באי נוחות לכך שאיבד את חוט מחשבתו. מרתה לא הייתה צריכה לדעת על הפרוייקט, או מדוע הוא חשוב לו. אפשר לחשוב שאכפת לו מה דעתה. "מבחינת האומנת זה יהיה חוזה קצר מועד."

"אני מבינה," אמרה מרתה.

"מה שאני מנסה להבהיר לך זה שלא מדובר בחופשת חוף ממושכת," התעקש לואיס. "האי לא מפותח מבחינה תיירותית, ויש בו קהילת גולים קטנה מאוד. אני אהיה עסוק מאוד, ואני לא אהיה בבית במשך רוב היום וקרוב לוודאי שגם בכמה ערבים. למי שתטפל בוויולה מצפים חודשים שקטים מאוד. היא תצטרך לבדר את עצמה. נכון, מזג האוויר נעים, אבל אחרי שמבקרים בחוף, לא נשאר לאן ללכת ומה לראות. הבירה, פרפטואה, פצפונת ואין בה כמעט חנויות, וכשכבר מוצאים חנות אחת, היא תלויה ביבוא שעלול להיות לא קבוע, בלשון המעטה. לפעמים המדפים ריקים במשך חודשים, דבר שיכול להפוך את התזונה לחדגונית."

"אני חושבת שהבהרת את העניין," אמרה מרתה בחיוך קל, כאילו ידעה שהוא עושה את מרב המאמצים להניא אותה ולא נבהלה כלל.

לואיס הזדעף וקבר את ידיו בכיסיו. "אני רק מנסה להגיד שאם את מצפה לגן־עדן, כדאי שתשקלי את זה שוב!"

מרתה הישירה אליו מבט. "אני לא מצפה לגן־עדן," אמרה.

״אז למה את כן מצפה?״

מרתה היססה רגע. היא קיוותה שבשלב זה לא תצטרך לספר ללואיס מנספילד את 'הסיפור המלא' אבל אולי מוטב היה להיות גלויה.

"אני מחפשת את אביו של נוח," אמרה בבירור.

אם היא ציפתה מלואיס לתגובה אוהדת, נכונה לה אכזבה. "זו רשלנות מצדך לאבד מישהו חשוב כל־כך." העיר ואז זקף גבה צינית. ״או שהוא איבד אותך?״

מרתה הסמיקה קלות. "זה לא היה ככה. רורי הוא ביולוג ימי. הוא עושה דוקטורט בנושא שקשור לזרמי האוקיינוס ולשוניות אלמוגים... אני לא יודעת בדיוק מה, אבל הוא עושה את עבודת השטח שלו באיזה אי בקרבת סנט בונאוונצ׳ר."

״אם את יודעת איפה הוא, הוא לא בדיוק אבד לך, נכון? למה את צריכה להרחיק לכת עד האוקיינוס ההודי כשאת יכולה פשוט ליצור איתו קשר? אם הוא סטודנט, בטח יש לו לפחות כתובת אי־מייל. בימינו לא קשה לאתר אנשים."

"זה לא פשוט כל־כך," אמרה מרתה. "אני צריכה לראות אותו. רורי לא יודע על נוח, וזה לא מסוג הדברים שאפשר לשרבב לאי־מייל סתמי. מה אני אגיד? הו, דרך אגב, אתה אבא?"

״זה מה שתצטרכי להגיד כשתפגשי אותו, לא?״ השיב לואיס.

מרתה נשכה את שפתה. "אני חושבת שעדיף שרורי יראה את נוח. אחרת הוא לא ייראה לו אמיתי."

"את מתכוונת שיש יותר סיכוי שתוציאי ממנו כסף אם תופיעי עם תינוק חמוד ומקסים?״

העיניים הכהות הבזיקו לשמע טון קולו. "זה לא קשור לכסף," אמרה בלהט. "רורי הרבה יותר צעיר ממני. הוא עדיין סטודנט וגם לו קשה לחיות על מלגה, קל וחומר לפרנס תינוק. אני יודעת שהוא לא יכול להרשות לעצמו לתמוך בנוח, ואני לא מבקשת ממנו את זה."

״אז למה לנסוע בכלל?״

"כי אני חושבת שלרורי יש זכות לדעת שהוא אב."

"למרות שהוא כנראה לא היה מספיק מעוניין לשמור איתך על קשר ולבדוק בעצמו שאת בסדר?"

"זה לא היה ככה," אמרה מרתה בחוסר אונים קל. איך היא יכולה לגרום למישהו כמו לואיס להבין?

"פגשתי את רורי בתחילת השנה שעברה. זה לא היה סתם סטוץ," הוסיפה כי לא רצתה שהוא יחשוב שהרומן היה מלוכלך או סתמי. "אני חיבבתי את רורי מאוד והיה לנו נחמד מאוד ביחד אבל שנינו ידענו שלא מדובר במשהו לטווח רחוק. קודם כל, היו לנו חיים שונים לגמרי. הוא הגיע לאנגליה רק כדי להשתתף בוועידות ולכתוב חלק מהמחקר שלו, ולי הייתה עבודה נהדרת בלונדון. לשנינו היה ברור שהוא יצטרך לחזור לסנט בונאוונצ׳ר כדי לסיים את התזה שלו, ושנינו התייחסנו לקשר כ..." היא משכה קלות בכתפיה, מחפשת את התיאור המתאים, "...קטע חולף נחמד."

״אז הוא לא ידע שאת בהיריון?״

"הוא ידע. אני גיליתי שאני בהיריון בדיוק לפני שהוא עזב, לכן סיפרתי לו. הרגשתי שאני מוכרחה."

"והוא עזב בכל זאת?" לואיס נשמע נזעם ומרתה הביטה בו בסקרנות.

״אנחנו דיברנו על זה,״ אמרה לו, ״והסכמנו שאף אחד מאיתנו לא בשל להקים משפחה. מבחינתו זה היה ברור מאוד שזה לא בא בחשבון, ואני הייתי שקועה מאוד בקריירה שלי. גם אני הייתי עסוקה מאוד באותו הזמן. לא יכולתי להעלות בדעתי איך אשלב תינוק בחיים שלי..."

היא השתתקה כשנזכרה איך הכול נראה כה ברור באותו הזמן. "בכל אופן," המשיכה, מתעשתת, "התוצאה הייתה שאני אמרתי לרורי שאני אנהג בהיגיון. אמרתי לו שהוא לא צריך לדאוג, שאני אטפל בכול."

לרגע ראתה בעיני רוחה את ארשת ההקלה ההמומה שהופיעה על פניו של רורי כשירד לסוף דעתה. "באותו הזמן זה לא נראה ביג דיל," נזכרה. "חשבתי שזו תהיה פעולה פשוטה ושאני אהיה בסדר."

מרתה השפילה מבט אל נוח והחליקה את שערו הרך והפלומתי. עצם המחשבה שהיא הייתה כה קרובה לוותר עליו צמררה אותה עכשיו.

"אז רורי חזר לסנט בונאוונצ׳ר," סיימה והעיפה מבט בלואיס. "ואני... שיניתי את דעתי."

ברור שהיא שינתה את דעתה, חשב לואיס בציניות. נשים תמיד משנות את דעתן, ולעזאזל עם ההשלכות שיש לדבר על כל האחרים!

"אל תגידי לי," אמר בקדרות. "השעון הביולוגי שלך תקתק, כולן מסביבך ילדו ושיחקו בלהיות אימהות מושלמות וגם את רצית לשחק."

מרתה נרתעה מנימת המרירות שבקולו. מה הייתה הבעיה שלו? אל תיתני לו לעצבן אותך, הזכירה לעצמה. הוא הכרטיס שלך לסנט בונאוונצ׳ר.

"אולי אתה צודק לגבי השעון הביולוגי," הודתה בכנות. "אני בת שלושים וארבע, ומכיוון שלא היה באופק שום סימן למערכת יחסים רצינית, נאלצתי להכיר בעובדה שזה אולי הסיכוי היחיד שלי ללדת. בעבר זה לא היה סיפור. היה לי חבר במשך שמונה שנים ושנינו חשבנו על הקריירות שלנו, לא על תינוקות. חשבתי שאין לי בעיה עם זה, אבל ברגע שהריתי... קשה להסביר, אבל הכול השתנה אחרי שרורי עזב. ידעתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה ושאני רוצה ללדת את התינוק."

לואיס נראה אדיש ביותר לסיפורה. "למה לא סיפרת לו ששינית את דעתך?"

"ידעתי שהוא לא יוכל לעזור, ובכל מקרה הרגשתי שזו החלטה שלי. לא רציתי שרורי ירגיש אחראי."

״ועכשיו שינית את דעתך גם בעניין הזה?״

מרתה בחנה אותו בזהירות. היא שמעה בקולו עוינות שלא הייתה מובנת לה. היא לא ידעה אם הוא סולד מנשים באופן כללי או רק מאימהות חד־הוריות, אבל אין ספק שהיה בה משהו שעלה לו על העצבים.

חבל, חשבה. היא התחילה לחבב אותו כשסיפר לה על הפרוייקט. כשהתהלך במשרד, פניו חמורות הסבר מוארות בהתלהבות, הוא נראה לבבי יותר ונגיש יותר. אפילו, נו טוב, מושך יותר. היא אפילו התחילה לחשוב שלמרות הכול זה לא יהיה נורא כל־כך לבלות איתו שישה חודשים.

כעת כבר לא הייתה בטוחה כל־כך.