אהבה מחוץ לצללים

טיפשה, טיפשה, טיפשה.

למען השם, מה היא עשתה? מריה ברחה מאולם הנשפים המפואר של מלון לה סריין, לאחר הוויכוח שלה עם תיאו – רועדת והמומה מהחורבן שראתה, בעיניו ובעיני ארוסתו, כשחשפה שלא במתכוון את תוכניותיו של תיאו, לעזוב את סופיה לפני החתונה. תיאו טרסי – האיש שחשבה שהיא אוהבת, במשך כמעט שש שנים.

אבל היא לא אהבה אותו. היא הבינה את זה, ברגע שראתה את האימה והצער על פני הזוג המאורס. שום דבר שהרגישה כלפי תיאו מעולם לא גרם לה לכל כך הרבה... כאב. מריה רוחאן דה לואן ינקה אוויר בחדות לריאותיה ודמעות זלגו כעת על לחייה. דמעות עליהם, על עצמה. משום שהיא ידעה שהרסה משהו ביניהם, משהו שחיפשה אחריו בעצמה, זמן רב מאוד. היא ידעה שמה שחשבה שהרגישה כלפי מתיו לא היה אלא צורך נואש להיות... אהובה?

היא קיללה את עצמה, בגלל תחושה זו. חלק ממנה רצה לחזור, למצוא את סופיה ולהסביר, להתנצל בפני תיאו... אבל היא חששה שתגרום יותר נזק מאשר תועלת ולכן, במקום זאת, לאחר שנעה צעד קדימה ואחד לאחור, התמוטטה על הדשא הרך שמול האגם החלק, דמוי המראה, שהשתרע מתחת לשמי הלילה.

היא התנגדה לדחף להציץ אל מעמקי המים, כי לא רצתה לראות מה ישתקף אליה. ידיה התהדקו על צוואר הזכוכית הקריר של בקבוק השמפניה שלקחה בלי משים, כשהטיחה מילים שאיימו לנתק את הקשר בין שני אנשים, שברור היה שאהבו זה את זה. מעולם לא אהבה את המשקה, אבל אם הייתה אי פעם סיבה טובה להשתכר, בגיל עשרים-ושתיים, החליטה מריה שעכשיו הוא הזמן המתאים.

חלק ממנה היה מודע להיותה על סף התפלשות ברחמים עצמיים, והחלק האחר רצה להעניש, מתוך אמונה שאינה ראויה אפילו למעשה אנוכי זה. לא אחרי מה שעשתה עכשיו.

לתיאו, חברו הטוב ביותר של אחיה הבכור, היה חלק משמעותי בחייה, מאז יום הולדתה השש-עשרה. סבסטיאן ותיאו התחברו בקשר הדוק, לאחר עסקה שהועילה לשניהם, ולא היה בראשה זיכרון משפחתי אחד שבו לא נכח תיאו, בשש השנים האחרונות. מריה כבשה צחוק, לשימושה במילה 'משפחתי'. היא לא ראתה את אביה או את אימהּ החורגת כמעט שמונה-עשרה חודשים. וזה היה בסדר מבחינתה. במובנים מסוימים, הייתה להם חשיבות מעטה כל כך בחיי היום-יום שלה, עד שמדי פעם מחשבה או זיכרון אקראיים שעלו בה בהפתעה שבו להזכיר לה אותם.

היא תהתה מה יחשוב אביה, עליה ועל מה שקרה זה עתה. הוא בטח יביט בה במבט הזה, המבט שאומר שהוא לא באמת רואה אותה, אלא אישה אחרת – אישה שאהב אהבה מטורפת, עד שלא יכול היה להתאושש מאובדנה. ואז לפני שיתחיל, תתחיל מריה לדבר בעצמה, כי זה רק ידגיש שלא הייתה אימהּ, לא משנה כמה דומות היו במראן.

לא נותר לה שום דבר אחר מאימהּ, לא זיכרונות, לא ירושה – ולריה, אימהּ החורגת, דאגה לכך – למעט שרשרת אחת. זו שענדה, תמיד, אף ששימשה גם כעוגן וכמחווה לאישה שמתה כשהקריבה את חייה.

לכן, לא, אף שהדוכס הגולה, אדוארדו רוחאן דה לואן, יהיה חסר תועלת כמו תמיד בעניין מה שקרה זה עתה, ולריה תרחרח בבוז, תצהל משמחה ותצהיר שתמיד ידעה שהוא, ה'נער הזה', תיאו טרסי, יגרום אך ורק לצרות.

ומה היה פשעו של תיאו? אשמה, בגלל קרבתו לסבסטיאן. ולריה מעולם לא סלחה לסבסטיאן, על הצעדים הדרסטיים שנקט להציל את משפחתם מהשמדה מוחלטת. כשהייתה מריה בת שמונה, הכפיל אדוארדו את השקעתו בעסקת נפט בעלת סיכון גבוה במזרח התיכון ואיבד לא רק את כספו שלו, אלא אף חלק גדול שהיה שייך לבני אצולה אחרים מספרד. רגע מזעזע ומבייש, שאילץ את רוחאן דה לואן לגלות מספרד, אך אפשר להם לשמור על תוארם, שעבר בירושה.

הדבר היחיד שמנע מהם פשיטת רגל היה סֵב, שבגיל שמונה-עשרה השתלט על משאביהם הכספיים ועשה מה שצריך. כולל מכירת כמעט כל יצירת אומנות ופריט יקר ערך, שלא היה ממוסמר לרצפה. ולריה, שנישאה לאדוארדו רק עבור יוקרה וכסף, לא אהבה את זה כלל.

ועבור מריה? המשמעות הייתה להשאיר מאחור את כל מה שהכירה, לעבור מספרד לאיטליה ולהתחיל מחדש. אבל בליבה, ידעה שהנזק כבר נעשה. פתאום, לא הייתה בטוחה מריה אפילו לגבי הדברים שהיו הקבועים ביותר בחייה, התרחקה מחברים ומלימודים ובחרה במקום זאת לשקוע באומנות ובפיסול.

עד שהמכללה לאומנויות בלונדון קיבלה אותה לקורס והיא התאהבה במקום, באנשים ובחופש שמצאה, הרחק ממשפחתה. החברים שרכשה במהלך לימודיה, הדירה ששכרה עם שותפים... עכשיו, כשישבה על שפת הנהר, כל מה שרצתה היה לחזור לשם.

היא נאנחה בקול אל שמי הלילה ולחצה את כריות ידיה על עיניה.

אוי, אלוהים, מה היא עשתה?

"האם המקום הזה תפוס?"

מהרגע הראשון שראה מתיו את הדמות ליד אגם פרידו, תחושה משונה של שימור עצמי קראה לו להתרחק משם. לברוח. מהמרפסת הריקה, שהקיפה את אולם הנשפים של המלון ביונדורה, שבו נערך נשף הצדקה, ראה את שמלת התחרה הלבנה שלבשה האישה כהת-השיער זוהרת באור הירח. קנוקנות שיערה הארוך והמתולתל נפלו כמעט עד לירכיה וזיכרון הציור האהוב על אימו גזל את נשימתו. שנים שלא ראה או חשב על הציור וכשהדמות הסתובבה חזרה לאולם הנשפים, משהו בתווי פניה, שהוארו בקרני אור הירח כמו שמלתה, משך את עיניו וקרא לו.

מתיו מונטקור ידע שאל לו להתקרב לאישה אבודה כל כך במחשבותיה הפרטיות, אך לא היה יכול לעצור את עצמו. היה בה משהו יפהפייה, באופן כמעט טרגי. ומתיו עבר לא מעט טרגדיות. הוא ידע איך יכולים החיים להשתנות, ברגע אחד. הוא עמד להסתובב ולהתרחק מהדמות ומכיוון מחשבות אלה, שרק לעיתים רחוקות שקע בהן, כשראה אותה מרימה בקבוק שמפניה ולוגמת בחוסר מיומנות, מבלי להביא בחשבון את זרימת הבועות לפיה, וכמעט חייך כשהקצף מיהר לצאת מפי הבקבוק ואילץ את האישה להרחיק את הבקבוק השוצף לדשא לידה. כמעט חייך, כיוון שלחייך היה דבר שעשה מתיו לעיתים נדירות. הדמות ויתרה, מחתה את פיה בגב ידה, בלי כל עדינות, הניחה את הבקבוק בין קפלי חצאיתה ושבה לבחון את האגם. חוסר האכפתיות שלה מבגדיה רמזה על דעתה המוסחת. היא לא נראתה כמו מפתה מיומנת, שהייתה בת הזוג המועדפת עליו. הייתה בה תמימות, זוהר, וזו הייתה סיבה טובה מאוד להתרחק. אבל משהו בה משך אותו אליה – אף שהיה האדם האחרון לשחק את האביר על הסוס הלבן. לא. הוא היה החיה, שאימהות הזהירו את בנותיהן מפניו.

אולם לראשונה זה שנים, לא היה יכול למנוע מעצמו את הדחף, לבחון מקרוב את האישה שתפסה את עינו ואת דמיונו. הוא התרחק מהמרפסת, מותיר את המראות ואת הקולות של אולם הנשפים מאחוריו, וצעד לאיטו על הדשא הרך, עוצר כמטר מהמקום שבו ישבה.

"האם המקום הזה תפוס?"

היא נבהלה והביטה אליו ממקומה על הדשא, הלם צובע את תווי פניה. הוא בחר לדבר באנגלית – זו הייתה השפה הנפוצה ביותר בנשף ועל כן חשב שזה הימור בטוח, בהתחשב שזה מאוד לא סביר, שהיא מדברת צרפתית שווייצרית.

"אני חוששת שיש רק מקום בעמידה."

תגובתה הפתיעה אותו, כמו גם המבטא האירופאי העדין שלה. ספרדי, אולי? אולי, איטלקי? היא ראתה בהלם שלו כהתמדה והטתה את ראשה לאחור.

"תרגיש חופשי," הזמינה.

שוב קימט את מצחו, מבולבל – מה שהיה בלתי נסבל, עבור מתיו – והוא בחר להגיב. "זה ביטוי מוזר מאוד, לאישה בעלת מבטא אירופאי מעודן שכזה."

"וזו דרך מעודנת מאוד, לשאול אותי מהיכן אני."

ובעוד שמתיו בהחלט לא אהב בלבול, גילה שכיוון שיחתה מצא חן בעיניו. נשים רבות מדי, מיד לאחר שהבינו מי הוא, בחרו במתקפה בכל הכוח מהסוג החושני, הדבר היחיד שהגיב אליו. אבל הוא לא ראה בעיניה את ההכרה מי הוא. כשפנתה לבסוף להביט בו, נדמה היה שהאישה הביטה בתווי פניו, כאילו הביטה על האופק הרחוק. וארור יהיה אם לא היה בו חלק שהיה מרוצה מכך.

הוא התיישב לצידה על הדשא והרגיש באנחת רווחה נמלטת מפיו. הוא שמח להתרחק מאולם הנשפים. הוא שנא את החלק הזה בתפקידו, כמנכ"ל תעשיות הכרייה של מונטקור. 'פטפוטים', כך כינה אותם מלקולם. מתיו העדיף לכנות זאת בזבוז זמן. אבל הוא ידע שלא להתווכח עם המנהל הבכיר שלו, חברו הוותיק ומי שהיה פעם האפוטרופוס החוקי שלו. שר המסחר של יונדורה החליט כי נשף הצדקה יהיה זירה ניטרלית, לבדוק את השטח למיזם כרייה משותף אפשרי במדינה האירופאית הקטנה. מתיו התחבט בעניין – הוא לא היה בטוח, אם ליונדורה אכן יש את התשתית הכלכלית להתמודד עם פרויקט שאפתני כל כך. אבל הוא לא היה מוכן לבטל את זה לגמרי. עדיין לא. בימים אלה, היה מתיו בררני מאוד בפרויקטים שלו, רק משום שהוא יכול.

מזווית העין, ראה את האישה שלידו – צעירה, הבחין כעת משהיה קרוב – מוחה בדיסקרטיות את לחייה. לכלוך דשא, או בועת שמפניה מקודם? דמעה, אולי?

הפעולה שחררה שובל של בושם, שחלף לעברו באוויר הלילה החמים, מקניט את חושיו בניחוחי מרווה ובמשהו שהזכיר לו את הים... מלח, הבין. למרבה הפתעתו, התייבש פיו ותשוקה התפשטה בגופו.

"אתה רוצה קצת?"

הוא הניד בראשו, לבקבוק שדחפה בברכה. לעיתים נדירות שתה מתיו, כי סירב לאפשר לדבר כלשהו להקהות את חושיו במידה כזו. אך עלתה בו מחשבה, שאולי כבר היה שיכור מעט, מהאישה ומהמצב אליו נקלע.

הם ישבו זמן מה בשתיקה, כאילו אף אחד מהם לא הרגיש חובה לדבר. זו הייתה הקלה מבורכת, אחרי השעות שבהן שידל אותו שר המסחר בנשף. לסבול שאלות לא רצויות ופולשניות, שהיו כמעט ריטואליות בכל משא ומתן. מה דעתך על יונדורה? מה חשבת על עיר הבירה קאלייר? טעמת כבר את המאכל הלאומי שלנו? ההתקפה שקיבל מתיו מהאיש, כשנהג לכאן משוויץ, ואשר התכוון לנהוג חזרה מבלי לדגום אף אחת מתענוגות האומה הגאה הזו, הייתה ברורה ומסתייגת. לא שזה היה משנה – חביבות לא הטרידה את מתיו, כבר זמן רב. הוא לא היה צריך. הוא היה האיש הרביעי בעושרו בכל אירופה, הן ברווחיו והן בשווי נקי. אנשים פנו אליו.

אך לא האישה הזו.

"אתה חושב שיש דברים שלא ניתן לסלוח עליהם?" שאלה לאוויר הלילה, מבלי להביט בו.

למען האמת, הוא לא היה יכול לחשוב מה עשו לאישה זו, שאפילו לא ידעה לשתות בקבוק שמפניה, שהיה כל כך בלתי נסלח. עם זאת, הוא ידע שכן, שיש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. על כן בחר את דבריו בקפידה. "אני חושב, שלכל סיפור יש שני צדדים."

נראה שחשבה על זה, כאילו שקלה את דבריה בזהירות באותה מידה. "בגללי, זוג מאורס נפרד הערב."

"באמת?" הוא לא היה יכול לעצור את מילת ההפתעה שנפלטה מפיו. "אם כך, או שהוא אינו ראוי לאירוסין אלה, או שהיא לא הייתה בטוחה דייה ברגשותיה."

"כל כך פשוט?" שאלה על הצהרתו הבוטה.

"כך זה בדרך כלל, לאחר שאתה מוציא את הרגשות מהמשוואה." הוא היה טוב בזה. הוא היה מוכרח להיות. "את אוהבת אותו?" שאל בסקרנות אמיתית.

"חשבתי שכן."

הוא הכיר את התחושה הזו. "אם כך, הוא שיקר לך, או לה."

"זה לא מה שאתה חושב. היו לו סיבות."

"תמיד יש סיבות."

"לא, זאת אומרת... הוא אף פעם... אני אף פעם לא..."

הוא קימט את מצחו לבלבולה, אינו מבין מדוע אינה מוצאת את המילים.

אז, היא פנתה אליו לראשונה ויופייה היכה בו בכל הכוח. "איך זה להתנשק?"

הוא פלט נשיפה, שלא קלט שעצר בתוכו. "חשבת שאת אוהבת אותו, אבל מעולם לא התנשקת?" שאל, ולא הצליח להסתיר את חוסר האמון בנימתו.

אולי אני לא יודעת מהי אהבה.

היא לא אמרה את המילים בקול, באותו מבטא עשיר, אך פניה היו כה אקספרסיביים, שכמעט והיה יכול לקרוא את מחשבותיה. הוא היה רגיל למסכות מיומנות של נשים, שהיו נחושות לפתות אותו. אך פניה שלה? הן היו פתוחות כל כך, חושפניות כל כך, שזה הסיח את דעתו לרגע.

עורה זהר לאור הירח, כמו שמלת התחרה הלבנה שלה. חסר כל פגם. לסתה הייתה חזקה, כמעט זוויתית, עקשנית, אפילו, אבל משכה את עינו לשפתיה הוורודות המושלמות, שהבהיקו. גבותיה הכהות מעל לעיניה הכהות, לא התשתלטו על צבע עיניה העשיר והעמוק, שהביטו בו בבלבול ותקווה – ובבקשה שלא היה בטוח לגמרי שאינה מודעת לה.

איך זה להתנשק?

מריה הייתה נבוכה. היא לא הייתה צריכה לשאול שאלה כזו. במיוחד לא מגבר כמוהו. אולי לא ידעה מי הוא – וזו חלק מהסיבה, שהרגישה שהיא יכולה לבטא את אשר עלה על ליבה – אבל היא לא הייתה צריכה לדעת את שמו, כדי לראות שהוא בהחלט ידע איך זה לנשק, לגעת... ל... מיד הסיטה את מחשבותיה, לפני שתסגירן.

סומק עלה על לחייה והיא קיוותה שלא יבחין בו, בחשיכת הלילה. היא הרגישה נאיבית וחסרת עידון במחיצתו. וקטנה. מכיוון ש... גופו, נוכחותו, הם היו עצומים. היא ראתה את רוחב זרועותיו המרשים, כשהתיישב והשעין את משקלו לאחור על ידיו. זרועות ושרירים, שנראו רחבים דיים להקיף את מותניה בשתי ידיו. לולא בקבוק השמפניה, הייתה מהדקת את ירכיה זו לזו, בגלל התחושה שגדלה בתוכה. אולי הייתה תמימה, אבל היא ידעה שתחושת הגירוי המפתיעה שהוצתה בתוכה, הייתה תחושה שהרגישה לעיתים נדירות, אפילו עם תיאו.

היא הסתובבה אליו, אך אפילו אז, כל תו על פניו זהר. עצמות לחייו הקשות, שבלטו מהזקן הקצר שעיטר את קו לסתו החזק, מסגרו שפתיים חושניות. גבות כיסו את עיניו בצבע הדבש-ירוק, בהירות כל כך שכמעט יכלה לאבד את עצמה במעמקיהן.

היא חשבה שהוא לא יענה וכמעט נבהלה כשאכן דיבר.

"יש הרבה סוגים של נשיקות. נשיקות מניפולטיביות, שמטרתן היא להשיג את מה שאת רוצה. נשיקות אכזריות, להעניש." אחר כך, תתהה מדוע בחר להתחיל בשני תיאורים אלה ראשונים. "נשיקות רכות ועדינות, שאימא נותנת לבתה," הוא אמר, טון קולו לא מובן לה, וגרם לכמיהה פתאומית בבור ליבה. "נשיקות מלאות תשוקה עזה, חסרות דעת ואנוכיות."

היא פנתה אליו, ונבהלה כשגילתה שהביט בה בדריכות כל כך. כאילו ניסה לפצח משהו. כאילו... לא. אין ספק שרק היא, התוהה איך זה יהיה להתנשק עם הגבר הזה.

"אבל, הנשיקה הראשונה שלך? בכנות? מן הסתם, תהיה מסורבלת ומבולגנת."

מריה הרגישה מעט עצובה על כך. כאילו איכשהו, גזל ממנה את ההבטחה למשהו שיהיה... טוב?

"אם כך, אולי כדאי שאני פשוט אסלק את זה מהדרך."

הוא פלט צחוק עדין – לא עליה, הבינה.

איתה. והיה הבדל בין שניהם.

"אולי," הוא אמר בצער.

"אז, האם תעשה זאת? תסכים לנשק אותי?"

הוא פגש במבטה, הגבר הזה, שאת שמו אפילו לא ידעה. והיא הרגישה את זה. את ההמהום הנמוך בגופה, כאילו מבטו החודר יכול להגיע למעמקי נשמתה ולהבין אותה. זה מה שרצתה, הבינה. כל הזמן הזה, כל השנים האלה. שמישהו יבין אותה. וכשיעשה זאת, יבחר להישאר.

עיניו שוטטו על פניה, חיפשו דבר שלא ידעה מה הוא. שערות זרועותיה סמרו. היא התנגדה לדחף לרעוד תחת מבטו, כי פחדה. לא ממנו, אלא ממה שקורה לה. מעולם לא רצתה דבר, כפי שרצתה את נשיקתו. קמט קל עלה לרגע על מצחו, כאילו נלחם באיזה קרב פנימי, שלא יכלה לדעת מהו. הוא הושיט את ידו והרים את סנטרה באצבעו, מביט בה, כמעט בוחן אותה.

"את בטוחה?"

היא הנהנה, אינה מסוגלת לדבר. היא תהתה אם יסתלק מהמקום, או שייכנע לקשר הזה שנארג סביבם והפריד בינם לבין שאר העולם. הוא נע לאט, כאילו נתן לה הזדמנות לשנות את דעתה. היא התבוננה, פעורת עיניים ומרותקת, כשהרכין את ראשו לעברה, ו... במקום ללחוץ את שפתיו על שפתיה, הוא חלף מעליהן, הצמיד את לחיו אל לחייה, כמעט מלטף אותה, חום שוטף את עורה ואת ליבה, והיא שמעה אותו שואף אוויר לריאותיו, כאילו שאף את ניחוחה לתוכו, ואז הפנה את ראשו אליה ונישק בנשיקה קלה מעל לשפתיה. פעם, ואז שוב.

ליבה נסק, מהתחושה העדינה אך התקיפה של שפתיו על שפתיה. משהו מתוכה עלה על פני שטח עורה, זועק בה לגעת בו, להרגיש יותר ממגע פשוט של אצבעו מתחת לסנטרה ושפתיו על שפתיה.

כשהיא נואשת ומפחדת שיתרחק, שייקח את זה ממנה, הרימה את ידיה חסרות המיומנות לשני צידי פניו, שיער זקנו הרך על כף ידה, אצבעותיה מברישות את תלתלי שיערו המשיי והעבה. היא אחזה בו בעדינות ומשכה אותו אליה, למקרה שיתרחק.

שפתיו ריחפו בקושי מסנטימטר מעל לשפתיה, היא הרגישה את נשימתו מעליה, שאפה אותו לריאותיה ובטנה התכווצה, כשהצטערה מאוד שלא ידעה מה לעשות. במקום זאת, נותרו כך, מרחפים זה ליד זה, אש נצרבת בעורקיה, ליבה פועם בפראות, עד שחשבה שלעולם לא תשוב לאיזון. ואז, כאחד, הם נעו זה לקראת זה – היא פתחה את פיה, ללשון שלחצה על תפר שפתיה ופגשה בה בלשונה, המומה מהתחושה שלו על עורה, בתוכה, שמילאה אותה ושימחה אותה לחלוטין. היא איבדה את עצמה בנשיקה, בריקוד גופם, בתחושה המסחררת שכמעט והשתלטה על כולה.

היא הרגישה את ידיו בשיערה, את אצבעותיו על תלתליה העבים, מתהדקות רק מעט באופן שגרם לה, באופן מוזר, להרגיש בטוחה ונחשקת גם יחד. היא נצמדה לתחושה זו, מנסה להיאחז בכל אחד משלל הרגשות והתשוקות שחילץ ממנה רק בנשיקה.

היא לא הצליחה לעצור את אנקות ההנאה שיצאו מבין שפתיה אל שפתיו והתחרטה על כך מיד, כשעצר לבסוף את הנשיקה, והניח את מצחו על מצחה, מתנשף בחוזקה כמוה, כאילו היה המום כמותה.

"האם... זה תמיד כך?" העזה לשאול.

"לא," הוא ענה בחשכה. "אף פעם לא."

הוא לקח את ידה בידו, מושך אותה בעדינות מצד פניו, אגודלו לוחץ על כף ידה ומרגיע מעט את הכאב, עד שנגע מעל לצלקת, שנמתחה מעל לכף ידה ועד לפרק ידה. היא משכה את ידה מידו ושפשפה מעל לצלקת באגודלה, לא מכאב אלא בגלל העקצוצים והניצוצות שמגעו יצר שם.

היא פלטה צחוק קצר, להסוות את ההלם שלה מהעונג שהעניק לה זה עתה.

"אימי החורגת שונאת אותן."

"את מה?" הוא שאל בבלבול.

היא ירתה בו מבט קודר. ברור שלא החמיץ את הצלקות הקשות הקטנות סביב כריות אצבעותיה ואת צלקת הכוויה הגדולה, שבראש קשת האלכסונית של כף ידה.

"הידיים שלי. הצלקות. היא חושבת שלכל הנשים המיוחסות צריכות להיות ידיים עדינות ללא רבב ומעודנות, ושעליהן לשטוף אותן בחלב מדי יום."

"ולישון על עלי ורדים, ברור."

"ולעטוף את עצמן בצמר גפן," היא ענתה והמשיכה במשחק המילים שלהם.

"ומה את חושבת?" הוא שאל בשקט, כאילו מכביד על תשובתה יותר משמחשבותיה הכבידו עליה.

מריה הפכה את כפות ידיה ובחנה אותן ללא משוא פנים, לראשונה מזה זמן רב. היא ראתה בהן לא רק כחלק של גופה, אלא ככלי שהשתמשה בו ליצור את תכשיטיה, לעצב מתכות יקרות, ליצור דברים יפים.

"אני חושבת, שהן מעידות על עבודה קשה והקרבה, לקחים שהרווחתי ביושר, ואני גאה בכל אחד מהם."

היה מוזר, לשמוע אותה מדברת על הדבר שהכתים כל כך הרבה מחייו, בקול מלא גאווה והתרסה ולא בסלידה או משיכה חולנית. הוא בהחלט פגש בשתי התגובות האלה. והיה גם את הסוג האחר. את הנשים שפשוט ראו את מה שיכול היה לתת להן, למרות הצלקות שכיסו כמעט את כל פלג גופו העליון. נשים שהתעניינו יותר בעושרו, או בעונג שהיה יכול להעניק להן.

"אתה לא תבין," היא אמרה בביטול והוא צחק. בקול, ממעמקי בטנו. היא פנתה אליו, סקרנות מאירה את עיניה.

הוא הנהן פעם אחת, שחרר במהירות את עניבתו, את הכפתור שמתחת, והניע את ראשו הצידה, מושך מעט בצווארון חולצתו. הוא ידע שהיא תראה את רצועות הצלקות שליחכו על צווארו ונצצו באור הירח. אז הרים את זרועו, שחרר את חפת חולצתו וחשף את שולי הצלקות, שהגיעו מצווארו עד לפרק כף ידו.

"אני מצטערת."

כששב וסגר את חפת חולצתו, וויתר על הכפתור בצווארו, חשב כמה פעמים שמע את המשפט הזה. המון פעמים. מהרופאים ומהאחיות שטיפלו בו בהתחלה, אפילו ממלקולם. וגרוע מכך, מהנשים שהחליטו שאינן יכולות לשאת להיות בקרבתו, לגעת בו. לכולם היה הטון הזה. מתנצל ולעיתים קרובות, נגעל. אך בקולה של האישה הזו לא היה אף אחד מאלה ולראשונה, מצא את עצמו שואל, "על מה?"

"שאתה מרגיש שעליך להסתיר אותן."

טלטלה חלפה בגופו. איש מעולם לא אמר לו את זה. איש מעולם לא קיבל את הצלקות שלו בפשטות כל כך, ומוחו התרוקן. טוב, כמעט התרוקן. כי פתאום, הוא הושלך חזרה לזיכרון נשיקתם. הוא לא שיקר, כשאמר שזה מעולם לא היה כך עבורו.

אפילו עכשיו, הרגיש את פעימות התשוקה מתפתלות בתוכו. ליבו דהר עדיין, מה שככל הנראה הסביר מדוע הראה לה את הצלקות. אולי באופן לא מודע, ניסה להפחיד אותה. משום שהיא איימה למוטט אותו, באופן שמעולם לא חווה.

נשיקות מלאות תשוקה עזה, חסרות דעת ואנוכיות.

דבריו חזרו לרדוף אותו והוא הבין את האמת שבהם. כי זה אכן הפך אותו לאנוכי. הנשיקה שלה גרמה לו לרצות יותר, צורך שעלה בו, שדרש סיפוק. יותר. הוא צחק על עצמו, בציניות. הוא לא רק רצה יותר, הוא רצה הכול. כל מה שיכלה לתת לו. צורך נורה בדמו, פועם בכבדות בעורקיו. הוא נלחם בדחף, למשוך אותה אל חיקו ולחגוג עליה כמו החיה שהיה.

"הן נוצרו מהתכה," היא אמרה, מפלחת מבעד לתשוקה המשתוללת שחש ומשכה אותו חזרה להווה. "זה – "

"אני יודע מה זו התכה." קולו נשמע קשה מכפי שהתכוון והיא הבחינה בזה, לפי הבלבול על פניה. "עניין מקצועי. כרייה."

היא הנהנה, כאילו זה מסביר הכול, כולל השווי הנקי שלו, 7.4 מיליארד דולר, שברור היה שלא ידעה עליו. "אבל אתה לא אוהב את זה," קבעה.

"אני לא אוהב אש."

"אני לא יכולה לעבוד, בלי אש," היא ענתה ולא התעכבה על הסיבה האפשרית לפציעותיו. היא טפחה על צמידי הכסף, שהיו תלויים ברפיון סביב פרק ידה. תכשיטים. היא בטח מייצרת תכשיטים.

הוא הצטער שאמרה את זה. כי עכשיו, הייתה במוחו תמונה שלה מעצבת את הכסף המותך, מרסנת את כוח האש והחום – האויב הגדול ביותר שלו – ומכופפות אותם לרצונה. זה ידרוש מידה רבה יותר של כוח, מכפי שחשב שיש בה רק לפני עשר דקות. אבל כשהסתכל עליה עכשיו, על הגאווה והביטחון בעבודתה... אפילו על הצלקות שלה, היא נראתה מרהיבה בעיניו.

"זו אחת מיצירותייך?"

"כן. היצירה הראשונה שלי," אמרה באהבה על צמיד הכסף הפשוט, לא מלוטש כמו רבים אחרים, אלא מוכה, חבול, כלל לא מושלם.

מתיו לא קלט כמה חזק היה האור שהגיע מאולם הנשפים, עד לאחר שכבה. נשף הצדקה הסתיים ונראה כי צוות המלון סיים את עבודת הניקיון שלו. מבט קצר בשעונו הראה שהשעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר.

"מה תעשי עכשיו?" הוא שאל, כמעט בחוסר רצון.

היא נענעה בראשה ומשכה בכתפיה העדינות. "לא יודעת. אני לא יכולה לחזור לסוויטות, כי אחי יהיה שם ואני לא מוכנה ל..." קולה, בעל המבטא העשיר, דעך.

"את לא יכולה להישאר כאן, כל הלילה."

אולי הוא מנוול, אבל הוא לא היה כל כך מנוול. היא התחילה לרעוד, כאילו האור העדין מהמלון שמאחוריהם נתן מעט חום, לפני שכבה. הוא הסיר את הז'קט מכתפיו והניח אותו סביב כתפיה, כשהוא מתנגד לדחף להחליק את הבד על גופה העדין. היא חייכה אליו בתודה והיא קילל את התמימות הזוהרת בעיניה. לו רק...

"המלון מלא, בגלל נשף הצדקה. את יכולה ללון בסוויטה שלי."

ולראשונה באותו לילה, נדמה היה כאילו דבריו שברו את הכישוף. הנה, סוף סוף היה ההיסוס, תחושת חוסר ביטחון לגבי כוונותיו. לגביו. זה היה צפוי למדי, מנשים שהסתבכו מעל לראש, שלא היו ממש מוכנות 'לישון עם החיה' כפי ששמע שתיארו אותו. היא לא צריכה לדאוג. הוא לעולם לא יוכל לגעת באישה תמימה כמוה.

"הסוויטה תהיה שלך. לבד." סיכם, בקול תקיף.

"ומה איתך?"

"אני אהיה בסדר," הוא אמר, קם והדף את תשוקתו אליה. הוא הושיט לה את ידו. "בואי."