אהבה כואבת 2: דני

 פרק א' עונש 1.

פרחי שושן צחור הדיפו את ניחוחם העז על הגבעות ועל המישורים הנרחבים שעדיין לא עלתה עליהם מחרשה. בין הפרחים הלבנים זרמו נהרות של דם, ועשן שעלה מן ההריסות צבע את הרקיע בשחור.

מאי 1948. מלחמה.

בסערת מנועיהם המאומצים של מטוסי קרב טעוני פצצות, בשאון שרשראותיהם של כלי שריון כבדים ובהלמות פגזיהם של סוללות תותחים מתנייעות, חצו צבאות ערב את הגבולות ודהרו כחיצים שלוחים אל לבה של המדינה היהודית שנולדה זה עתה. מצב רוחם של התוקפים היה מרומם. הם היו מאומנים ומצוידים טוב יותר ממגיניה היהודים של המדינה החדשה. אל פלישתם התייחסו כאל “מלחמת קודש" ויתרונם הצבאי היה עובדה קיימת.

הכוחות הגיעו מבחוץ בסיועם של רבבות מתנדבים וערבים מקומיים ומילאו את הכבישים כלהקות ארבה רעבות. הארץ ליקקה את פצעיה. בתי החולים היו מלאים עד אפס מקום והשדות הצמיחו קברים רעננים.

אלפים נפצעו ונהרגו. תחושות הניצחון והתבוסה דרו בכפיפה אחת. היו ימים שבהם שררה במחנות הערביים אווירה של חג וציפייה לניצחון בטוח. יעדים ישראליים נכבשו בתנופה ומגיניהם נמלטו ברגע האחרון. התבוסות הגיעו בזו אחר זו, מיחידות רבות נותרו בחיים רק מעטים.

אבל היו גם ימים אחרים, שבהם התהפכה הקערה על פיה. הישראלים נלחמו בגבורה, צברו הישגים בשדות הקרב ותחושת ניצחונם המתקרב הפיחה בהם תעצומות נפש. שוב ושוב נעה טלטלת האירועים מקצה עד קצה, פעם היה הניצחון נחלתם של הפולשים, פעם הוא נפל בחלקם של המותקפים. שום דבר לא היה יציב, תקווה וייאוש ושמחת מנצחים דהרו לכל כיוון בקצב מטורף כסחרחרת שאיבדה את בלמיה.

במשך זמן ארוך למדי נדמה היה לערביי ישראל שניצחונם הוא בגדר הישג יד. רבים מהם כבר ראו בעיני רוחם את כיבושם של כל יישובי היהודים, את גירושם של תושביהם מהארץ, את השתלטותם של הערבים על השלטון.

בכפרים הערביים לאורך הדרכים קידמו התושבים את פני הצבאות התוקפים בפרץ של התלהבות. דגלי המדינות הפולשות הונפו על גגות הבתים. על כרזות שנתלו ברחובות הראשיים התנוססו המילים “ברוכים הבאים!" ושירי ניצחון הדהדו בבתי הקפה ובמגרשי המשחקים של בתי הספר.

אבל כבדרך נס אירע ההיפך הגמור. אווירת החג והציפייה לשלטון הערבי שידחק את רגלי היהודים — התחלפו באכזבה עמוקה ובמורא גדול. במקום לנחול תבוסה התייצבו הישראלים בסופו של דבר בצד המנצח. במחיר דמים כבד הם הצליחו לשחרר את היישובים הכבושים ולגרש ביד חזקה את הצבאות הפולשים.

2.

המחלקה של דני לחמה באזור הצפון בעקשנות ובדבקות. היא כבשה ונסוגה, הקיזה דם וניסתה להתאושש. חייליה הלכו אחרי דני באש ובמים, נשמעים לפקודותיו, מנסים להתגבר על מכשולים שלא ידעו כמותם מעולם. מקצתם נהרגו בקרבות, מקצתם נפצעו. רק מעטים היו מסוגלים עדיין לאחוז ברובה.

הפיחות החד במצבת כוח האדם של המחלקה הדאיג את מפקדיו של דני. הם ידעו שמספרם הרב של הנפגעים עלול לפגוע במורל של הנשארים, הם חששו שהמשך השתתפותה של המחלקה בקרבות יגרום לה לאבידות נוספות, על כן החליטו להרחיק את המחלקה זמנית משדות הקרב. דני נקרא לקבל את ההוראות החדשות.

“המחלקה שלך," אמר לו מפקדו, “תקבל עתה משימה קלה הרבה יותר. זה יאפשר לכם להחליף כוח, לחכות עד שהפצועים יחלימו ויחזרו להילחם."

“מה יהיה עלינו לעשות?" שאל דני. הוא ידע שאנשיו עייפים מלחימה יומם ולילה. גם הוא עצמו ניצב בקושי על רגליו. התרעננות קלה הייתה דבר בעיתו.

“המלחמה מאלצת ערבים רבים לברוח מהארץ. הם סבורים שימצאו מחסה ומקלט בירדן או בלבנון, ואני מקבל דיווחים על תנועת פליטים מתגברת. אתכם אני שולח להקים עמדה על הכביש המוליך ללבנון. תצטרכו לערוך חיפושים אצל הפליטים במטרה למצוא כלי נשק ותחמושת. ההערכה שלנו היא שכל מי שהיה חבר בארגוני טרור ערביים ייקח איתו את הנשק שלו. הפליטים רשאים לעזוב את הארץ, אבל פליט שיימצאו אצלו כלי נשק אסורים, ייעצר ויועמד מיד לדין. התפקיד שלכם יהיה לגלות את האנשים האלה, להחרים את כלי הנשק שלהם ולהעביר אותם לחקירה."

“ברור."

“דרך אגב, רבים מהפליטים שתפגשו הם אנשים מסכנים, זקנים, חולים, נשים וילדים. לא קשה יהיה להם לעורר בכם רחמים ולהפציר בכם לא לחפש אצלם ביסודיות. עליך להעביר הוראה ברורה לאנשיך: אל תתפתו! חפשו היטב אצל כל פליט. אל תקשרו קשרים עם איש מהם, אל תנהלו איתם שיחות, אל תוותרו. אתם רשאים כמובן בתוך לבכם לרחם על האנשים האלה, להשתתף בצערם, אבל אף לרגע אל תשכחו את המשימה שהוטלה עליכם."

“אני מבין, המפקד."

באותו יום פרקה משאית צבאית בשוליו של כביש הצפון ציוד להקמת מחסום, אוהלים למגורים, כלי נשק ומזון. ההסתגלות לשגרת החיים החדשה, הרחק ממוקדי הלחימה, לא הייתה קלה. חיילי המחלקה הנותרים רצו להמשיך להילחם, אבל הם גם למדו לציית לפקודות. הם שמחו שדני נשאר איתם.

כמו בכל מלחמה, פעלה חרושת השמועות גם במלחמת העצמאות במלוא עוזה. סיפורים על אכזריותן של יחידות הצבא הישראלי הגיעו לכל יישוב ערבי ונסכו חרדה וחוסר אונים בקרב האנשים שאך תמול־שלשום סייעו לפולשים והתפללו לניצחונם. הפחד הוליד רצון עז להימלט, למצוא מקום מבטחים שאליו לא יגיעו הישראלים. המוני ערבים נטשו בן לילה את יישוביהם כשהם נושאים איתם מיטלטלים שאספו בחופזה. שיירות של פליטים נחפזו לנוע בדרכים המובילות אל גבולותיהן של ארצות ערב השכנות.

מוסטפה עלאמי שמע בחירוק שיניים על הצלחותיו של הצבא הישראלי, שריסק לרסיסים את תשתית ההתנגדות ובד בבד איים לחסום בפני בתו באשירה את הדרך להרמונו של הנסיך הסעודי. אשתו של מוסטפה, פארידה, סבבה באחוזה אובדת עצות ועצביה מעורערים. היא הבינה היטב שאם יישארו בארץ עלול צה"ל לפגוע בהם. היא הפצירה בבעלה להימלט לירדן ומשם להגיע אל הנסיך בסעודיה.

“היהודים יתפסו אותך," הטיחה בבעלה, נחרדת, “הם לא יסלחו לך על המלחמה שניהלת נגדם. הם יהרגו אותך כמו כלב."

מוסטפה עלאמי איבד את ביטחונו העצמי. הוא התרוצץ באחוזתו כפושע מועד היודע שכוחות משטרה עלולים להגיע אליו בכל רגע. הוא ראה שיירות של תושבים מהכפרים באזורו, הנוטשים הכול מאחוריהם ובורחים לעבר הגבולות. כל פועליו, גם המסורים שבהם, לא הגיעו עוד לעבודה. עולמו קרס, כל יום חולף הגביר את פחדיו מפני הישראלים העומדים להגיע. לא נותרה לו כל ברירה. אשתו צדקה. היה עליו להימלט.

מהכספות שבביתו הוציא מוסטפה את כל הכסף, הזהב והתכשיטים שאגר במשך שנים וטמן אותם במזוודותיו. הוא העניק סכומי כסף נדיבים לשומרי הראש שלו, שלח אותם לנפשם והאיץ באשתו ובבתו באשירה להיכנס ל"קאדילק" שהמתינה להם כשמנועה פועל.

באשירה תלתה בו עיניים מבוהלות.

“לאן אנחנו נוסעים?" מלמלה בחשש.

“אנחנו חייבים לברוח מהגהינום הזה," השיב אביה קצרות. הוא ואשתו ישבו במושב האחורי כשביניהם לחוצה בתם. בנסיעה מהירה יצאו משערי האחוזה כשהם מותירים מאחוריהם את הבית הגדוש ברהיטים יקרים ושכיות חמדה רבות, שאותם לא יכלו לשאת איתם. מוסטפה עלאמי העיף מבט אחרון אל ביתו ואל שדותיו המשתרעים למרחוק ולבו נצבט.

הם עשו דרכם לעבר ירדן, אך עד מהרה נוכחו לדעת שזוהי משימה בלתי אפשרית. הכביש היה עמוס בשיירות פליטים צפופות, בעגלות רתומות לסוסים שנשאו לעייפה מיטלטלי בית ובילדים מייללים באימה. משאיות ומכוניות פרטיות נתקעו בפקק הגדול.

“אין ברירה," אמר הנהג, “נצטרך לחפש דרך אחרת."

הם סבו על עקבותיהם ופנו צפונה, לעבר הגבול הלבנוני. מוסטפה עלאמי עיכל את השינוי ללא מחאה. הוא לא הטיל ספק בכך שגם לבנון תוכל לשמש לו מקלט ואולי יוכל להגיע גם משם עם בתו אל הרמונו של הנסיך.

גם בכביש המוליך צפונה התנהלו שיירות של פליטים, אבל העומס היה קטן יותר והמכונית הצליחה לתמרן בהצלחה בין הבורחים. בעיני רוחו כבר ראה מוסטפה עלאמי את הגבול שאליו היו מועדות פניהם. אשתו האיצה בנהג. באשירה הרכינה ראש ונלחמה לשווא בחרדה שמילאה את לבה. למוסטפה לא היה ספק שמשפחתו הקטנה תוכל לחצות את המעבר ללא תקלות.

הוא טעה.

קילומטרים אחדים לפני שהחל הטיפוס התלול אל ראש הנקרה עצר הנהג לפני מחסום דרכים שנמתח לרוחב הכביש. מעמדה סמוכה, מוגנת בשקי חול, יצאו חיילים ישראלים שכיוונו את נשקם אל הנוסעים. הם ניגשו אל המכונית.

3.

סגן משנה דני קרב אל ה"קאדילק" המפוארת של משפחת עלאמי והציץ פנימה מבעד לחלון. במושב הקדמי ישב נהג עצבני שאישוני עיניו התרוצצו כעכברים במלכודת. במושב האחורי היו גבר ואישה וביניהם נערה יפה ומפוחדת.

דני ויחידת החיילים שלו למדו לאתר מחבואים של כלי נשק במכוניותיהם של הפליטים הבורחים. הם הכירו כל מקום מסתור, כל מחבוא בכלי הרכב וערכו חיפושים מקיפים במכוניות שביקשו לצאת מהמדינה. כלי נשק שגילו הוחרמו מיד ובעליהם נלקחו למעצר.

“צאו בבקשה מהמכונית," פקד דני בערבית, “יש לכם נשק?"

מוסטפה השיב בשלילה.

שני חיילים בדקו את הדרכונים המנדטוריים של בני המשפחה ופשפשו בקרביה של המכונית ובמזוודות שנשאה איתה. הם מצאו שם בגדים והרבה זהב ותכשיטים, אבל לא כלי נשק. נערך גם חיפוש על גופם של הנוסעים. חיילת, שצורפה ליחידה של דני, ערכה את החיפושים על פארידה ועל באשירה. היא לא גילתה נשק חבוי.

דני עקב בתשומת לב מרובה אחרי חיפושי הנשק. באשירה עמדה ליד אמה שלפתה אותה בזרועותיה. הנערה בחנה בדממה את הקצין הישראלי. עיניה פגשו את עיניו והשתהו עליהן להרף עין. בעל כורחו החזיר לה מבט ארוך. לנערה שניצבה לפניו היה יופי נדיר, פנים מושלמות, שיער גולש וגוף חטוב. זרמים חמים הציפו את קרבו ורגשותיו געשו במערבולת של כמיהה בלתי נשלטת. עד עצם הרגע הזה שום נערה לא עוררה בו התרגשות עזה כל כך.

ללא הועיל ניסה לנער מעצמו את רגשותיו. המפגש האקראי עם הנערה היפה, התחושות שעוררה בו והרפיון החם שפשט באיבריו היו כהזיה רחוקה ומנותקת מהמציאות. הוא שב והורה לעצמו להתעשת, לחזור ולעטות את אצטלת המפקד, לשקול את הדברים באמת המידה הנכונה. היה לו תפקיד אחראי ומפקדים שסמכו עליו שיעשה את מלאכתו באופן הטוב ביותר. אסור היה לו לגלות רחמים או השתתפות בצער. עיניים יפות לא אמורות היו לעוות את שיקוליו.

דני הסיט את מבטו מהנערה והורה לחייליו להניח לנוסעי המכונית לעבור את המחסום. הם אותתו לנהג להמשיך לנסוע והוא הזדרז לתפוס את מקומו ליד ההגה. מוסטפה עלאמי החזיק ביד בתו וביקש להכניס גם אותה אל המכונית, אבל באשירה משכה ממנו את ידה. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלה להיחלץ ממה שתכננו הוריה בשבילה. רק אדם אחד עשוי היה לעזור לה, אם ירצה. עיניה נפנו אל דני ומפיה פרצה צעקה מרה:

“תעזור לי, בבקשה. אני לא רוצה לנסוע איתם."

אביה שב ותפס בידה.

“תתביישי," קרא בחמת זעם, “איך את מתנהגת? למה את רוצה לעזוב את ההורים שלך? הרי לא עשינו לך כל רע. רק את טובתך אנחנו רוצים."

“רק רגע," אמר דני. הוא חילץ את באשירה מידי אביה ומוסטפה העווה פניו בכעס.

“מה קרה?" שאל הקצין הישראלי.

“הם מכריחים לחתן אותי עם איש זקן וחולה ואני לא רוצה..."

דני הביט בה ארוכות. היענות לתחינתה של באשירה לא באה בחשבון. היא אמנם כבשה את לבו אבל ידיו היו קצרות מלהושיע.

“תחזרי להורים שלך," אמר לה בערבית, “אין לך ברירה."

“הם לא רוצים להתחשב בי," עיניה התחננו אליו, “אני לא רוצה לנסוע איתם. קחו אותי אליכם. תשאירו אותי כאן."

“את מעדיפה את היהודים על ההורים שלך?!" איבדה פארידה את עשתונותיה, “יצאת מדעתך!"

אילו היה יכול היה דני אוסף את הנערה הזאת אליו בלי כל היסוס. כל כך רצה לחבק אותה, לחוש את מגע גופה, להצמיד את שפתיו אל שפתיה הרכות. מבחינתו לא הייתה כל משמעות לעובדה שהיא ערבייה והוא יהודי ושקרוב לוודאי לא יראנה שוב כל ימיו. אבל בראש ובראשונה הוא היה גבר והיא אישה, והאהבה היכתה בו כברק.

“אל תתערב במה שלא שייך לך," גער בו מוסטפה עלאמי, “הנח לנו לנסוע."

באשירה אחזה בידו של דני. ידה הייתה חמה ורכה ומגע עורה בעורו העביר בו רטט חדש. עיניה בחנו אותו בתחינה מהולה בחיבה. אילו רצה בטובתה, חשבה, היה עושה הכול למענה. רק עוד בקשה אחת, האמינה, רק עוד פריטה על נימי רגשותיו והוא ייענה לה.

“אתה איש טוב," לחשה, “רחם עליי, אל תשלח אותי למות."

קולה הרועד, מגעה המשכר, לבו הרוטט וחוסר האונים שהשתלט עליו היו בבחינת מעמסה גדולה מדי על הבחור שלא ידע אהבה מימיו. הוא ניסה לשווא למצוא מוצא מן הסבך שאליו נקלע.

“תשאיר אותי כאן," המשיכה הנערה להתחנן, “אל תיתן לי לנסוע עם ההורים שלי."

כל כך רצה להיענות לה, לשלח את הוריה לדרכם ולהשאיר אותה לצדו. הוא כבר ידאג לה, הוא ימצא בשבילה מקום מגורים, הוא יאפוף אותה באהבה גדולה ומאושרת. אבל האשליה הייתה קצרה כהבזק שניצת וכבה. היא לא תוכל להיות שלו בשום פנים ואופן, אין כל אפשרות שישאיר אותה בארץ, הצבא לא יראה זאת בעין יפה. כל מעורבות של חיילים יהודים ופליטים ערבים הייתה אסורה בהחלט.

אף על פי כן לא רצה שתימוג ותיעלם מעבר לגבול. רצה שתישא איתה משהו ממנו, נתח כלשהו מאישיותו, מזכרת מרגשי אהבתו הפתאומית. הוא שלף את ארנקו ותחב לידיה בחשאי תמונה שלו שצולמה בעת חופשה בשפת הים.

בהתרגשות לפתה את התמונה כאילו זכתה במתנה יקרת ערך.

“מה שמך?" שאלה.

“דני."

אביה קרב אליהם, מבטו ירה חיצי זעם.

“למה אתה מעכב אותנו?" תבע לדעת.

“מצטער," השיב דני בקול דואב, “רק בדקנו. אתם רשאים לנסוע עכשיו..."

חייל נושא מכשיר קשר קרב אל דני.

“המפקד רוצה לדבר איתך," אמר.

דני קירב את השפופרת לאוזנו.

קולו של מפקדו נשמע ברור וחד.

“שים לב," אמר, “התברר לנו שבין הפליטים יש לא מעט אנשים שפעלו נגדנו במשך שנים. אני מבקש שתתחיל לבדוק היטב את התעודות שלהם. אם תיתקל למשל במוסטפה עלאמי תעצור אותו מיד. הוא היה מנהיג ההתנגדות הערבית בארץ ישראל."

והמפקד הוסיף:

“אם עלאמי עדיין כאן, קח אותו מיד למעצר ולחקירה. הבנת אותי?"

“הבנתי."

דני זכר ששמו של האיש המבוקש הופיע בדרכון שבו עיין רק דקות אחדות קודם לכן. הוא ניגש אל ה"קאדילק" שמנועה כבר פעל.

“רק רגע," אמר, “אני צריך לבדוק שוב את התעודות שלכם."

מוסטפה עלאמי הושיט לו בהיסוס את דרכונו. דני עיין בו ופניו לבשו ארשת חמורה.

“אתה מוסטפה עלאמי?" שאל.

הערבי הבין מיד שנקלע לצרה צרורה. במקום תשובה זינק אל המכונית, כשהוא גורר אחריו את בתו. נשמעה פקודה קצרה ומיד לאחר מכן פתח הנהג בדהרה, פרץ את המחסום וניתב בזריזות את דרכו בין הפליטים הרבים. הדרכון נשאר בידיו של דני.

הוא פקד לפתוח באש.

“תירו רק באוויר," צעק לעבר אנשיו, “בשום אופן אל תפגעו במכונית."

הוא חשש שפגיעות ישירות ברכב ישימו קץ לחייה של הנערה.

בעיניים כלות עקב אחרי המכונית המתפתלת במהירות בתוך שיירת הפליטים, ותחושה של החמצה גדולה אחזה בו. הוא הצטער שקיבל מאוחר מדי את הפקודה לעצור את מוסטפה עלאמי. אילו היה פוקד לעצור את המשפחה רק דקות אחדות קודם לכן, הכול היה יכול להתנהל אחרת. הנערה הייתה נשארת בארץ ומי יודע איך היו הדברים מתפתחים. עכשיו היא נתונה בידי הוריה לשבט או לחסד, נוסעת איתם בדרך שתוביל לאסונה. הוא לא הבין מדוע הטיל עליו הגורל להתרחק ממנה. המלחמה הארורה הזאת, הרגיש, תובעת ממנו יותר מדי.