אהבה ללא תסריט 2

פרק 1 החלטות

בדרך חזרה לבקתה עצרנו בחנות מכולת.

שכנעתי את אימו שיהיה קל יותר לבשל מאשר לצאת ולגלות לכל העולם את מקום הימצאו. רציתי שהבקתה והאזור מסביב יהיו חוף המבטחים שלנו, אם מקום כזה יוכל בכלל להתקיים עבורנו. העובדה שזיהו את אימו ואותי הייתה גרועה מספיק.

בזמן שעמדנו בתור בקופה, הבחנתי בכך שפניי ופניו של ריאן היו מרוחים כעת על השערים של שני עיתוני רכילות. תמונה ענקית שלנו כיסתה את כל הצד הקדמי של אחד מהם. זיהיתי את התמונה שצולמה כשהיינו בדרך לקאל וקלי. הכותרת הענקית הכריזה: 'עכשיו זה פומבי! אהבתו החדשה של ריאן'.

הוצאתי את משקפי השמש מהתיק והרכבתי אותן. דחפתי בעדינות את אימו. היא כבר שמה לב לתמונות בעצמה. היא נשמה עמוק ונאנחה. ידעתי שזה עצבן אותה.

רציתי להרים את העיתון ולראות מה עוד היה כתוב שם אך נלחמתי בדחף. ידעתי שאכעס אם ידפיסו שקרים. חוץ מזה, לא רציתי לקרוא עיתון שידווח לי מה קורה בחיים שלי. חייתי אותם בעצמי.

ריאן ואביו היו עדיין באגם ודגו כשחזרנו. יכולתי לראות אותם מהצד האחורי של הבקתה. נופפנו זה לזה כשהוא ראה אותי על הגדה.

אלן ואני פרקנו את הרכב ופרשנו את האוכל על האי במטבח. היא הסבירה לי בפירוט על כל המצרכים שקנינו. היא רצתה להראות לי כיצד היא מכינה את הארוחה החביבה על ריאן.

"הוא מבקש את זה כל פעם שהוא חוזר הביתה," היא אמרה בזמן שהשחימה צלעות בקר בתנור.

ריאן ואביו הכניסו את החכות ואת ציוד הדיג לתוך הבית, וריאן נישק אותי קלות לפני שנכנס לשטוף ידיים.

"אימא, מה את מכינה?" הוא שאל, למרות שנראה לי שידע מה היא עושה. "האם זה מה שאני חושב שזה?"

"אימך מראה לי את המתכון המשפחתי הסודי." שלפתי את הפקק מאחד מבקבוקי היין שארזתי.

"עכשיו כשאת יודעת," ריאן הזהיר אותי, "את לא יכולה לגלות את המידע הזה לאף אחד. המתכון הזה היה של סבתי ואפשר רק להעביר אותו הלאה בירושה."

"אני חתומה בחוזה, זוכר? הושבעתי לסודיות." סובבתי את אצבעותיי על שפתיי.

נהנינו מבקבוק היין כשריאן החליט לבדוק את ההודעות שלו. הוא הדליק את הנייד ותוך זמן קצר נראה מודאג.

"עשרים שיחות שלא נענו," הוא התלונן. הוא סרק את ההודעות שלו ומחק אותן בזו אחר זו.

"אלוהים אדירים!" הוא אמר בהתרגשות, "טאר – עט, נייר." הוא התנשף. "את זוכרת את התסריט שקראתי לפני כמה שבועות? הם רוצים אותי בתפקיד הראשי." הוא אחז במותניי וסובב אותי באוויר. הוא היה ברקיע השמיני.

"אהוב שלי, זה פנטסטי!" חיבקתי אותו בזמן שסובב אותי במעגלים. בדיוק כפי שחשדתי, האולפנים התכוננו לעשות כסף על ריאן כל עוד היה חם. הוריו התרגשו מאוד.

ריאן התקשר לסוכן שלו. "היי, אהרון. לקחתי כמה ימים להיות עם המשפחה שלי בסוף השבוע הזה," הוא אמר. פיו של ריאן נפער לרווחה בזמן שכתב את הספרה תשע על פיסת נייר וצייר עיגולים סביבה מספר פעמים. "ועוד איך, אני בפנים! דיוויד הבטיח לי שאעמוד בלוחות הזמנים. נתראה בלוס אנג'לס בעוד שבועיים." הוא סיים את השיחה והביט סביב בכולנו.

"הם מציעים לי תשעה מיליון דולר לשחק ב'סליפנוט'," אמר ריאן בגאווה.

"אלוהים, בן! זה בהחלט סוף שבוע מלא חגיגות." אביו משך אותו אליו לחיבוק ולטפיחה גברית על השכם. כל־כך שמחתי עבורו, על הצלחתו, ועל האושר שהחדשות האלה גרמו לו.

יצאתי לאסוף עצים כדי להדליק אש. ריאן, כמובן, בא בעקבותיי. החזקתי שני בולי עץ כשריאן חסם אותי בגופו. הוא לקח ממני את בולי העץ והניח אותם על הרצפה. הוא החזיק את הנייד שלו צמוד לאוזן.

"היי דיוויד. כן, קיבלתי את השיחה מפולוויילר. כבר דיברתי עם אהרון. אני מודע לתאריכים באפריל, נכון? תודה, דיוויד. אלה חדשות נפלאות! בסדר, נדבר בקרוב."

הוא נגע בפניי. "אני רוצה אותך פה כשאבצע את השיחה הבאה, תישארי איתי." הוא חייג והחל לדבר. "מר פולוויילר, זה ריאן קריסטיאנסן... כן אדוני. כרגע קיבלתי את הודעתך. תודה רבה על ההזדמנות הזאת. גם אני מצפה לעבוד איתך. זה כבוד גדול." ריאן היה באקסטזה. "אני עדיין ברוד איילנד. כמעט סיימנו את הסרט השני, ואז אהיה בסקוטלנד למשך עשרה ימים בתחילת דצמבר לסצנות אחרונות... לא, אני גר כעת ברוד איילנד. כן, זה נכון, עם הגברת מיטשל. לא, היא לא שחקנית. לא, היא גם לא דוגמנית." ריאן צחקק. "או? כן, בהחלט!" ריאן הביט בי במבט מופתע. "נשמח לפגוש אותך לארוחת ערב. אהיה בלוס אנג'לס בשבוע השלישי של דצמבר להשתתף במסיבת סיום הצילומים של 'סיסייד'. יש לי את התסריט. כן אדוני, אתקשר אליך למשרד ביום שני כדי לתאם פגישה. תודה רבה."

הוא קרן לעברי. "מר פולוויילר הזמין אותנו לארוחת ערב." לא יכולתי להאמין שאיזה במאי ידע פרטים אישיים על חייו של ריאן. הוליווד הייתה גרועה יותר מהסוכנות לביטחון לאומי. לא היו סודות.

לאחר הארוחה הטעימה, החלטנו לשחק משחק קלפים. שתינו יין ונהנינו מאש נעימה שבערה באח. הכול היה שלו.

״אימא, נהניתן היום?" שאל ריאן.

"קנינו בגדים, יקירי." היא קרצה אליו. "איזו קופאית צעירה זיהתה את טארין. הנערה ידעה שטארין יוצאת איתך. היא אפילו ביקשה לצלם אותנו."

"התמונה שלה מתנוססת בכל רחבי האינטרנט, אימא. את יודעת איך זה. השבוע היא תופיע בכל עיתוני הרכילות. דאגתי כיצד זה ישפיע עליה, אך נראה לי שהיא מתמודדת עם זה היטב." הבחנתי בגאווה בקולו. זה גרם לי לחייך.

"כל עוד את לא קוראת את הזבל שהם מפרסמים עם התמונות, נהיה בסדר." הוא בעט בי כדי שאבין את הרמז.

"אני מצטער לבשר לך זאת, בן, אבל שניכם כבר מופיעים על שערי העיתונים. ישנה תמונה גדולה שלך ושל טארין על השער של ה'ויקלי ריפורטר'. ראינו את זה בחנות היום." בפניה של אלן ראיתי שילוב של עצב וגאווה.

"אימך ואני גם נרדפנו על ידי המעריצות שלך בקניון. או שזיהו אותי או שהקופאית ההיא התקשרה לכמה חברים. אני חושבת שהן קיוו שנוביל אותן אליך אך הצלחנו להתחמק מהן," אמרתי.

"ברוכה הבאה לעולמי." הוא זעף. "אז מה קנית היום?"

"היא קנתה לך מכנסי ג'ינס חדשים," אלן הלשינה עליי מייד. ראיתי שהביט בי למרות שהמשכתי להביט בקלפים שבידי. ידעתי שיגער בי, אז הרמתי את אצבעי המורה ועצרתי אותו מייד.

"לפני שתתלונן, אני רוצה רק לומר שכיבסתי באופן אישי את כל המכנסיים שיש לך, והיית זקוק נואשות לזוג אחד ללא קרעים. קניתי לך רק שלושה ואחד מהם הוא בדיוק כמו הזוג הישן החביב עליך שאתה לובש כרגע, עם כפתורים במקום רוכסן."

"בבקשה תאמרי לי שקנית משהו לעצמך," הוא גנח, לא מרוצה כלל שבזבזתי את כספו עליו.

"כן, קניתי. קניתי כמה חולצות ומכנסיים. תודה שקנית לי אותם." רכנתי ונשקתי לו מהר.

"תודה שחשבת גם עליי."

"ובכן, אני לא מסכימה שהחבר שלי יסתובב עם תחתונים מבצבצים מחורים בכיסו האחורי. סוג התחתונים שלך וצבעם חייבים להישאר סוד משפחתי כמוס," גיחכתי.

אימו החלה לצחוק. "למה כל המעריצות נואשות לדעת איזה סוג תחתונים אתה לובש? שואלים אותך את השאלה הזאת בכל ריאיון שאתה מעניק."

"הוא כוכב קולנוע. לכל הנשים יש פנטזיות לגבי איך השחקן האהוב עליהן נראה בעירום." עניתי.

"לכל הנשים?" שאל ריאן והרים גבה.

התבוננתי בו וידעתי בדיוק למה התכוון. "אני בטוחה שגם לך יש את רשימת הפנטזיה שלך, אבל אני לא רוצה לדעת מי נמצאת ברשימה במקרה שתצטרך יום אחד לעבוד איתה."

"מי נמצא אצלך ברשימה?" הוא דחק בי.

"רק אחד. ריאן קריסטיאנסן. הוא כל־כך חלומי!"

הוריו צחקו בהיסטריה לשמע הערתי. "נראה לי שמצאת לך יריבה ראויה, בן," התגלגל אביו מצחוק.

ריאן עשה מאמץ מיוחד לדגמן את תחתוניו מסביב לחדר האורחים כשהחלטנו כולם ללכת למיטה. הוא ניסה למשוך את תשומת ליבי.

"חבל שלא הבאתי איתי את התסריט. אצטרך ללמוד שורות. נראה לך שתרצי לעזור לי כשנגיע הביתה? פולוויילר רוצה שאעשה מבחני במה עם כמה מהשחקניות." ריאן זחל מתחת לשמיכות והתכרבלתי אליו.

"בטח. אשמח לעזור, למרות שאני לא יודעת כמה טובה אהיה. אני לא שחקנית."

"את לא חייבת להיות, למרות שפולוויילר חשב שאת. זה לא סיפור גדול, בייב. את רק צריכה לקרוא את השורות." הוא פיהק. עיניו בחנו את פניי. "מה קרה?"

"אני לא יודעת. נראה לי שאני מרגישה בעמדת נחיתות מפני שאני לא כל־כך מכירה את כל העניינים האלה של המשחק. לפעמים אני מרגישה לא במקומי."

"זה יגיע. יום אחד את תדעי יותר ממני." ריאן כרך את אצבעותיו בשערי.

משכתי בכתפיי בזמן שהחזיק אותי בזרועותיו.

"מה באמת מפריע לך?" הוא שאל, מודאג. נאנחתי בכבדות, לא בטוחה אם כדאי לי לומר לו. הוא הטה את הראש וחיכה.

"שחקנים... שחקניות. אתה לא שומע בדרך כלל על שחקנים ובעלות פאב," לחשתי. הנחתי שזו הייתה התחלה בטוחה.

ריאן החמיץ פנים. "טארין, אני אוהב מאוד שאת לא שחקנית. אני אוהב את העובדה שאני יכול להפריד את חיי האישיים מכל הטירוף. נראה לי שזה חלק גדול מהסיבה שאני נמשך אלייך. את גורמת לי להרגיש נורמלי. אני יכול פשוט... להיות עצמי." הוא שפשף את ידי. "אל תתני לזה להדאיג אותך." הוא שחרר את ידי והניח את ראשו עליי. "העובדה שאת אשת עסקים חכמה וממולחת בהחלט מושכת בעיניי." הוא הפנה את מבטו מפניי ועקב אחר אצבעו שטיילה במורד החזה שלי.

"ההורים שלך בחדר הסמוך," הזכרתי לו. קצות אצבעותיו דגדגו את העור שמתחת לחזיית התחרה שלי.

"אז?"

"אתה נוטה להיות רועש." הקנטתי.

"אני? לא נראה לי. בואי ואראה לך כמה שקט אני יכול להיות."

החדר היה שקט, חוץ מרעש נשימותינו המתנשפות מהנשיקות הלוהטות בינינו. ידו של ריאן החליקה את הרצועה מכתפי. "בואי נוריד את החזייה הזאת," הוא לחש על שפתיי. התגלגלתי מעט כדי לאפשר לידיו להגיע, אך רעש עמום ברקע הסיח את דעתי.

"ששש." הרמתי אצבע כדי לעצור אותו. "אתה שומע את זה?"

"שומע מה?" הוא לחש וניסה לפתוח את הסוגר.

"חכה. אני שומעת משהו." קפצתי מהמיטה והלכתי על קצות אצבעותיי לדלת.

ואז שמעתי את מה שמלכתחילה שמעתי. נופפתי לריאן שיצטרף אליי. חיוך ענקי נמרח על פניי.

עמדנו שם מקשיבים לקצב הקבוע של החבטות עד ששמענו את אימו גונחת. ריאן זינק חזרה למיטה ונכנס מתחת לשמיכות. "אלוהים אדירים!"

"מה? אז ההורים שלך עושים את זה. כנראה משהו באוויר ההרים מגרה אותם!" חזרתי למיטה. "אתה עדיין מרגיש נלהב?" תיארתי לעצמי שאם הוריו היו עם ראש כזה פתוח...

"לא!" הוא ירה חזרה במהירות והתחלחל מהמחשבה. "איך, לעזאזל, אני אמור להביט בהם מחר? הם ההורים שלי!"

"טוב, לפחות אתה יודע שכשתגיע לגילו של אביך, תהיה עדיין... אממ... פעיל." צחקקתי. ריאן כיסה את עיניו בידיו.

"אלה ההורים שלי, טארין! הם לא אמורים ל... אני לא רוצה לחשוב עליהם אפילו עושים דברים כאלה."

"בדיוק באותה המידה שהם לא רוצים לחשוב עליך עושה דברים כאלה?" לא הייתי צריכה להקניט אותו. "רוצה שנצפה מעט בטלוויזיה?"

"אצטרך טיפול פסיכולוגי לאחר סוף השבוע הזה," הוא אמר.

הוא השתגע לגמרי ועכשיו גם הרגע שלנו נהרס מהייסורים הנפשיים שלו. גם לא הייתה שום דרך שיצליח לישון הלילה. הכרתי אותו מספיק כדי לדעת עד כמה הוא נתקע על דברים.

הגיע הזמן ליצור הסחה. קמתי מהמיטה והתחלתי להחליף בגדים.

"לאן את הולכת?" הוא שאל.

"לים," עניתי בערמומיות ולבשתי את הסווטשרט שלו על גופי העירום.

*

"בוקר טוב." בירכתי את אימו של ריאן במטבח. היא הייתה מאורגנת לגמרי, וכל שיערה עמדה מסודרת במקומה על ידי הספריי שהתיזה על ראשה. היא החזירה לי חיוך. לשתינו היו סיבות משלנו לחייך. שלי רק לא הייתה רועשת כמו ששלה הייתה אמש. למרות שהיה לי קשה להסתכל על אביו, בלי לצחוק. המחשבות על ביל רוכב על אלן אתמול בלילה היו כמעט קומיות. ארבעתנו עמדנו במטבח ושתקנו באי נוחות. מבטים עברו מזה לזה מעל כוסות הקפה. ריאן נראה סובל. לא יכולתי לעמוד יותר בשתיקה הרועמת.

"אלן, ישנן כמה חנויות של עתיקות שרציתי לבדוק היום בזמן שהגברים ילכו לדוג באגם. מה דעתך?"

"נשמע נפלא! נוכל ללכת מתי שתרצי." נראה לי שהייתה מרוצה ללכת לכל מקום שבו הייתה יכולה להביט במוצרים שמונחים על מדפים.

טפחתי על בטנו של ריאן. "קודם אכין ארוחת בוקר כדי שיהיה לך דלק במכל ותוכל לדוג הרבה דגים היום."

הוא חייך ונשק לי קלות.

במהרה הגענו לאסם גדול ואדום שהיה מלא בעתיקות מקומיות. שמחתי שאלן ואני הסתדרנו טוב. היא לא הייתה מהטיפוסים הנדחפים והחטטניים. לא כמו חלק מהאימהות של חבריי לשעבר.

בדרך שוחחנו על תפקידה בניהול מרפאת השיניים של ביל. נשמע מאוד כמו מה שאני עושה כדי לנהל את הפאב, מינוס ההתעסקות עם כל תביעות הביטוח. ניחם אותי לדעת שיכולנו לתקשר זו עם זו מעבר לעובדה שיצאתי עם בנה.

כשהייתי עם אלן הרגשתי כאילו אני מבלה עם אימא וחברה בחבילה אחת. היא הזכירה לי כמה התגעגעתי לחברתה של אימי.

"אני רוצה לקנות לריאן מתנת יום הולדת אם כבר אנחנו כאן, אבל אני כבר לא יודעת מה לקנות. הוא כל הזמן בנסיעות. כל דבר שאנו קונים לו נשאר בסוף במרתף שלנו," אמרה אלן, והפכה תג מחיר של כיור ישן ויבש.

"אני יודעת. גם אני חשבתי על מה לקנות לו. יום ההולדת שלו בעוד פחות משלושה שבועות. הוא דיבר על רכישת כרטיסי הוקי, אבל אני לא בטוחה אם זה יסתדר עם לוח הזמנים שלו. רק בתחילת כל שבוע אני יודעת מה קורה איתו."

מחשבה כלשהי שעשעה אותה. "ריאן סיפר לנו שאת אוהדת של פיטסבורג. זה כאילו יצרו אותך בגן עדן במיוחד בשבילו."

צחקתי באי נוחות על הערתה. "אני לא יודעת לגבי זה, אבל אני שמחה שאת חושבת כך. אני באמת אוהבת את הבן שלכם. אני רק רוצה לגרום לו אושר."

"לשמוע אותך אומרת את זה, מרגש אותי מעבר למילים." היא חיבקה אותי מהר. "כל־כך דאגתי שיגמור עם הבחורה הלא נכונה יום אחד. כל־כך הוקל לי שעשה את ההחלטה המושלמת. אם לומר לך את האמת, אני שמחה שהתמונה שלך איתו מופיעה על העמודים הראשיים של העיתונים. זה הורג אותי בכל פעם שאני שומעת שהתקשורת כותבת שהוא עם הסוזאן הזאת."

"אני מבינה שאת לא אוהבת אותה," אמרתי, מקווה שתסביר למה היא מרגישה כך.

"לא, לא ממש. ניסיתי להיות נחמדה אליה, אבל..." אלן נחרדה. "אכפת לה רק מעצמה. היא חושבת שהעולם סובב סביבה." אלן הסתכלה עליי במבט חד. "אני לא יודעת אם את כבר יודעת את זה או לא, אבל יש לה משהו לבן שלי. ריאן, תודה לאל, לא מרגיש את אותו הדבר כלפיה. כל־כך דאגתי שייפול על מישהי כזו, בהתחשב בכמות השחקניות שהוא פוגש וצריך לעבוד איתן. חששתי שאחת מהן תהיה לבסוף הכלה שלי."

מחשבותיי נסחפו בשל הערותיה. יכולתי בקלות לראות את עצמי נשואה לו ואם ילדיו, ממש כמו בעל ואישה רגילים, אך כאשתו של כוכב קולנוע, מה אוכל לעשות כדי להעסיק את עצמי ולהיות פורה? האם אחיה על מזוודות ואסע אחריו ברחבי העולם? אחיה על חשבונו כמו עלוקה מוצצת דם? האם קורצתי מהחומר שממנו עשויות נשות כוכבי הקולנוע?

מה אוכל לעשות לפרנסתי כדי לוודא שאני שותפה תורמת בנישואין חובקי עולם שכאלה? לעזאזל, נאבקתי עם ההחלטה לסגור את הפאב בסוף השבוע הזה. איך תוכל להיות לי בכלל מערכת יחסים ארוכת טווח עם גבר שאף פעם לא נמצא במקום אחד לאורך זמן?

עוד סרט, עוד אתר צילומים רחוק, עוד שחקנית ראשית סקסית. בזמן שאהיה עסוקה בבחירת קרמיקה לאמבטיה, האם מרשעת מפורסמת אחת תזכה לקבל ממנו את הקונדום הבא בחפיסה?

לא משנה באיזו דרך דמיינתי את זה, כל הדרכים הובילו לכך שאיבדתי אותו. העולם נפרש לפניו על מגש של כסף, בדיוק כמו שסוזאן אמרה. המסיבות שיהיו... כל הנשים... פיתויים מכל עבר.

הייתי הרוסה.

"טארין? את בסדר?" אלן הבחינה בכך ששקעתי להרהורים.

הנדתי בראשי לשלילה. לא הייתי בסדר בכלל. המונולוג הפנימי שלי פרץ החוצה משפתיי הרועדות.

"בהתחלה לא רציתי קשר עם בנך מפני שהיה סלבריטאי ואז יצא לנו לבלות מעט זמן יחד והכרתי את מי שהוא באמת. זה האדם שבו התאהבתי. אני מקווה שאת מאמינה לי כשאני אומרת לך שאני לא איתו מפני שהוא מפורסם. אני גם לא רוצה את הכסף שלו. הוא איש מהמם, דואג, אכפתי ואוהב, ואני אוהבת אותו. מעולם לא הרגשתי כך כלפי אף אחד. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל אני מפחדת. ישנן כל־כך הרבה נשים בחוץ וכולן חושקות בו. זה לא שיהיו לנו חיים נורמליים אי פעם. מספיק קשה לנהל מערכת יחסים נורמלית, שלא נדבר על זה שכל העולם מנתח וקורע לגזרים את מערכת היחסים שלך. הוא תמיד יהיה בנסיעות וייעלם במשך חודשים. מה אעשה? מה אם אני לא מספיקה בשבילו? מה אם אנחנו לא חזקים מספיק?" התחלתי להרגיש לחץ בחזה. החזקתי את כל המחשבות האלה בפנים ולא דיברתי עליהם עם איש – אפילו לא עם חבריי הקרובים ביותר – ועכשיו כולן גלשו החוצה.

אימו הסתובבה לעמוד מולי והסתכלה ישירות בעיניי.

"טארין, אני חושבת שאת לא מעריכה את עצמך כראוי. אף פעם לא שמעתי את ריאן מדבר על בחורה כמו שהוא מדבר עלייך. הוא לא חשב שימצא אהבה אמיתית לאחר שהתפרסם, והוא מצא את זה בך. בך!" היא אמרה בקול נוקשה ומשכה בידי. "תני לו לאהוב אותך, טארין. זה כל מה שהוא רוצה. אני יודעת שמערכת יחסים ציבורית כל־כך יכולה להיות מלחיצה, אבל אתם חייבים להישאר נאמנים זה לזה ותצליחו להתמודד עם הפחדים שלכם. שניכם תמצאו את הדרך. אל תפחדי לדבר איתו על כל דבר. אתם חייבים להיות פתוחים זה עם זה כדי שמערכת היחסים תשרוד." אלן נגעה בלחיי.

"אני יודעת, אני מנסה. אני אוהבת אותו בכל ליבי."

"אוי מתוקה. זה יסתדר. את תראי." היא נתנה לי חיבוק מרגיע. "ריאן ידאג לזה."

"תודה," לחשתי באוזנה וחיבקתי אותה כאילו הייתה אימי.

"אין בעד מה. תמיד כשתזדקקי, אהיה כאן בשבילך."

למרות שהיה קל יותר לדבר מאשר להתמודד עם הרגשות האלה, הרגשתי בנוח איתה. הקשר איתה גרם לי להתגעגע לאימי עוד יותר.

"אני מניחה שריאן עדיין יהיה כאן ביום הולדתו," אמרה אלן, "כדאי שאמצא לו משהו כל עוד אנחנו פה."

"חשבתי לחגוג לו מסיבת יום הולדת מצומצמת בפאב. נראה לך שכמה מחבריו הוותיקים מהבית יהיו מעוניינים להגיע לרוד איילנד?"

"את יכולה תמיד לשאול. הוא ניתק קשר עם הרבה מחבריו. הוא תמיד בודק מה עם מאט וסקוט כשהוא מגיע הביתה. חוץ מזה, אני באמת לא יודעת מי חבריו כיום. תצטרכי להשיג את מספרי הטלפון שלהם מריאן." תהיתי איך אצליח לעשות זאת. ברור שלא אבקש ממנו את המספרים שלהם. זה יהרוס כל הפתעה אפשרית. אצטרך להיות ערמומית.

"חשבתי שהוא יגיע הביתה לחג ההודיה, או שזה השתנה?" שאלה אלן.

"אני מצטערת, אני לא יודעת, הוא לא אמר לי כלום." מילותיי עוררו מחשבות נוספות בראשי.

"זו התקופה בשנה שהוא נפגש עם הבחורים. הם נוסעים למחוז 'פוטר' מדי שנה לצוד צבאים."

נזכרתי בחג ההודיה בשנה שעברה, וכמה הרגשתי כמו גלגל חמישי בשולחנם של פיט ותמי. שמחתי ששכנעו אותי לבוא, בסופו של דבר. בהתחלה סירבתי להזמנה שלהם כמה פעמים, עד שתומאס נטש אותי ברגע האחרון והברירה הייתה להצטרף אליהם או לבלות את החג לבד.

חג ההודיה היה תמיד הפקה רצינית עבור אימי. היא הייתה מכינה תרנגול הודו ענק עם כל התוספות. כל הקרובים היו מגיעים והיינו אוכלים יותר מדי.

ככל שהתבגרתי, בני דודיי הקימו משפחות וכולם התפזרו לכל עבר. לאחר שהוריי נפטרו וסירבתי למעט יותר מדי הזמנות, הטלפון שלי הפסיק לצלצל בחגים. מפגשים משפחתיים גדולים נראו כנחלת העבר.

ריאן לא ציין את תוכניות חג ההודיה באוזניי, אך קיוויתי – או יותר נכון הנחתי – שנהיה יחד, בייחוד לאחר השיחה שזה עתה ניהלתי עם אימו. אם לא, אהיה שוב לבד.

אולי ריאן ירצה לבלות את החופש עם משפחתו לפני הנסיעה לסיום הצילומים של 'סיסייד'? עם חג ההודיה אוכל להתמודד אבל עם עוד חג מולד לבד... זה יהיה כואב.

בשנה שעברה, תומאס רב איתי שבועיים לפני חג המולד ונפרדנו זמנית. עד היום נראה לי שעשה זאת כדי שלא יצטרך לקנות לי מתנה.

הייתי שקועה במחשבות כשהבחנתי בגיטרה אקוסטית מתוצרת 'גיבסון', חבויה בפינה האחורית של חנות העתיקות. הרמתי אותה ופרטתי עליה. היה לה צליל נהדר. הושטתי לקופאית את כרטיס האשראי שלי וחמש מאות ותשעים דולר לאחר מכן, יצאתי עם מתנת יום הולדת לריאן.

לאחר יום שלם של שוטטות בחנויות, החלטנו שהספיק לנו. סובבתי את הרכב לכיוון הבקתה. ריאן ואביו היו עסוקים במשהו על שפת האגם.

"מה אתם עושים?" שאלתי. ריאן כרע והחזיק סכין עצמות בידו. הוא הוציא קרביים מדג.

"תראי את הלברק הזה! לא יכולתי לזרוק אותו חזרה. טארין – ארוחת ערב. ארוחת ערב – טארין." הוא ניסה להצחיק עם ראש הדג המבותר שהחזיק בידו.

"נוכל לבשל את זה בחוץ על המדורה," הצבעתי לכיוון, "עבודה טובה גבר," אמרתי בקול עמוק במתכוון והענקתי לו טפיחה מברכת על השכם.

"גבר תופס דג בשביל אישה," הוא השיב בחיוך.

הבערתי אש בבור הגדול והעגול והתיישבתי על אחד מכיסאות העץ שהקיפו אותו. השמש החלה לשקוע והאש הייתה חמה ונעימה. ריאן הניח את סורג המתכת על הגחלים ותוך זמן קצר השלל היומי שלו החל להתבשל.

"טארין, כמה מהאדמה פה באזור בבעלות משפחתך?" שאל ריאן.

"נראה לי שכשלושה עשר דונם. למה?"

"מי בעלי השטח הזה שם? אין שם כלום חוץ מבקתה רעועה." ריאן הצביע לעבר הצד המזרחי של האגם.

"אני לא יודעת. מעולם לא ראיתי שם איש. שטרות בעלות הם רשומות פומביות. אני בטוחה שיהיה קל לברר."

"אני אוהב את האגם הזה מאוד," הוא אמר. הבחנתי בנימת ההערצה בקולו. "ביליתי את כל היום בחוץ ותכננתי את הבית שלי בראש." הוא הסתכל אליי. "תגידי, אם היית יכולה לבחור מקום, היכן היית רוצה לחיות?"

"אני לא יודעת, אבל ליד אגם נשמע מושלם," עניתי בכנות.

"מעניין אם אוכל לקנות את השטח הזה שם?" הצביע ריאן. "מה?" הוא שאל כשראה אותי בוהה בו. הופתעתי מהערתו.

"פשוט הנחתי שתרצה לחיות במקום כלשהו קרוב להוריך – היכן שהוא בפנסילבניה."

"מה שלום הדג?" שאל ביל והתיישב בכיסא לידי.

"זה מתבשל, אבא." ריאן דחף את נייר האלומיניום קרוב יותר למרכז. הוא לא היה מוכן שיסיטו אותו מקו המחשבה שלו. "אהובה שלי, זה ממש לא משנה לי. כל עוד אני קרוב לשדה תעופה, אני יכול לחיות בכל מקום, אבל אני לא מתכונן להתרחק מערבה מפיטסבורג. מה שהאנשים האלה משלמים עבור בתים בקליפורניה זה מטורף. אני יכול לבנות פה בית בגודל של דונם במחיר של דירת חדר בלוס אנג'לס."

"ריאן, אתה מתכוון לחזור הביתה לחג ההודיה?" הפריעה אלן.

"כן," הוא ענה, והסיט את תשומת ליבו אליה. "אני רוצה שטארין תכיר את ניק ואת ג'נל ואני רוצה לקחת אותה למגרש 'מלון' למשחק הוקי. אני צריך לבקש מדיוויד שיבדוק תאריכים של משחקים ויקנה כרטיסים." ריאן הביט חזרה אליי והמשיך את שיחתנו המקורית. "הדבר היחיד שאת צריכה להחליט הוא מה תעשי עם הפאב. אם תרצי להמשיך ולנהל אותו נצטרך לגור קרוב יותר לחוף.”

"תמשוך את זה חזרה לקצה, בן, זה יישרף," הורה ביל.

בזמן שדעתו של ריאן הייתה מוסחת, קמתי מהכיסא.

"תסלחו לי בבקשה," אמרתי. הוצאתי את מפתחות הרכב מהכיס בזמן שחציתי את המדשאה.

ריאן הגיע מאחוריי. "טאר, מה קורה? את הולכת לאן שהוא?" חלק ממני רצה להוציא את הגיטרה מהרכב. החלק שבי שלא רצה לחשוב על מכירת הפאב כדי להישאר עם החבר.

"לא, אני לא הולכת לשום מקום," אמרתי.

"חשבתי שאולי עצבנתי אותך. עצבנתי אותך?" הוא לקח את ידי ועצר אותי מלצעוד את חמשת הצעדים הבאים שהיו מביאים אותי לדלת הרכב.

"לא, אני לא עצבנית. אני..." נאנחתי. "אני לא באמת מוכנה כרגע להחליט החלטות כאלו, ריאן."

"אני מבין, אני מצטער. אני יודע... אני דוחק בך יותר מדי."

"כן, מעט," אמרתי. "אני צריכה מעט זמן לעכל. חשבתי שנישאר בדירה עוד מעט זמן. אתה יודע, נתחיל משם."

תסכול הציף את מילותיי. נראה לי שגם נשפתי. הרגשתי כאילו הכול רץ בהילוך מהיר ובכל רגע השטיח יימשך מתחת רגליי. ריאן נראה חצוי מתגובתי. "בואי, נלך לטיול." הוא לקח את ידי והוביל אותי לכיוון המזח. התיישבנו על הספסל הארוך תחת אורות הבקתה.

"טארין, מאז פגשתי אותך, אני חושב הרבה על העתיד." הוא גירד את המצח לפני שהביט שוב בעיניי. "אני לא יכול להפסיק עם זה." הוא הרים את ידי ושילב את אצבעותינו יחד. "כשהייתי היום על האגם, כל מה שחשבתי עליו היה לבנות בית, ממש שם בקרחת היער. יכולתי לראות הכול בראשי. בית מקורות עץ עם כניסה מגודרת פרטית, מזח לסירה שישתרע מעל המים. בית סירה קטן כדי לאחסן בו את הסירה. אבל כל המחשבות האלה כוללות אותך. אני כבר לא חושב עליי, אני חושב עלינו. אולי אני ממהר עם המחשבות האלה, אבל אני יודע מה אני רוצה. אני מבין אם את עדיין לא מוכנה לכל זה כרגע, אבל אני רוצה לדעת אם גם את מדמיינת את זה. האם זה משהו שאת רוצה?"

הבטתי לתוך עיניו כשדיברתי. "כן, מאוד."

הוא נאנח וחייך. "טוב לדעת. אז אנחנו משדרים על אותו הגל. אבל... אתמול בלילה, כששוחחנו על החוף, השתתקת לי פתאום," הוא נאנח. "לפני שנמשיך... ובכן, אני רק רוצה לוודא ששנינו רוצים את אותם הדברים."

"אני כמעט בטוחה שכן," אמרתי ברכות.

"אז למה תפסת ממני פתאום מרחק אתמול בלילה?"

חשבתי על מה שאימו אמרה לי היום אחר הצהריים. הייתי חייבת להפסיק לפחד שיברח אם אדבר איתו בגלוי על רגשותיי. ריאן לחץ את ידי כדי למשוך אליו את תשומת ליבי. נשמתי עמוק והבטתי בו.

"ריאן, שמעתי כבר את המילים 'אני אוהב אותך' בעבר, ובכל פעם שהאמנתי להן, הן התבררו כלא יותר מסתם מילים. אני צריכה עוד זמן כדי לדעת שאני יכולה לסמוך עליך כשאתה אומר שאתה אוהב אותי. לא היה לי הרבה מזל במערכות יחסים."

"גם לי לא," הוא זרק.

"אז למה אנחנו ממהרים?"

ריאן הביט מטה לעבר רגליו ושפשף את נעלו בבליטה בקורת העץ. הוא כווץ את שפתיו ומשך בכתפיו. "אני חי כמו נווד בשנתיים האחרונות. זה כבר ממש משפיע עליי."

ידעתי שהיה בודד ומבודד מאוד בשל התהילה הפתאומית והמוחצת. גם אני שרדתי חודשים בבדידות.

"אתמול בערב אמרת כמה דברים." זזתי באי נוחות על הספסל ושקלתי מילים. "אני צריכה לדעת שאני היא מי שאתה באמת רוצה, ולא רק את הרעיון של חיים עם מישהי כמוני."

ריאן העביר את מבטו חזרה אליי. הוא בהה בפניי לרגע לפני שדיבר. הרגשתי שאני מפספסת נקודה ברורה כלשהי.

"טארין, את היא כל מה שאני רוצה." הוא צחק בקלילות, כרמז לכך שהתנהגתי שוב בטיפשות. "את הסיבה שאני בכלל חושב על הדברים האלה. אני רק רוצה להיות בטוח ששנינו נעים לאותו הכיוון, זה הכול." חשבתי על כמה דרכים שונות שהיינו יכולים לנוע לכיוונן. לא רציתי להניח הנחות.

"ובכן, מכיוון שהזכרת מילים כמו חתונה לפני כן, נראה שאינני צריכה לחשוש להעלות את זה."

"נכון, את לא צריכה," הוא אישר בעדינות.

"ילדים?"

"גם זה," הוא אמר בחיוך עדין.

"אם אלה הדברים שגם אתה רוצה, אז הייתי אומרת שאנחנו הולכים לאותו הכיוון." הסתכלתי לתוך עיניו.

ריאן הנהן.

"אז בוא ניתן לזה לצמוח בטבעיות," הפצרתי בעדינות.

"בסדר," הוא לחש בהסכמה.

רוח קלילה נשבה על המים ושלחה צמרמורת בגופי. רעדתי והצטערתי שאיננו מנהלים את השיחה הזאת ליד המדורה.

"קר לך?" שאל ריאן ועטף אותי בזרועותיו. הוא שפשף את ידיי כדי לחמם אותי.

שיניי נקשו כשנשמתי את האוויר הקר. "מעט." ריאן היה עדיין שקוע במחשבות. הגבה שלו הייתה עקומה – סימן מסגיר לכך שהוא עדיין הרהר במשהו. התכרבלתי עמוק יותר לתוך חיבוקו וחיכיתי.

"חשבתי על מה שאמרת," הוא ענה. " אני יודע שקל לזרוק את המשפט 'אני אוהב אותך'. אמרתי את השורה הזאת בקול בעצמי כמה פעמים." הוא שילב את אצבעותינו שוב.

"ואני בטוחה שבחורות אמרו לך את אותו הדבר," אמרתי.

"כן." עיניו האירו והוא צחק קלות. "אני יכול לספר לך משהו? תבטיחי לי שלא תצחקי."

נשבעתי. "אני מבטיחה."

"את זוכרת את הערב הראשון שלנו פה יחד בבקתה? למרות שהיינו חולים גמורים, לא רציתי להיות בשום מקום אחר מאשר כאן איתך."

חייכתי בתגובה. "הייתי אומרת שלמדנו להכיר זה את זה ברמות אינטימיות מאוד באותו הלילה."

"אני יודע. אבל זה גרם לי להבין משהו. זה גרם לי להבין עד כמה נוח לי איתך. ואז כשהתעוררתי בבוקר איתך בזרועותיי, חשבתי 'זו האישה שלצידה ארצה להתעורר כל חיי'. ידעתי את זה עוד לפני שנישקתי אותך בפעם הראשונה. בכל פעם שאני מתעצבן או מתרגז, יש לך את הדרך הקסומה שלך להחזיר אותי חזרה לקרקע. אני לא יודע איך את עושה את זה, אבל איכשהו את מצליחה לשמור על שפיותי."

"אתה יודע, גם אתה עושה עבורי את אותו הדבר," הוספתי.

"טוב לדעת." הוא חייך אליי את החיוך הסקסי שלו והרים את ידי לפיו. "אז כשאני אומר לך את המילים האלה, אני באמת מתכוון לזה. את צריכה להבין שמי שאת ברגע זה, זה בדיוק מה שאני רוצה וצריך."

ליבי מעולם לא היה מלא כל־כך. הבטתי לתוך עיניו. "לא הוגן, גנבת לי את כל השורות."

"ריאן, טארין! ארוחת הערב מוכנה." צעקה אימו מהמזח.

ריאן הביט בי. הנדתי מהר את ראשי לשלילה. עדיין לא סיימתי עם השיחה שלנו.

"תתחילו בלעדינו!" צעק ריאן בתגובה. "אז מה עוד מפריע לך?" הוא שאל.

בהיתי בכוכבים וראיתי אורות מהבהבים ממטוס שחלף בשמי הערב. זו הייתה הסחה דעת טובה בזמן שסקרתי את הסיבות השונות לחוסר הביטחון שהיה מנת חלקי לאחרונה. אף אחת מהן לא הייתה שיחה שרציתי להיכנס אליה כרגע.

הוא חיבק אותי שוב. "אם אני זוכר נכון, השתתקת מייד לאחר שהזכרתי את צילומי 'סליפנוט' אתמול בערב."

נאנחתי. "אני מפחדת, ריאן," אמרתי לאט. "אתה תהיה באתר הצילומים יותר מאשר בבית – היכן שזה יהיה. פרידה, ריחוק..." נרתעתי. "הולך להיות קשה, ואני מפחדת שאם נכפה על מערכת היחסים שלנו שלבים שהיא עדיין לא הצמיחה באופן טבעי..." הסתכלתי בעיניו. "מה יהיה כשתצטרך לצלם סצנות אהבה עם אישה אחרת? מה אם הנשיקה שלה תגרום לך להרגיש שאתה מפסיד? רומנים על הסט קורים כל הזמן – חלקם בטעות. אתה יודע בדיוק כמוני שזה קורה. אני לא מצליחה להוציא מהראש את העובדה שכל השחקנים בסוף מתאהבים בשחקניות. מה אם בעלת פאב מרוד איילנד לא תספיק לך?"

"אהובה שלי, יש הבדל גדול בין לנשק אותך לבין להעמיד פנים עבור סרט," הוא צחק. "מלהקים אותי להרבה סרטים רומנטיים וזה יהיה בלתי נמנע. כולם רוצים לראות רומנטיקה. אבל זה לא אמיתי. זה לא זה. מה שיש לי ולך זה אמיתי. תצטרכי פשוט לבטוח בי."

"ובכן, אלה הדברים שעליהם אני חושבת. לא קל לי לבטוח בגברים," לחשתי.

"אני יודע. אני צריך להוכיח שאני לא כמו האחרים. זה בסדר. אני יכול לעשות את זה," הוא תקע בי את המרפק. "מה אם אתקשר אלייך כל רבע שעה כדי להזכיר לך שאני מאוהב בך בטירוף? זה יעבוד?" גלגלתי את עיניי וצחקתי. "אני יכול ללבוש אחת מאותן חגורות צניעות מברזל, אם זה ישפר לך את ההרגשה."

"תהיה מוכן?" התבדחתי.

"אצטרך לקנות לך שרשרת נוספת כדי שתוכלי לענוד עליה את המפתח."

גיחכתי. "אני לא רוצה שתחשוב שאני סתם מתוסבכת וחסרת ביטחון. פשוט, הדברים האלה קורים, ו..."

"מה עם לתת למרי לנהל את הפאב?" הוא הציע במהירות.

נהדר... הוא עלה על עוד אחד מהתסביכים שלי.

"ריאן, הפאב הוא מקור ההכנסה שלי. מרי לא מתנגדת לטפל בדברים כדי שאוכל לנסוע, אבל למען האמת, איתך או בלעדיך, אני חייבת לשמר על מקור היציבות שלי. אני לא מתכוננת להתרווח לאחור ולהתבטל בזמן שאהנה לבזבז לך את הכסף. אני לא כזו. אני חייבת להיות חלק שווה במערכת היחסים."

ריאן שילב את קרסולו על הברך.

"האם יצא לך לחשוב מעט על הרעיון להשכיר את המטבח לתמי? זאת יכולה להיות עוד הכנסה עבורך. גם אם תמי לא תשתמש בזה, תוכלי תמיד להשכיר את זה למישהו אחר."

"השיפוץ יעלה הרבה כסף, ריאן. יותר משאני יכולה להרשות לעצמי לבזבז כרגע. ואני יודעת מה אתה עומד להגיד."

"עשרים אלף, טארין, זה לא כזה סיפור. אני עדיין חושב שזה הרבה יותר ממה שיעלה להחליף רק את הצנרת. נוכל לעשות זאת באופן חוקי אם תרצי כדי שלא תצטרכי לדאוג. או שאוכל פשוט לקבל את זה חזרה כטובות הנאה." הוא משך אותי מהכתפיים כדי להצמיד אותי אליו.

נאנחתי.

"תראי, טארין, אני לא הולך לשום מקום. אז איאלץ לנסוע כשאהיה בצילומים, אז מה? כמו שאמרתי, מדי פעם ניסע יחד, ואז יהיו לי גם כמה שבועות חופשיים פה ושם. אם אבטיח להאט את הקצב, את מבטיחה שתפסיקי לדאוג?"

הנהנתי.

"תגידי את זה," הוא התגרה.

"אני מבטיחה," אמרתי וצחקתי קלות על האופן שבו דחק בי.

"בסדר... ואני גם מבטיח." הוא הרים את סנטרי. הבטתי באהבה לתוך עיניו. העיניים האלה, כחולות כל־כך, מלאות עד הקצה בתשוקה ובאמונה, היו מהפנטות לחלוטין. נמשכנו זה לזה על ידי מגנטיות בלתי נראית שחלחלה כל הדרך לתוך עצם קיומי.

"אני אוהב אותך, טארין לין מיטשל," הוא אמר בחיוך.

"אני אוהבת אותך, ריאן ויליאם קריסטיאנסן."

למרות שחשבתי שהייתי מאוהבת בעבר בגברים אחרים, שלוש המילים הקטנות האלה מעולם לא היו כל־כך בעלות משמעות עבורי כמו ברגע זה, עם הגבר הזה. הרגשות שזרמו בינינו, היו טבעיים וחסרי מאמץ, קלים כנשימה.

בזמן שנישק אותי, שמעתי את בטנו מקרקרת. "כדאי שניכנס לאכול." משכתי בידיו.

"את יודעת, כשהלכת עם המפתחות שלך, חשבתי שאת מתכננת לברוח עם הרכב."

"לא," צחקתי. "למעשה, קניתי לך מתנת יום הולדת היום. אין מצב שאצליח להגיע עם זה הביתה בלי שתראה, אז חשבתי לתת לך אותה עכשיו." פתחתי את הרכב והוא שחרר את ידי.

"קניתי אותה בחנות העתיקות במורד הרחוב. אני מקווה שתאהב את זה."

"וואו! תראי את זה! זו 'גיבסון' מקורית." אצבעותיו פרטו על המיתרים, אך הנייד שצלצל בכיסו הפריע לו להתרכז. "רק הדלקתי את הדבר הארור, וכבר זה מצלצל. הלו? מי זה? או... מה?" ריאן היה חסר סבלנות עם האדם בצד השני. הוא הסתובב ממני, והנמיך את קולו ללחישה. "אני חושב שהבהרתי את הדברים לחלוטין בפעם האחרונה שניהלנו את השיחה הזאת. אמרתי לך... דברים השתנו. תפסיקי להתקשר אליי," הוא אמר בצורה די אכזרית.

הוא כיבה את הנייד וצעד כמה צעדים עד ששם לב שלא הלכתי בעקבותיו. הוא הושיט לי את ידו, חיכה שאדביק את הפער, ומשך אותי בשקט לכיוון הבית.

"אתם בסדר, שניכם?" שאלה אלן כשנכנסנו למטבח.

"כן, אימא. לטארין ולי היו כמה דברים לברר, שהיו חשובים יותר מארוחת הערב." הוא הרים חתיכת דג מהצלחת והכניס אותה לפה. "רואה את זה?" הוא לחש באוזני. "משפחה, שקט, אין מעריצים צורחים, אין אבטחה, אוכל ביתי, נורמליות. זה מה שאני רוצה. זה מה שחסר לי."

"אני שמחה לשמוע את זה," אמרתי. "כי זו הדרך היחידה שאני מכירה."

לאחר הארוחה, לקחתי כמה שמיכות ושני בקבוקי יין ויצאנו לחצר האחורית. ריאן ואביו הוסיפו עוד עצים למדורה ודאגו לאש מחממת בבור האש. מיליוני כוכבים עיטרו את השמיים הבהירים. לקחתי את הגיטרה של ריאן וניגנתי בעדינות מספר תווים.

"מה את מנגנת?" שאל ריאן.

"כלום... רצו לי כמה מילים בראש."

ניגנו בתורות, וכל אחד הוסיף לנעימה. ניסינו למצוא מילים שמתחרזות. לאחר כשעה, כתבנו חלק משיר. השיר שלנו.

"מתי מתחילים לצלם את הסרט הבא שלך, בן?" שאל ביל.

ריאן הפסיק לנגן. "החזרות תתחלנה בשלושה בינואר. אהיה במיאמי כמעט שלושה חודשים בשל הצילומים," הוא אמר והביט בי.

"איך יקראו לסרט?" המשיך ביל.

"הוא נקרא 'אלף מייל'. הוא אמור לצאת לאקרנים עד נובמבר הבא. כנראה סביב חג ההודיה שוב."

"על מה הסרט?" שאלה אימו ומילאה את כוס היין שלה.

"זו דרמה על סוכן אף. בי. איי," הוא הצביע על עצמו, "שמתנדב להסיע את אחותו של חברו הטוב ביותר לראות את ארוסה, שחי בפלורידה קיז. מסתבר שהארוס הוא אנס סדרתי במנוסה. הדמות שלי מתאהבת בה לאורך המסע."

"עם מי תעבוד בסרט הזה?" שאלה אלן, "שמות מפורסמים שאולי אנחנו מכירים?"

"התפקיד היחיד הנוסף שאני יודע שלוהק הוא השחקנית הראשית. אעבוד עם לורן. לורן דלייני," הוא הוסיף במהירות.

הלגימה מהיין שלקחתי בערה מייד בגרוני. לורן? כמו לורן החברה לשעבר לורן?

הצורה שבה אמר את שמה הותיר בי רושם שציפה מאימו לדעת על מי הוא דיבר. מבטי זינק מייד לאימו כדי לצפות בתגובתה. ההבעה שבפניה הסגירה את רגשותיה. השילוב של הלם ופניקה היה ניכר ביותר.