אהבה כמעט הורגת

לונה מתאשפזת בגלל רוני

הכול התחיל כשישבתי על המדרכה של בית הספר. ילדה מהשכבה שאני לא מכירה, התחילה להעיף אותי ולבעוט בי. אני רצתי לכיתה, והיא פשוט הכתה בי עם מחבט ונפלתי על הרצפה ואיבדתי הכרה. כעבור שבע דקות של נצח ראה אותי אודי ופרץ בבכי חזק, תוך שכולם היו סביבי. "מהר, תזמינו אמבולנס", אמר אודי. רק שלי נשארה בכיתה ולא באה לראות אותי. אודי אמר, "תחזיקי מעמד חיים שלי". בשעה אחת, אודי הרגיש שהוא יכול לדבר עם לונה לבד בלי שיפריעו לו הנערים והנערות בכיתה ויצחקו עליו שהוא איתה בגלל הרחמים. הרי הוא אוהב אותה. "לונה שלי, את אהבה שלי. אני אוהב אותך, ואני מבקש שתעזרי לי בזה שתחיי. אני אוכל לדבר איתך ולספר לך את המחשבות שלי עלייך".

חמש שעות לונה עברה ניתוח באזור שבו חטפה את המכה מהילדה הזאת. למרות זאת, אחד הדברים הטובים שקרו לה היה שככה אודי באמת יספר לה את המחשבות הטובות שלו עליה. מצד אחד היא רצתה שיהיה לה טוב עם אודי ומצד שני פחדה מהניתוח.

כעבור זמן שהרגיש נצח, יצאה מהניתוח עם אינפוזיה, מונשמת ומורדמת. אודי דיבר איתה ואחרי זה אימא שלה. בשיחה האחרונה הדופק של לונה עצר. אודי נכנס לראות מה קורה איתה, והוא גילה שהדופק שלה נעצר, והיא הרגישה שהיא בסכנת חיים. אבל כעבור עשר דקות הרופאים בדקו אם היא מתה או חיה, ועשו לה הנשמה — ואחרי זה התאוששה.

כעבור שבעה ימים לונה התעוררה לחיים, ואודי הראשון שחיבק אותה ושמח ובכה מאושר שהיא חיה. אודי ואימא הזמינו משטרה שיבדקו איך זה קרה. לפני זה השוטרים לא שאלו אותה כלום. כשהגיעו השוטרים, הם רק שאלו איך זה קרה וביקשו את כל הפרטים, אבל לונה אמרה להם שהיא לא זוכרת כלום ממה שקרה. אבל לונה חשבה אני יודעת וזוכרת הכול, אבל מפחדת מאוד מ"המשהו" הזה שאני אגיד לכם לפני שהילדה נתנה לי מחבט לראש. אני יודעת מה קרה לי שקיבלתי מחבט לראש. הכול התחיל מהאיום של הילה עליי שאם אני לא אתרחק מאודי, היא תרביץ לי עם כולם, אבל אני לא הקשבתי לה וקיבלתי מחבט לראש. ואז אמרה, "שאת מקבלת מחבט לראש, תשחקי אותה כאילו שאת לא יודעת כלום, כאילו כלום לא קרה, וככה הכול טוב". כעבור שעות של מחשבות שבהן אני חושבת איך אני מתרחקת מאודי בשביל שלא יפגעו בו בשום צורה, עלה לי רעיון להגיד לו אחרי שלושה ימים שאני נוסעת לחו"ל. והרי לא באמת אני נוסעת לחו"ל וגם אני אחביא את הטלפון כדי שהוא יאמין שבאמת נסעתי. רק מה חשבתי לעצמי בסופו של דבר. עשיתי את הדבר יותר גרוע. מסתבר שלא עזבתי כל כך מהר את אודי מכיוון שמצבי הבריאותי החמיר. אני לא יכולה ללכת בכלל כי הכול הולך ומחמיר. אני כבר חודשיים וחצי בבית חולים ואני במצב לא טוב. חודשים אחרי המקרה אני לא נמצאת, וגם אודי לא נמצא בבית הספר בגללי ולא נעים לי. הוא אומר שיותר חשוב לו להיות איתי מאשר ללכת לבית הספר. היא נזכרה במשהו שאודי אמר לפני התאונה. אודי שמע מה שאמרה האחות על מצבה הלא טוב, וסיפר לאחות גם את הלחץ שהרגיש אחרי הבשורה הקשה.

"אה כן, אני אוהב מאוד אותך וחשוב לי שנהיה בסדר".

"אני לא ממש זוכרת את המקרה של התאונה, אבל אם אזכור, יש את המצלמות בבית הספר".

"וואי, מעולה, גאונה. אני רץ אל המשטרה"... הוא פנה לשוטר בפתח תחנת המשטרה. "היי, אני חייב שתבואו לבית החולים לראות את הילדה שנפצעה. בואו מהר יש לנו כיוון בקשר לתאונה".

לונה ניסתה ללכת, אבל לא הצליחה ונפלה מהמיטה. אף אחד לא עזר לה כי לא היו איתה בבית חולים. מכה הכי קטנה מטשטשת אותה בגלל המקרה. לונה בינתיים נעזרה במקלות כמו שנעזרים בשבר. היא שברה את הרגל מאותה מכה.

אודי חזר אחרי שעה לבית החולים וראה את לונה נאבקת על הרצפה. הוא הרים אותה והחזיר אותה למיטה. לונה שאלה את אודי, "אני אוכל ללכת לבד נכון? אתה מבטיח?"

אודי אמר בביטחון בשביל לונה, "לונה, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח".

אם לונה בוכה, אודי חשב לעצמו, אני אוהב אותה וקשה לי לראות שהיא סובלת ככה. הוא ניסה לעודד את עצמו ואמר תילחם ותעשה משהו למענה. תתחיל מלהגיע לבית הספר להיפרד מרוני המגעילה הזאת שעושה רע ללונה.

דבר שני, הוא המשיך לחשוב. אחרי שאתה מסיים סופית עם רוני, תחקור את התאונה שנגרמה ללונה שלך.

כעבור שעה של דרך מבית החולים לבית הספר, אודי ראה את רוני עם המבט הסנובי שלה ואמר לה, "רוני, בואי שנייה לצד".

רוני באה. "רוני, אני מצטער על ההודעה הקצרה, אבל אני לא רוצה אותך. אני רוצה להיפרד! את הילדה הכי מגעילה שהכרתי. אני מבקש ממך למחוק את מה שעשיתם ללונה".

"אני לא מוחקת שום דבר".

"אוקי, יהיה לך עסק איתי", אמר אודי.

"יום טוב!" אמרה רוני.

סיימתי את השלב הראשון של החקירה עכשיו, חשב אודי. להיות בבית ספר בלי שידעו, להתחיל לחקור את התאונה במצלמות האבטחה.

כעבור כמה ניסיונות הצליח אודי להתגנב למצלמות האבטחה, ולאחר מכן הצליח לראות מה יש במצלמות האבטחה ולצלם את זה...

בצילום לונה ואודי נראים מדברים, ואז ילדה מהשכבה באה ונותנת מכות ללונה ומפילה אותה לרצפה. אודי מבין שהוא צריך באותו הרגע לצלם את הסרטון ולשלוח אותו למשטרה כדי שיעצרו את הילדה. הוא שולח את הסרטון למשטרה. עכשיו הוא צריך לעקוב אחרי המשטרה ולראות מה הם עושים.

לונה אמרה לאודי, "אני קיבלתי הודעה מהמשטרה, כששלחתי להם את הסרטון, שיראו מה שהיא עשתה לי". אז המשטרה שלחה לאודי "תודה על הסרטון המוכיח הכול, אשמח להיפגש איתך ועם לונה בשעה 08:00 בבית החולים. אתם תוכלו?"

"היי, כן. אנחנו נוכל להיפגש בבית החולים עם לונה בשעה 08:00", כתב אודי.

כעבור זמן אודי מגיע לבית החולים ומחכה עד 8:00. כשהוא מגיע ב-06:00, הוא ראה את לונה ישנה על מיטת בית החולים. כעבור שעה — ב-07:00, לונה מתעוררת ורואה את אודי יושב.

"על מה אתה חושב?" היא שואלת.

"מה להגיד לשוטרים על הסרטון ששלחתי. מה הולכים לעשות עם השוטר בקשר למקרה?" שאל אודי.

לונה עצמה את עיניה ועשתה את עצמה ישנה, היא שמעה הכול וידעה בלב שטוב שהם נפרדו.

בינתיים היא חושבת, הוא באמת עשה את זה למעני? למה הוא רצה לעשות את כל זה למעני?

היא חשבה, אני חייבת לספר לו שהם מאיימים עליי ולהתרחק ממנו. כדאי לספר לו? עכשיו. כבר הרבה זמן מנסים להרוג אותי ואת אודי. רוני לא רוצה שאני אהיה איתו. והעניין הזה עדיין ממשיך, חשבה לונה.

אודי ראה את לונה מתעוררת. "תתארגני", הוא אמר לה. "השוטר בא לפה לחקור את התאונה".

"אוקי", עונה לונה.

"אה, ואני אספר לך עוד משהו. אני גיליתי את הכול".

"למה אתה מתכוון?" שאלה לונה.

"אני מתכוון לזה שאני גיליתי מה קרה בבית ספר הזה".

אוי לא, חשבה לונה, אסור שהשוטר הזה יבוא ואסור שאודי יגלה, אבל אודי גילה וזה לא טוב בכלל. אני חייבת להגיע לשוטר הזה ולמחוק את הכול, אבל איך? חשבה.

"באיזה שעה הוא צריך להגיע?" שאלה שוב לונה את אודי.

"השוטר צריך להיות בשעה 08:00".

"אוקי".

לונה, את צריכה לחשוב על משהו כדי לעכב את השוטר... נווו... תחשבי..., אמרה לעצמה לונה בלב.

ללונה עלה רעיון באותו רגע. אודי כאילו קרא את המחשבות שלה. היא תתחפש לרופאה ותגיד לשוטר שלונה עברה לחדר אחר, ושהם צריכים לוודא שהטלפון עובד טוב. ואז הם יביאו לו את הטלפון, וכך יוכלו להיכנס לחדר אחר, רוני תיכנס לחדר הקודם, ותחשוב שהיא השתחררה.

עכשיו אחרי שמצאה פתרון היא צריכה להמציא משהו על זה שהיא רוצה ללכת להתאוורר קצת.

"אני צריכה לנשום אוויר", אמרה לונה לאודי.

היא יצאה.

עכשיו אני הולכת להתחפש לרופאה, חשבה לונה. כדי שרוני תחשוב שאני רופאה, לא תמצא אותי ולא תהרוג אותי.

לונה התחפשה לרופאה, "באיזה חדר היא נמצאת?" השוטר פגש אותה ושאל.

לונה, כאילו הרופאה, אמרה שהיא נמצאת בחדר 15.

"אתה רוצה שנייה לחכות ונבדוק את הטלפון שלה, ותוכל להיכנס אליה?" שאלה.

"כן, אני אשמח", ענה השוטר.

"אוקי, אז תחכה פה בפינה שנייה ואז תוכל להיכנס אליה".

"אוקי, תודה".

עכשיו ההזדמנות שלך למחוק את הסרטון, חשבה לונה.

כעבור חמש דקות לונה מחקה את הסרטון והביאה לשוטר את הטלפון.

"הנה בבקשה שוטר, הטלפון שלך מוכן".

"אוקי, תודה. אני אגש אליה".

טוב, עכשיו את חייבת מהר ללכת לחדר שלך, חשבה, גם אם את צריכה לרוץ עם הקביים שלך, הרהרה לעצמה לונה.

היא הספיקה להגיע לפני השוטר.

ב-08:00 בדיוק השוטר הגיע וראה אותה.

"היי, איך את מרגישה?" שאל אודי.

"בסדר, נראה לי", ענתה לונה.

"אוקי, אז נגיע לענייננו. אני אכנס לסרטון ששלחת לי".

"אה... רק שנייה..." אמרה לונה.

"הכול בסדר?" שאל אודי.

"לא, הכול לא בסדר. הסרטון נמחק".

"מה? איך הסרטון נמחק?" שאל.

לונה אמרה, "לא יודעת". ולחשה לעצמה, אני מחקתי את הסרטון, מזל... לונה אמרה באוזניו של אודי, "אני מחקתי את הסרטון. פחדתי שרוני תעשה לך משהו". אודי אמר, "נדבר על זה חכי חכי. יש לנו שיחה ארוכה. בגללך אין לנו עכשיו כלום".

"אני יודעת", אמרה לונה. "רציתי להגן עליך מפניה. הכול בסדר, נדבר על זה בבית".

"אסור שהשוטר ידע שאת מחקת".

"למה?" שאלה לונה.

"יכניסו אותך לכלא..." אמר אודי. "טוב, אני אראה מה נעשה. ניפגש פעם הבאה".

"אודי, אני חייבת לספר לך משהו..." אמרה לונה.

"לונה, חיים שלי בלב. רק שנייה, אני לא יכול עכשיו. אני הולך לבדוק את זה, איך זה קרה".

אודי לא באמת הלך לבדוק את זה. הוא יצא כדי לבכות. הוא חשב, איך האהבה שלי בוכה וסובלת, ואני תמיד נכשל?

"אני זוכרת מאותו היום של התאונה הכול מהתחלה ועד הסוף. הם פשוט איימו עליי".

"מי איים עלייך? החברה שלך וכל המקובלות שהיו איתה?"

"בעצם כל הכיתה הפחידו אותי שאם אני לא אתרחק ממך, הם יעשו לך משהו, ואני לא הקשבתי להם. ואז הילדה הזאת לא אהבה את הרעיון, והתחילה להכות אותי עם המחבט בחצר בית הספר, ונפלתי על הרצפה. שמעתי אותך בוכה עליי בקול, רצית להגיד לי שאחרי שאני אבריא, נהיה ביחד, נכון אמרת את זה? בטח עכשיו אתה לא רוצה להיות איתי בבית חולים ולהיות איתי בכלל וגם לא לשמוע עליי בכלל".

"ממש לא, יפה שלי. אני הכי רוצה לשמוע אותך. אני מאמין לך".

"יש גם עוד משהו שהילדה אמרה", הוסיפה לונה, "שאם אני אבריא, היא תסכסך ביני לבינך ולא תרצה להיות איתי, ושהיא וכל הכיתה יפגעו בך. אני ממש מפחדת שיקרה לך משהו באשמתי, ושכל מה שהילדה אמרה זה לא סתם אלא באמת. אני ממש מפחדת", חזרה.

"יש לי עוד משהו להגיד לך", ענה אודי.

"מה המשהו זה שאתה רוצה להגיד לי?"

"אני נפרדתי מרוני", אמר אודי.

"מה, למה? בגללי?"

"לא בדיוק בגללך. אני לא יכול להגיד לך את זה".

"הבנתי אותך, אוקי ביי".

לונה הלכה ובכתה למקום שלה, ואודי הלך לבית הספר. אודי ניסה לתפוס אותה, אבל הוא לא הצליח. לונה ברחה עם השבר ברגל, המשיכה לבכות, וכיבתה את הטלפון, ובאמת לא עשו לו שום דבר. החוטף הגיע לבית הספר, שם לה גזה והרדים אותה. היא נפלה, כשהתעוררה סיפרה לאודי, ואמרה, "אני מכירה את החוטף. הוא בא לבית ספר בהפסקה, שם גזה עם חומר מרדים והפיל אותי על הרצפה, וככה מצאת אותי לב שלי". ואז איבדה את הכרתה שוב.

הוא לקח אותה לבית חולים ואמר, "תבדקו אותה בבקשה. אני לא רוצה שיקרה משהו שוב, שיהיה לה שוב טראומה".

בבית החולים בדקו את לונה. היא התעוררה אחרי שעה וחצי, רק שהפעם היא באמת לא זכרה כלום.

"לונה, מה קרה לך? אני דואג לך".

"איפה אני?"

"את בבית חולים".

"מה אני עושה פה?" שאלה.

"אני לא יודע, רק ראיתי אותך מחוסרת הכרה על הרצפה במקום הזה שטוב לך, ששם את נרגעת".

"אני לא זוכרת מה אני עשיתי שם".

לונה התחילה לבכות, ואודי ראה אותה בוכה וחיבק אותה והרגיע אותה, ורק בזכותו היה לה את הכוח להמשיך להילחם על זה, היא הרגישה שקורים לה יותר מדי דברים.

אודי נרדם, ולונה התעוררה, רק שהפעם הלכה לבית ספר לראות את המקרה ולחקור את כל מה שקורה לה בזמן האחרון.