אהבת שרה

אני צועדת ברחובות. מתקשה להפנים את החופש הפתאומי, מתכחשת לתנודות המטוטלת הרגשית הפוקדות אותי ומתמקדת בחיפוש אחר תשובות לגורל משפחתי. בכל מפגש אני מאמינה שבאדם הצועד מולי חבוי מידע שיכול לעזור לי, גם אם הוא אינו יודע זאת. אני בודקת את הרשימות לפחות פעם ביום, מבררת במקומות התקהלות, סורקת בתים ומקומות מֵעֲבָרִי בתקווה למצוא כל סימן או רמז לתשובתו של הגורל, אך עד עכשיו לא גיליתי דבר.

התעוררתי לפני הזריחה, ולאחר התארגנות קצרה אני יוצאת מדירת המחסה החבוטה שאימצתי לפני יומיים. מסוחררת כמדי בוקר בשבועות האחרונים, אני מקיאה בפינת רחוב נסתרת את מעט האוכל שנותר בי. חוזרת אל הרחוב, מבקשת מגופי בשפתו שיסתיר את המתח ואת הספק הדורשים לכרסם בי, אולם כל רחש שאת מקורו איני מצליחה לזהות, מעורר בי פחד שאולי הפעם באים החיילים לדרוש ממני לשוב לחיים של אסירה.

כבכל יום, אתחיל במקומות המפגש שבהם מתקבצים הניצולים. אעבור ביניהם ואפנה אליהם בשיח ברור ובשאלה. בדו־שיח מנוכר ניאבק יחד בספק. הנהוני ראש יאשרו הקשבה, אך יגלו בעיקר שבתוכנו מתחוללת סערה רגשית המוּנעת מן החרדה שבכל רגע עלולה לצוץ ידיעה חדשה שיכולה לסיים את החיפוש בשיברון לב. בהמשך חציו הראשון של היום אתמקד במקומות מעברי. בשעות הצהריים אלך לבדוק את הרשימות המעודכנות. אם לא אמצא עד אז אוכֵל, אגש אל אנשי הסיוע. אחר כך אחזור למקומות ההתקהלות.

המפגש עם הניצולים עקר. מאוכזבת אני ממשיכה אל בית שתכננתי לבקר בו כמה פעמים, אבל עדיין לא הספקתי. לפני המלחמה גרה בו משפחה שאביה היה מיודד עם אבא, שעזר לו כשנקלע לחובות לאחר הרפתקה עסקית כושלת. אם ניצלו, הם לבטח יהיו מחויבים לעזור בידיעה שאת החוב כנראה כבר לא יצליחו לפרוע.

אני מגבירה את קצב צעדיי, ומתירה לראשי לצייר את המפגש האפשרי שבו שמחתם כשורדים מאירה את פניהם. בדמיוני אני חשה חיזוק, אולם רגע לפני שתשובתם נשמעת מסיט החשש מתעתועי הכוח העליון את תודעתי מן התסריט, וממקד את עיניי במבט חד למעלה הרחוב.

אני ממשיכה לצעוד, חוצה רחובות כאילו הם מבוך עקר במסלול שקבעתי לי. ברחוב צדדי צדות עיניי מרחוק זוג ניצולים מבוגרים שהולכים לכיווני. נדמה לי שהם מוכרים. אני ממקדת בהם את מבטי ומחכה לרגע מפגש המבטים שבו אוכל לפתוח בשיחה, אולם הזוג אינו מגלה בי עניין ומתחמק מקשר עין. כשהם כמעט חולפים על פניי, אני פונה אליהם ישירות ומשאירה את גינוני הנימוס לזמנים אחרים. תשובתם שלילית, והמפגש החטוף מתפוגג בברכה לבשורות טובות.

הגעתי אל הבית. הוא חבול ומצולק. אני נוקשת על הדלת, אין תשובה. מחכה מעט ושוב נוקשת. הבית דומם. ברור לי שאין בו נפש חיה, אבל אני ממשיכה לחכות ומייחלת לעוד רגע של תקווה. אני מנסה עוד פעם, אולי בכל זאת יש מישהו בבית. אני מקרבת את ראשי לדלת, מנסה לחדד את שמיעתי הלקויה בתקווה לשמוע קריאה חרישית שמזמינה להיכנס, אך היא לא נשמעת.

דרוכה אני נכנסת פנימה. נעמדת לרגע בכניסה, סורקת את מרחב הבית ומוכנה לכל תרחיש. אצבעות רגליי נצמדות לקרקע, למקרה שאצטרך לסגת במנוסה או לעמוד על שלי ולהדוף תקיפה. הבית רעוע, אין בו תכולה, עברוֹ הושחת וכמעט נמחק. אני מפנה את מבטי ומחפשת מזון, על אף שברור לי כי החיפוש חסר סיכוי וללא תועלת. אני יוצאת בתחושת מועקה מוכרת בחזרה אל הרחוב, וממשיכה לכיוון מבנה שלפני המלחמה שימש בית ספר יהודי קטן.

אני שוב חוצה רחובות ופוקדת בתים, בתקווה למצוא אוכל. אך בכל בית חוזר הריטואל על עצמו – כניסה מתוחה, סריקה ללא תוצאות ויציאה מאוכזבת.

אני כבר מגיעה כמעט לבית הספר כשאני סוף סוף מוצאת בית שיש בו שאריות אוכל. אני מופתעת, אבל לא משתהה. בלי לשקול את טיבו ואת כשרותו אני דוחסת לפי כל פירור, ובורחת כחתול רחוב הפוחד מקירות הבית הלוכדים. הוקל לי. לא אצטרך לבוא במגע עם מחלקי המזון.

בית הספר מאכזב. הוא אומנם מארח בין כתליו ניצולים, אולם נפשם המצולקת אינה מאפשרת בירור מועיל. אני מביטה בהם ומתמלאת בתרעומת שהולכת וגוברת. איך הם מעיזים לאפשר לכוחות הרשע הארורים לשבור את רוחם? אין להם את הפריבילגיה הזאת. אבל אני מייד נזכרת שאסור לי לשפוט, מאחר שכל אסיר עבר מסע ייסורים ייחודי לו.

אני יוצאת מבית הספר ומבינה שההבדל העיקרי בינם לביני הוא שאני עדיין נאחזת בתקווה שיקיריי חיים; הם לא. אני עדיין נתלית בסיכוי שהמספרים ייטיבו עימי, בעוד שהם ויתרו. הם כבר יודעים את חוזקו של הגורל, הוא נכרך סביבם והותיר אותם מצולקים.

הופרדתי מהמשפחה ביומי הראשון בגטו, כשבמפתיע בחר בי הגסטפו לעבוד בבית מלאכה, ומאז עלו בתוהו כל מאמציי לברר מה עלה בגורלם. אני עדיין מאמינה שיש בין הניצולים מישהו שראה אותם, אולם לפעמים, ברגעי שבר, כשדממה זועקת באוזניי, עולה בי החשש ששהותם בגטו הייתה קצרה. אך אז אני מייד נעצרת, נוזפת בעצמי על כך שוויתרתי עליהם וממשיכה ביתר שאת בחיפוש.

אני יודעת בוודאות שדוד ליאון נהרג. מעבר לחלון המסורג צפיתי מבועתת בחיילים שהכו אותו בלי רחמים באמצע הרחוב, עד שגופו החבול נותר כמעט חסר חיים.

ליאון נתפס במעשה אסור כשניסה להבריח מעט אוכל לבניו. היה ברור שסופו נחרץ ושאיש לא יעז לבוא לעזרתו. מן הרגע שהחלו החבטות נקבע סופו. נשימתם של כל הצופים נעצרה כשצפינו בחיילים, ומתוך בחירה להישאר בחיים נדמו פיותינו ממחאה. נחמה פורתא הייתה לנו בידיעה שהוא ידע את הסיכונים והבין את שתיקתנו. כשהפרץ האלים בא אל סיפוקו, הלכו החיילים והשאירו אותו גוסס כשהוא מוטל על המדרכה.

בבוקר הוא כבר לא היה שם. בחשכת הערב הקפוא נכנע גופו והתיר לנפשו להיחלץ ממנו ולהשאירו כחפץ במקום הארור הזה. מותו היווה יותר מסר לאחרים, מאשר סיום חייו. טוב ליבו וההומור המפליא בהלקאה עצמית נעלמו כלא היו כלל, כמו גם רגעיו היפים כשהיה שוכח את גילו, משתטה עם ילדי המשפחה ונעלם כילד בתוך קסמו של הרגע.

כצפוי, בשנותיי בגטו לא היה לי מחזור סדיר. אך עברו כבר שלושה חודשים מן המחזור האחרון והספק מכרסם בתקווה והופך אט־אט לחשש אמיתי. מה יהיה אם אני נושאת ברחמי עובר מזרעו של הפולש הכוחני? אני זוכרת כל פרט באירוע. את הבהלה כשקלטתי את חומרת המעשה, את דריסתו כשדרש את בתוליי, את קפלי בגדיי הלוחצים ומבקשים למעוך את שריריי, את גופו הרופס הולם בי ומרקד בדרכו למימוש זימתו בי, חורך את אגני, את השולחן הקשיח שמנע את בריחתי ואת בגדיי הצמודים לגופי לאחר המעשה. אך יותר מכול אני זוכרת את החרדה המשתקת שפקדה אותי שמא יבחר לבצע מעשה אחרון לאחר שיגיע אל סיפוקו.

כבמרבית הערבים אחרי יום עבודה מפרך במפעל הטקסטיל, ויתרתי על חלק ממנוחתי ובסתר התגנבתי למסע חיפוש אחר בני המשפחה, כשלפתע כפפה קרה אחזה בעורפי. ולפני שהבנתי את חומרת המצב כיסתה בחוזקה כפפה שנייה את פי ואת אפי ומנעה ממני לנשום. החירות המעטה שהייתה לי נעלמה עם המגע המשתק.

"לא לזוז!" קולו היה נמוך ומחוספס, "אל תעזי להוציא הגה!" צחנת פיו הרווי אלכוהול שיתקה אותי. ברפלקס של שבויה הנהנתי בהסכמה, בתקווה ששתיקתי תרצה אותו, אך היא נעלמה כשהמשיך את דיבורו. "בואי איתי," אמר לפני ששחרר אותי מידיו.

כשהגענו לסמטת הרחוב משך בכתפי וסימן לי לפנות לרחוב צדדי צר. הרחוב היה מוכר לי. בעבר, כשהעולם היה אחר והייתי משוחררת מדאגות, גרו בו ילדים שלמדו בכיתתי. פנינו לרחוב, והמשכנו להתקדם לאורכו כשהוא סורק את המבנים עד שהחליט על אחד מהם ומשך בזרועי לכיוונו. נכנסנו לדירת הקרקע שבכניסת הבניין. ריח חריף של צואה ושתן תקף את אפי, נשימתי נעתקה. אותות הייאוש נראו בתכולת הבית. רוב הטפטים נעקרו מן הקירות, הדלתות של ארונות המטבח והחדרים נלקחו להישרף כדי לחמם גפיים קרות. שברי צלחות היו מפוזרים בכל מקום. לא היה זכר לריהוט, מלבד שולחן ענק בפינת האוכל.

הוא כלל לא שם ליבו להרס ולעזובה, והבנתי שאני עומדת לעבור אסון אישי. הוא סרק את הבית עד שהצביע בפקודה על השולחן. הפניתי אליו מבט מתחנן, אבל הוא סטר לי, אחז בזרועי וגרר אותי לעבר השולחן. השכיב אותי עליו, הפשיט את מכנסיו ובברוטליות החל לממש את זממו.

גופי הנצור נפרץ, אך הכאב הפיזי ואובדן הבתולין נשכחו בבהלת הרצון להישאר בחיים. עברתי לזמן אחר, קיוויתי שסוף האירוע לא יהיה גם סופי. רגע האמת ציווה עליי להתיר את בתוליי ללא חשש. הבחירה חיזקה אותי. לא הוצאתי הגה מפי, מלבד צלילי נשימותיי הנהדפות מגופי במאמץ לאזן את חבטותיו. שכבתי וחיכיתי שהדחף ייגמר. הוא החל להשמיע גניחות קצובות – חשתי שאני לא הראשונה שהוא אונס – והגיע אל סיפוקו מהר, נסוג לאחור והביט בי בגועל תוך שלבש בחזרה את מכנסיו.

גופו המנוון והכנוע ביקש להתאושש מן המאמץ שנפשו החולה שיחרה בעבור רעבונה, והדבר אפשר לי לבחון את המצב ולשקול את תגובתי. ידעתי שאסור לי להסיר את מבטי מהתקרה. קיוויתי שימחל לי, אך הוא שלף את אקדחו והתקרב. בניסיון נואש הנעתי את ראשי בשלילה בבקשה שיחון אותי, שיאמין שלא אגלה דבר, רק שיניח לי לחיות, לפחות עבור משפחתי. שיבין שאולי רק אני נותרתי. הוא לבטח ידע שאמשיך בצעידה איטית למקום אחר, ושלא אעז להביט לאחור.

ידו הונפה, האקדח כוון לראשי. הוא עצר, נשם נשימה עמוקה וניפח את חזהו באיום. דמעה חרישית זלגה על לחיי כמֵי מעיין המבקש חיים, אך התקווה נעלמה כשבזווית עיניי ראיתי את אצבעו מתקרבת אל ההדק. עצמתי את עיניי, לא רציתי לאפשר לו לראות את מבטי האחרון. אצבעו סחטה את ההדק וכדור בודד נורה מן הקנה.