1
ההדרה
"תגיד, אבא, הצלת פעם מישהו?"
דני, שעמד בסלון וצפה החוצה מבעד לחלון, הסתובב לאחור.
בנו אריאל נגע בעדינות בידו. לילד היה שיער חום וסמיך, עיניים כהות אשר הקנו לו מבט בוגר מתשע שנותיו ושתי גומות חן שהעמיקו כאשר חייך. דני היה מסוגל להתבונן בבנו במשך שעה תמימה מבלי להתעייף.
"למה אתה שואל, בן?"
"אני מסתכל בסדרת טלוויזיה על גיבורים אנושיים, אנשים שמצילים חיים של זרים."
"באמת? כמו מי למשל?"
הילד משך את אביו לעבר הספה. "קודם הם הראו איש שהלך ברחוב וראה אש פורצת מהחלונות. גם עשן. היו צעקות. הזמינו מכבי אש, אבל לקח להם המון זמן להגיע. האיש טיפס על המרזב, לאט לאט. אתה יודע מה זה מרזב, אבא?"
דני ליטף את לחיו של בנו. "כן, אני יודע."
"טוב, אבא. אז האיש הזה טיפס על המרזב עד שהגיע לקומה הרביעית. הוא נכנס דרך החלון לדירה שנשרפה. בינתיים היו צעקות ואנשים צעקו הצילו הצילו וברגע האחרון האיש יצא דרך החלון החוצה עם שני ילדים קטנים. ילד אחד היה תלוי לו על הגב והחזיק בידיים סביב הצוואר שלו. את הילד השני הוא החזיק בידיים. הוא היה צריך את שתי הידיים להחזיק את המרזב בדרך למטה, אז הוא תפס בשיניים את צווארון החולצה של הילד הקטן."
"אז אחד בפה ואחד על הגב?"
"כן. הוא ירד מקומה רביעית ועד לאדמה ואז איבד את ההכרה. בינתיים הגיעו מכבי אש שהתחילו לכבות את השרפה. הגיע גם אמבולנס ופינה את הילדים ואת האיש לבית החולים. הילדים קיבלו טיפול והחלימו."
"ומה עם האיש שהציל אותם?"
אריאל נענע בראשו לשלילה.
דני חיבק את בנו וזה נשען כנגדו.
"אז מה אתה אומר, אבא? אתה היית פעם גיבור?"
"אתה יודע מהי העבודה שלי, נכון?"
"כן, אתה עיתונאי."
"נכון. מכבי אש מחלצים לכודים מבתים, שוטרים עוצרים פושעים, רופאים מטפלים בחולים ובפצועים, ועיתונאים כותבים כתבות. אבל האמת היא שהיה משהו קטן לפני כמה שנים, כמובן לא ברמה של מה שראית בטלוויזיה, אבל בכל זאת..."
"אני מוכנה!" נשמע קול ושניהם הפנו מבט לאחור.
ניקול היתה מוכנה ליציאה. שערה הכהה היה נתון בקשת וגלש על כתפיה הדקות. היו לה עיני אזמרגד עם ריסים ארוכים, אף קטן ולחיים עם גומות חן, חזה מלא, מותניים צרים ורגליים בלתי נגמרות, וכל אלו היו כעת ארוזים בשמלה לבנה וצמודה בעלת מחשוף נדיב ובנעלי עקב.
"וואו!" פלט דני בהשתאות. "את נראית כמו אלת היופי בכבודה ובעצמה, שככה יהיה לי טוב!"
ניקול חייכה וליטפה את ראשו של בנה. "תודה על המחמאה. דרך אגב, אנו מאחרים."
דני הציץ בשעון הקיר. "צודקת, אבל זו בסך הכול פגישה חברית עם מקס וגלוריה. הם יקבלו אותנו גם אם נאחר."
"אל תשכח שהוא הבוס שלך."
"בוס סופר־נחמד. אין סיכוי שהוא יכעס, במיוחד אם נסביר לו שהבייביסיטר שלנו איחר מעט."
"יש, אמא! סבא מגיע לשמור עלי!" קפץ אריאל. "אנחנו תמיד עושים כיף ביחד!"
"אביך מאחר וגם לא זמין בטלפון," אמרה ניקול לדני בטון נוזפני. "ניסיתי לתפוס אותו כבר ארבע פעמים בחצי השעה האחרונה."
היא הרימה מן הרצפה כרית שנפלה מהספה, והשיבה אותה למקומה. לאחר מכן היא קיבצה גיליונות עיתון שהיו פזורים על השולחן לכדי ערמה אחת, והזיזה את אחד הכיסאות כך שיעמוד בקו אחיד עם הרהיטים האחרים.
"אוף," פלטה. "עד שסוף־סוף יוצא לשנינו לצאת לבילוי, הוא לא יכול לגלות קצת התחשבות?"
"ניקול, אבא שלי לא מאחר בלי סיבה. בזה אני בטוח."
"אבא..." שאל אריאל, "מתי סבתא מתה? אף פעם לא ראיתי אותה."
"גם אני לא ראיתי אותה כי סבתך נפטרה כאשר ילדה אותי." דני ליטף את לחיו של בנו. "סבא גידל אותי. הוא היה עבורי אבא ואמא גם יחד."
"ואמא, למה ההורים שלך מתו?"
ניקול ודני החליפו מבטים. דני הרכין את עיניו, כחכח, סב לאחור וניגש למטבח.
ניקול תפסה את מקומו על הספה.
"תראה, חמוד שלי." היא הרכינה את ראשה, "ההורים שלי..."
צלצול בדלת הכניסה קטע את דבריה.
דני ניגש אל הדלת ופתח אותה.
אביו, ליאו גארד, צעד פנימה. דני מיהר לחבק אותו. גם אריאל עט על סבו, אשר הניף אותו למעלה, הצמיד לו נשיקה מצלצלת על המצח ורק לאחר מכן הוריד אותו ארצה. ניקול נותרה לעמוד מאחור.
"סבא, סבא!" צהל אריאל. "אבא ואמא דאגו שלא תגיע, אבל אני ידעתי שתבוא..."
ליאו הוריד את כובע המצחייה שלו, פתח את רוכסן הז'קט הספורטיבי שלו והסיר גם אותו, ואז הטיל את שני הפריטים הללו על קולב הבגדים שהותקן ליד דלת הכניסה.
"מתנצל על האיחור. עברתי חוויה בלתי נעימה."
מצחו של דני התקדר. "מה קרה, אבא? אני יכול להציע לך כוס קפה?"
"ליאו מכיר מצוין את הבית שלנו ויודע היכן נמצא הקפה. יש גם מלא אוכל במקרר, והוא יכול לחמם לעצמו," פסקה ניקול. "אנחנו פשוט מאחרים בטירוף, אז אני מציעה שפשוט נצא."
דני נעץ מבט זועף ברעייתו.
"אין שום בעיה," חייך ליאו. "אני כאן לשירותכם. פשוט צאו, תיהנו ואל תדאגו, כי אריאל ואני נשמור לכם על הבית."
דני נראה כמתקשה למצוא את מקומו, אך ניקול משכה אותו בשרוול והם מיהרו החוצה.
כשהדלת נטרקה, חיוך מאוזן לאוזן נמתח על פניהם של ליאו ואריאל במקביל. הנכד ניגש שוב אל סבו וחיבק אותו, וזה האחרון ליטף את בלוריתו של הילד. לאחר מכן הוא התיישב על הספה ואריאל התיישב לידו, כשהוא משעין את ראשו כנגד גופו של סבו, בעוד ליאו כורך בעדינות את זרועו סביב נכדו.
"קרה משהו, סבא?"
ליאו הנהן בראשו. "יודע מיהו דיראק סורדר?"
"כן. זה ראש הממשלה."
"בדיוק. ראש הממשלה החדש. הוא נבחר לאחרונה, כי הוא הצליח לשכנע את האנשים שהוא מצא את הסיבה לכל הבעיות במדינה שלנו."
"באמת?" עיניו של אריאל נפערו. "מה הסיבה?"
"אני."
פיו של הנכד נפער. "אתה הבעיה, סבא?!"
ליאו צחקק. "בערך. למעשה, הבעיה היא כל האנשים מגיל שבעים ומעלה. לדברי דיראק, הזקנים מרוקנים את קופת המדינה ולא נשאר מספיק לכל האחרים."
"וזה נכון?" השתומם אריאל.
"זה שקר וכזב, אך מרבית האנשים מאמינים לו."
"וזה רע?"
"אני אסביר לך. כשאנשים עובדים, הם מקבלים שכר בתמורה לעבודתם. אבל לא כל השכר מועבר לכיסם. מתוך כל חמש אגורות שהאנשים אמורים לקבל — אגורה אחת מושקעת בקופה קטנה."
"כמו קופת החיסכון האדומה שלי?"
"בדיוק, חמוד." ליאו צבט בחיבה את לחיו של נכדו. "כשמגיעים לגיל מסוים, מפסיקים לעבוד, ואז מתחילים לקבל בחזרה את כל האגורות שהונחו באותה הקופה במשך כל השנים הללו, אך לא במכה אחת אלא בתשלומים חודשיים. זוהי קצבת זקנה, ומדובר בכסף שהעובדים עצמם חסכו מתוך המשכורות שלהם במשך שנים רבות. ברור, אריאל?"
אריאל הנהן.
"ועכשיו, אנחנו מגיעים לבעיה. דיראק מנסה לשכנע את הציבור שהזקנים שודדים את כספי המדינה, אך הסתבר שהוא זה ששדד את הזקנים! הוא לקח מאיתנו מחצית מהכסף בקופה הקטנה הזו, שנקראת, דרך אגב, קרן פנסיה."
"הוא לא נחמד!"
"לצערי, זה עוד לא הכול. הוא גם דחה את גיל הפרישה מגיל שישים וחמש לשבעים, כדי שאנשים לא יוכלו ליהנות מקצבת הזקנה מוקדם מדי. חוץ מזה, הוא ביטל את כל ההנחות שהיו לאנשים מבוגרים ברכישת תרופות, בתחבורה הציבורית, בכניסה למוזיאונים ובבתי קולנוע."
"אוי..." אריאל טפח על מצחו. "הוא ממש פויה!"
"ועוד משהו. זוכר את האוטו שלי?"
"בטח. שחור וגדול."
"אהה. דיראק חוקק לאחרונה חוק לפיו כל מי שמגיע לגיל שבעים ושלוש, אינו רשאי יותר לנהוג ברכב. הוא חייב לוותר על רישיון הנהיגה שלו, וכך פחות זקנים ינהגו בכבישים ויהיה מקום רב יותר לצעירים. יודע איזה יום הולדת חגגתי לפני שבוע ימים?"
"שבעים ושלוש..."
"בול פגיעה!"
"אז הוא איש רע מאוד, סבא..." פסק אריאל בעודו אוחז את ראשו בין כפות ידיו ומטלטל אותו מצד לצד. "אבל איך מרשים לו לעשות כל מה שהוא רוצה? אין חוק נגד זה?"
"אתה ממש ילד פיקח!" ליאו ליטף קלות את שערו של נכדו. "בתור ראש ממשלה הוא פשוט משנה את החוק."
"אבל אם אסור לך לנהוג במכונית שלך, איך הצלחת להגיע אלינו היום?"
"נסעתי באוטובוס, אשר היה מלא עד אפס מקום. בשלב מסוים הנהג עצר בתחנה והכריז כי בהתאם להחלטת הממשלה מלפני ימים ספורים, הוא דורש מנוסעים שגילם שבעים ומעלה לרדת מן האוטובוס ולפנות מקום לצעירים שהמתינו בתחנה."
פיו של אריאל נותר פעור. "אב... אבל בבית הספר לימדו אותנו לכבד את הזקנים, כי קשה להם לעמוד וללכת, אז למה הם צריכים לוותר לצעירים שיש להם הרבה יותר כוח?"
ליאו משך בכתפיו. שניהם ישבו ושתקו במשך דקה תמימה. אריאל הביט בליאו ואילו זה התרומם מן הספה וניגש אל החלון. ציוצי הציפורים שנשמעו שעה קלה קודם לכן פסקו.
"אז מה עשית בסוף, סבא?"
"בלב כבד ירדתי מן האוטובוס וצעדתי ברגל את כל הדרך הנה. לכן איחרתי."
"סבא, אתה חזק מאוד. לא כמו הסבאים של החברים שלי. מאיפה יש לך כוח?"
ליאו משך בכתפיו וחייך. "אולי כי שירתי בצבא בתפקידים שדרשו הרבה כוח."
הנכד שקל את העניין בכובד ראש. "אז מה אתה הולך לעשות עכשיו, סבא?"
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.