אהבות לא שלמות

צוואתו של קלמן בייניש

א.

כשעמד ד"ר זוהר מול חברו קלמן בייניש וקבע את מותו, מדום לב קרוב לוודאי, השתהה רגע ארוך מול המת והתמלא תמיהה.

כבר קבע את מותם של אלפי אנשים, אך על פני חברו לא הייתה הבעה רגילה של מת. הייתה זו הבעה שלא הצליח לעמוד על טיבה. גם שעה ארוכה לאחר שלקחו את המת באמבולנס עוד תהה ד"ר זוהר וניסה לפרש את אותה הבעה על פני חברו, הבעה שריתקה כל כך את מחשבותיו, ולא הצליח. המת היה יושב בתנוחה רגילה, ידו האוחזת בעט רשמה משהו ביומן פגישות גדול ועבה, אות "ש" שלא הספיק להשלימה, אם כי צורת האות הייתה ברורה למדי, וכשניסה ד"ר זוהר לאחוז באמת ידו של חברו, לבדוק את הדופק, התעקשה היד לא להיענות לרצון הרופא. וכשניסה בדרכים שונות לאחוז את היד הסרבנית, חש שהוא מתעמת עם חברו, כאילו חזרו לימי בית הספר שלפני למעלה מארבעים שנה, מתעקשים על כל שטות, כדרך שנוהגים ילדים. גם עכשיו התעקש קלמן בייניש המת לעמוד על שלו ללא כל סיבה. דומה שהסיבה היחידה היא לעמוד על שלו ויהי מה.

אלא שאם כבר חזר ד"ר זוהר ונזכר בימי ילדותם המשותפת לו ולחברו, תוהה על אותה הבעת המוות המשונה, מסתורית מבינתו אך מעוררת משום מה ואולי דווקא בגלל כך את סקרנותו הגדולה, הרי שהתקשה להיזכר — כדרך שקורה לכולנו, ודוגמה מוכרת לכך היא מפגשי חברי ילדות מהעבר הרחוק שתמיד נמצא זה שיטריח בשלהם עולם ומלואו מכל קצותיו, כאשר במפגשים אלה אנו נוטים להשכיח רגעי ילדות אומללים, טומנים ומבליעים אותם עמוק עמוק במוחנו, ממירים אותם לנוסטלגיות רגשניות ורומנטיות — שדווקא כילד, קלמן בייניש, ילד מוזר למדי בעיני הילדים, עם שם מוזר עוד יותר שהיה ללעג ולקלס בפי הילדים, שם שניתן לו לאחר ויכוח מר בין הוריו שרצו להנציח כל אחד את הוריו שמת אי שם במלחמה — שאותו קלמן לא היה אחד שמתעמת עם הילדים בבית הספר, "מתעקש על כל שטות". אדרבא: היה ילד מתרחק, מתבודד מרצונו ואם נקלע שלא ברצונו למריבות ילדים היה זה משום שאלה ברגע של שעמום שנפל עליהם חיפשו כל דרך להשתעשע, ניסו בעקשנות הגובלת בהתאכזרות־ילדים לשתף את הילד השתקן והמתנתק בתעלוליהם, רצו מטבע הדברים להפוך בכל מחיר את הילד המשונה לאחד מהם — בשום פנים ואופן לא יכלו להניחו לנפשו, להיות הוא עצמו, ילד מיוסר המתרחק רק כדי להכיל בשקט את ייסוריו הפנימיים אותם התקשה כבר אז לשאת בחברת בני אדם. אבל הם היו רק ילדים כמובן.

ב.

כשהיה קלמן בייניש פעוט בגן הילדים בשכונתנו, הייתה אמו ממהרת לשים אותו בגן לפני צאתה לעבודתה, ובשובה הייתה מוצאת אותו באותה תנוחה בה הניחה אותו. ילד פסיבי, הייתה המסקנה, אבל בניגוד למראהו החיצוני המטעה, היה בתוך תוכו חסר מנוחה באופן בלתי רגיל לגבי פעוטות. כבר מראשיתו היה עצבני עד להתפקע, וכבר אז העיקו עליו החיים מרגע שפקח את עיניו בבוקר, ומכאן הרושם המטעה של פסיביות והימנעות — לא מודעת, כמובן — מכל מעורבות עם הפעוטות, שנבעה מתוך חוסר רצון מוחלט, כדי שלא למתוח את עצביו שהיו מתוחים בלאו הכי בגלל צרחותיהם ויבבותיהם הבלתי נסבלות. וכשבגר קלמן בייניש הפעוט בשנים אחדות והפך לילד, כלל וכלל לא מכוער אלא בעיני עצמו בלבד, חלחלה לתודעתו המיוסרת התחושה שהשונות שלו אסור לה בתכלית האיסור להתקיים: הכאב שהיא נושאת בחובה גדול מדי והוא חייב לעשות משהו עם עצמו בנדון, חייב להשתנות, כיוון שלהיות הוא־עצמו מוביל אותו למצב קיומי בלתי נסבל. ובהיותו ילד עצבני בלי כל סיבה נראית לעין אבל כמובן קיימת, הגיע למצב שתגובתו לכל פגם שמצא בעצמו ובהתנהגותו הייתה היסטרית עד כדי כך שדווקא במקום לשנות את אישיותו הלא רצויה בעיני עצמו היה הוא בתגובותיו גורם להפך, משניא עוד יותר את עצמו על עצמו. כך קרה יום אחד אותו מקרה שלא הניח לו כל חייו, גם אם נדמה היה במשך שנים רבות שהעניין נשכח: אחת הילדות בכיתה הקניטה אותו, והוא, המסכן, לא ידע שעשתה זאת דווקא כדי להתקרב אליו, בתגובה לניסיונו הנדיר קודם לכן להתקרב אליה. היות שלא היה מורגל במעשי ילדים הבין בתגובתה את ההפך: שאישיותו היא שדוחה אותה. והוא עשה את המעשה המגעיל ביותר שאפשר להעלות על הדעת ויותר מכל על דעתו: ירק עליה, וכשהיא נמלטה מבועתת, רדף אחריה, פגוע עד עמקי נשמתו, ושוב ושוב ירק עליה. בלילות היה בוכה ללא הפסק. כה מגעיל חש עצמו עד כי סרב ללכת לכיתה במשך ימים אחדים, וכשחזר לבית הספר היה בטוח שכולם נועצים בו את עיניהם. מאותו רגע שרתה עליו תחושה מיוחדת, סוג מסוים מאוד של דיכאון שחזר ונשנה בבגרותו, בימים קשים של תחושות כשלון, בלי שהיה מודע לכך שתחושה זו מקורה בתקרית עם אותה ילדה. רק שנים אחר כך, כשנודע לו שאותה ילדה מתה בעת סיבוכי לידה, חזרה התחושה המעיקה ובבת אחת נזכר בנסיבותיה ושוב כעס על עצמו — למרות שכבר עבר את גיל שלושים — על כך שאין הוא חושב על האסון הנורא כי אם על עצמו ועל עצמו בלבד.

אבל באנקדוטה זו נזכר אך באקראי, ובהיותו בוגר ומיומן בעימותיו עם הכאב, לא התעכב בעניין זה יותר מרגע קט והדחיק אותו בהתעסקויות אחרות, דחופות וחשובות, שמילאו את חייו ושבו והעסיקו אותו, והשכיחו את המתים על עברם. אבל לא בקלמן בייניש התחלנו את הסיפור ועל כן נחזור לד"ר זוהר.

ג.

ד"ר זוהר חזר הביתה בדיוק כאשר אשתו רינה, ששימשה בתפקיד מרכזי באגודה למען משהו, כחלק ממשרתה הבכירה, עמדה לצאת להצגת גאלה של אופרה שמטרתה איסוף כספים למען איזשהו עניין, והמתינה לחברתה ולבעלה של החברה, שר בממשלה, שיאספו אותה. ד"ר זוהר היה חייב לבשר לרינה את הבשורה על מותו של קלמן, ולמה חייב היה? משום שבנעוריה הייתה רינה חברתו של קלמן בייניש ואף על פי שמעולם לא שוחחו על כך, הרי לכל צד היה ברור מקומה הרגשי של מערכת יחסים זו, אם כי לא הייתה לה כל השפעה נראית לעין על מהלך חייהם של ד"ר זוהר ורינה אשתו.

ד"ר זוהר היה הילד המוצלח של הכיתה בשכונתנו, ואף על פי שדבר לא רמז על נטייתו לעולם הרפואה, ייעד עצמו להיות רופא. בימים ההם, לפני עליית קרנו של מקצוע עריכת הדין, זה היה ייעודם של המוצלחים, בין אם מתאימים או לא, וד"ר זוהר הנער היה בטוח ביכולותיו הבלתי מוגבלות, היכן הימים הטובים, וייעד עצמו להיות טייס ורופא. את רינה, הילדה הכי יפה, לא רק בכיתה אלא בבית הספר כולו, ייעד להיות אשתו. אלא שרינה לא ייעדה עצמה לו, אלא לקלמן בייניש המופנם והמסוגר בו התאהבה עד למעלה מאוזניה. קלמן לא יכול היה לתאר לעצמו שמישהי תתאהב בו, לא כל שכן אותה נערה בלונדית תמירה, בעלת תווי פנים סלאביים יפהפיים ועיניים כה כחולות עד כי שכנותיה של אמה אמרו לה שיש לה בת גויה, והיא הייתה מוצפת בהפצרות ובקשות ללכת לתחרויות מלכת היופי והיה ברור לכולם שתזכה.

קלמן בייניש לא חש במבטים הננעצים ובאהבתה היוקדת של רינה, לא משום שהם היו מוצנעים — כי הרי בשלב מסוים לא יכלה רינה להתגבר על עצמה ומבטי האהבה הפכו לבלתי נשלטים, ולא הייתה מודעת לכך, אחרת הייתה ממתנת אותם מחמת הביישנות והגאווה. כולם כבר שמו לב למבטים חוץ מקלמן בייניש עצמו; לא האמין שמישהי מסוגלת לאהוב אותו. לאחר שנים, באחת ההפסקות בכיתה י"א, לא יכלה רינה להתאפק וניגשה אל קלמן בייניש ובגלל שכהרגלו עמד מרוחק, יכלה להתוודות בפניו בדיסקרטיות מלאה על אהבתה. לא נתאר את מה שהתחולל בנפשו של קלמן. סיפורי אהבה רבים תיארו ארוכות מצבים נפשיים מעין אלה. רק נאמר בקיצור, כיוון שזה לא מרכז סיפורנו, שההפתעה והבלבול שפקדו אותו היו כה מזעזעים עד שכאשר קרה מה שקרה והם הפכו לזוג, עדיין לא האמין באהבתה שהלכה והתעצמה, ובחשדו היה מרוכז באי אמונו בכך שאכן היא, המלכה הגדולה, מאוהבת בו, בברווזון מכוער שהיה למעשה יפה תואר לא פחות ממנה. ובחוסר בטחונו הגדול פעל בפעולת נגד, חש תיאבון הולך וגובר לפצות על ימיו הקשים והרבים, להפגין בפני כל את בטחונו הגדול בכך שהיא מחזרת אחריו, בעודו נשאר נון שלאנטי, ומצד שני חוסר בטחונו האמתי לא פג — לא היה זה אפשרי — והוא חשש שתעזוב אותו. ומתוך חשש זה, כאשר היה נדמה לו ללא כל סיבה שאהבתה דועכת וכדי לחזק שוב את קנאתה, את מתח אהבתה, הודיע לה על רצונו להיפרד, רצון שכמובן נבע מחוסר בטחון. ואולם היא איבדה לחלוטין את בטחונה כיוון שזו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נקט צעדים מעין אלה, נענתה לחיזוריו של מי שיהיה בעתיד ד"ר זוהר, ומרוב ייאוש הלכה לתחרות מלכת היופי הארצית וזכתה להיבחר. קלמן בייניש, שלא ידע את נפשו, נשרף באש הקנאה והחל לצאת עם בחורה אחר בחורה רק כדי שרינה תקנא ותחזור אליו, אולם היא הבינה את ההפך וכעבור מספר שנים, באמצע לימודי הרפואה של ד"ר זוהר, נישאו השניים. וקלמן בייניש? עוד מעט נדע.

רינה הייתה בשלבים האחרונים של האיפור כאשר נכנס ד"ר זוהר הביתה לבשר לה את הבשורה על מותו של קלמן בייניש, אהבתה הראשונה והיחידה אולי, אלא אם במהלך נישואיה לד"ר זוהר בגדה בו והתאהבה והוא לא ידע על כך, כיוון שכאשר גברים בוגדים הם חושבים שהאישה לא בוגדת. הוא, בכל אופן, בגד בה פעמים רבות, בעיקר עם אחיות. אמר מי שאמר שבית חולים הוא בית זונות אחד גדול. אבל כשנכנס וראה אותה, השתהה. בטוח היה שהיא יושבת מול שולחן האיפור כבר שעה ארוכה. בימים אלה נזקקה לזמן רב בהרבה כדי לחזק את היופי שנעלם יחד עם הופעת גלי שומן שהלכו והתפיחו אותה בצורה לא פרופורציונית עד שנראה שרגליה הארוכות התקצרו, ירכיה נבלעו בתוכן, ופניה לעומת זאת התרחבו והתעבו. היא הנהנה לד"ר זוהר בעלה בשלום יובשני, אפילו לא הביטה לעברו, והוא שאל את עצמו, משתאה, איך תגיב למשמע הידיעה והאם יתחבקו לאות הזדהות וכאב. זו הפעם הראשונה שהוא חווה מות חבר לכיתה, ועוד קלמן בייניש.

"קלמן בייניש מת," אמר.

"מה? מה זה? איך? מתי?" שאלה נרעשת והמומה. היא קמה ממקומה, פוסעת צעד קטן קדימה מתוך ההלם שבידיעה, ואחר קפאה על מקומה.

ברצותו לחפות על הריק הרגשי שעלול להיווצר, תיאר ד"ר זוהר בשטף מילים כמעט קליני את הרגע בו מת קלמן בייניש ואת האימה שאחזה בסנדרה, המאהבת הצעירה של קלמן בייניש, שלא הבינה במשך שעה ארוכה מה קורה. היא עמדה בקצה המרוחק של חדר האורחים הענקי בווילה של קלמן בייניש, אחוזת אימה, ממתינה לד"ר זוהר שיציל את מאהבה המת.

השתררה דממה ארוכה. רינה הביטה לצד, נמנעת מכל מפגש מבטים עם בעלה, משעינה ראשה על אגרופה הקפוץ להיות עם עצמה, לעכל לבדה את הידיעה. לבסוף אזרה כוח ושאלה עניינית וסתמית:

"המשפחה יודעת?"

"אני עוד מעט מצלצל לילדים שלו. הם בלונדון וסנדרה ביקשה ממני להתקשר אליהם כיוון שהם לא מדברים אתה".

"אלוהים," אמרה לעצמה לאחר הרהור ממושך, כאילו באותו רגע ממש הבינה את הבנליות בה מסתיימים כל ענייני החיים המפותלים, כולל הפרשה שהייתה לה עם קלמן בייניש.

"כן, זה נורא," ענה, והם שתקו.

הסלולרי שלה צלצל. היא ענתה בקול רפה: "חבר שלנו קלמן בייניש... מת, כן. מאמריקה הגיע היום... נכון, זה היה בעיתונים. לא יודעת. ככה פתאום... הוא היה אתו... אני צריכה להיות אתו כמה דקות. זה הלם, כמובן גם אני, את יכולה לתאר לעצמך... אולי תיסעו אתם ואני כבר אבוא במכונית שלי... לא, אי אפשר. אולי אבטל, יותר טוב... לא נראה לי."

"אין צורך," קטע אותה ד"ר זוהר, "ממילא אין מה לעשות עכשיו."

רצתה מאוד להיות לבדה.

לאחר רגע ארוך נטלה את תיקה באיטיות מהורהרת ופסעה לאטה ללא מטרה. היא נעמדה שעה ארוכה מול הקיר ונשמה נשימות ארוכות. לבסוף פלטה "אוקיי" חלוש ויצאה.

עתה, כשנשאר לבדו, שב ועלה לנגד עיניו של ד"ר זוהר מבטו של קלמן בייניש המת, הבעה מהפנטת שכאילו יועדה אליו ורק אליו.

'מה הוא רצה לומר לי? הוא רצה לומר משהו,' תהה ד"ר זוהר, 'משהו שמאוד...' לא ידע להגדיר לעצמו.

הטלפון צלצל. הייתה זו סנדרה. סיפרה שצלצלה ליעקב כהן, חבר אחר לכיתה, שארגן כבר במהירות בלתי רגילה את כל סידורי ההלוויה אבל רק למחרתיים, כי הילדים צריכים להגיע מלונדון. היא הוסיפה בקשה מגומגמת לד"ר זוהר שיודיע לילדיו של קלמן בייניש בלונדון ולגרושתו שחיה בניו יורק וספק אם תגיע, לאור היחסים המעורערים עמה, אבל היא מצדה רואה זאת לחובתה שיודיעו לגרושתו. ד"ר זוהר הבטיח לעשות זאת.

'מה היה המבט הזה, לעזאזל?' שאל את עצמו שוב ושוב. שעה ארוכה ישב על הכורסא בפישוט אברים לאה, ועם זאת בערה בתוכו המחשבה: 'הוא רצה לומר משהו שאני כל כך מבין אותו, כל כך נוגע לי, אבל קשה לי לתת לו פרוש קונקרטי, אף על פי שברור לי שזה משהו ש... כן, כל כך ברור, ועם זאת משהו בו מזעזע.'

המחשבות על הבעתו של המת עינו אותו ולמרות זאת רצה בכל מאודו לשקוע בהן כיוון שהייתה בהבעת המת מעין תשוקה להעביר מסר, תמצית חזקה שאמורה לדבר דווקא אל החיים. עינה אותו הצורך להתקשר אל הגרושה בניו יורק ואל הילדים בלונדון, כיוון שהדבר הפריע לרצונו לא להתנתק ולהתרכז כל כולו בדבר הזה, באותה הבעה משמעותית שהוריש לו חברו.

הוא החליט להיפטר במהירות מהמשימה שהוטלה עליו. הוא התקשר אל הבת בלונדון ושוחח עמה. ברור היה שלמרות המוות אין היא יכולה להסתיר את המשקעים המרים ביחסיה עם אביה.

"אוקיי, אודיע לאחי. בכל אופן, אני מעריכה מאוד את הטלפון שלך. האם תוכל להודיע לנו על השעה המדויקת של ההלוויה?"

"בוודאי," ענה. כמעט הוסיף מוכנית "בשמחה," ולמזלו הצליח ברגע האחרון לשנות ל"ברצון".

"איך הוא מת?" שאלה חלושות, כאילו יש בשאלה אינטימית שכזו חריגה מטיב היחסים שהיו לה עם אביה.

"הוא לא סבל. זה היה דום לב".

"זה טוב, זה טוב," ענתה וקולה התרכך. "רציתי מאוד לאהוב אותו. אני יודעת שאתה החבר הכי טוב שלו ואני יכולה לספר לך — היו כל כך הרבה הפרעות ביחסינו." קולה הקסים אותו בקרבתו הרכה. לפתע חש משיכה אליה, משיכה כואבת, טהורה, ודבר מה מוזר התרחש במוחו. הוא ידע שדמיין. לרגע לא חשב שזה אמתי; ידע שזו סתם פנטזיה מתוקה שעורר בו הקול היפה והצעיר כל כך מעבר לקו הטלפון. דימה לרגע שהיא בתם של קלמן בייניש ורינה, ואת רינה ראה הפעם בדמיונו בשיא יופי עלומיה של זו שהייתה מלכת היופי הכי יפה אי פעם. דמעות נקוו בעיניו וניגרו, חמות, על לחייו. הוא הוסיף בקול רך:

"אני מקווה לראות אותך בלוויה. באמת באמת."

"גם אני. יש הרבה על מה לדבר".

"כן, בוודאי שיש. אשמח לעזור לך". לא היה בדבריו שמץ מהמניפולציות שהורגל בהן בדברו עם נשים בשנים האחרונות אלא התרגשות וחיבה גדולה, רצון להיות שותף לרגשותיה של מישהי, והוא חש שיש משהו משותף שלא שייך כלל לעולם הארוטיקה שאפיין את יחסיו אפילו עם האחיות הצעירות שיכלו להיות בנותיו, אלא לשותפות ולחמלה אנושית נוגעת, ללא צורך בשום זיוף מתווך. הוא חשב עליה, ודיוקנו של קלמן בייניש הצעיר עלה לפניו, הבחור היפה עם המבט הרך והעגמומי תמיד. כך דמיין אותה עתה, יפה ורכה כמוהו. כמה היה לפגוש אותה, כמה ליום ההלוויה שהפך לפתע ליום שיש לצפות לו, יום מלא בחיוניות חדשה. ואולם לאחר רגע ארוך שבו עמד ליד הטלפון בהרהור ממושך, חש בושה בשל המחשבות המביכות שהרשה לעצמו ובתוך כך חזרה ותפשה את מחשבותיו דמות דיוקנו המזדקן של המת ושוב מילאה אותו כליל אותה הבעה מטרידה וכפייתית של קלמן בייניש הבר מינן.

ד.

לאחר שעה מצא את עצמו ד"ר זוהר נוסע לבית החולים. חשב על חברו ששוכב על אלונקת מתכת במקרר בחדר המתים. ייאוש עמוק ללא נשוא כרסם בו כשחשב שחברו המיליארדר, שכה התאמץ כל חייו, מסתפק באלונקה צרה, שוכב סנדוויץ' בין חסר בית לבין זקנה שמתה מדלקת ריאות. חשב על גורל בני האדם ולמרות שהיה רופא שראה הכל, מעולם לא חשב על החיים בצורה כל כך סתמית ומייאשת. בכל ימי עבודתו כרופא הוצרך למעט מחשבות פילוסופיות. 'מה זה קורה לי?' ניסה לגרש את המחשבות הטורדניות, 'מה זה עושה לי פתאום ככה? אז מה אם מדובר בקלמן בייניש? הרי זה כמו כל מוות!'

אבל זה לא היה כמו כל מוות. זה היה מוחשי הרבה יותר, קרוב הרבה יותר, קרבה הממחישה לו את אפסותו, כי למרות הכל ובסופו של דבר קלמן בייניש היה הבחור המצליח ביותר בכיתה, נאבק ללא הרף ובהרואיות כדי להגיע לפסגת ההצלחה. ושוב כפתה עצמה הבעת המת עליו. 'מהי לעזאזל אותה הבעה מסתורית ויחד עם זאת רבת משמעות הכופה את עצמה עלי ללא יכולת להשתחרר?' חש שהוא חייב לפתור את התעלומה, אחרת לא תהיה לו מנוחה.

ה.

קלמן בייניש המצליח כל כך, אותו ילד מוזר שהפך למיליארדר באמריקה, הפך לשם דבר. עם מעט כסף הגיע לשם. מהרגע שבגר ובמיוחד לאחר שרינה נטשה אותו היה אדם הפכפך. פנטזיות נקמה, רצון להוכיח ויצר אדיר כוח עשו את שלהם. בשנים הראשונות חלם שהוא יהיה הכל. מרוב קנאה בחברו הרופא השאפתן נרשם אף הוא ללימודי הרפואה, וכשהשתעמם בצורה בלתי רגילה ובמיוחד כאשר חש שחברו, כלפיו הרגיש בין כה וכה שטנה מהולה בקנאה נוראה, עולה עליו עשרת מונים, הבין שבכך רק יגדיל את השפלתו בפני רינה ופיק ברכיים וחלחלה אחזו בו. הוא נזקק לתירוץ שלא ישפיל אותו ולא יגדיר אותו ככישלון. גם חשש שלא יעבור את שנה א' בבית הספר לרפואה ולכן דאג להכריז בפני עולם ומלואו, שמעניין אותו העולם העסקי ונרשם לאוניברסיטה למנהל עסקים. חשב שבכך יוכל להשיג את חברו הרופא אך גם בזה לא התמיד. חשב על כל האפשרויות שבעולם, אך שום אפשרות במולדתו לא יכלה לאושש אותו מההשפלה הנוראה שהייתה צפויה לו, במיוחד כשראה בעיני רוחו עתיד מזהיר לזוג שייסר אותו. ידע שלא יוכל להישאר בארץ ונסע לאמריקה כשתוכנית ברורה לנגד עיניו: יעסוק במלאכות הכי בזויות בהן לא היה יכול לעסוק בארץ, אבל חשוב מכל — יינשא למשפחה של עשירים ויהי מה: גם עשיר יהיה — גם לא ייצא מושפל בעיני אהובתו. בדמיונו המקפץ מדבר לדבר התבלבל ואף מיזג בין אהבה לבין יצר הממון והחובה להוכיח, עד שבדמיונו הופיעה אישה עשירה שאותה הוא גם אוהב ולא הבחין בכך שדיוקן האישה היה דיוקנה של רינה.

הוא טס לאמריקה בכרטיס לכיוון אחד ועם מאתיים דולר בכיסו, צעד ראשון להגשמת חלומותיו. דאג להתחבר לצעירות יהודיות עשירות כשהוא מברר היטב את ייחוסן. בחור יפה תואר היה — זאת כבר הבין — והצלחתו ביניהן הייתה ודאית. יכול היה לברור, ואכן למטרתו בחר את בתו היחידה של קבלן, איל הון שבנה ערים שלמות. היא התאהבה בו למרות התנגדותו הנמרצת של האב, שחשש שיאבד את בתו, חשש שביום מן הימים תעזוב את אמריקה עם אהוב לבה. ולא ידע האב שאין חשש; קלמן בייניש רצה את כספו, לא שום דבר אחר, בוודאי לא לחזור אל המולדת שביזתה אותו. וכשהבין האב שחתנו נתון בעסקים כל כולו, חרוץ מאין כמוהו, מבלה לילות כימים באתרי הבנייה הפזורים בכל היבשת, לא עוזב את המשרד עד שעות הלילה המאוחרות, הבין שאבי נכדיו (בינתיים נולדו שתי בנות ובן) יכול להיות שותף ראוי ביותר, ושותפות זו גם תשאיר אותו לבטח באמריקה עם בתו ונכדיו. זימן אותו האב למשרדו והציע לו שותפות.

רק עוד פעם אחת פגש קלמן בייניש את אהבתו הנכזבת. באותם ימים, כשהיו המהגרים לאמריקה שהתעשרו חוזרים לביקור מולדת, הם היו מטעינים על האנייה את מכוניתם המפוארת, דרכם להציג לראווה את עושרם במולדת הסגפנית, בה הייתה מכונית אמריקאית מצרך נדיר. וקלמן בייניש הגיע כמנצח — כך על כל פנים הרגיש — עם מכונית לינקולן מפוארת מהדגם החדיש והמתקדם ביותר. הגיע עם המכונית ההדורה לביקור אצל ד"ר זוהר ואהובתו. מזה שנים לא חש התרגשות גדולה כל כך. כשראה את רינה יפה מתמיד, הוצף בתחושות ישנות־חדשות. לרגע חשש שרעד קולו הנרגש יסגיר אותו. כשראה את ילדתם הפעוטה משחקת־מטפסת על ברכיו של אביה, קוראת "אבא, אבא," מחבקת־מסתתרת בתוך חזהו מפני הזר ממנו התביישה, חשדנית, חש קנאה איומה, וזו גרמה לו לכאבי בטן עזים. חש שהוא חייב להסתיר את ידיו הרועדות, טמן אותן בין ברכיו, וכשנשאל שאלה סתמית, לא הפסיק לספר ולספר, בולמוס של דיבור, על אמריקה, על הצלחותיו ועושרו, עד שחש גועל משונה מעצמו במקום התרוממות הרוח אותה קיווה להשיג. כבר ויתר על תכניתו להציע להם בילוי ערב במסעדה ולהסיע אותם — וזו הייתה המטרה — במכונית המפוארת עם כיסויי העור, מציג לראווה את סמלי עושרו, אבל המשיך להיסחף וכשהציע להם לצאת לבילוי ענתה רינה שהיא חייבת לבדוק מבחנים (היא הייתה מורה), התנצלה בחביבות רבה, הבטיחה שבפעם אחרת ופרשה לחדרה, מותירה את בעלה עם קלמן בייניש, המאהב הנכזב, שהיה במצב רוח תבוסתני ומדוכא, חש צורך עז לחזור לאמריקה, שם לעולם לא יושפל עוד.

אם היה יודע את המתרחש בנפשה של רינה, היה מבין שאין כל קשר בין "השפלתו" בידיה לבין תחושתה.

לאחר שנכנסה לחדרה, נעלה אותו ובכתה בכי נוראי, טומנת ראשה בכר כדי לחנוק את היבבות שפרצו מגרונה ללא שליטה. שנים של געגועים אליו, שנים של חוסר אהבתה לבעלה הרופא, פרצו. היא הבינה היטב את שעובר על אהובה וריחמה עליו, ומתוך תחושותיה אלה אהבה אותו עוד יותר. חשה את הילד העלוב וחסר הביטחון, הבינה שלא הבינה כאשר נואשה מפרידותיו היזומות, שכל זה נבע מנפש פגועה ומפוחדת, שאם רק הייתה מבינה אז את האמת מאחורי התנהגותו הייתה מתמסרת לריפוי חוסר הביטחון הנורא של אהובה, ואת זאת היא מבינה כיום כבוגרת. חשה רצון לחבק אותו לא כאהוב אלא כילד נואש, חשוך חיים ואומלל, שאומללותו נחשפה יותר ויותר ככל שהיה מדבר ומדבר על עושרו המופלג. אם רק הייתה יכולה לעזור לו הייתה עושה הכל, נוטשת הכל. אבל לא הכל הולך כמו שמרגישים, וקלמן בייניש שוב לא הבין את שהתרחש בעולמה, שב לאמריקה והיא המשיכה במסע החיים במחיצת בעלה.

ו.

ד"ר זוהר נכנס למחלקה. הרופא התורן, ד"ר שיף, ישב בדלפק האחיות ורשם סיכום על מצבו של חולה בו טיפל. ד"ר שיף תמה על נוכחותו: ד"ר זוהר לא היה כונן, היה זה ערב שקט — מה מעשיו כאן, לפתע פתאום?

"הכל בסדר?" שאל שיף.

"הכל בסדר גמור. אני חושב ששכחתי משהו, אז עברתי כאן".

"כבר נבהלתי שקרה משהו ואני היחידי שלא הודיעו לו," ניסה ד"ר שיף להתבדח. האחות עדנה התקרבה לדלפק בעגלה עמוסה בתרופות ומבחנות.

"היי!" קראה בקול מופתע, "מה קרה, זוהרק'ה?"

האחות הוותיקה הייתה מיודדת אתו מזה שנים רבות. בזמנו הייתה הרפתקה רומנטית ביניהם, שסיומה לא השאיר כל טעם רע, ואפילו ידידות אמיצה נרקמה ביניהם. בחברתה חש נוח להשיח את לבו, מה שלא יכול היה בחברת הרופא התורן הצעיר. הוא ליווה אותה לחדר האחיות.

"החבר שלי מת מדום לב," אמר, "זה שהגיע מאמריקה".

"אני לא מאמינה. לא מאמינה! כבר יומיים כולנו רק מדברים על התוכנית שלו לבנות את המרכזים הרפואיים בכל הארץ והנה..."

"את רואה," ענה סתמית ונענע בראשו כאומר: 'לא להאמין, מה מזמנים החיים האלה.'

"מה אני אומרת? צריך לחיות את היום," ענתה, פטפטנית, מה שאומרים תמיד, "כי מה אני אגיד לך," המשיכה לקרקר, "אי אפשר לדעת. כולנו כאן כבר מה־זה שמחנו שאתה הולך לקבל את הניהול של כל המרכזים הרפואיים החדשים, תראה מה זה! ולהגיד לך עוד משהו? לא חסרים אנשים כאן שקינאו בך. לא יכולים לפרגן שיש כאלה חברי ילדות כל כך קרובים, ואתה רואה איך כולם כאן הסתובבו, והעיתונים לא הפסיקו לכתוב, המיליארדר והמיליארדר — ותראה מה זה: כל הכסף שלו לא שווה... אתה יודע מה? אז הפסדת! אבל מה זה שהפסדת, לעומת להפסיד את החיים..."

"כן, כן," ענה שוב סתמית ומיהר לומר: "אני צריך לרדת למטה, לפתולוגיה, לחדר המתים, את יודעת," מילותיו לעו בכבדות, "לבדוק אותו עוד פעם בשביל לכתוב את הדו"ח. ישבנו ביחד לסכם את ההצעה שלו ופתאום זה קרה. הייתי בהלם, לא היה לי ראש לכתוב את דו"ח סיבת המוות," שיקר באופן גס ושקוף, שלא לומר אווילי, כי מה יש לו לבדוק שוב את המת? לא יכול היה למצוא דרך נבונה יותר להסתיר ממנה את הצורך והכוונה האמתית שלו בביקורו בחדר המתים?

אבל היא לא שמה לב, ספק הקשיבה. הייתה עסוקה ברצונה למצוא את הדרך לנחם אותו בצורה הטובה ביותר.

"מה אני אגיד לך, איך אפשר, ועוד החבר הכי טוב..." היא חיבקה אותו לפתע וליטפה אותו ברכות.

גל החום שעבר בגוו נעם לו, הזכיר לו נשכחות, והוא התמלא בתאווה פראית כל כך שלא היה לו אפילו עניין להסתירה, אבל לפתע נזכר במשימה בשלה הגיע לכאן, הוריד בעדינות את ידיה ואמר בקול חלוש:

"פעם אחרת, פעם אחרת בשמחה, את עושה לי את זה," מיהר להחמיא, שלא תיפגע.

"בטח, בטח," התעשתה, "לך לחבר שלך".

בני משפחות חולים שהבחינו בו עובר לפתע, מיהרו לקום ממקומם. זה קם מספסל שישן עליו, זה שהיה פוסע עצבני מול חדר יקירו הפסיק את הילוכו מתוך כבוד, ואפילו אותו בעל זקן מסור שישב כל הימים מול חדר אשתו הגוועת התעורר, סידר את שארית קווצות שיערו כילד שסרח, ובחורה צעירה שהייתה שעונה על הקיר, מפטפטת בקול רם עם מישהי, ניצלה את ההזדמנות וניגשה לד"ר זוהר לברר פרטים נוספים על הדיאגנוזה שערך ליקירתה שעות מעטות לפני כן. עד מהרה הצטרפו אחרים שדחוף היה להם לשמוע מהרופא ולהתייעץ אתו. 'דווקא בשעות אלה,' חשב לעצמו, עצבני. בשנים האחרונות פיתח איבה של ממש למשפחות החולים שראו בו לא יותר ממלצר שחייב לעמוד לרשותם בכל רגע, לשרת אותם, כי הרי זה מגיע להם. בלי שמץ של נימוס יתבעו את "המגיע להם", ולא חשוב כיצד ינהג בחולה. אפילו יציל את חייו, אם לא ענה באופן שירצה אותם, הם גמרו אתו. אנשים הם רעים, רעים. בשל כך שש להיענות להצעת חברו ולעמוד בראש המרכזים הרפואיים החדשים שהתעתד זה האחרון להקים. נמאסו עליו החולים, נמאסו עליו הרופאים, שעמום אחד גדול. חולה בא ומבריא, בא פעם נוספת ומת. זקנים סובלים, הוא מאריך את סבלם והמשפחות עוד כועסות, רוצות להאריך את סבל יקיריהן.

בקושי הצליח להיחלץ מהאנשים שהקיפו אותו במעגל הולך ומתעבה, קצרי־רוח, ממתינים לישועה ממנו. ירד במעלית לחדר המתים. בשעת לילה מאוחרת זו הייתה המעלית ריקה מאנשים. מועקה של בדידות הקיפה אותו וריפתה את ידיו, המאיסה עליו את המעשה שהוא הולך לעשות. הרי זה נורא, חולני. לפתע חש שכל תוכו גועש ומתרגש מהמעשה הסוטה שהוא הולך לעשות, להביט פעם נוספת באותה הבעה שריתקה אותו מבלי שיוכל להיפטר ממנה, המבט המאוד מסוים הזה של קלמן בייניש. חייב הוא להביט ככל שיצטרך, בלי לחץ של זמן, ללא אנשים סביבו, להביט בשקט, ללא הפרעה, להבין מהסתכלות על פני המת. חייב הוא לדעת מה עבר על חברו באותה שניה קריטית שבה תמו חייו, ואותה הבעה שהייתה בה משמעות יותר מאלף מילים סיפרה את הכל, אבל מה היא סיפרה? את הסוד הזה הוא חייב לדעת, כי לעניין זה יש משמעות לו־עצמו ולחייו התפלים והמאוסים ללא תקווה. כי מה הוא עושה כל חייו במחלקה הפנימית? האם לזה פילל כשלמד כדי לבנות — בעיני רוחו של הילד המוצלח בכיתה — שנים מאושרות, קריירה מזהירה של רופא לצד האישה היפה ביותר? ומה היום? מתעסק בחולים טרחניים, רץ מחולה אחד לאחר, מסתכל על תרביות דם ושתן משמימות, ממשש גוף של זקן, מטפל בדרכי שתן של קשישים הנזקקים לטיטולים — כל זה היה לו לזרא, הילך עליו שעמום נוראי. הרי רצה להיות כירורג ובאמצע ההתמחות הבין שאין לו את זה וכאן החלה ההתדרדרות, היקיצה הארוכה מהחלום. וכך היה גם בבית עם אשתו, שכמו דוריאן גריי הלך יופייה האלוהי ודעך אל האנושיות הכעורה והאמתית עד כדי ייאוש, וכשהבין שכירורג כבר לא יהיה רצה לשמור משהו מהתקוות שתלה בעצמו ותלו בו חבריו, ואמר שהוא מעדיף להתמחות במחלקה פנימית, שם ימצא את עצמו כמאבחן, שזה הייעוד שלו, לעזור לבני אדם... איזה שקר! ממתי חשב על בני אדם? ילד שגדל בבית מפונק כל כך? מילא היה חושב כך חברו קלמן בייניש, שגדל בבית עני ומתוך עוני זה צמח ובנה חיים מפוארים ומלאי השראה, וכל העניין הזה של רינה שכביכול קלמן בייניש הפסיד אותה הסתבר כדבר שהוא יכול רק לברך עליו, וממזר זה, קלמן בייניש, אפילו מת כמו שצריך, אבל הוא? הוא, ילד תפנוקים שהסיעו אותו במכונית לבית הספר, עם אבא שרק בצע כסף עניין אותו, הוא יעזור לאחרים? הוא ידע מה זה אחרים? מה זאת מצוקה של האחר? איזה תירוץ עלוב לכישלון ועליבות חיים!

אבל נראה שבכל זאת היה בהבעתו של קלמן בייניש המת משהו שד"ר זוהר חש במלוא העוצמה, משהו המבטא שותפות עמוקה, שותפות שלא הייתה אף פעם ביניהם בחייהם, מין הבנה עמוקה ביותר של משמעות החיים עצמם, שדרכה יכול היה ד"ר זוהר המיואש לפענח את משמעות חייו ואולי הבנה זו תעניק תקווה, כי מדוע מבזבזים בני אדם את זמנם והונם בביקורים אצל מרפאי נפש, אם לא במטרה להבין את הייאוש?

בשעת לילה מאוחרת נכנס ד"ר זוהר לחדר המתים. פועל ונהג אמבולנס שהביא גווייה חדשה החליפו צעקות ידידותיות בדבר משחק כדורגל או כדורסל ששוחק באותו הלילה. ד"ר זוהר היה קרוב לגופת חברו. שוב חש את אותה התרגשות עזה, אובדן חושים, רפיון, כעומד להתעלף, אותה תחושה של עשיית מעשה על אף שחל עליו איסור מוחלט, אותה התרגשות בגין מימוש סטייה, תחושה שליוותה אותו כשהלך בפעם הראשונה בחייו לזונה, ועכשיו הוא מין נקרופיל.

ז.

נניח לרגע לד"ר זוהר וננסה לשחזר: מה הייתה אותה הבעת שכיב מרע שעל פניו של קלמן בייניש, שטרדה את מנוחת חברו והובילה אותו למעשה המשוגע?

ראשית העובדות, הניתוח שלפני המוות.

בגיל חמישים ומשהו, בווילה ענקית וראוותנית, דקות ספורות לפני שהחזיר את נשמתו ליעד לא ידוע, עמד קלמן בייניש לעשות את מה שנועד להיות המעשה המשמעותי ביותר בחייו. הוא היה לקראת חתימה סופית על חוזה עם חברו ד"ר זוהר, אותו עמד למנות לנהל רשת מרכזים רפואיים יוקרתית שהתעתד להקים במולדתו הישנה. אין זה אווילי להחשיב צעד זה לדבר המשמעותי ביותר בחיי אדם, כי לשם כך עמל קלמן בייניש למעלה משלושים משנותיו האחרונות. אבל נחזור כעשרים שנה מוקדם יותר, ובמידת האפשר נקצר.

במעשה קטן של אהובתו הפכה ההצגה שהכין קלמן בייניש עם המכונית האמריקאית המפוארת להשפלה שחשפה בעיקר לעצמו את טיפשותו הילדותית. נראה היה לו שרינה, מושא אהבתו האומללה, התעניינה יותר בבדיקת מבחני בית הספר מאשר בו. מושפל ומכה על חטא ההצגה, שב קלמן בייניש לאמריקה ושכב במיטה מספר ימים בתירוץ של חולי, דוחה כל ניסיון של חותנו לעבור ממיטת חוליו על מסמכים דחופים וחשובים שחייבו עסקיהם המשותפים. הוא ניסה למחוק ממוחו את זכר ההשפלה, אבל שוב ושוב עלתה אותה תמונה איומה של האישה שאהב הקמה בחוסר סבלנות — אפילו לא מופגנת, אלא סתם מתוך אדישות ושעמום — ועוזבת את שני הגברים לנפשם, ועוד הגרוע מכל המתין לו: רגעים לאחר המעשה של רינה קיבל ד"ר זוהר, שהיה באותה עת בהתמחות מתקדמת בשלביה הסופיים במחלקה הנוירוכירורגית, טלפון מהמחלקה בבית החולים, טלפון שהבהיר לקלמן בייניש לזוועתו שחברו־צרתו מיועד לקריירה מזהירה כמנתח מוח וזה לכשעצמו מעיד יותר מכל על נצחונו הגדול עליו, מותיר אותו, את קלמן בייניש, חסר סיכוי. שום דבר לא השתנה. כל ההון שבעולם לא יצלח. ובפעם הראשונה, כשנשאר עם עצמו בחדר בגלותו מובס וחולה, התייפח על מר גורלו שלא שפר עליו מהרגע שנולד: ילד דחוי, מרחם על עצמו. גם אם על דברים אלה ימחו הפסיכולוגים, טובים יותר הרחמים העצמיים מאשר ההלקאות העצמיות.

לאחר אותו בכי מר קם קלמן בייניש ממיטת חוליו המדומה, שב לעבודתו במשנה מרץ, ולאחר זמן לא רב שכח מהמעשה. אבל הילד הדחוי לא יצא ממנו; חיה רבת תיאבון עוד המתינה להזדמנות, שלא איחרה לבוא. חייו שבו לנוע ביתר שאת בין שני קטבים: רגש דכדוך שהיה מתעורר מדי בוקר ורגש התעלות שנבע מכל מעשה שהעניק לו כוח על פני זולתו. הוא דרס אנשים, עסק ברכישה סיטונאית של חברות ועסקים מכל הבא ליד ובכל היבשות, פעל מתוך דחף לנצח את כולם, החל מרכישת הציורים היקרים בעולם ועד רכישת בתים יוקרתיים בכל מקום על פני כדור הארץ. גם את חותנו היה צריך לנצח, ובפעולה פיננסית שנחשבה למזהירה בעולם העסקים, רכש את רוב המניות של האחרון, נישל אותו מתפקיד יושב ראש מועצת המנהלים ומינה את עצמו לתפקיד. כמובן שדאג להציג עצמו כאב מסור לשלושת ילדיו אבל נתינה רגשית אמתית לא ידע להעניק גם להם, ועד מהרה נטש את הבית. היה צריך לנצח אפילו את עורכי הדין של אשתו במשפט מתוקשר, ובהיותו מיליארדר ובנוסף איש מרשים ויפה תואר, לא היה לו קושי להסתובב עם הכוכבניות היפות ביותר.

אלא שאותה הרגשת דכדוך אתה היה מתעורר בכל בוקר השתלטה עליו זמן קצר לאחר שחי עם מישהי, ולכן היה צריך להחליף את אותן כוכבניות תדירות עד שמרוב יופי בו הוצף איבד כל חוש ליופי והיה משתעמם בחברת כל אישה ולו גם היפה ביותר.

ורק אישה אחת לא שעממה אותו: דיוקן אהובתו במולדתו היה חוזר אליו, ניבט אליו במלוא יופייה התמיר, הנערי והמכאיב. אמנם דאג שתדע על הצלחותיו וכיבושי הנשים שלו, שכר אנשי יחסי ציבור במולדתו, שהפיצו את דבר מעלליו בכל העיתונים, והכול בשבילה, אבל ללא הועיל; הוא לא שמע ממנה.

שנים רבות חלפו. ואז, באחד הלילות, נרקם במוחו הרעיון שמביא אותנו לתחילת המעשה.

לאחר שהתגבש הרעיון ונאפה היטב, היה עליו להתקשר לחברו הרופא. לא העז לטלפן לביתם. כמו מחזר ביישן, מורא גדול נפל עליו מאפשרות של תגובה צוננת מצדה כשתשמע את קולו, וכן חשב שהרושם הגדול מכל יהיה כאשר מפי בעלה תתבשר על הרעיון שרקם. צריך לפעול באופן מתוחכם וערמומי יותר כדי שהרושם יהיה מהמם. בקיצור לא נלאה, בעסקים אין עסקינן אלא בסיפור המעשה.

לאחר ימים מספר התפרסמה בכל העיתונים ידיעה על איל ההון קלמן בייניש שתורם להקמת רשת של מרכזים רפואיים במולדתו הישנה. הממסד הרפואי כולו עסק בידיעה זו. העניינים פעלו היטב לפי התכנית, וכפי שצפה קיבל קלמן בייניש בוקר אחד שיחת טלפון מהמולדת. על הקו היה ד"ר זוהר.

"שלום קלמן, מה העניינים שם, באמריקה שלכם? עושים חיל?" כחכח ד"ר זוהר בגרונו. מתוך חוסר בטחון ניסה לשוות לדבריו אווירה חברית, אך בתוכו התבטל בפני חברו העשיר.

"אתה יודע, משתדלים," ענה קלמן בייניש בצניעות מדומה.

"משתדלים לטוב?" ניסה ד"ר זוהר להחדיר קורטוב של חינניות לשיחה.

"משתדלים. פעם ככה ופעם ככה. ומה שלום המשפחה?"

"משתדלים," ניסה הרופא את נשק ההומור ואכן שניהם פרצו בצחוק. "כל החבורה בריאה ויש לך ד"ש מרינה," שיקר רק כדי להעניק נופך פמיליארי לשיחה.

"ובאמת, מה שלומה?" ניסה קלמן בייניש לשוות נימה של אגביות לשאלה שהיו בה סקרנות ורגש כה רבים, עד כי היה צריך לאזור את כל כוחו כדי להסתיר את שהתחולל בנפשו.

"אתה יודע, מזדקנים," ענה ד"ר זוהר תשובה שגורה.

"כן, מזדקנים," ענה קלמן בייניש והיה מלא תמיהה כי הרי אף פעם לא חשב על רינה אלא במובן של צעירות נצחית.

"אתה יודע למה אני מתקשר..." שוב כחכח הרופא בגרונו והפעם ביתר שאת, להסוות את הקושי.

ידע היטב קלמן בייניש למה התקשר ד"ר זוהר. הרי לשם כך טווה את כל תכניתו. לאחר ששוחחו קמעה על הקמת המרכזים הרפואיים שתכנן קלמן בייניש, הציע זה האחרון את משרת הניהול לד"ר זוהר הנרגש. הם קבעו שהכל יסוכם באמריקה וכשיבוא קלמן בייניש בעוד כחודש לביקור מולדת, יחתמו על החוזה ביניהם. קלמן בייניש דאג שהידיעה על המינוי של ד"ר זוהר תופץ בכל העיתונים במולדת, דאג שכולם יידעו. ומה היא תחשוב?

ח.

ממורה פשוטה הפכה רינה למנהלת בית הספר, אחר כך למפקחת ארצית ולבסוף למנהלת משרד החינוך. נערצת הייתה, תחילה בשל יופייה וכשזה התעמעם קמעה ברבות השנים — בשל אופייה. בזכות מזגה הנוח, החיוך שריכך כל מי שבא בסביבתה, גם את הרגזנים ביותר, הייתה רינה האדם המתאים לגישור. בניחותא ניהלה ובחוכמה, ברוח הכלל "מענה רך ישיב חמה". מעולם לא הציעה עצמה לתפקיד, תמיד ביקשו ממנה. לא הוצרכה להשתתף בתככים פוליטיים בדרך להשיג תפקידים, מקובלת הייתה על כולם וכשהוצעה למשרה הרמה של מנהלת משרד ממשלתי כה חשוב, הייתה הסכמה רחבה כל כך למינוי עד שגם השר, שרצה מקורב פוליטי למשרה הבכירה, התרצה והסכים למינויה ללא מאמצי שכנוע כמעט. רבות סבלה מתסכולי בעלה הממורמר שהקריירה שלו הלכה ודעכה, ולכן רבה הייתה שמחתה כאשר לבעלה הוצעה משרת הניהול של המרכזים הרפואיים. אם כי שמחה בעיקר מפני שההצעה הגיעה מקלמן בייניש, ובכך נוצרה הזדמנות לחידוש הקשר ביניהם, זאת לא העזה להביע אפילו בפני עצמה. כלל לא קיוותה שיקרה משהו ביניהם. ידעה על מעלליו של קלמן בייניש עם היפות בצעירות אמריקה, מה יש לה לעשות בחייו התוססים, אישה בלה היא, כמעט קשישה, אבל שמחה לבואו. האהבה לא נעלמה.

אם פעם הייתה לד"ר זוהר טינה כבושה לאהבתה הראשונה לקלמן בייניש — גברים לעולם יזכרו לנשותיהם את אהבתן הראשונה — הרי שטינה זו נעלמה כליל ברבות הימים. היה עסוק בתסכוליו: כולם ייעדו לו קריירה של מנתח מוח מהולל ואף הוא חשב כך בתקופת לימודיו, אותם סיים בהצטיינות יתרה. כמה יפים הם הימים הסטודנטיאליים: כל חלום מתקבל בהתלהבות.

השנים הראשונות של הסטאז' התנהלו למישרין, וכך גם השנים הראשונות של ההתמחות, אלא שככל שחלף הזמן, הבין ד"ר זוהר לחרדתו הרבה שהוא לא ניחן בשום כישורים, לא של מנתח מוח ולא של מנתח בכלל. הוא סרב להסכין למודעות שחלחלה לתודעתו המיוסרת: אין לו כשרון לחיתוך ולתפירה, ויותר מכל אין לו כל תפישה מרחבית. פעם אחת בשעת ניתוח חווה אירוע איום וסטאז'ר נאלץ להשלים את התפרים האחרונים של הניתוח במקומו. למחרת הניתוח זימן אותו ראש המחלקה למשרדו, הבטיח לשמור בסוד את החרפה, וד"ר זוהר הוצא לחופשה ארוכה שלאחריה החל השתלמות במחלקה פנימית והפך לפנימאי. היו אלה שנים משמימות בהן לא גילה שמץ מאותה הצטיינות יתרה שאפיינה אותו בשנותיו הראשונות בעולם הרפואה. הוא לא התקדם לשום מקום וכשנפטר ראש המחלקה ניתנה המשרה לצעיר ממנו.

ט.

רגע לפני שהעובד התורן בחדר המתים התפנה לשלוף את האלונקה בה שכב קלמן בייניש חברו המת, שבה ועינתה את ד"ר זוהר תחושת ההחמצה שאינו לו חייו העלובים. הריקנות בה התנהלו חייו בשנים האחרונות הפכה אותו לאדם מופנם ומהרהר, ועל כן בעל רגישות גבוהה יותר. עיניו וחושיו התחדדו לראות את הקורה סביבו. הוא נפתח אל העולם, על הסבל האנושי שבו. ענווה שמתוך ייאוש תפשה את מקומה של היהירות והזחיחות שלתוכן גדל. הקנאה בקלמן בייניש המצליח התחלפה בחמלה על ילדותו־שלו, ילדותו העלובה והוריו העלובים שמתוך עושרם ומעמדם נבעה התנשאותם. איזה סבל עבר קלמן בייניש, הכה ד"ר זוהר על חטא: הם, כילדים אכזריים, דאגו להבליט את הבדלי המעמדות, מבטלים ומוחקים כליל את הילדים העלובים שלא די בכך שהגורל המר להם, עוד נוסף עליהם הסבל מילדים שכמותו. עתה התאווה לבקש מחילה מחברו, שרחמיו התמלאו עליו, אלא שחברו מת, אין ממי לבקש, אבל הבקשה כאשר היא אילמת ומתוך חמלה היא באה הרי שהיא מתקיימת, כמו תפילות שבלב במעשיות צדיקים. ושוב חשב על המבט המשונה של חברו, ולפתע נדמה היה לו שהבין סוף סוף.

נחזור לקלמן בייניש וננסה להבין את שהבין ד"ר זוהר.

מזה ימים חש קלמן בייניש צרבת חריפה שהלכה והתגברה, אבל כהרגלו עסוק היה ומלבד זאת, חש בטחון כה רב בכוחותיו האינסופיים עד שלא חשב על עצמו כאדם המיועד לחולי מסוכן. אנשים העסוקים בהגדלת כוחם והעוצמה ממלאת את הווייתם, חשים כאילו דבר לא יקרה לבריאותם. אלא שאותה צרבת הייתה אירוע לב קטלני.

באותם רגעים שנכנס ד"ר זוהר לווילה המפוארת, יש אומרים המפוארת בארץ, שרכש קלמן בייניש בזמן כלשהו מידי איל הון מפורסם, מחמשת עשירי המדינה, רכישה שהתפרסמה בהרחבה במוספים הכלכליים שהולכים ותופשים את מוחותינו, חש שאפילו לקנא אין הוא מקנא, עד כדי כך אוכל אותו הייאוש. האם אפילו תחושת האושר הרגעית שחש כאשר התבשר שהוא מתמנה למנהל המרכזים הרפואיים לא הצליחה להסב לו אושר אמתי, ועכשיו נעלמה כלא הייתה אפילו זכותו לקנא, להרגיש רגש כלשהו — גם את הרעים? אלא שלקלמן בייניש דווקא הסבה עצם נוכחותו של חברו תחושת סיפוק ואושר (אם כי אושר מדומה, יאמרו חכמים), תחושת התעלות לא מודעת על כך שהנה, הצלחתו מוצגת לראווה בפני חברו, ובלונדינית צעירה ממנו בשלושים שנה מתרפקת עליו כנערה מאוהבת, סנדרה שמה, כבר הזכרנו בתחילת סיפורנו, ובשיא כוחו עומד הוא להציע הצעה נדיבה לחברו. מתוך נדיבות הוא עושה זאת, כך האמין. לרגע לא פקפק באמתותן של תחושות נדיבוּת אלה.

התיישבו השניים, וסנדרה היפהפייה, המתרצה לכל שיגיון של מיטיבה המבוגר ביעילות של פילגשות שמעמדן עדיין אינו ברור כל צרכו, מזגה משקה חריף לשניהם. הרימו כוס לחיים וקלמן השקוע בכורסה אמר:

"תשמע, העניין סגור לגמרי. אתה המנהל. הודעתי למועצת המנהלים ולשר הבריאות שלכם" — הדגיש את המילה 'שלכם' בפטרונות מסוימת, אם כי לזכותו ייאמר שהיה בלתי מודע לכך — "אז אפשר לדבר על דברים אחרים," סיכם במהירות והתכונן לעבור לנושאים שבשלהם הגיע.

"ולא תרצה לספר לי מה אתה מתכנן, איך אתה רואה את המרכזים הרפואיים?"

לאות ועצלות קפצו על קלמן בייניש. הרי את מה שעשה, עשה לא לשם עיסוק בזוטות ובדברים שלא מעניינים אותו באמת. הניח רגליו על ההדום, העמיק בכורסא ואמר בחביבות רגועה ולאה הקיימת בין חברים ותיקים — דבר אינו מצריך העמדת פנים כמו ישיבות עסקיות רגילות:

"אני סומך עליך בכל. אפגיש אותך עם היועצים שלי. רק שתדע שהכסף קיים כדי שאתה תתכנן כל מה שעולה על רוחך. הרי אתה המומחה. מה אני מבין בכל אלה?" אמר־שאל, וד"ר זוהר חש שב"חוסר הבנתו" רוצה קלמן בייניש להרשים אותו, שאין הוא, גאון שכמותו, עוסק בקטנות. הרים קלמן בייניש כוסו ואמר: "על החיים אנחנו רוצים לדבר, יעסקו בדברים האחרים עורכי הדין, הארכיטקטים ואנשי המימון וכל הפרזיטים. לחיים, לחיים," והשניים לגמו ארוכות מהמשקה החריף, לגרש מחשבות טורדות. קלמן בייניש נזכר בדבר־מה נוסף ומיהר לרשום ביומנו עב הכרס כדי שלא יישכח חלילה — אין להחמיץ דבר בחיים — כשלפתע חש כאילו סלע ענק ממדים לוחץ על חזהו, אין הוא יכול לנשום, ועל אף שהיה שקוע בכורסה, שלח במהירות ידיים נואשות קדימה, כאילו כדי להיאחז במשהו.

הכל נמשך לא יותר משנייה ובעוד ד"ר זוהר שקוע בספיגת הוויסקי המחמם שלא היה שותה בדרך כלל ושהשפעתו עליו הייתה מיטיבה מאוד, חש קלמן בייניש במלוא המשמעות של הדבר: שזהו הרגע האחרון של חייו. פניו של חברו־צרתו הרופא היטשטשו. 'זהו זה? אני מת?' שמע את עצמו מהרהר, 'האם זהו זה? ככה נראה המוות? בשביל מה עשיתי הכל, בשביל מה אנחנו בכלל עושים, ובשביל מה כל העסק — ההצגה עם החבר שגם הוא חלק מההצגה? כל התרגילים, ההצגות, הווילה המטומטמת, כל העושר המטומטם? חשבתי שאני חכם מאוד, אבל הכל כל כך מטומטם, אני כל כך מטומטם, והכל — הכל כל כך מטומטם ואני לא יודע... אבל דווקא משום כך כל כך נעים לי. אני מעופף משוחרר, כל כך קל, הנשמה המעיקה כבר לא איתי, אמא המסכנה, ילדי המסכנים... סנדרה האווילית שתישאר בחיים רק להמשיך במצעד החיים חסר המשמעות תעכס אל מישהו אחר... הנה המנהרה הלבנה והאינסופית שכולם מדברים עליה, אבל בעיקר חופשי אני מטרדת הנשמה — היא איננה, נלקחה, ואני חופשי, חופשי לגמרי...'

קלמן מת. ספק חשב על רינה, ספק לא. הפליאה אותו רוממות הרוח, ההתעלות בעקבות ההתוודעות אל החופש המופלא שבחוויית יציאת הנשמה, אך בפרפורו האחרון הרהר בעיקר באירוניה הגדולה של החיים שקוראים לה: חיים.

וזו ההבעה שהייתה על פני המת, אותה חש ד"ר זוהר אם כי לא הבין בשכלו. כבמראה הפוכה ראה את כל חייו. בתוך אותה הבעה של קלמן בייניש שם את עצמו, את חייו, חש את משחק החיים המיותר מהרגע בו קבע את מותו של קלמן בייניש, אבל האם הועילה לו חוויה זו, כדי שלא ימשיך במשחק זה? כמובן שלא. ולמה לא? למה הוא ממשיך ולמה מחר יחזור לסורו וישחק את המשחק כמו כולם? כל חכמת הרפואה לא תבין את יצר החיים.

וכשנשלפה האלונקה והסדין הוסר מעל פניו של המת, הוכה ד"ר זוהר בתדהמה נוראית ועל פניו עלתה הבעה איומה של בעתה.

במקום אותה הבעה עמוקה ורבת משמעות שלא הניחה לנפשו, הופיע עתה חיוך ציני רחב. לא היה בקלמן בייניש שום דבר שיזכיר את אותה הבעה ראשונה. אדרבא: לגלוג רחב שהיה מכוון בבירור אליו היה שפוך על פניו של קלמן בייניש. ד"ר זוהר מיהר ונס מחדר המתים כל עוד רוחו בקרבו.

י.

באותו רגע איום שחווה ד"ר זוהר בחדר המתים, היו פניה של רינה מועדות חזרה הביתה מאותה הצגת גאלה שרק המתינה לסיומה, אבל גם כשהחזירו אותה ועמדה מול דלת ביתה לא רצתה להיכנס, לא רצתה לראות איש. לאחר רגעים מספר ירדה לרחוב השומם והביטה נכחה שעה ארוכה. אחר כך נכנסה למכוניתה והחלה לשוטט ללא יעד ברחובות העיר עד שהגיעה לשכונתנו האהובה. לאחר שעה ארוכה מצאה עצמה עוצרת את המכונית מול בלוק דו־קומתי, שאותות הזמן והעוני ניכרו בו. היה זה בית מוזנח שהטיח והצבע בו התקלפו מזמן. כל ימיה זכרה אותם כך. דיירי הבית לא היו ראויים כנראה שמישהו יטרח עבורם. אפלה מוחלטת שררה בדירה הקטנה שבקומה השנייה מצד שמאל. רק האור שדלק בשירותים רמז על כך שמישהו חי בדירה זו, אבל לא זה שלו ייחלה. אהובינו שורדים פחות מהבתים. רק הערגה המכבידה שמבקשת להחזיר את הגלגל לאחור נותרת שקועה עמוק בתוכנו. כאן הסתתרה בזמנו כשהייתה נערה, משקיפה ארוכות אל דירתה של משפחת בייניש, מקווה לראות את אהובה יוצא מהבית או נכנס אליו ומתפללת שלא יהיה בחברת נערה אחרת, מתפללת לסיכוי. הדמעות שניגרו מעיניה הפכו לבכי קורע לב. ידעה שכמו אז, גם עתה לא יחזור אהובה לעולם.

יא.

ההלוויה התעכבה מספר ימים, ובינתיים התעמתו ביניהם עורכי דינם של סנדרה, גרושתו וילדיו של קלמן על חלוקת השלל. צוואה לא הותיר קלמן בייניש. לא חשב אף פעם שהמוות ישיגו.

לבסוף נערכה ההלוויה בבית העלמין החדש שאפילו זוהר הפשטות הישן של שכונתנו לא שרה עליו. סמוך לתחילת מסע הלוויה הופיע לפתע ד"ר זוהר. נסער כולו נכנס אל חדר הטהרה, לא לפני ויכוח מר וממושך עם אנשי חברת קדישא כשהוא מנופף באיום שהוא כרופא זכאי לעכב את הקבורה אם לא יינתן לו לבדוק לבדו את המת עוד לפני קבורתו. איש לא הבין מה מעשיו של רופא בחדר הטהרה, אך אנחנו יכולים לנחש. לאחר שיצא מהחדר נטש את המקום ללא הסברים, בלא שהצטרף למסע הלוויה, כשהוא נסער ביותר ופניו מעוותות בהבעה איומה למראה דמעות הדם שזלגו מעיניו הפקוחות לרווחה של חברו המת, מותיר את רינה ואת קלמן בייניש סוף סוף לבדם.