אהוב את עצמך כאילו חייך תלויים בזה

הייתי במצב קשה באמת. אומלל עד עומק נשמתי. היו ימים שהייתי שוכב במיטה, הווילונות סגורים, היום בחוץ גולש ללילה וחזרה ליום, ואני פשוט לא רציתי להתמודד. להתמודד עם המחשבות שלי. להתמודד עם היותי חולה. להתמודד עם כאב הלב. להתמודד עם כישלון החברה שלי. להתמודד עם... החיים.

הנה מה שהציל אותי.

הגעתי לנקודת השבירה. אני זוכר את זה היטב. לא יכולתי לשאת את זה עוד. הייתי גמור. נשבר לי לגמרי מכל זה. המצוקה, הכאב, ההתייסרות הבלתי פוסקת, הכורח להיות אני. נמאס לי מזה, נגמר לי.

הגעתי למצב שכָּלו כל הקִצין.

באותו מצב של ייאוש מוחלט גררתי את עצמי מהמיטה, כשלתי אל השולחן, פתחתי את המחברת וכתבתי:

"היום אני נודר לעצמי נדר לאהוב את עצמי, להתייחס אל עצמי כאל אדם שאני אוהב באמת ובתמים, ובאופן עמוק — במחשבות שלי, במעשים, בבחירות שאני בוחר, בהתנסויות שאני עובר, בכל רגע שאני מוּדע, אני מחליט לאהוב את עצמי."

לא נותר דבר לומר. כמה זמן לקח לי לכתוב את זה? פחות מדקה, אולי. אבל האינטנסיביות הייתה מלאה, יוקדת. הרגשתי כאילו אני חוצב את המילים אל תוך הנייר, דרך השולחן. הגעתי למצב שנגעלתי מעצמי — יכולתי לאהוב אדם אחר ולאחל לו כל טוּב, אבל מה בנוגע אליי? מעתה ואילך, החלטתי, אתמקד במחשבה הזאת בלבד. בשבילי. למעני.

איך לאהוב את עצמי, את זה לא ידעתי. כל מה שידעתי היה שנשבעתי לעצמי — משהו גדול הרבה יותר מהתחייבות, גדול מאיחול עצמי או ערגה. נדר, שבועה. גמרתי אומר בליבי ללכת על זה עד הסוף או להרוס את עצמי בניסיון להצליח. לא הייתה דרך ביניים.

בחדר השינה שלי, בחשכה, עם עיר מחוץ לחדר שלא היה לה מושג על ההחלטה שקיבלתי ולא היה לה אכפת, יצאתי לדרך המובילה אל אהבת עצמי.

והדרך שבה עשיתי את זה הייתה הדבר הפשוט ביותר שיכולתי לחשוב עליו, דבר שידעתי שאני מסוגל לעשות: התחלתי לומר לעצמי, "אני אוהב את עצמי." מחשבה שחזרתי עליה שוב ושוב ושוב. תחילה, תוך כדי שכיבה במיטה שעות על גבי שעות חזרתי לומר לעצמי, "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי..."

המוח נדד, כמובן, משוטט כהרגלו במחילות עכברושים, אבל כל פעם שהבחנתי בכך חזרתי למנטרה שלי, "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי..." וכך זה נמשך.

בהתחלה במיטה, אחר כך במקלחת, אחר כך כשאני מול המחשב, אחר כך תוך כדי שיחה עם מישהו, בתוך הראש שלי, הייתי חוזר ואומר, "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי..." זה הפך להיות כמו עוגן, הדבר האמיתי היחיד. הממשות היחידה.

הוספתי כל דבר שחשבתי שאולי יעבוד, ואם זה עבד, השארתי את זה. אם לא, השלכתי את זה. לפני שידעתי מה קורה, יצרתי לעצמי תרגול פשוט שלקח את אהבת עצמי לרמה חדשה לגמרי. קפצתי עם הראש לתוך המים. לא הייתה דרך חזרה.

והמצב שלי הלך והשתפר. הגוף שלי התחיל לרפא את עצמו מהר יותר. מצב רוחי התבהר. אבל הדבר שלא ציפיתי או פיללתי לו היה שהחיים שלי השתפרו. אבל לא סתם השתפרו: קרו דברים שהיו הרחק מעבר להשגתי, דברים שלא הייתי יכול לחלום עליהם. זה היה כאילו החיים אמרו, "סוף כל סוף, אידיוט שכמותך! עכשיו בוא ונַראה לך שאכן הגעת להחלטה הנכונה."

זה באמת קרה. אנשים נכנסו לחיים שלי, הזדמנויות צצו והופיעו. מצאתי את עצמי משתמש במילה "קסם" כדי לתאר את מה שקורה.

ובתוך כל זה המשכתי לחזור לעצמי, "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי..." לא הפסקתי לתרגל.

תוך פחות מחודש הייתי בריא, חזרתי לכושר מלא, והייתי מאושר באופן טבעי. חייכתי הרבה. אנשים מדהימים נכנסו לחיים שלי, מצבים בעייתיים פתרו את עצמם באופן טבעי. ובתוך כל זה, בין שישבתי שוב מול המחשב, או נישקתי אישה יפה, או כל דבר אחר, המשכתי לומר לעצמי בראש שלי, "אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי, אני אוהב את עצמי..."

אם להודות על האמת, בהתחלה לא האמנתי שאני אוהב את עצמי. כמה מאיתנו מאמינים בכך באמת? אבל זה לא שינה כלל מה האמנתי ומה לא. כל מה שהיה חשוב זה שעשיתי את זה, ועשיתי את זה בדרך הפשוטה ביותר שיכולתי לחשוב עליה, בכך שהתמקדתי במחשבה אחת שוב ושוב ושוב, עד שהיא עמדה חלק גדול מהזמן לנגד עיניי ובמחשבותיי.

דמיין לעצמך. דמיין את ההרגשה למצוא את עצמך אוהב את עצמך בלי לנסות. זה כמו לתפוס מראֶה של שקיעה מזווית העין. זה יעצור אותך.