אהובת הצייר

1

5 ביולי, 1650

הכרכרה דוהרת בדרך העפר ואני בתוכה. אני מיטלטלת מצד לצד, ידיי ורגליי אזוקות. גופי מוטח שוב ושוב בדופן הכרכרה, ואיני יכולה לעשות דבר. אני מרגישה שהוא נמלא חבּוּרות. הכפר נותר הרחק מאחור, אבל עדיין איני מבינה מה קרה. רגע אחד הלכתי בצד הדרך, סל תלוי על זרועי, ורגע לאחר מכן שמעתי מאחוריי שעטת סוסים. הבטתי לשם וראיתי כרכרה מתקרבת אליי במהירות. קפצתי הצידה למקום מבטחים. העגלון האט והכרכרה נעצרה.

אספתי בידיי את החצאיות שלי וניגשתי אליו בזעם, להוכיח אותו על חוסר זהירותו. אבל לפני שהספקתי לומר מילה, נפתחו הדלתות משני צדי הכרכרה ושני גברים קפצו ממנה. הנוצות השחורות והאדומות שבכובעיהם העידו שהם קציני בית משפט מאמסטרדם.

"חירְטְיֶיה דירקס?" שאל אחד מהם.

בו ברגע הבנתי. הסתובבתי והתחלתי לרוץ, אבל זה היה חסר סיכוי. הגברים השיגו אותי במהירות, תפסו וגררו אותי בחזרה אל הכרכרה.

"אנחנו עוצרים אותך בשם מועצת העיר אמסטרדם. נצטווינו להביא אותך לבית התיקון בחאודה."

התנגדתי בפראות, אבל שני הגברים גברו עליי בקלות. הם אזקו אותי, הכניסו אותי בכוח לכרכרה ונכנסו גם הם. צעקתי ובעטתי.

הכרכרה החלה לנוע, וכשהסתובבה בחדות כדי לסוב על עקבותיה, נחבט ראשי בחוזקה בדופן שלה. מבעד לערפול הרגשתי שהם אוזקים את רגליי, כך שכעת לא יכולתי לעשות דבר מלבד לצעוק. אך אז תחב אחד הגברים סמרטוט לפי.

מולי ישבה אישה בבגדים אפורים ומצנפת ראש לבנה. ידיה היו שלובות בחיקה, ונראה שאינה מתרשמת מדרך הכניסה שלי לכרכרה.

נאבקתי להשתחרר, אבל רק הכאבתי לעצמי. וכך, מותשת, דממתי לבסוף. בגלל פיסת הבד שהייתה תחובה בפי לא יכולתי לשאול מה פשר הדבר, לכל הרוחות. ניסיתי לפלוט אותה החוצה, אך לשווא.

אני מוותרת ויושבת במקומי מובסת, נלחמת בפחד הגואה בי.

האישה שיושבת ממש מולי בוחנת אותי בעיני נץ. עד כה שתקה, אבל כעת היא פונה אליי בדברים.

"אם תישארי רגועה, אוציא לך את הסמרטוט מהפה. אם תתחילי לצעוק, אחזיר אותו."

אני מהנהנת, ואף שאיני רגועה כלל אני מסכימה להיאלם. האישה מסמנת לאחד הגברים, והוא שולף מפי את הסמרטוט. אני נושמת לרווחה.

"שמי קורנליה יאנס," אומרת האישה. "אני נציגת בית המשפט, ונצטוויתי להביא אותך לבית התיקון בחאודה."

"למה?" אני קוראת, פי עדיין מלא סיבי בד.

"באמת אינך יודעת?"

מובן שיש לי חשד, אבל אני רוצה לשמוע את זה מפיה. רק אדם אחד יכול לעשות לי את זה, ואף כי אני יודעת מה הוא חושב עליי, לא ציפיתי שהדברים יגיעו לידי כך. אף על פי כן, הנה אני, והשם היחיד שעולה בראשי הוא שמו.

"אני רוצה לשמוע את זה ממך," אני אומרת בצרידות.

לרגע אני מזהה שביב חמלה בפניה של קורנליה, אבל כשהיא מדברת קולה נוקשה. ״כרצונך. נמצאת אשמה בהפרת חוזה, גנֵבה וזנות. התיק שלך נבחן על ידי ראשי העיר קורנליס בּיקֶר, ניקולס קוֹרבר ואנתוני אוּטגֶנס ואן וורן, והם גזרו את דינך. ראש העיר הרביעי, ואוּטֶר פַלקֶניר, לא היה מעורב כי הוא על ערש דווי. אבל שלושת האדונים האחרים פסקו פה אחד."

אני מנסה להסדיר את נשימתי. בית תיקון! שמעתי הרבה סיפורים, ועצם המחשבה להיות כלואה שם כמה שבועות מעבירה בי חלחלה. "אבל למה?" אני שואלת בקול גבוה. "מה פיספסתי? דיברת על זנות. אני לא מבינה."

"באמת? ככל הנראה חיִית חיי חטא. התקבל מידע על אורח החיים שלך, וכמה אנשים העידו נגדך."

"מי העיד, לכל הרוחות?"

"בעליו של פונדק מפוקפק למדי. מה היה שמו?" היא מעיינת במסמכיה. "'פונדק הליבּוּט'. מקום ידוע לשמצה שגברים באים אליו לחפש פרוצות. היית שם שבועות."

"אבל לא כפרוצה! רק שכרתי שם חדר!"

קורנליה מרימה את ידה. "אין זה מקומי לשפוט. אני רק מוסרת לך את העובדות."

תדהמתי גוברת ככל שמחלחלת בי האמת המחרידה. הוא באמת עשה את זה. הביא למעצר שלי כמו פושעת עלובה. אני מסתכלת על קורנליה באֵימה. "כמה שבועות קיבלתי?"

"שבועות?" קורנליה אומרת. "נגזרו עלייך שתים־עשרה שנה."

הסמרטוט נתחב שוב לפי כשאני מתחילה לצעוק.

באמצע הדרך אנחנו עוצרים בפונדק. מתחיל להחשיך, ולא נגיע לחאודה לפני סגירת השערים. העצירה הלילית מעוררת בי תקווה חדשה, אולי אצליח להימלט. אבל עד מהרה אני מגלה שאין סיכוי. את הסמרטוט הוציאו מפי, אבל ידיי ורגליי נותרו אזוקות.

הלילה ארוך, שנתי נודדת. כאשר אור השחר הקלוש חודר דרך חרכי התריסים ופוקדים עליי לקום, אני כמעט חשה הקלה. לאחר ארוחת בוקר קלה שמאכילים אותי בה כי ידיי אזוקות, אנחנו ממשיכים בדרכנו. בכרכרה אין רגע שקט. הקצינים וקורנליה מדברים בלי הפסקה. ממני הם מתעלמים.

כל הדרך אני מביטה מבעד לחלון על כרי הדשא, התעלות והכפרים החולפים. שתים־עשרה שנה! זאת חייבת להיות אי־הבנה, אפילו גנבים לא מקבלים עונש חמור כל כך. הטעות ודאי תתבהר כשנגיע. מן הסתם יגידו שמדובר בשנים־עשר שבועות. זה גרוע מספיק. איך אשרוד את פרק הזמן הזה?

בשעת אחר הצוהריים מתנשאות במרחק חומות העיר חאודה, וכעבור חצי שעה הכרכרה נכנסת בשערי העיר.

אני מסתכלת החוצה בעגמומיות. הרחובות, האנשים, השוק והתעלות, כולם רגילים ומוּכּרים כל כך. עוד מעט יכלאו אותי לימים רבים. שנים־עשר שבועות בין גנבים וזונות... חלום בלהות, זה יהיה חלום בלהות, אני יודעת.

לא עובר זמן רב והכרכרה עוצרת. אני נמלאת חרדה. מימיני מבנה גדול צבוע לבן שצמוד למנזר. זה בית התיקון? נראה שכן, כי קורנליה פותחת את הדלת ויורדת.

הקצינים מסירים את האזיקים מרגליי ועוזרים לי לרדת מהכרכרה. ברכיי רועדות כל כך, שאני מתקשה להישאר זקופה.

עוברי אורח נעמדים ברחוב, וילד כבן ארבע־עשרה צועק, "הנה עוד אחת הגיעה!" אדם מבוגר אומר, "לא נראה לי שהיא זונה. בטח גנבת."

חלק מהנערים מתחילים לצעוק ולזרוק עליי אשפה, אבל כשהקצין מתקדם לעברם בצעד מאיים, הם בורחים.

לבית התיקון שער כניסה מרשים ובו אבן גמלון שבה שלוש דמויות נשים — תופרת, סורגת וטווה — ושלושה גברים מנסרים עצים. הדלת העצומה מחוזקת בצירי ברזל.

קורנליה כבר נקשה על הדלת, והיא נפתחת. גבר לבוש שחורים מקבל את פניה ומעיף בי מבט קצר.

"הרחנטיות1 בפגישה. שימי אותה בינתיים בתא," הוא אומר.

אנחנו חוצים את המבואה, ומובילים אותי לאורכו של מסדרון לתוך חצר מלבנית. בצדה השני של החצר אנחנו עוברים דרך דלת נוספת ויורדים בגרם מדרגות. אוויר טחוב וקריר מקדם את פניי, צעדיי מהדהדים מתחת לקמרונות.

שומר צועד קדימה עם צרור מפתחות בידו ומוביל אותנו במסדרון. באמצע הדרך הוא פותח דלת של אחד התאים. "זה פנוי," הוא אומר.

הקצינים מובילים אותי פנימה ומסירים את האזיקים מידיי. לאחר מכן הם עוזבים את התא והולכים בלי לומר מילה. רק קורנליה נשארת לעמוד זמן־מה ואז אומרת, "שלום, חירטייה. כל טוב."

דלת העץ הכבדה נסגרת.

אני צונחת על הדרגש, המומה מהמתרחש, מכך שהאיש שכל כך אהבתי — ושאהב גם אותי, אני יודעת — יכול לעולל לי דבר כזה.

התדהמה מלווה אותי גם כשמוציאים אותי מהתא, ואֵם הבית לוקחת אותי לחדר הרחנטיות, שם מקריאים לי את חוקי הבית. היא שם גם כשאני שואלת בגמגום אם גזר הדין שלי הוא שנים־עשר שבועות, לא שנים, אם לא נפלה פה טעות. מתברר שלא. אני זוכה אמנם למעט רחמים מהרחנטיות, אך ללא הועיל. העונש היה ונשאר שתים־עשרה שנה. הן מוסרות לי מסמך בית משפט עם פסק הדין. הורשעתי שלא בפניי.

איני בוכה או צועקת כשמובילים אותי אל הסדנה, אלא שוקעת בייאוש חרישי, שבו אני רק בוהה נכוחה והוגה בעולם אחר, בחיים אחרים שבהם לא יכולתי אפילו להעלות על הדעת תרחיש כזה.

1 רחנטים: אנשי האליטות הכלכליות במדינה, שהיה להם ייצוג רב במועצות. (כל ההערות של המת')