אהבה מתוקה

עיניי נפקחות רגע לפני שהשעון המעורר מצלצל, כמו בכל בוקר. אני מושיט יד ומשתיק את הצלצול, ואז מרגיש בחמימות שאופפת את גבי. אני מסתובב עם מחשבה אחת בראשי, אך זו נקטעת כשעיניי פוגשות בזוג עיניים ירוקות כהות, שצבען זהה לשלי. אלה לא עיני הענבר שציפיתי לראות, אבל לילדה שמחייכת אליי יש מקום גדול לא פחות בליבי.

"בוקר טוב, אבא."

הופ משגרת לעברי חיוך ענקי שתמיד מרחיב את החזה שלי, לא משנה כמה פעמים אראה אותו. אני מעמיד פני זעוף. "היי, את לא קאפקייק שלי."

"לא, זו אני, דובשנית."

אני מגחך, לא מצליח כבר לשמור על ארשת פנים רצינית. לא כשהפרצוף המתוק ביותר בעולם מביט בי כך. "איך ידעת שאני מת לדובשנית הבוקר?"

היא צווחת עוד לפני שאני נוגע בה, יודעת מה עומד לקרות. אני מרים ומקרב אותה לראשי, מנשק את האזורים שבהם היא הכי רגישה לדגדוגים. היא מתפתלת כמו דג במים, מתחננת שאגלה רחמים. אני נענה לתחינתה ומניח את גופה הקטן על החזה שלי, מקרב את פניה לפניי. מלבד העיניים הירוקות שקיבלה ממני, היא גרסה מיניאטורית של אימה, ובעצם אין מושלמת מקאפקייק שלי... מלבד הדובשנית שלי. "מה את עושה במיטה שלי אם לא התכוונת להאכיל אותי?"

"זחלתי לפה באמצע הלילה כי פחדתי."

"ממה פחדת?"

"ממפלצות."

"ממפלצות?"

"כן, הרבה מאוד מפלצות! הן היו מתחת למיטה שלי."

אני אוהב אותה, אבל היא משוגעת כמו אימא שלה בעניינים האלה, וזה לא עוזר שפרקר מספר לה סיפורים לפני השינה שמהם אפשר להסריט סרטי אימה נהדרים. "אמרת להן את מה שאמרתי לך להגיד?"

"כן. צעקתי 'כדאי שתעופו מהחדר שלי או שאבא שלי יבעט לכם בתחת'!"

אני מכסה את הפה שלה בידי ומציץ אל עבר דלת חדר השירותים, מתפלל שגרייס לא שמעה את זה, או שאהיה בצרות. צנצנת הקללות הארורה שהיא וכל הנשים הכניסו לבתים שלנו עשתה לי חור רציני בארנק. "ילדה, דיברנו על זה," אני נוזף בה בעדינות, "אל תגידי את המילה הזאת, אלא אם כן את ממש בטוחה שאף אחד בסביבה לא שומע אותך מלבדי. לאבא אין יותר כסף לשים בצנצנת הארורה."

היא מצחקקת מאחורי ידי, מתיזה עליה רוק. "סליחה, התכוונתי להגיד ישבן."

"יופי, זה טוב יותר. עכשיו תקשיבי, אין לך ממה לפחד. אין מפלצות בכלל."

"איך אתה יודע?"

"מפני שאין דבר כזה."

"פרקר אמר שפעם אתה, דוד ג'קס ודוד קייד נלחמתם במפלצות."

או־קיי, איך, לעזאזל, אסביר את זה? חוץ מזה, הפעם זה קצת נכון. ואיפה, לעזאזל, פרקר שמע את זה? אני נשבע, לילד הזה יש שמיעה על־אנושית. "אלה היו מפלצות מסוג אחר, מתוקה. אלה היו אנשים רעים. הם לעולם לא ייכנסו לבית הזה ולא יתקרבו אלינו."

"או שתפגע בהם?"

"בדיוק."

אני אהרוג אותם, לעזאזל.

"אני לעולם לא אתן שיקרה לך משהו. את בטוחה כאן. דוד ג'קס, דוד קייד ואני דאגנו לכך."

לאחר הירי שהיה בבית של ג'קסון וג'וליה עם לוגן, ג'קסון קנה קרקע מקייד, ואני קניתי בעקבותיו. הקרקעות של שלושתנו מתפרשות על פני יותר מארבע מאות דונם, ואנחנו מצוידים היטב כך שאף אחד לא ידרוך על האדמה שלנו בלי שנדע על כך. יש לנו גם חלקה שמחכה לקופר, הוא מתכוון להתחיל לבנות באביב הבא. "הבנת אותי, דובשנית?"

"הבנתי היטב," היא אומרת, נוקשת על אפי באצבעה הקטנה.

"יופי, עכשיו תני לי נשיקה."

היא זוחלת במעלה גופי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי ונותנת לי נשיקה גדולה ורועשת על הלחי.

"אוהבת אותך הרבה, סוכריית ג'לי."

"אני אוהב אותך יותר. עכשיו בואי נלך לראות מה האח שלך והאימא היפה שלך עושים."

אני לובש בזריזות מכנסי טרנינג וחולצת טי, דבר שאני משתדל להספיק לעשות לפני שהיא רואה אותי בבוקר כדי שלא תצטרך לראות את הצלקות, אבל מאחר שהיא ישנה בחדרנו הרבה לאחרונה, זה נעשה מאתגר. אני תופס אותה, משליך על כתפי והיא צווחת שוב בעודי פוסע לעבר המטבח כי אני צריך לטרוף קצת גם את הקאפקייק שלי.