אהבה מפורסמת

 1

"את מפורסמת, פטריק," ג'ייק קורץ לי ואני עושה פרצוף. זאת בדיחה קבועה אצלנו מאז שבכיתה ה' השתתפתי בהפקה של "שלושת הסטוג'ס" בבית־הספר. שיחקתי בתפקיד הילד, ועד סוף השנה כולם קראו לי "פטריק" שהאמת היא שזה בכלל לא שם שנשמע קרוב אפילו לפייג', אבל נגיד. הילדים בשכבה שלי לא היו מי־יודע־מה יצירתיים.

אני עונה לו כמו שאני עונה תמיד: "הֵי, לפחות אני מפורסמת במשהו."

האמת שתמיד הייתי קצת אחרת. כמו כפתור במעיל שלא לגמרי תואם לחור שלו. הצעירה בארבעה אחים, ילידת פורטלנד עם דיכאון עונתי חריף, ופשוט... לא משתלבת. לא במשפחה שלי ולא בעיר שבה נולדתי. לפעמים אפילו לא עם ג'ייק, שבעשרים הדקות האחרונות הרצה לי על השפעתם המזיקה לבריאות של מוצרי חלב. הוא הפסיק רק מפני שמודעה על המחזה האחרון שבו הופעתי תלויה בכניסה לפָּאוֶולס. תלינו אותה שם בחודש שעבר. אני מופתעת שעוד לא הורידו אותה.

ג'ייק ואני צמד־חמד מאז שהיינו בחיתולים, אבל אנחנו הפכים מוחלטים. הוא שקט ואינטלקטואלי ומוכשר בטירוף - הוא עוד ישנה את העולם. אני די פטפטנית והולך לי בסדר בלימודים, אבל אני צריכה לעבוד על כך קשה. אין לי כשרון טבעי כמו לג'ייק, לביולוגיה או לכימיה. או, אם להודות בכנות, לשום מקצוע אחר.

חוץ מתיאטרון.

"איך אין לך עדיין תצלום פנים נורמלי?" שואלת קסנדרה. היא מושכת באחת מצמותיה ומרימה גבות לכיווני. היא פצפונת, אבל האישיות שלה ענקית, וגם השיער שלה - סבך עצום של תלתלים בלונדיניים שאף פעם לא נשאר רק על הראש שלה. נראה לא הגיוני שהיא לא השחקנית בשלישייה העליזה שלנו. היא מתנהגת כאילו היא תמיד על הבמה, והתנהגה כך גם מאז שהכרתי אותה, כשהיינו בנות חמש. אבל היא רוצה להיות ביולוגית ימית.

"ג'ייק הבטיח שהוא יצלם," אני אומרת ובוהה במודעה. אין תצלום ליד השם שלי, רק שטח ריק. פייג' מי? ביקשתי מג'ייק לצלם אותי לפני חודש לפחות, אבל הוא היה עסוק במחאות כמעט כל סוף שבוע.

ג'ייק תמיד מוחה נגד משהו. פלסטיק, מבנים, כריתת עצים, פופקורן. בקולנוע מוכרים מהסוג המהונדס גנטית. הפסדנו שבוע מהחיים שלנו על הגרעינים האלה.

קסנדרה מסתכלת על ג'ייק ברחמים ופונה אליי. "אם הקריירה שלך בידיים שלו, את תגמרי בפינוי אשפה." הוא מנסה להתערב אבל קסנדרה ממשיכה. "מה שאני רוצה לומר הוא - אני אצלם אותך." היא מעבירה קדימה את התיק שלה ומוציאה ממנו משהו. "יש לי מצלמה חדשה."

"אין מצב." ג'ייק חוטף לה אותה מהיד וקסנדרה מוחה בקול. "איך הצלחת להתארגן על דבר כזה?" הוא שואל.

"עשיתי בייביסיטר," היא מכריזה בגאווה.

"מגניב. נוכל לצלם בהפגנה בשבוע הבא. אם יֵצאו תמונות טובות, נוכל בטוח לשלוח אותן לעיתון."

"עוד הפגנה?" אני שואלת, מנסה לא להישמע מאוכזבת אבל לא משקיעה בכך יותר מדי מאמץ.

ג'ייק מסתכל עליי בפרצוף חמור שאני כבר מכירה היטב. "הן יפסיקו כשייפסק הזיהום, כשחיות יזכו ליחס אנושי. כשבני־האדם יתחילו לקחת אחריות על עצמם ועל הכוכב שהם חיים עליו."

"סליחה," אני ממלמלת.

תמיד לא נעים לי לא לתמוך בכל המטרות הנעלות המתחלפות של ג'ייק. כלומר, גם אני רוצה עולם טוב יותר, פשוט לפעמים אני גם רוצה ללכת לסרט.

קסנדרה מניחה את כף ידה על השכם שלי ומסובבת אותי בחזרה ללוח המודעות. "אולי יש משהו טוב ב׳אלדין׳ בסוף השבוע."

אנחנו עוברות על המודעות אבל אני לא ממש מתעמקת, ומציצה בג'ייק שמתעסק עם המצלמה של קסנדרה. לא ראיתי אותו כל־כך מתלהב ממשהו מאז שסטארבקס עברו להשתמש בכלים מתכלים.

"אני לא מאמינה!" צווחת קסנדרה ואני ממהרת לכסות את האוזניים בכפות ידיי. ג'ייק כמעט מפיל את המצלמה.

"מה עובר עלייך?" הוא שואל.

"תראו תראו תראו!" היא מצביעה על הלוח. "אתם רואים מה שאני רואה?"

אני מסתכלת לאן שהיא מצביעה. זו מודעה ל"נעולים", ספר שקסנדרה אובססיבית עליו. טוב, שלושה ספרים בעצם. מדובר בטרילוגיה, אבל רק שניים כבר התפרסמו, והם רבי־מכר מטורפים בכל העולם. כתבה אותם אישה בשם פרקר וויטר, והם מספרים על בחורה שמגיעה לאי בודד קסום בעקבות התרסקות מטוס. לבחור שניצל יחד איתה (שהוא גם במקרה החבר הכי טוב של בן־הזוג שלה) יש מין חיבור על־טבעי מיוחד לאי, ושניהם מתאהבים. אבל היא גם מאוהבת בחבר הקודם שלה, שלמיטב ידיעתה כבר לא בחיים כי שלושתם היו על המטוס ביחד. עוד לא קראתי את הספרים, אבל בדקתי קצת בגוגל כי קסנדרה לא סתמה בקשר לזה. לא ייאמן כמה חומר יש על הטרילוגיה הזאת ברשת. מאות־אלפי סרטוני יוטיוב, דיונים בפורומים, ספרות מעריצים אינסופית. נואה ואוגוסט הם רומיאו ויוליה החדשים, מסתבר. קסנדרה עמדה בתור בחנות הספרים "בארנס אנד נובל" בשתים־עשרה בלילה כשהספר השני יצא. השלישי והאחרון אמור לצאת לאור בנובמבר.

"הולכים לעשות פה אודישנים!" קסנדרה צורחת ומתחילה לרקוד על קצות האצבעות בחצי עיגול.

אני מצמצמת עיניים אל המודעה.

"אודישנים לְמה?" שואל ג'ייק ומחזיר לה את המצלמה.

"לסרט."

הבטן שלי עושה סלטה קטנה בהתאמה לרגליה המרקדות של קסנדרה, וכשאני מרימה אליה מבט אני רואה אותה מחייכת אליי מאוזן לאוזן. "פתאום מעניין אותך?"

למרות שאנחנו בפורטלנד, עיר שמושכת קהל אמנותי גדול יחסית, כמעט לא מצלמים כאן סרטים, ואף פעם לא באים לכאן מלהקים לחפש שחקנים. אודישנים לסרטים זה לאנשים שגרים בלוס אנג'לס - ואני אפילו לא ביקרתי שם.

התחננתי בפני ההורים שלי שיתנו לי לנסוע לקליפורניה, אבל הם תמיד אומרים שזה יפריע לי בלימודים. מה שהם באמת מתכוונים לומר הוא שאני הצעירה מבין ארבעה, ומבחינתם כרטיס טיסה שלא קשור ישירות לחתונה או לוויה אינו ריאלי.

זה לא אומר שאני לא נבחנת כאן, אני כן, אבל בעיקר להפקות בתיאטרון הקהילתי, כמו המודעה בלי תצלום־פנים שעליה הסתכלנו. אבל סרט אמיתי? כזאת הזדמנות עוד לא הייתה לי.

כשאני כבר מקבלת תפקיד - בהצגה או בפרסומת מקומית או משהו בסגנון - כמעט תמיד מלהקים אותי לתפקיד הילדה, למרות שאני בת שבע־עשרה. אני מרגישה כאילו אני משחקת את אותו תפקיד כבר עשר שנים. אני מטר חמישים ושתיים, כלומר, נמוכה יחסית אפילו לבת שתים־עשרה. יש לי שיער ג'ינג'י ארוך וקצת גלי - לא בדיוק מתולתל ולא חלק - ומלא נמשים על הפנים, מה שלא בדיוק משדר גיבורה ראשית קלאסית. אבל האחות הקטנה הפרחחית? בזה אני אלופה. מעניין אם יש אחות ב"נעולים".

"איפה זה?" אני שואלת במבט מורכן, שייראה כאילו לא ממש אכפת לי, אבל מאחר שמדובר כאן בג'ייק ובקסנדרה, אף אחד לא קונה את האדישות המעושה.

"בשבת, ב׳אלדין׳." ג'ייק מוריד את המודעה ונותן לי אותה.

"אולי עוד אנשים ירצו לראות את זה," אני אומרת.

"אז נקרא לזה צמצום התחרות," קסנדרה משלבת זרוע בזרועי. "תבטיחי שתחשבי על כך."

היא מחייכת אליי ואני יודעת שהיא יודעת שאני אלך. אבל היא גם מודעת לכלל הזהב שלי בקשר לאודישנים: אף פעם לא לספר שאני ניגשת.

אולי בגלל שאני הקטנה במשפחה גדולה, אני תמיד מצפה לאכזבות. הסיסמה הבלתי־כתובה בבית שלנו אומרת: אם תישאר קרוב לקרקע יהיה לך פחות ליפול. זה עבד להורים שלי, כנראה. שניהם מורים בבית־ספר יסודי, כשלעצמו דבר נפלא, אבל לא נראה לי שלמקצועות האלה הם באמת קיוו. אמא שלי רצתה להיות שחקנית. היא השתתפה בכמה הפקות מקומיות כשהייתה צעירה, אבל הפסיקה כשאחי הבכור נולד. היא אף פעם לא מדברת על כך אבל אני יודעת שהיא מתחרטת. פעם חיפשתי שרשרת בקופסת התכשיטים שלה ונתקלתי במעטפה מלאה בכרטיסי תיאטרון. מחזות והצגות שאמא שלי הלכה לראות. היו שם אפילו כמה משנות השבעים, כשההורים שלי עוד בכלל לא היו ביחד. אולי כרטיסים מהפקות שהיא השתתפה בהן. נראה לי שמי ששומר כאלה דברים כנראה קצת מצטער שהעניינים לא התגלגלו אחרת. ואני? אני לא רוצה ערֵמה של כרטיסי תיאטרון תחובה במעטפה בתחתית תיבת התכשיטים שלי. אני רוצה כרזות ממוסגרות עם השם שלי. כאלה מזכרות אני רוצה. מזכרות שאנשים יכולים לראות.

ג'ייק מניח יד על הכתף שלי. "את תהיי אוגוסט מדהימה," הוא מודיע לי.

"אוגוסט?" אני מביטה בו בתמיהה.

"מה?" הוא אומר בחיוך נבוך שהולך ומתרחב, "אני משתדל להישאר מעודכן בתרבות הפופולרית."

"את לא מאמינה איזה מעולה הוא," אומרת קסנדרה ומשחילה אצבעות בתלתל מסולסל. "אין לי מושג איך אני מחכה עד נובמבר לגלות איך הסיפור נגמר."

ג'ייק מהנהן.

"ברצינות?" אני אומרת. "אתם שניכם צריכים לפתוח קבוצת תמיכה."

"אני כבר בקבוצה," אומרת קסנדרה. "אנחנו נפגשים בימי ראשון. גם בשלישי, אם מדובר בשבוע של קריז קשה במיוחד."

ג'ייק צוחק וארשת פניי מיואשת. "את לא נורמלית."

"אבל את מתה עליי," היא מגרגרת, מצמידה אף ללחי שלי.

"למרות זאת," אני אומרת.

"הֵי," היא מתרחקת קצת. "מדובר ביצירות ספרותיות איכותיות."

"כך גם אמרת על 'משמיִם'. ואלה סתם ספרים על מלאכים חרמנים."

"מלאכים שומרים," מתקנת אותי קסנדרה ומעיפה צמה מעל הכתף. "לא אשמתי שאת לא יודעת להעריך רומנים גדולים."

"אני דווקא יודעת," אני אומרת.

"העובדה שקראת את 'ביבר הזכוכית' שבעים ושתיים פעם לא הופכת אותו לספר. מצטערת." קסנדרה מעקמת את האף כלפיי.

"כן, אבל זאת עדיין יצירה ספרותית איכותית," אני מחזירה לה.

לא שאני לא קוראת רומנים. אני כן, אבל לא כמו שאני קוראת תסריטים. כאילו, אני אוהבת את ג'יין אוסטן ובטח קראתי את "התפסן בשדה השיפון" איזה שבע פעמים מאז כיתה ח', אבל בדרך כלל אני קוראת תסריטים. קראתי פחות או יותר כל מה ש"פאוולס" אי־פעם החזיקו במחסנים שלהם, ומדובר בהמון תסריטים. יש להם הכול, מ"תינוקה של רוזמרי" עד "פיץ' פרפקט", ואני אוהבת לשבת בחנות בסופי שבוע גשומים ולבחור לי מה שהגיע מהתסריטים שעכשיו בצילומים. כמה מהם אני מכירה בעל פה, ולפתוח בעמוד הראשון זה מבחינתי קצת כמו לשמוע את השיר הכי אהוב מתחיל להתנגן ברדיו. השיר שכולם מכירים את כל המילים שלו. כשהייתי קטנה הייתי מדקלמת שורות מול המראה בחדר. סקרלט אוהרה, הולי גולייטלי. הייתי מעמידה פנים שאני אודרי הפבורן או מריל סטריפ ומשתתפת בסרט שכל העולם הולך לראות.

אני עדיין עושה את השטויות האלה לפעמים.

"מה בא לכם לעשות היום?" שואלת קסנדרה.

אני מציצה בשעון שקיבלתי מג'ייק במתנה ליום הולדתי החמישה־עשר. מצויר עליו מיקי מאוס והידיים עטויות הכפפות הן מחוגי השעות והדקות. ג'ייק הוסיף עליו חריטה: "מהחתול לעכבר." פעם אלה היו התחפושות הקבועות שלנו בהאלוׄוין. הוא התחפש לחתול ואני לעכבר והוא היה רודף אחריי כל הזמן ברחוב כשהלכנו לבקש ממתקים. לפעמים אני מדמיינת שנהיה יחד, בעתיד, ואז תתווסף לכך משמעות חדשה. הוא יגיד משהו בסגנון, "רדפתי אחרייך שנים ועכשיו את סופסוף שלי." אני יודעת שזה דבילי, אבל עדיין, זה יהיה סיפור מעולה.

למען הסדר הטוב - התנשקנו פעמיים, אבל לא מאז כיתה ט'. הנשיקה עם ג'ייק הייתה הנשיקה הראשונה שלי, האמת, והבן היחיד שהשפתיים שלו נגעו בשלי אי־פעם חוץ מאיזה מישהו שפגשתי במחנה קיץ. אבל אנחנו לא זוג. ואף פעם גם לא היינו. נראה לי ששנינו לא רוצים לסכן את החברות שלנו בשביל זה, ומעבר לכך, כשאני חושבת עליו בתור בן־זוג, זה נראה כמו משוואה שפשוט לא מתחברת.

"אני חייבת לזוז לעבודה," אני אומרת. בכל קיץ מאז כיתה ז' אני עובדת ב"קשקושים וכאלה", בוטיק שמוכר כל מיני דברים הזויים וכמו כל אזור פורטלנד, מריח מפצ'ולי. אני חוזרת הביתה מסריחה מקטורת, אבל העבודה דווקא בסדר. משלמים לא רע ואף פעם לא עמוס שם מדי.

"בא לך לראות סרט?" קסנדרה תוקעת מרפק בג'ייק והוא מוריד ממני את היד.

"רק לא עוד פעם את הדוקומנטרי הזה על הבודהיזם, בסדר? ראינו אותו כבר שלוש פעמים."

"מה שתגיד. אתה רצית לראות אותו פעם שלישית." היא ממצמצת אליי ואני יודעת שזה מצמוץ שאמור להיות קריצה. היא פשוט לא מסוגלת לסגור רק עין אחת. אחד הדברים אצלה שאני הכי אוהבת.

כאילו, יש הרבה דברים שאני אוהבת. למשל את העובדה שהיא לא יודעת לשחק קלאס ושהצבעים האהובים עליה הם תמיד כאלה שהמציאה בעצמה: גרגר־דבש, ירוק־קריקט, אדום־אף ליצן. אני אוהבת שהיא תמיד אמרה לי כשנתקע לי משהו בגשר בשיניים. היא כנה. אין בינינו סודות, ואף פעם לא היו.

"תעשו חיים, ילדים," אני אומרת.

ג'ייק נפרד ממני בחצי הצדעה וקסנדרה נותנת לי נשיקה רטובה על הלחי, ושניהם מסתלקים לכיוון היציאה. אני מסתכלת על המודעה המקומטת שבידי, דוחפת אותה לכיס ורצה אחריהם החוצה ומשם ל"קשקושים וכאלה". אני לא צריכה לעבור שוב על הפרטים, אני כבר זוכרת אותם בעל פה. וגם ברור לי שאני הולכת להמציא תירוץ לבוסית שלי, לורי, וללכת בשבת. במודעה כתוב שהאודישנים מתחילים בשלוש, אבל ברור לי שאנשים יחכו שם בתור שעות לפני כן.

אני יודעת שהסיכוי הוא קלוש. אני יודעת שהצ'אנסים לקבל תפקיד כזה הם אחד למספר שאפילו לספור עד אליו אני לא יודעת, אבל קורה מה שתמיד קורה כשאני הולכת להיבחן. אני מרגישה טיפונת... תקווה. כאילו אולי הפעם דברים הולכים להשתנות. כאילו אחרי סוף השבוע הקרוב, אולי הכול יהיה אחרת.